אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סטרינדברג - האב תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

סטרינדברג נחשב לאחד מאבות התיאטרון המודרני. בצעירותו כשחי תקופת מה בפריז הושפע מהתיאוריות של שרחשו אז באוויר ועסקו ב-נטורליזם ובריאליזם. יש הרואים ב-סטרינדברג כמי שנע בין הצורות השונות אך מחזה זה אינו משתייך ומחויב לאף אחד מהזרמים הללו ולכן כוחו הדרמטי פועל על הצופה גם היום..

סטרינדברג. מחזה האב בתיאטרון הקאמרי.

חייו האישיים היו מרתקים. הוא נישא שלוש פעמים וחיי הנישואין שלו היו רצופי קרבות מרים. פרשנים נוטים לחפש ולקשר את יחסיו עם נשותיו לנשים עליהן כתב במחזותיו. נטייה אחרת הרווחת היא לראות בו שונא נשים. מבקרים וחוקרי חייו מדברים על יסודות אוטוביוגרפיים והשלכת יחסיו עם נשותיו במחזות. סטרינדברג עצמו היטלטל בין תקופות של דיכאון ונגיעות בשיגעון. התקופה בה כתב את מזהו "האב" הייתה התקופה בה הרציונליזם המדעי, הפילוסופיה של ניטשה, שלטו ברמה. שני אלו ניטשה ו-סטרינדברג העריצו האחד את השני.

הוא כתב כשישים מחזות חלקם ניסיוניים מאוד, אותם העלה בתאטרון פרטי קטן. מהם מוצגים ברפרטואר הבינלאומי דרך קבע ארבע חמישה. האהבה היורדת מהפסים, הקנאה, מאבק המינים והשנאה הפכו להיות אבני יסוד במחזותיו. אי אפשר לחשוב על מחזה כמו " מי מפחד מווירג'יניה וולף" של אלבי מבלי להעלות על הדעת את התקדימים של סטרינדבג.

את האב ואת רוחות העלו גם אצלנו מספר פעמים. מחזהו הגדול משחק חלום לא הוצג בארץ למיטב ידיעתי, נזדמן לי לראות אותו פעם אחת בברלין. העלמה יוליה גם הוא הוצג כמה פעמים, ונושים הוצג כאן בשנות השבעים.

המחזה האב עוסק בכמה וכמה נושאים שעמדו ברומו של עולם בזמנו. החינוך לנאורות מול הדתיות, מלחמת גברים בנשים ובלבול בין השיטה המשפחתית הפטריארכאלית למטריאלית שהייתה נושא לוויכוחים בזמנו.

אך היום, כשהמחזה מוצג לעינינו אנו יכולים צריכים להתנתק מאישיותו הפרטית של סטרינדברג והשפעתה או דמיונה על המחזה. המתחים הבין אישיים שבמחזה. המאבקים הרעיוניים שלא התיישנו דווקא הם ההופכים את המחזה למודרני, עומד בזכות עצמו וקרוב לנו בימינו.

במחזה סרן הנשוי לאישה מעשית. בעוד שהוא רוצה לחנך את בתו על דרך הקדמה והמדעים, לשלוח אותה אל מחוץ לבית ללמוד היא מבקשת לחנך את בתם בדרכיה, ואינה מוכנה לוותר על עקרונותיה ועל זכותה להיות שותפה להחלטה בדבר עתידה של הבת. מלחמה ניטשת בין האם לאב. מלחמה שלתוכה תיגרר גם השאלה מה יקרה לאם מבחינה כלכלית אם יתאבד והיא תאבד את זכות הפנסיה הצבאית שלו.

בשלב מסוים האם נוטעת ספק בלבו של הסרן אם הוא אבי בתו. מכיוון שהבינה ברגע מסוים שמכרה את מעמדה החוקי המונע ממנה לערער על החלטות הבעל. שאלת אבהותו אותה היא מעלה כדי לערער על החלטיות החוק הופכת לשאלה ההולכת ונעשית אובססיבית יותר ויותר בעיניו עד שהוא מאבד את שפיותו. בעוד שהיא נלחמת בין השאר גם מלחמה של פמיניזם מוקדם על זכותה כאישה, אם ואדם.

כבר בתחילת המחזה בסצנה בה אחד החיילים נדרש לשלם את הוצאות גידול תחנוק שלא נולד עדיין לנערה כפריה. החייל הוא הראשון המעלה ספק בעניין אבהותו ואת השאלה איך גבר יכול בגלל לדעת אם הוא אבי התינוק שבדרך, או אבי ילדיו בהמשך. רמז להולך לקרות בביתו של הסרן.בסופו של דבר האישה מצליחה לשכנע את רופא המשפחה שבעלה יצא מדעתו.

הגבר הזה חי ומוקף נשים. מלבד אשתו חיה בביתו האומנת הזקנה שלו, חותנתו ובתו. נגד כל אחת מהן הוא מנהל מאבק אחר. האומנת הדתייה מאוד מנסה להחזיר אותו בתשובה. האם שרוצה שבתה תגדל להיות בדיוק כמוה. והבת שלמעשה נקרעת בין ההורים. כדי להמחיש את המלחמה על הכוח הפנימי שביו בני הזוג אפשר לצטט:

הסרן: אני מרגיש שאחד מאתנו יושמד

לאורה: מי?

הסרן: החלש יותר כמובן

לאורה: ואז החזק הוא הצודק?

הסרן: צודק מי שיש לו כוח

לאורה: אם כן אני הצודקת.

ואכן כוחה השקט ודרכה התככנית מצליחה לגרום לסרן להישבר. יוסי פולק, ששיחק את תפקיד הסרן לפני שנים ביים את ההצגה בתפיסה מאוד מעניינת.

הבמה הריקה אותה עיצב אבי שכוי אינה מכתיבה התייחסות לזרם הנטורליסטי. אין חלקי ריהוט המתייחסים לתקופה, מלבד שולחן עבודה בהיר המשמש גם סוג של מיטה בשתי סצנות. על הבמה מרבד לבן עגול ודי גדול. מעגל הבד מואר מסביב בתאורה המאירה את הגבולות בבהירות ומרכז הבימה נשאר מואר פחות. רמז למעגל חיים לסגירות בו חיה המשפחה.

בניגוד למתבקש כמעט, ההצגה שקטה מאוד, המריבות עצורות ואף אחד אינו מוצג במפלצת צעקנית, סוג של תפיסה שהייתה רווחת בביום מחזה זה. הכל נעשה בטון דיבור "רגיל" הם אינם צועקים אלא מתווכחים כבני תרבות, כמעט.

שרה פון שוורצה מוכיחה שוב שהיא שחקנית מצוינת. היא רבגונית מאוד. ולמרות התככנות של הדמות היא איננה משחקת "אישה נחש" אלא אישה בעלת עקרונות ודעות עליהן היא נלחמת. ואיננה גורמת לצופה סלידה מוחלטת. היא נשארת באיזה רובד אנושי מתקבל על הדעת.

גיל פרנק משחק את הסרן באיפוק גדול. הוא מצליח לשכנע במעברים שלו מחוקר מדעי קר רוח ורציונאלי לאיש שדעתו משתבשת. גבריותו ואבהותו מוטלים בספק והוא נקרע לעיננו עד התמוטטותו הסופית.

רוזינה קמבוס מצוינת בתפקיד האומנת הדתייה מאוד. לאורך רוב ההצגה היא מצליחה להיות הזקנה הרואה כל מה שמתרחש בבית מול עיניה. בסצנה האחרונה בה היא זו המלבישה את כתונת הכפייה על זרועותיו של הסרן, היא מצליחה גם להיות נוגעת ללב במונולוג הרגשי המלווה את מעשיה, אך גם להצדיק בעקיפין את דעתו של סטרינדברג – הסרן - על כולן המרמה של הנשים, כי בסופו של דבר היא משחקת ומרמה אותו. היא אומרת דבר אחד ועושה דבר אחר. ו-קמבוס מצליחה להלך בין שני הכוחות המפעילים את הסצנה.

יוסי פולק ביים הצגה מאופקת ושקטה, אולי קצת מאופקת מדי. מרוב הרצון לא להגזים ולא לתת לשחקנים לצעוק ולהישאר בתחום האנושי הוא צמצם את כוחה הדרמטי של ההצגה. מה שעוזר להצגה להיות מרשימה בכל זאת הוא כוחו הגדול של המחזה עצמו.

קרן גרנק יצרה אפקטים של תאורה יפה המשרתת את ההצגה היטב. התלבושות של עפרה קונפינו מתייחסות לתקופה ומאפיינות היטב את הדמויות.

חבל שחסר מעט מתח דרמטי כדי שאפשר יהיה להכתיר את ההצגה כאירוע תיאטרלי גדול, אך אין ספר שזהו ערב תיאטרלי טוב בהחלט.

קריאה נוספת אימגו תיאטרון הקאמרי

לילה טוב אמא

ציפור שחורה

ביבר הזכוכית

עקר בית

המלט

צחוק של עכברוש / האופרה

שמנה

יתוש בראש / ז'ורז' פדו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן