אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ישראל קאמאקאוויוולה: הענק וגנו


בחודש האחרון שהיתי בארצות הברית לרגל השתלמות מקצועית. לקראת סיומה של ההשתלמות הזו, ב-‏26 ביוני, ציינתי לעצמי את יום השנה השמיני למותו של ישראל קאמאקאוויוולה, האיש שנתן משמעות פרטית משלו לפרופורציה בין מימדי הגוף לבין מאפייניו הווקאליים. הציון התבטא, בין היתר, ברכישת האלבום הטוב ביותר שלו. בשבוע שלאחר אותה השתלמות, במהלך טיול בניו אינגלנד, הפנמתי חלק מהחווייה ההוואית של הענק עדין הנפש הזה.

ישראל קאמאקאוויוולה

הכל החל בנסיעה מקרית לחברים לפני מספר חודשים. הייתה זו שעת אחר צהריים, וברשת ב' שידרו תוכנית כלשהי עם רבקה מיכאלי, מסוג התוכניות שיש בהן שילוב בין ראיונות למוסיקה. פניתי אל הסימטה המוליכה אל ביתה של משפחת היעד שלנו, כשאמרה מיכאלי ש''עכשיו נשמע את ישראל קא...קא...קאמאק...קא-מא-קא-ווי-וו-לה'' (מסכנה, כמעט שברה את השיניים במהלך הניסיון לבטא את השם הארוך). בשניות הבאות התנגנה מיני-מחרוזת של ''מעבר לקשת בענן'' (שירה של ג'ודי גארלנד מתוך ''הקוסם מארץ עוץ'') ושל ''איזה עולם נפלא'' (במקור של לואי ארמסטרונג). האיש שביצע את זה, ישראל מה-שמו, עשה את זה עם יוקללה עדינה ובקול רך ונפלא כל כך, שהחלטתי לשמוע את זה עד הסוף. לא עזר כלום, למרות שהשיר החל כאשר כבר חנינו ליד הבניין, הודעתי לנוכחים במכונית שיואילו להמתין עד שיסתיים. פרשנות מינימליסטית, יפה ומרגשת כל כך לשני השירים הנצחיים האלה (ועוד במחרוזת אחת) מן הראוי שתכובד לפחות בהאזנה הולמת. כשחזרנו הביתה, התחלתי לחפש ברשת וגיליתי שמדובר בעולם ומלואו ושהפספוס שלי הוא עצום. ישראל ''איז'' קאמאקאוויוולה הלך לעולמו ב-‏26 ביוני 1997. כשמסתכלים על כמה מהתמונות שלו ברשת אפשר גם להבין למה. במימדים כאלה קצת קשה להחזיק מעמד, אפילו במקום נפלא ושופע בריאות כמו הוואי. ישראל קאמאקאוויוולה נולד ב-‏20 במאי 1959 באי אואהו. על אביו, הנרי קאלאילוהה נאניווה, סיפר לימים בשירו ''הוואי 78''' שהיה איש הצי האמריקני. הן האב והן האם, אוונג'לין ליינאני, היו ממוצא הוואי טהור, עניין נדיר כשלעצמו באיים הללו, שכבר לפני מאה שנה ספגו הגירה עצומה של סינים ויפאנים שבאו לשם כפועלים ונותרו כאזרחים. למעשה, בין תושבי הוואי עצמה ההוואים המקוריים, אותה גירסה פולינזית לס''ט היהודי, מונים כיום אלפים בודדים בלבד ומספרם הולך ופוחת עם השנים בשל נישואי התערובת עם בני הקבוצות האתניות האחרות המרכיבות את הפסיפס המקומי. להוריו היה כנראה רקע תנ''כי של ממש, משום שאפילו בקרב ההוואים שם כזה אינו שכיח. ישראל, ''איזראל'' בהגייה האמריקנית'' קוצר עד מהרה ל''איז'' וכך גם נודע בפי כל מכריו במשך שארית חייו. איז גדל בעיירה קאימוקי, לחוף האי הציורי וייקיקי, אותה עיירה בה גדלו ונישאו גם הוריו. כבר בגיל צעיר גילה משיכה עזה למוסיקה והיחד עם אחיו הבוגר סקיפי החל לנגן מוסיקה הוואית מסורתית. הייתה לו גישה למוסיקה שביצעו זמרים הוואיים מוכרים כמו פיטר מון, פאלאני ווהן ודון הו והוא הושפע מהם מאוד. בראשית שנות השבעים עברה משפחתו למאקהה, מקום אותו הזכיר מאוחר יותר כ''כמעט גן עדן'' בגירסה שביצע ל''take me home, country roads'', להיט הקאנטרי של ג'ון דנוור שאת מילותיו התאים לאיזורים בהם גדל הוא עצמו. במאקהה, מכל מקום, בין משחקים בנהר הפאלולו לבין הליכה למופעים מוסיקליים בתיאטרון המקומי, התחבר איז הצעיר עם לואיס ''מון'' קאוואקאהי, סם גריי וג'רי קוקו. זה קרה כמעט במקרה. איז בן החמש עשרה פרט על היוקללה שלו ליד שולחן פיקניק גדול בחוף מאקהה כשנעצר לידו צעיר מקומי והאזין בקשב. הצעיר המתין בסבלנות עד לסיום הביצוע ואז ניגש לאיז והציג את עצמו כג'רי קוקו. בלי להתחכם יותר מדי, אמר ג'רי לאיז שנגינתו מצאה חן בעיניו והזמין אותו לביתו כדי לנגן יחדיו. איז הסכים. כשהגיע לביתו של ג'רי, הציג זה בפניו את אחיו ג'ון ואת מון קאוואקאהי. איז, מצידו, הכיר לחבורה את אחיו הגדול סקיפי, גיטריסט מוכשר בפני עצמו. אחרי כמה סשנים משותפים החליטה החבורה לייסד להקה וה''makaha sons of ni‘ihau'' נולדה. ההרכב הראשון שלה היה תולדה של תרכובת בין-משפחתית. איז וסקיפי הביאו עימם גם את דודנם, מל אנימה. ג'רי וג'ון ייצגו את הצד של משפחת קוקו. לימים נישאה אחותם של סקיפי ואיז, לידיה, למון קאוואקאהי. אלמנתו של סקיפי נישאה למל אמינה, דודנו. בקיצור, הלהקה הפכה למשפחה אחת גדולה.

