אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יתוש בראש / זורז פדו - תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן

קומדיה הולכים לראות כדי לצחוק, זוהי אקסיומה. אך מה באמת מצחיק אותנו. האם קומדיה היא הבטחה למבט אופטימי על החיים? קומדיות טובות מראות אנשים רגילים במצבים שעולמם משתנה ונכנס לתזזית או לכאוס. הפתרון הטוב בא להחזיר את הסדר על כנו, אך מתחת לצחוקים מסתתר כאב.

יתוש בראש.

את הקנאה של אותלו מניעה ממחטה שנתן מתנה לדסדמונה, כשהיא נעלמת ונמצאת בידיו של גבר אחר הוא נתקף קנאה ורוצח אותה. אצל פדו, ב-יתוש בראש העלילה מתחילה בזה שאישה מקבלת בדואר את כתפיות המכנסיים שקנתה מתנה לבעלה. החבילה נשלחה ממלון ניאופים. אצל שייקספיר זה היה הופך לטרגדיה, אצל פדו לפארסה פרועה. אך המניע לכל הוא אותו מוטיב - הקנאה. וכמו שכבר אמרו, קח טרגדיה, האץ את מהירות ההצגה שלה ותקבל קומדיה.

בעיני הצרפתים ז'ורז' פדו הוא אחד הקלסיקונים, בוודאי של הקומדיות. יש להם דרך משלהם להציג אותו, לדבר אותו, לסגנן אותו. כמה וכמה ממחזותיו כבר הוצגו בארץ. למחזה יתוש בראש זו הפעם השישית לעלות כאן על הבמות.

אי ההבנה והחשדנות של גברת שאנדביז שבעלה בוגד בה מעלה במקביל את העובדה שהיא נכונה לבגוד בו בכל רגע. אך רק בתנאי שהוא לא בוגד בה. אם הוא בוגד בה נעלם טעם הבגידה. אי הבנה ונסיון לברר מי עם מי תשלח את כל הדמויות, והן לא מעטות, לאותו מלון קטן המשכיר חדרים לשעה. אי ההבנה והמרוץ של בעלים אחרי נשותיהם, מאהבים אחרי המאהבות ומיני אנשים שנזדמנו למקום בטעות תלך ותתגבר. המחזה הופך להיות צומת שכולם ממהרים בה לאיזה מקום. דלתות נפתחות ונסגרות בטעות. מיטות מסתובבות מחדר לחדר. איש אחד הנראה כתאומו של איש אחר ומבלבל את כולם יחד.

ז'ורז' פדו הוא גדול מהנדסי הבמה. לא רק מהנדס, אלא מתמטיקאי שעוסק בזמן המדויק וארכיטקט של המראה וחלל והתנועה בתוכו. כשכתב את מחזותיו, שלא כמו רוב המחזאים האחרים, הוא כתב "תסריט מדויק" עם הוראות מדויקות ומתוזמנות עד כדי אלו של על איזה מתלה תתלה החדרנית את הסינור שלה כשתצא מהחדר. על איזה צד של גב הכסא יניח מישהו את כובעו, כי בעוד רגע תהיה לזה משמעות. הארכיטקטורה הבימתית וצורת הכתיבה הייתה חדשנית לזמנה, לימים שלפני ימי תסריטי הקולנוע המחברים מלה לתנועה. בזמנו נחשב לאמן הפארסות אך לימים הוכר ערכו הרב לתאטרון והפך להיות לאחד מחשובי מכותבי הקומדיות. הקומי הוא ההשתברות הטבעית של הדרמטי, אמר. קח אנשים רגילים, שים אותם בסיטואציה דרמטית, ונסה לבחון אותם מזווית קומית. אבל מעל לכל אל תיתן להם לומר דבר אחד או לעשות מעשה אחד שלא נולדים מהאופי שלהם ומן הפעולה הנובעת ממנו. ומסתבר ש-ז'ורז' פדו היטיב להבין את אופי האדם ולשנות רק את העולם שסביבו. הדמויות שלו אינן מצחיקות, הן אנושיות. הסיטואציות מצחיקות והרצינות של הדמויות בתוך הכאוס יוצר את הצחוקים. אפשר לראות ב-ז'ורז' פדו את מבשרם של האחים מרקס. את הדבר המתחיל במקום רגוע והולך ותופס תאוצה בלתי נשלטת. פראית. לכאורה לקראת חורבן. עד לפתרון הטוב. למרות שזו אינה קומדיה מעודנת אלא פארסה פרועה, צריך לשים לב לעידון הפנימי של היסודות הקומיים.

דמויותיו של ז'ורז' פדו רציניות לחלוטין. עולמן הוא עולם הבורגנות. חייהם מסודרים, הכל צפוי אצלם מראש וקצת משעמם. ישנם כללי חיים מדויקים. הם אינם צעירים מדי, יש להם לעתים בעיה במיטה. הבעלים מקנאים בחבריהם הרווקים. הרווקים מנסים לפתות את הנשים.

"הנשים נושמות מידות טובות... אבל יש להן קוצר נשימה" הגדיר אותן ז'ורז' פדו, הרעיון של לקחת מאהב כשהבעל עצמו לא בוגד זה מעשה נואל. המאהב הוא שעשוע. אך אם הבעל בוגד הרי שמתחילה מלחמת מינים ועולמות. אך בינתיים זה עולם מסודר. ולכן שקר קטן, ניע עין מחשיד מגלגל את החיים למקומות שלא יאמנו. טרגדיה יוונית של ממש הטובעת בגלי צחוק. בסופו של דבר, כשכולם מגיעים לרגע בו הם כמעט יכולים לממש את שאיפתם במיטה הם כבר לא יודעים עם מי, הם לא ממש רוצים. כל מה שהם רוצים זה לחזור לשקט ולסדר. מאחורי הקומדיה מתחבא מצב נוגע ללב. ולכן מעבר לפרסה מסתתרת אנושיות.

לבמאי המביים את ז'ורז' פדו ישנה דילמה. האם לקחת את כל הטקסט ברצינות, להשתמש בכל הוראות הבימוי שכתב האיש הזה שהיה הבמאי הראשון של מחזותיו ולכן גם הכיר את מלאכת הבימוי על בוריה או להתנתק לחלוטין מההוראות ולבנות את הכל מחדש. בשני המקרים יצטרך לעבוד הבמאי עם סטופר ביד ולתזמן כמו שוטר תנועה מיומן את התנועה וההתרוצצות כמו ברחוב ראשי שהרמזורים כבו בו. פספוס של חלקי שנייה יביא לתאונה. לא יצחיק. "ייפול על הפנים" אינני יודע אם עמרי ניצן עקב אחרי כל ההוראות של פדו. החלק הראשון בו מוצגות הדמויות בעולמן המסודר איטי מדי, טיפה צעקני מדי. זו לא לגמרי הבורגנות הצרפתית בעלת הגינונים. אך אחר כך כשהתנועה תחל הוא ינווט היטב את התנועה, ייצור כמה מעמדים מצחיקים עד דמעות, אך גם קטעי מעבר חסרי פואנטה שנראים באופן גלוי מדי כקטע להחלפת בגד או חלק תפאורה.

התרגום של ניסים אלוני נפלא. נפלא אחרי כל השנים וכל הפעמים בהם הוצג כבר ושונה בכל פעם על ידי אלוני עצמו. אלוני אמר שלתרגם את פדו זה לכתוב את המחזה מחדש בעקבות פדו. אינני יודע איזה עדכונים הכניס דורי פרנס, אך רוח תרגומו של אלוני נשמרת לכל אורך המחזה. העדכון הבולט היחיד הוא כשמישהו פונה ל-איתי טירן באמצע מונולוג ושואל אותו אם הוא חושב שהואהמלט.

רות דר העמידה במה נאה מאוד. בחלק הראשון הסלון הבורגני עם הריהוט התקופתי והמרחב הבימתי הגדול. בחלק השני המתרחש במלון שכולו בגוונים אדומים כיאה למלון ברובע פיגל בימים ההם. יש דלתות ויש מיטות ואנשים רצים ומקפצים ברווחה בין חלקי התפאורה.

ישנם ארבע עשרה דמויות במחזה. לא את כולם אזכיר אך כמה מהם ראויים להרבה תשואות. שמואל וילוז'ני בתפקיד כפול של בעל בורגני ומשרת הדומה לו כשתי טיפות מים עושה תפקיד מצוין. הבורגני שלו מדויק. המשרת במלון שתיין ועלוב ומצחיק בדרכו. לעתים המהירות בה הוא מחליף בגד הליכה ותנועה הוא מדהים באמת.

יצחק חזקיה עושה נפלאות בתפקיד לא גדול של ספרדי הנופל לתוך הסלון והמלון הצרפתי. הוא מצחיק עד דמעות ומצליח להיות "בתוך האופי" של הדמות במצבים המגוחכים ביותר.

ומכולם איתי טירן.דמותו היא של מזכירו של מר שאנדביז. בחור עם ליקוי דיבור שאיננו מצליח להגות את העיצורים ולכן "האנשים סביבו" אינם מצליחים להבין מה הוא אומר. אחרי רגע הקהל מתרגל ומבין אותו כאילו דיבר רגיל. הוא מצחיק מאוד, גמיש, בעל חן בימתי ענק. ואחרי המלט אין ספק שהוא מוכיח שהוא שחקן בעל יכולת השתנות בין הדמויות בצורה מעוררת הערצה.

הנשים במחזה למרות שהן מעוררות את המהומה הן לא תפקידים מעניינים באמת. הן רק כלי עזר לסיטואציות בהן הגברים משתוללים והן צווחות סביב. לא אמנה את שאר המשתתפים. למרות שחלקם בהחלט סביר ותורמים את חלקם למחזה, מלבד אמיר קריאף שמגיעה לו באמת קצת התייחסות כחבר הרווק המחזר.

אני חייב להודות שהתנדנדתי בין תחושת "נו כבר" לבין כמה סצנות מצחיקות וסוחפות. קצב לא אחיד. הצעקנות קצת מעצבנת, אך הקטעים המהירים, והם לא מעטים, מצחיקים באמת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן