אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שביל ישראל - שלב ג


(משדה בוקר ועד טאבה)

(מרגליו, סליחה, מפי בני קידר וממצלמתו של ישראל אשל)

לקריאה קודמת:

שביל ישראל - שלב א'

שביל ישראל - שלב ב'

לא ייאמן - הגענו לטאבה!! דרך לבנה ומאובקת, רחבה ועם שיפוע נוח יורדת מבין ההרים ומובילה אותנו לחוף ימה של טאבה. משמאלי בכיוון צפון העיר אילת ובשכנותה עקבה הירדנית, ממולי הרי סעודיה ומתחתיהם ים כחול – ירוק, צלול, קריר שמימיו הצוננים קורצים ומפתים כל גוף מיוזע, ושלנו בהחלט כזה. מימיני משתרע חצי האי סיני המצרי. הגענו לטאבה!! לא ייאמן אבל אחרי צעידה של מאות קילומטרים הגענו לסוף דרכנו! בקילומטרים האחרונים השתעשעתי במחשבה שבו ברגע שאני מגיע לים סוף, אני זורק מעלי את התרמיל, פושט את בגדיי וערום כביום היוולדי אני מזנק לתוך המים הצוננים. מחשבות לחוד, תכנון לחוד ומציאות לחוד: החוף שוקק עשרות מתרחצים ונופשים, מרביתם תיירים דוברי ספרדית, וכל התכניות על רחצה, על צינון הגוף ועל עירום נגנזות לאלתר בצער רב אבל בלית ברירה, בתוקף הנסיבות.

אני מסתכל לתוככי חצי האי סיני: שלוש פעמים כבשתיו, במבצע קדש ב-1956, במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת יום כיפור ב-1973. היו תקופות שהכרתיו יותר טוב מאשר את הנגב. מראס מוחמד דרך נואיבה ועד בואך טאבה ואילת הכרנו את כל החופים, את העולם התת - ימי הנפלא ואת כל הערומות הצעירות והיפות מכל ארצות תבל, בעיקר מסקנדינביה. התלהבנו מהן התלהבות רבה, היום אני כבר לא כל כך זוכר למה (אל פחד, מדי פעם אני נזכר).

ובכן הגענו לטאבה. כמה דם, יזע ודמעות השקענו כדי להגיע אליה. טוב, אולי אני מגזים במידת מה... דם – דווקא די הרבה, במיוחד אני: פציעות, שריטות, חבלות ומכות ודמי מרטיב את אדמת המולדת; יזע – לעיתים בכמויות עד כדי סכנת שיטפונות; דמעות – בהחלט לא, לא דמעות של אושר ולא דמעות של צער, זה לא הקטע שלנו.

ובכן הגענו לטאבה, זו הרגשה נפלאה וסיפוק עצום, להתחיל משהו קשה ומאתגר ולסיימו בכבוד, בקומה זקופה, על שתי רגליך, אבל נראה לי שאני מקדים את המאוחר ואני, מה לעשות, לעיתים יותר טמבל ממה שהמשטרה מרשה ומגלה את סוף הסיפור. היכן המתח? ומה עם המסתורין? כנראה שאגתה קריסטי כבר לא אהיה, אז בואו נתחיל ראשון ראשון ואחרון אחרון.

עמיר פרץ טרף לי את כל הקלפים, פרק את הממשלה ולא נתן את דעתו שהוא "דופק" לי את כל התכנון של שביל ישראל, והוא עוד ביקש שאצביע בעדו. אולי כן, אולי לא, אבל "זה הסוד שלי".

בצדק אתם תוהים מה לעמיר פרץ לבני קידר ולשביל ישראל? מעט סבלנות ותבינו: ובכן, פרץ פירק את הממשלה והבחירות הוקדמו, הבחירות הוקדמו ועבדכם הנאמן מגויס לעבודה במסגרת וועדת הבחירות המרכזית. מאז 1968 ועד עצם הימים האלה אני מועסק במסגרת זו כסגן מנהל וועדת הבחירות האזורית ברמלה וכשאני מקבל צו קריאה, אני כדרכי בקודש מתייצב. זו כבר מערכת הבחירות ה- 12 או ה-13 בה אני לוקח חלק ואל תרחמו עלי, אבל זו עבודה די מפרכת.

הואיל ופרץ טרף לנו את הקלפים ושיבש את תכניותינו, כי הרי תכננו להמשיך את מסענו בינואר או פברואר, שמבחינת מזג האוויר הם החודשים המומלצים לדרום ארצנו, הרי שבלית ברירה החלטנו, ישראל ואני, שהמועד הכי מתאים לסיים את מה שהתחלנו יהיה אחרי הבחירות, לקראת סוף חודש אפריל מיד לאחר חג הפסח, בתקווה שזה עדיין אביב והחום של הדרום לא יתיש אותנו יתר על המידה. החלטנו שלא נמתין עד שירכיבו ממשלה חדשה, שיעשו זאת בלעדינו, אנחנו נצא לדרך. להגיד לכם שהעיתוי אידיאלי מבחינתי? ממש לא, גם בגלל מזג האוויר שהוא בחזקת נעלם ועלול להיות חם מאוד, גם בגלל שבן זקוניי דני חוגג יום הולדת, וגם בגלל שבת זוגי חיה'לה חוזרת מטיול ארוך בחו"ל ונבצר ממני לקבל את פניה. אבל אין ברירה, קבענו, החלטנו ועלינו לדבוק במשימה.

ושוב אנחנו יושבים עם המפות ועם החומר הכתוב, בודקים מרחקים, מסתכלים בדאגה על קווי הגובה לראות וללמוד היכן הטופוגרפיה טומנת לנו את קטעי קריעות התחת המצפים לנו. אנחנו מנסים להפיק את הלקחים ממה שעבר עלינו עד הלום ולא להיות מופתעים, כפי שהיינו בהגיענו לכרבולות של ארץ המכתשים.

הבעיות הלוגיסטיות בראש מעינינו: המזון ממש לא מדאיג אותי, לא לאכול יום או יומיים לא מדיר שינה מעיניי; לינה לא צריכה להיות בעיה, יש שק שינה וכשהעייפות משתלטת עלי אני יכול לישון בכל חור, העיקר להימצא במצב מאוזן; רחצה - מקלחת היא דבר חשוב אבל לא קריטי, מלכלוך עוד אף אחד לא מת, במלחמת של"ג לא התרחצתי שמונה ימים ונשארתי בחיים, לכל היותר נחירי אפם של הסובבים אותך יזדקקו למשחולת. בעיית הבעיות היא בעיית המים והיא הבעיה המרכזית. במכתשים הייתי קרוב להתייבשות ואין לי חשק רב לחזור על כך שוב, לעניות דעתי אסור להיות במדבר מבלי שיהיו עליך לפחות חמישה – שישה ליטר מים.

חברי הטוב ושותפי למסע ישראל אשל הזדקן ונכנס עמוק, עמוק לשנתו השבעים, ולא כל כך בא לי לצעוד עם חטאייר שכזה, אבל אין ברירה ועלי להשלים עם העובדה שאת שלב א' ושלב ב' של שביל ישראל עשיתי בחברת עלם חמודות בן 69 ואת שלב ג' אני נאלץ לעשות בחברתו של זקן בן 70. ואל תבלבלו לי את המוח עם העובדה שאני מבוגר ממנו בשלושה שבועות, זה בכלל לא לעניין, אני מדבר עליו ולא עלי.

את שלב א' של שביל ישראל מתל דן ועד מצפה מודיעין, מרחק של כ-330 ק"מ, עשינו ב-15 יום; את שלב ב' ממצפה מודיעין ועד שדה בוקר, מרחק של כ- 320 ק"מ, עשינו ב-14 יום (אל תשכחו את הכרבולת); את שלב ג' עד בואך טאבה, מרחק של כ-310 ק"מ, אנחנו מקווים לגמוא ב-11 או 12 יום. מה קרה? למה לא? הרי ככל שחולף הזמן אנחנו הולכים ומשתבחים ומשתפרים, אבל איך נאמר בכתובים? "אל יתהלל חוגר כמפתח". לכן הוספתי את המילה "מקווים".

בינתיים התכנית המסתמנת היא כדלקמן:

שביל ישראל – שלב ג' – תכנית מסע

יום

תאריך

ממקום

למקום

ק"מ

לינה

1

20/4/06

מעלה צין

גבי חווה

27

בשטח-שקי שינה

2

21/4/06

גבי חווה

מצפה רמון

30

מלון בעיר

3

22/4/06

מצפה רמון

נחל גלד

26

בשטח-שקי שינה

4

23/4/06

נחל גלד

ספיר

27

בישוב

5

24/4/06

ספיר

נחל ברק

32

בשטח או גרופית

6

25/4/06

נחל ברק

צומת ציחור

30

בשטח או גרופית

7

26/4/06

צומת ציחור

25

בשטח-שק שינה

8

27/4/06

שחרות

25

בשטח או אילת

9

28/4/06

שחרות

מ.מ. תמנע

30

בשטח או אילת

10

29/4/06

מ.מ. תמנע

קניון שחורת

32

בשטח או אילת

11

30/4/06

קניון שחורת

טאבה

25

סיום

סה"כ ק"מ

309

הערה: קטע הדרך, כ-50 ק"מ, מצומת ציחור דרך צומת שיזפון ועד לשחרות הוא קטע די משעמם שהולך לאורך כביש הערבה ומרבית המטיילים מדלגים עליו או עושים אותו באופניים. גם אנחנו מנסים לארגן שני זוגות אופניים ולדווש את הקטע הזה אם כי עד כה לא עלה הדבר בידינו.

המסע, קריעת התחת, הכיף (לבחירתכם החופשית)

באמצעות האינטרנט ישראל "גילה" את יורם פוקס ויצר עמו קשר. יורם, קיבוצניק לשעבר, סייר וטייל ותיק שמכיר את שביל ישראל הכר היטב, הסכים להסיע אותנו וללוות אותנו בארבעת הימים הראשונים של מסענו תמורת סכום ממש סמלי ובכך לפתור לנו המון בעיות לוגיסטיות.

יום ה' 20/4/2006 – בשעה 02:30 יורם אוסף את ישראל מעיר מגוריו, ממודיעין, ובאים לראשל"צ לאסוף אותי. בשעה 02:45 אני מעשן את הסיגריה האחרונה ששמרתי לשעה זו מתוך החלטה להפסיק לעשן לאחר 54 שנות עישון של שלושים סיגריות ויותר ליום. בני ביתי די מתייחסים לעניין בחשדנות ובחוסר אמון אבל חיה'לה, זוגתי שתחיה, מחזקת את ידי, סומכת עלי ונותנת בי אמון מלא.

נוסעים בחושך מוחלט דרומה. זה עתה חגגנו את חג חירותנו, חג יציאת אבותינו ממצרים והנה פנינו לכוון מצרים. אך הסירו דאגה מלבכם: אליה לא נגיע ובשעריה לא נבוא. בשעה 05:00 אנחנו מגיעים למעלה צין סמוך לשדה בוקר. הואיל והרכב של יורם אינו רכב שטח, הוא לא מצליח להכניס אותנו לנקודה ממנה הפסקנו בפעם הקודמת ואנחנו מתחילים לצעוד ברגל מיד כשדמדומי השחר מאפשרים זאת. העצות לצעוד 50 דקות ולנוח 10 דקות לא מתקבלות בבית ספרנו ואנחנו צועדים ללא שנייה אחת של מנוחה עד השעה 08:30, לפעמים עד השעה 09:00, דהיינו שלוש, לעיתים ארבע שעות של צעידה רצופה. החזאי מנבא ימי חמסין ואנחנו רוצים לנצל את השעות בטרם צאת החמה ובטרם נתבשל וניצלה כהוגן.

פנינו לכיוון חוד עקב, העלייה תלולה וקשה, עוד לא הספקנו לחמם את מערכות השרירים ואנחנו כבר במלוא המאמץ ואגלי זיעה נוטפים ממצחנו, זוחלים למטה ומכסים את כל גופנו. הטיפוס ממש קשה ומתיש ובמקומות מסוימים גם די מסוכן. בעליה מעין שביב הגענו למקום גבוה וצר, אנחנו זוחלים על ארבע, מצד אחד מצוק תלול, מצד שני קיר ומעל לראשנו סלע שלא מאפשר להזדקף, אפילו לא להרים ראש. תוך כדי שאנו מקללים את מסמני השביל, אנחנו זוחלים בזהירות רבה עד שמגיעים לנקודה שבלתי אפשרי להמשיך. התייעצות קצרה והמסקנה המתבקשת, שכנראה טעינו ועלינו לחזור על עקבותינו. הזחילה ב"רברס" עוד יותר קשה ומסוכנת, אבל בלית ברירה עושים זאת ואמנם מתברר לנו שטעינו והתקדמנו כשני ק"מ בדרך הלא נכונה והבלתי אפשרית הזאת. שבים על עקבותינו, מוצאים מחדש את הסימון ומחוד עקב יורדים לנחל עקב, אחר כך עולים לעין עקב עליון, ושוב עולים ושוב יורדים. הנוף פראי, קסום ומשגע, אבל למה לכל הרוחות אין כמה מטרים של מישור, רק ירידות ועליות וחוזר חלילה עד הגיענו לחורשת צפצפות צפופה שליד עין שביב. משם עולים על כביש הנפט ושוב עליות ושוב ירידות עד "גבי חווה". השעה כבר 20:00, יצאנו לדרך עם הנץ החמה ואנחנו מגיעים ליעדנו עם שקיעת החמה. אין ספק שזה היה יום קשה ומתיש, בדיעבד מתברר שהיום הכי קשה מכל הימים, בעיקר בגלל מזג האוויר, חמסין וחום מתיש. יורם ממתין לנו בחברת חבריו הבדואים ועם כל הציוד שלנו. למרות המסלול הקשה גמאנו כ-35 ק"מ ואנחנו די גאים בעצמנו.

למרבה הפתעתנו יושבים סביב המדורה שמונה חברה צעירים ומבשלים ממיטב המטעמים, מציעים לנו להצטרף ומכבדים אותנו עם כל הלב, ואנחנו בחורים טובים, לא דוחים את ההזמנה הלבבית. מסתבר שבאקראי נפגשו כאן שלוש קבוצות מטיילים ותוך דקות כולם מתחברים עם כולם, חולקים את המזון, את אש המדורה, את השירה בצוותא ואת הלינה במקום. אל תגידו שאחוות הישראלי המטייל פועלת רק בארצות חו"ל רחוקות מהמולדת.

מיותר לציין שמזמן לא ישנתי שינה כה עמוקה וטובה כמו הלילה הזה.

יום ו' 21/4/2006 - השכמה ב-05:30 ותוך חמש/שש דקות אנחנו כבר צועדים במלוא המרץ, כל החברה ישנים ולא עולה בידינו להיפרד מהם. פנינו לכיוון מצפה רמון, אנו צועדים בדרך שנקראת משום מה "דרך הנפט", חולפים על פני מיצד מחמל ומעלה מחמל, הנוף פראי מקסים ובהכרח מזכיר סרטים של המערב הפרוע. אני מצפה לפגוש את גיבורי נעורי, ג'ון וויין, ברט לנקסטר ואחרים דוהרים על סוסיהם בנוף הפראי והמרתק. תקווה קלושה מתגנבת ללב, שנוכל להצטרף אליהם על גבי סוסים גזעיים ואצילים, אך הואיל וזה לא מתממש, אנחנו צועדים במרץ וללא ליאות. בדרך אנחנו פוגשים בחורה ובחור צעירים שעושים את השביל בכיוון הפוך לנו, דהיינו מדרום לצפון. כמובן שנעצרים לשיחה קצרה, כאשר השאלה המידית היא אם חסר משהו, אם צריכים דבר מה, אנחנו שואלים אותם והם שואלים אותנו. המפגשים האלה והשיחות הידידותיות האלו נותנים לי המון סיפוק ונחת.

אבני צור ואבני בזלת בצבעים שחור וצהוב הן השולטות בשטח. אם הייתי מבין בזה, הייתי מסביר לכם ביתר הרחבה את השכבות הגיאולוגיות המגוונות והמעניינות שמלוות את דרכינו. מזלכם שלא זה המצב, אבל אפילו הדיוט כמוני מגלה עניין רב בכל הנופים המרתקים המתגלים לנגד עינינו.

אני מביט בחברי ישראל שכנראה עשה שיעורי בית, לבושו והופעתו כמו שכתוב בסרטים, לראשו כובע אוסטרלי רחב שוליים המגן על פניו מפני השמש היוקדת, מרכיב משקפי שמש, לובש גופיה ארוכת שרוולים, מכנסיים ארוכים ונעלי הליכה משלימים הופעה מושלמת של מטייל למופת. לעומתו אני היפוכו הגמור, שכחתי לקחת כובע ואני צועד גלוי ראש, משקפי שמש לא הרכבתי מעולם במשך קרוב ל-70 שנות קיומי, חולצת טריקו קצרת שרוולים מבליטה את זרועותיי השריריות החשופות לקרני השמש היוקדות, מכנסיים קצרים וסנדלים משלימים את הופעתי שבהחלט לא תואמת את הנסיבות ובלתי אחראית בעליל.

בשעות אחר הצהריים אנו מגיעים ליעדנו במצפה רמון. יורם ממתין לנו עם רכבו ומסיע אותנו קודם כל למסעדה לאכול ארוחה טובה ולאחר מכן לחפש מקום לינה אותו אנחנו מוצאים בסופו של דבר בחאן שנקרא, אם אני זוכר נכון, "חץ וקשת". קודם כל מקלחת חמה, אחר כך מקבלים מזרון ומתמקמים באוהל בדווי ענק המאכלס כעשרה עד עשרים חברה צעירים וצעירות, כל אחד עם שק השינה שלו. מעט שיחות עם חלק מהחברה, מעט שירה בציבור, יש גם מוסיקה (אם אפשר לכנות זאת כך, אחת משגעת לנו את השכל עם התופים שלה מחרישי האוזניים) אבל סך הכול נחמד, לא שיגרתי ואנו משתדלים לעשות נפשות לשביל ישראל עד שהעיפות מכריעה אותנו. משתחלים לתוך שקי השינה והולכים לישון.

שבת, 22/4/2006 – שבת או לא שבת, אנחנו קמים מוקדם וכבר בשעה 05:30 יוצאים לדרך. סביבנו כולם ישנים שינה עמוקה ואנו משתדלים להתנהל בשקט על מנת לא להעירם. צועדים דרך שכונות נקיות מנמנמות ובוהקות מלובן לכיוון דרום העיר. יעלים רבים מלווים אותנו, במרחק של מטרים ספורים. עוברים דרך הר סהרונים ולאחר מכן הירידה לתוך המכתש דרך ערוץ קניוני יפהפה וארוך, ירידה תלולה ובחלק מהדרך לגמרי לא קלה, אבל הנוף מפצה אותנו על כל המאמץ. דרכנו עוברת בתוך שמורת הר הנגב ושמורת מצוק הצינים (לא ידעתי שיש דבר כזה, אבל כך כתוב במפות). בנקודת המפגש עם יורם אנחנו מצטיידים במים ובשקי שינה ויורדים לנחל גלד. בחניון נחל גוונים מתחת לעץ גדול יושבים ארבעה חברה, בחורה ושלושה בנים, מעשנים נרגילה ומפוצצים מרוב מזון, אנחנו מוזמנים להצטרף ומאחר שאין לנו עיסוקים יותר מרתקים, הרי שאנו מצטרפים ברצון. לעישון נרגילה סירבנו להצטרף והתרשמתי שהם לא ממש מצטערים על כך.

דרכינו מובילה לכרבולת חרירים, הטיפוס מעניין ומרתק ובהחלט לא קל אבל אין מה להשוות עם הכרבולות של המכתש. רוחות עזות מנשבות בכזו עוצמה, שלעיתים קשה להישאר על שתי הרגליים. בערב פורסים את שקי השינה ו"מרביצים" שינה טובה כפי שרק העייפות מצליחה לגרום לה.

בלילה אני מתעורר לעשות משהו שלא סובל דיחוי. זהו לילה קסום, השמיים נקיים ובהירים ודי באורם של הכוכבים כדי להאיר את השטח כולו. זה זמן רב לא חוויתי דממה כה עמוקה, עד כי כל אוושה של רוח קלילה נדמית כרעש אדיר. מי צריך מדיטציה, כשהיקום כולו שלך ורק שלך.

יום א', 23/4/2006 – על הבוקר מטפסים על רכס ששמו "ברח" ממני, צועדים בתוך נחל נקרות, מגיעים לחניון גב חולית, מקום בו הפקחים צוברים בתוך חביות בקבוקי מי שתייה ואנחנו שותים לרוויה ומצטיידים במלאי שיספיק לנו עד סוף היום. מטפסים ויורדים מהר יהב, חוצים את נחל אשבולת, אחר כך את נחל צבירה ואת נחל אשבורן ותוך כדי צעידתנו בנחל כרכשת אבדנו את הסימון. מסתובבים סביב הזנב שלנו כמה וכמה פעמים אך משום מה הסימון נעלם לנו. הואיל ואנו קרובים ליעדנו שהוא הישוב ספיר, הרי שניווטנו את עצמנו בלי הסימון בואך ספיר ומסעדת מקדונלד שבתחנת הדלק. בערב הגענו לחניון דרך הבשמים, שם התארחנו שוב באוהל בדווי גדול אך הפעם בלי שותפים ומה יכול להיות יותר כיף משקי שינה פרושים על האדמה הקוראים לנו להתרפק בתוכם.

כמה מילים על המזון: הצטיידנו ולקחנו אתנו כל יום כחצי כיכר לחם, קופסת סרדינים, חטיפי חלבה. השוקולד נמס כבר בחום של היום הראשון ונעשה כדייסה בלתי אכילה ובלית ברירה זרקנוהו לכל הרוחות.

יום ב', 24/4/2006 – שוב אנחנו עולים על דרך הנפט לכיוון חירבת מואה שהייתה תחנה חשובה בדרך הבשמים, ההליכה נוחה וקלה, הנוף משגע בפראותו, עולים על דרך הבשמים, המדבר הצחיח כביכול שוקק חיים ואנחנו לא מפסיקים ליהנות מהמראות. מזג האוויר נוח, ממש משחק לנו המזל, לא קר ולא חם, לא יכולנו להזמין משהו יותר טוב ויותר נוח. השביל, דהיינו הסימון, מוביל אותנו לחניון נחל ברק. חוצים את נחל עשוש ואת נחל פארן.

בחור בשם גדעון, שתיאמנו אתו מראש, אוסף אותנו ברכבו ומסיע אותנו לחאן במושב פארן ואנחנו לומדים שוב מיטה מה היא. בעלת המקום מכינה לנו ארוחת ערב טעימה ומשביעה, אם כי לא הכי זולה. בערב אנחנו משתתפים בטקס מרגש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, נראה לי שאין אחד בישוב שלא משתתף בטקס.

יום ג', 25/4/2006 – בבוקר מוקדם גדעון מסיע אותנו לחניון ברק כאשר כל מיטלטלינו על כתפינו ומתחיל אחד הימים המלהיבים של דרכנו. נראה לי שיש מקום להחליף את השם "שביל ישראל": "ישראל" כן, אבל מה פתאום "שביל"? לפי מיטב ידיעתי ב"שביל" הולכים, צועדים, אולי רצים, אולי זוחלים, מדשדשים, כל מה שתרצו, אבל בנחל ברק ולאחר מכן בנחל ורדית אנחנו לא עושים, בחלק מהזמן, אף אחד מכל אלה. אנחנו מטפסים על קירות תלולים שעומדים מולנו בזווית של 90 מעלות, בעזרת חבלים יתדות וסולמות אנחנו הופכים להיות לוליינים, עולים ויורדים, מטפסים וזוחלים. לעיתים זה נראה מפחיד, אבל יצר ההרפתקנות שלנו בא על מלוא סיפוקו ואנחנו נהנים מכל רגע הנאה רבה. סלעי ענק חוסמים את הדרך בקניון ורדית, השטח נדמה כאילו לאחר רעידת אדמה או כאילו הפצצה אטומית מוטטה גורדי שחקים ואנחנו צריכים לטפס ולעבור סלעים ענקיים, לעלות ולרדת. משום מה זה מזכיר לי את הסרט כוכב הקופים. בסיכומו של יום בכל זאת מצאנו שביל המוביל אותנו בנחל ציחור עד צומת ציחור, משם בטרמפים עד צומת מנוחה ואנחנו עולים על אוטובוס לקיבוץ יוטבתה שם מקבל את פנינו חיים גולדמן, המכונה גולצ, חבר משק ותיק, סייר ומטייל נלהב שמארח אותנו עם כל הלב: חדר, מיטות, מקלחת ואוכל בחדר אוכל המשותף הם מנת חלקנו. מסתבר שיוטבתה הוא עדיין קיבוץ כפי שהכרנו ידענו והערכנו.

יום ד', 26/4/2006 - גולצ מסיע אותנו מיוטבתה ועד שחרות על בקתות העץ שלה. הדרך מעניינת ומרתקת ואנחנו עושים קילומטרז' רציני עד לפארק תמנע. רוחות עזות נושבות כמעט ללא הפסק והשמיים מתקדרים, מבשרים לנו באמצעות הנייד שהחזאי מנבא גשמים שעשויים להגיע עד הדרום וסכנה של שיטפונות בצידם. ישראל ואני צועדים בוואדי עמוק ושואלים את עצמנו כיצד נתנהג אם נמצא את עצמנו בעיצומם של שיטפונות בוואדי "שלנו". המסקנה שאין לנו הרבה מה לעשות, אין איך ולאן להימלט, כך שלא נותר לנו אלא לקוות שזה לא יקרה, למרות שטיפות גשם מתחילות לרדת ומתערבבות בזיעתנו. בדרך אנחנו פוגשים שני בחורים צעירים מפרדס חנה, שי ויובל, שזה עתה השתחררו מצה"ל ועושים את "שביל ישראל" מדרום לצפון. ארבעתנו מחליטים לעשות הפסקה ומבלים כשלושים דקות ביחד. השיחה נסבה על טיולים, מסעות וטיפוס הרים. למרבה הפתעתי הם מצהירים שהודו והמזרח לא מעניינים אותם, הם רוצים לחרוש את שבילי ארצנו ואולי לטייל מעט בדרום אמריקה.

ואם כבר בהודו עסקינן, אזי גולשים לאמונות ולרוחניות ואני לא מתאפק מלהשמיע את ה"אני מאמין" שלי, לפיו כל עוד לא אפסיק לשאול שאלות וכל עוד לא אפסיק להטיל "ספק" בכל הרי שאני מחשיב את עצמי כאדם רוחני, אך ברגע שאסכים לקבל תשובות אהפוך בן רגע להיות חלק מדת או כת או כיתה ואז הרוחניות ממני והלאה. החברה לא התווכחו אתי, הסכימו אתי או לאו, לא בדיוק ברור לי.

דרכנו מובילה אותנו לנחל דרגה ואחר כך ירידה במעלה מילחן וקבענו פגישה עם חיים האילתי (להבדיל מחיים מיוטבתה) בכניסה לפארק תמנע. חיים מסיע אותנו לאילת שם אנחנו שוכרים חדר באכסניה בשם "קורין" במרכז העיר.

יום ה', 27/4/2006 – חושך מצרים בחוץ אבל אנחנו כדרכנו בקודש משכימים קום וחיים מסיע אותנו מאילת, שרחובותיה ריקים מאדם בשעה כה מוקדמת, לפארק תמנע לאותה נקודה בה אסף אותנו יום קודם לכן. ושוב אנחנו צועדים, הפעם במסלול הגיאולוגי, עוברים את נחל תמנע, נחל אלכסון, מגיעים עד רמת תמנע, אחר כך יורדים לאגם תמנע. מבקרים במרכז מבקרים או משהו דומה לזה: מבנים שונים עם בעלי חיים ואהל בדווי ענק ובו קיוסק לממכר שתייה חטיפים וממתקים למיניהם. מגיע אוטובוס של מטיילים והשפה הרוסית שולטת בכיפה, רובם עסוקים במילוי בקבוקים בחול צבעוני. לאחר מנוחה קצרה ממשיכים לכיוון באר אורה ובקניון שחורת חיים האילתי אוסף אותנו ללילה נוסף באילת.

מרחק של כ-45 ק"מ של "שביל ישראל" מוביל לאורך כביש הערבה, קטע של הליכה משעממת, קטע שלא תואר ולא הדר לו ורוב המטיילים מדלגים עליו, חלק עושים את הקטע הזה באופניים או ברכב. ישראל ואני נסינו לארגן שני זוגות אופניים ולדווש את הקילומטרים האלה בכיף, אבל מבחינה לוגיסטית היה קושי רב לארגן זאת ולבסוף וויתרנו ודילגנו על הקטע הזה.

יום ו', 28/4/2006 – השכם בבוקר נוסעים מאילת צפונה, ביוטבתה אוספים את גולצ ומגיעים לקניון שחורת ומתחילים לצעוד שלושתנו, דהיינו גולצ ישראל ואני. גולצ צועד ומטייל ותיק ומנוסה, הולך עם שני מקלות הליכה, ומאחר שהוא מכיר את השביל ואת האזור כולו הרי שהוא מוביל אותנו בבטחה. הדרך המתפתלת בינות להרים מהממת ביופייה, ההרים והגבעות, העמקים והואדיות מציגים לנו מגוון צבעים בכל צבעי הקשת, מצהוב וכתום דרך אדום בוהק ועד סגול, המראות פשוט מדהימים ביופיים, איני זוכר קטעי מסע כל כך יפים ומלהיבים בשום מקום בעולם. אחרי צעידה די מאומצת אנחנו נעצרים למנוחה קצרה ואוכלים את ארוחתנו המשעממת והחד-גונית, לחם עם סרדינים וחלבה. מרחוק אנחנו מבחינים בדמות שמתקרבת אלינו בשביל. לצעוד לבד בשום מקום, כאשר גם קליטה של הטלפון הנייד מוטלת בספק, אינו דבר חכם ומומלץ, והנה מה רבה הפתעתנו לגלות שהצועד בגפו היא למעשה צועדת, בחורה הולנדית כבת 30 שמתארחת בקיבוץ אילות וצועדת להנאתה תוך התעלמות גמורה מסכנות. קארין אינה מבינה על מה אנחנו נזעקים. אחרי המנוחה והשיחה בצוותא מתפצלות- נפרדות דרכינו, קארין ממשיכה לכיוון אילות, חיים צועד לכיוון הכביש לתפוס טרמפ ליוטבתה ושנינו ממשיכים בשביל ישראל עד עין נטפים ומשם עולים מטפסים על מצוק של 90 מעלות ומגיעים עד הר יואש. שם אוסף אותנו חיים האילתי ומסיע אותנו ללילה נוסף באילת.

שבת, 29/4/2006 – חיים מסיע אותנו בפעם האחרונה. הוא מוריד אותנו בהר יואש ואנחנו נפרדים ממנו ומודים לו על השירות המעולה שנתן לנו בשלושת הימים האחרונים של מסענו. אנחנו צועדים בקלילות. הדרך אמנם לא קלה, הרבה עליות וירידות אבל כבר "מריחים" את הסיום. עוברים דרך קניון נחל גשרון ומרחוק רואים את המפרץ ואת הים הכי כחול שאני מכיר. נראה לנו שעוד גבעה, עוד הר קטן והנה אנחנו מגיעים, אבל הועדה המסמנת של השביל החליטה להתל בנו: הסימון מסרב להוריד אותנו לחופו של ים סוף ומוביל אותנו דרומה לאורך המפרץ, תוך שלטי אזהרה לא לעבור את הגבול המצרי. במשך שעות ארוכות אנחנו אומרים חזור ואמור "הנה הגענו" ומסתבר שטרם הגענו. עוד עליה ועוד ירידה, אבל בסופו של דבר גם זה נגמר ואנחנו נוגעים במימיו הקרירים של ים סוף ובזה תם ונשלם מסענו, הגענו לטאבה!!!

אחרית דבר

"שביל ישראל" – חוויות רבות חוויתי בימי חיי הקצרים המתפרסים על פני 70 שנה די סוערות ודי בלתי שגרתיות, אבל המסע הזה יישאר חקוק בזיכרוני כאחת החוויות המלהיבות, המאתגרות והמהנות ביותר, חוויה מרחיבת לב, אופקים ונשמה.

אני נשבע לכם שאין לי ואין בי שום נטיות מזוכיסטיות, אבל גיליתי להפתעתי שככל שזה יותר קשה, הרי שזה יותר מהנה ויותר מלא סיפוק.

אני ממש לא רוצה להשתמש בסופרלטיבים אבל אין מנוס מכך: יש לנו את הארץ הכי יפה בעולם, יש לנו את הארץ הכי מגוונת והכי מרתקת בעולם, עם ישראל המטייל בשבילי ארצנו הוא העם הכי יפה בעולם, האמינו לי.

עישון!!! 54 שנות עישון הגיעו לסיומן! אני מכריז על זה בפומבי כדי שהדבר יחייב אותי לא לחזור לסורי כפי שכבר קרה בעבר, אם אני זוכר נכון – לפחות חמש פעמים. לרוב חזרתי לסורי כל אימת שנקראתי לשירות מילואים פעיל.

אחד מחבריי העיר לי, שלאחר שהוא קורא את כתבותיי הוא מגיע למסקנה שאני עדיין חי ונושם את השירות הצבאי ולדעתו טרם השתחררתי. זה קצת מוגזם, אבל עלי להודות שהשירות הצבאי על כל חלקיו, סדיר ומילואים, בהחלט חלק אינטגראלי של חיי. מרבית חבריי הם מתקופות שונות של השירות, ומה הפלא? הרי 36 שנות שירות במערך המוצנח אינן דבר של מה בכך והשפעתן בצידן.

לכאורה במסע מסוג זה שרירי הרגליים הם אשר אמורים לשאת בנטל העיקרי, אבל אני איני מסכים לכך, לדעתי הנטל העיקרי הוא מנת חלקו של זוג עיניך אשר לא נחות ולו לרגע קט, הן תרות אחרי הנופים והמראות שבלתי אפשרי לשבוע מהם, הן מתרוצצות כל העת ומחפשות ללא הפסק את הסימונים של השביל והן בכוננות מתמדת לכל מידרך רגל שלא תתחלק או תיפול או תדרוך במקום הלא נכון (בהודו המשימה העיקרית הייתה לא לדרוך על חרה של הפרות).

ישראל ואני החלטנו שלאחר שסיימנו בגיל 70 את "שביל ישראל" מצפון לדרום, הרי שבגיל 80 נעשה זאת בכיוון ההפוך, דהיינו מדרום לצפון, וכאשר נגיע לגיל 90 נצעד בגאון ממזרח למערב (מה בהמשך עוד לא החלטנו).

לפיכך – תם ולא נשלם, כל העתיד עוד לפנינו. מאי 2006

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בני קידר