יחד עם סקיפי ואיז הפכו ה''מאקהה סאנס'' ללהיט אדיר באיים. חוסר היומרה, ההרמוניות הפשוטות והיפות וסגנון הנגינה, שהושפע ממוסיקת הקאנטרי האמריקנית, עיצבו ללהקה צליל ייחודי משלה, אופייני מאוד. למעשה, בטווח הארוך ניתן לשמוע את השפעתה של ה''מאקהה סאנס'' בכמעט כל הקלטה מוסיקלית יציגה של הוואי. הלהקה, עם איז כסולן בחלק גדול מהשירים, יצאה לסיורי הופעות באיים ובארצות הברית עצמה, הקליטה בחריצות וראתה ברכה בעמלה. בחמש עשרה שנות פעילות הוציאו חבריה עשרה אלבומים מצליחים. הם גרפו אינספור פרסי הוקו (הגראמי של תעשיית המוסיקה בהוואי) וזכו בכבוד לפוח מדי שנה את ה''מאקהה באש'', קונצרט ענק שנערך ב''וייקיקי של'' מדי שנה ביום הזיכרון והתהדר בעשרות אלפי צופים ובשידורים חיים. 1982 הייתה שנה קריטית בחייו של איז בן העשרים ושלוש. באותה שנה הלך לעולמו אחיו סקיפי, שהיה לא רק אחד מהמוסיקאים הבולטים והמשפיעים ביותר על איז אלא גם אחד מחבריו הטובים ביותר. סקיפי חטף התקף לב בגיל עשרים ושמונה. איז המשיך להופיע עם הלהקה, אבל במקביל החליט להסדיר את חייו האישיים ונשא לאישה את חברתו משכבר הימים מרלין. זמן קצר לאחר מכן נולדה ביתם היחידה של השניים, ססליאן, שכונתה בפי כל בשם החיבה ההוואי ''ווהי''. בשנת 1990 החליט איז לפנות לכיוון עצמאי ופרש מה''מאקהה סאנס''. הוא חבר אל המפיק ג'ון דה מלו ויחד עימו הוציא ארבעה אלבומים אישיים: k’ano’i (1990), facing future (1993), e ala e (1995) ו-in dis life (1996). הראשון שבהם זכה להצלחה מסחרית גדולה ואף זיכה את איז בפרסי ''אלבום השנה'' ו''זמר השנה'' של האקדמיה למוסיקה של הוואי (hara). השני, שנחשב בעיני רבים לאלבומו הטוב ביותר, כלל חלק גדול השירים שבזכותם הוא הוכר גם מחוץ להוואי, כמו אותה מחרוזת שציינתי בראשית המאמר וכן''white sandy beach of hawai‘i,'' ''maui hawaiian sup'pa man'' , ''kaulana kawaihae וכמובן “hawai’i 78”. האלבום השלישי שלו היה פוליטי מאוד וקרא בגלוי למתן עצמאות להוואי, קריאה שאיז היה מזוהה איתה במהלך כל שנות פעילותו המוסיקלית. הרביעי, גם הוא בעל מסרים פוליטיים מאוד, הוציאמתוכו להיטים כמו “in dis life” ו-“starting all over again''. ההוואים התייחסו אליו בחיבה כאל ''בראדה איז'', שיבוש מכוון בכתיב ובהגייה של המילה האנגלית ''בראד'ר''. דומה כי רק בוב מארלי זכה במולדתו ג'מייקה ליחס זהה. המסר שלו, כאמור, לא התבטא רק בשירי אהבה ובתיאורי טבע על יפי האיים, חופיהם, הריהם וכדומה. הוא היה פוליטי מאוד ונבע מתחושה עמוקה של קיפוח ודיכוי. שירו “e ale e” קורא, אם נתרגם את התוכן לאנגלית, כך:

we, the voices behind the face, of the hawaiian nation, the hawaiian race rise for justice the day has come for all our people to stand as one, we the warriors born to live on what the land and sea can give defend our birthright to be free give our children liberty,

זה אינו השיר היחיד שמדבר במפורש על הצורך לפרוש מארצות הברית ולחדש את ימיה של המדינה העתיקה כקדם. כבר בשנת 1978, בהיותו סולן ה''מאקהה סאנס'', ביטא איז את תחושתו לגבי השינוי העמוק העובד על האיים והופך אותם לחלק מהעולם המערבי.הוא קורא בו למלכיה העתיקים של הוואי לבוא ולהיווכח בעצמם במתרחש. במשך שנות דור כמעט היה איז לאחד ממבטאיה האותנטיים ביותר של התנועה הלאומית ההוואית.

if just for a day our king and queen would visit all these islands and saw everything how would they feel about the changes of our land could you just imagine if they were around and saw highways on their sacred grounds how would they feel about this modern city life? tears would come from each other's eyes as they would stop to realize that our people are in great, great danger now how would they feel? would their smiles be content, then cry cry for the gods, cry for the people cry for the land that was taken away and then yet you'll find, hawai'i. could you just imagine they came back and saw traffic lights and railroad tracks how would they feel about this modern city life tears would come from each other's eyes as they would stop to realize that our land is in great, great danger now. all the fighting that the king has done to conquer all these islands, now these condominiums how would he feel if he saw hawai'i nei? how would he feel? would his smile be content, then cry?

מבט אל העתיד. עטיפת facing future, שנחשב לאלבומו הטוב ביותר

את הקסם שבמוסיקה הרכה והעשירה שלו, אותו קסם שגילו ההוואים כבר באמצע שנות השבעים, לקח לעולם קצת יותר זמן למצוא בעצמו. אבל משהתגלה הקסם, לא היססו עורכי פסקולים מוסיקליים לסרטים לנצלו ככל שניתן. המחרוזת של ''somewhere over the rainbow/what a wonderful world'', למשל, כיכבה בלא פחות מארבעה סרטים: ''יש לך הודעה'', ''מוצאים את פורסטר'', ''חמישים פגישות ראשונות'' ו''נא להכיר, ג'ו בלאק''. המוסיקה שלו הושמעה גם באינספור סדרות טלוויזיה, בהן ''שולחן לחמישה'', ''אי.אר'', ''ציפורים בגן עדן'' ועוד ועוד. בין המוסיקאים שהודו כי העריצו את כישרונו ויצירותיו היו בט מידלר, פול סיימון וג'ימי באפט. צריך להבין שהערצה ואהבה לאדם בעל מראה חריג כשל איז אינם בדיוק דבר שכיח בעידן ובחברה המקדשים את המראה הטלגני המוכר לכולנו. איז לא היה בראד פיט או לאיונרדו דה קפריו, ובכל זאת האהבה אליו ולמוסיקה שלו לא ידעה גבולות. ''כשהכריזו על איז הקהל פשוט יצא מדעתו'', כתבה רובין הרברט, צעירה שנכחה בקונצרט שלו שנערך בקליפורניה באוקטובר 1996, ''איז קיבל תשואות אדירות עוד לפני שהמסך נפתח בכלל. מעולם לא ראיתי דבר כזה קודם לכן''. בין היתר, העריך הקהל שבאולם גם את העובדה שלמרות מצבו הבריאותי הבעייתי טרח הזמר הגדול להגיע ולהופיע לפניו. מכל מקום, הקהל ידע את כל המלים בעל פה. ההופעה הסתיימה בשירה אדירה של ''hawai`i aloha''. הצופים החזיקו איש ביד רעהו ורבים מהם בכו מהתרגשות. מדהים.לא התייחסתי עד עתה למשקלו העודף העצום של איז, אבל ברור שמשקל זה – על כל הסיבוכים שגרם – הוא שהיה ביסוד מותו המוקדם של המוסיקאי הנפלא הזה. את ערימת הפרסים האחרונה של חייו גרף ב-‏1997 כאשר האקדמיה למוסיקה של הוואי העניקה לו תארי כבוד אישיים ואמנותיים דוגמת זמר השנה, בדרן השנה, אלבום השנה ואלבום השנה של האיים. את הטקס הזה כבר ראה איז בטלוויזיה בבית החולים בו היה מאושפז. בחודשים שקדמו לכך הוא אושפז כמה וכמה פעמים, ובהתחשב בעובדה שמשקלו הגיע אז בכמה מקרים ל-‏340 קילוגרם, אפשר גם להבין חלק מהסיבות לכך. ב-‏26 ביוני 1997, שמונה עשרה דקות לאחר חצות הלילה, הוא עצם את עיניו בפעם האחרונה. כמה מחבריו הטובים ביותר ומבני משפחתו היו לצידו אותה שעה.

הלם האיים. לקוראי העיתון הנפוץ ביותר בהוואי לא היה צורך ביותר משתי המלים הללו כדי להבין במה מדובר

מותו גרם להלם של ממש באיים. מי שלא מכיר את הדינמיקה המוסיקלית בהוואי ובסביבותיה אינו מבין באיזה סוג של גיבור לאומי מדובר. לאחר שפורסמה הידיעה על מותוהורד דגל המדינה לחצי התורן. רבבת אבלים באה באותו יום להעניק כבוד אחרון לגופתו. רובין אווילה, תושבת האיים, סיפרה בדמעות כי קראה לבנה (אז בן 14) על שמו. אנט ג'ארדין, הוואית אחרת, אמרה כי מעולם לא פגשה בו אך שיריו נגעו לליבה והיא לא יכלה שלא לבוא וללוותו בדרכו האחרונה. המושל, בן קאייטנו, שספג ביקורת על כך שהעמיד את מיתחם הקפיטול בהונולולו לרשות המשפחה שערכה שם את טקס האשכבה, אמר בתגובה: ''ישראל הוא אוצר מדינתי. הוא היה ענק בתחומו. הוא הגיע למעמד מיוחד. מיתחם הקפיטול של המדינה נמצא בבעלות תושבי המדינה ומסמל את אמון הציבור''. קונצרט של אמנים מכל רחבי האיים נערך כמחווה לזכרו. ב-‏12 ביולי, שבועיים לאחר מותו, נשרפה הגופה הגדולהואפרה פוזר בים הכחול והצלול שמול חופי מקואה - אותם חופים שבהם פוזר גם אפרו של סקיפי המנוח. 

הרשת התמלאה בדפי זיכרון אישיים שקשורים בו. ''גדול מהחיים'', כינה אותו מגזין מקומי. כמה אלבומים עם יצירות שלו יצאו לאחר לאחר מותו. אחד מהם ''לבד בעולמו של איז'', נחשב כנמכר ביותר בהוואי אי פעם. ''הענק העדין'' איננו כבר שמונה שנים. כשנסעתי לי לאורך ולרוחב הרי ורמונט, נהרות ניו המפשייר, חופי מיין ועיירות מסצ'וסטס התנגנה המוסיקה העדינה והיפהפיה שלו במכונית השכורה שלי. כששבתי ארצה הצטערתי על שלא קניתי אלבומים נוספים שלו. תענוג צרוף. יתכן שיהיה מי שייטה לזלזל בגבר שמן ששר מוסיקת עם הוואית והצליח - למעשה, עודנו מצליח - לרגש רבים כל כך. למעשה, דמותו עתידה לגדול ולהתעצם עוד ועוד. כבר עתה היא מיתוס, בעוד שנים ספורות יהפכו שלושים ושמונה שנות חייו לאגדה.

באדיבות אתר אפלטון

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר