אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברכה צפירה


התמונה של דן לחמן

כבר בילדותי ברכה צפירה הייתה זמרת כמעט נשכחת ובכל זאת כמה משיריה הצטלצלו באזני. שירי ילדים, שירי רועים ושירי ביאליק. "עלי גבעה", "שעון בן חיל", "שיר הגז", "בין נהר פרת לנהר חידקל", "עלי גבעה", "שתו העדרים", "יש לי גן", "למדבר שאנו", "מי יבנה בית" "חמוטל", "צילי וגילי" ועוד כאלו שהתנגנו לנו כילדים והיא הייתה המבצעת הראשונה שלהם.

לימים מצאתי בחנות תקליט שלה בהדפסה צרפתית דווקא. בארץ אי אפשר היה למצוא תקליטים שלה. התקליט היה "ארוך נגן" אך בפורמט קטן שהוקלטו עליו רק שלושה שירים מכל צד. אני חושב שהשיר 'התרגעות' מהתקליט ההוא היה השיר שהיה הכי אהוב עלי וליווה אותי זמן רב.

לימים הצליחו להציל הקלטות ישנות שלה מקול ישראל. היא הקליטה כמה דברים חדשים במיוחד הוצא לכבודה אוסף בן שני תקליטים שגם הוא נעלם. כעת יוצא דיסק אוסף שלה (הד ארצי).

בדיסק החדש מופיעים אותם שירים שהקליטה בשנות השלושים והארבעים. קולה צעיר עדיין וצלול. גישתה המיוחדת לשירה כובשת את האוזן מיד. אני מניח שהפסנתרן המלווה אותה בהקלטות הוא נחום נרדי שכתב לה הרבה וליווה בהופעות חיות שבאותם ימים נקראו קונצרטים.

הדיסק מחולק בין שירי "מולדת ורועים", שירי "ילדים" ושירי "עדות". לטעמי הוא תענוג צרוף לא רק מבחינה נוסטלגית אלא בשל איכותו המיוחדת של קולה ויכולת ההבעה שלה. חבל רק שחלק מההקלטות עמומות מעט ולא הצליחו לנקות אותן יותר.

היא הייתה הראשונה מבין הזמרות התימניות ששרו בארץ אך היא הלכה בדרך אחרת כך שעם הזמן הפופולאריות שלה הפכה להיות שולית. ובכל זאת היא החשובה בזמרות שהיו בשנים ההן. לאשושנה דמארי שבאה אחריה, לא אהובה צדוק, לא אסתר גמליאלית, לא חנה אהרוני או כל תימניות אחרות שבאו והלכו. היא לא הייתה זמרת תימנית עממית. הייתה בה איכות אמנותית ממין שונה לגמרי. למשל, מעטים יודעים שהשיר 'שני שושנים' היה במקור של ברכה צפירה ולא של שושנה דמארי.

אין תאריך לידה מדויק שלה, במקומות אחדים מוזכרת שנת 1910 באחרים 1914-5 דבר אחד ברור - היא נפטרה ב1988. ברכה צפירה התייתמה בילדותה המוקדמת. אמא מתה בלידתה ואביה שלוש שנים מאוחר יותר. היא חייתה אצל משפחות אומנות. אחר כך למדה בפנימית "שפיה".

אצל אותן משפחות בירושלים למדה אידיש ושמעה את שירי המכורה האירופית ואת שירי השכנים בני העדות השונות, כולל שירים ערביים. כך הפכה להיות אנציקלופדיה של שירי עדות ירושלמיות. והכירה, לא פחות מזה, את נגינות הליטורגיה של בתי הכנסת השונים. היא גלתה בעצמה את הצורך לשיר בפנימית שפייה, אך הנרייטה סולד ששמעה אותה וראתה בה איכות דרמטית שלחה אותה לתל אביב ללמוד דרמה דווקא.

בתל אביב התחברה עם "חברה טרסק", חבורה בוהמית שמלבד מסיבות בוהמיות ניסתה לעשות גישור בין תרבות המזרח כפי שהשתקפה להם אז לבין התרבות האירופית. ברכה צפירה מושפעת מהם והולכת בדרכם. היא גרה בכרם התימנים ומתחברת מחדש לשורשים התימניים שלה. היא הצטרפה לתאטרון "הקומקום" (הוקם על ידי אביגדור המאירי). הבמאי הרוסי א.ד.דיקי שבא לביים בהבימה שמע אותה, התרשם והציע לשלוח אותה לגרמניה ללמוד אצל ריינהרדט. היא למדה גם מוסיקולוגיה, דבר שאפשר לה עד ימיה האחרונים להתבטא בשפה מקצועית הרבה יותר ובהבנה עמוקה של המוסיקה הקלאסית ודרך ההתבטאות בה. אך כשלמדה תיאטרון אצל ריינהרדט הוסיפה לעצמה נופך של הופעה דרמטית.

ב-ברלין פגשה את הפסנתרן נחום נרדי ודרכיהם התחברו לא רק מבחינה מוסיקלית. הם נישאו. העירוב של פסנתרן מזרח אירופאי וזמרת תימנייה היה מוזר בתחילה. "בברלין למדתי לשיר שוברט", אמרה, "אך ידעתי שלא זה הכיוון שלי". נרדי הביא את סלסולי החליל לפסנתר.

המלחינים של אותם ימים אהבו אותה. עמירן, פוגצ'וב ואחרים. הם מצאו בה את המבצעת האידיאלית לצורת הכתיבה שלהם שניסתה למצוא דרך מוסיקלית חדשה שתחבר בין צלילי הבדווים והערבים ובין השירה האירופאית שהביאו אתם העולים. מאוחר יותר יהיו אלו המלחינים הקלאסיים לברי, פאול בן חיים, עדן פרטוש ואחרים שאתם תעבוד. אך דווקא עיבודים חדשים אלו של מוסיקאים קלאסיים הרחיקו ממנה את המאזינים הקבועים של שירי "עם".

היא הייתה אישה מצחיקה מאוד וידעה לספר סיפורים על עצמה עם נופך של התבדחות עצמית, בעיקר כששילבה גרמנית ו-אידיש בסיפורים. היא סיפרה איך הייתה מדהימה את הגרמנים שהיו מדברים בפניה על "השוורצע" הקטנה והיא הייתה עונה להם בשפתם המצוחצחת. מכיוון שדיברה אידיש שוטפת, המעבר לגרמנית היה לה קל. כשהופיעה יחפה על הבמה הרגישה שהיא נלחמת בתרבות "הדנקה שיין - ביטה שיין".

כשחזרה לארץ החלה להופיע. שירים רבים נכתבו בהשראתה ובשבילה. כשהייתה שומעת איזו נגינת חליל מרועה ערבי היא הלכה לאחד המלחינים, לרוב נרדי אך לא רק, וביקשה שישתמשו במנגינה ויכתבו לה שיר. היא רצה ממלחין למשורר, לוחצת ודורשת שיתאימו את החומרים שלהם לדרך ההתבטאות המיוחדת לה. נרדי, אתו החלה את פעילותה, חיפש גם הוא כמו חלק מהכותבים האחרים את הדרך לשלב בין הסולמות הקלאסיים לערביים ושיתוף הפעולה שלהם הוליד כמה ממיטב השירים ברפרטואר שלה. הנישואין לא החזיקו מעמד. נולדה להם בת, נעמה נרדי שהייתה זמרת אופרה, אחר כך התחתנה עם נגן בפילהרמונית, ממנו נולד לה בנה המוכר כזמר אריאל זילבר.

היא החלה אוספת שירי עדות ופיוטי תפילה וחג וביקשה ממשוררים שיכתבו להם מלים אחרות, חילוניות. בשנת 1936 הרחיבה את הרפרטואר שלה ולמדה שירי לדינו. קונצרט שהיה אמור להתקיים באוהל שם בתל אביב כמעט ובוטל כי לא הרשו לה לשיר בשפה זרה ורק בהתערבות אנשי שם בוטל האיסור.

היא ביקשה שאת פרקי התהילים יולחנו למענה ואל פיוטי התפילות דרשה התייחסות מיוחדת. לא כמו בשירה טבעית אלא בעיבודים מוסיקאליים כבדי ראש והבנה מוסיקאלית עמוקה.

מתחילת דרכה הייתה טיפוס לוחם וקנאי למוסיקה המיוחדת. היא שמשה השראה ליוצרים אך מצד שני הוציאה לעצמה שם של אשה קשה ובלתי נסבלת ואולי בגלל זה לא הקליטה מספיק ומעולם לא הוזמנה לטלוויזיה כשכבר הייתה כזאת בארץ. לכן אין שום תיעוד צילומי של הופעותיה.

בקונצרט שלה בוורשה לא ידעו איך להתייחס "לתיימנר" הזאת. השרה צלילים צורמים כל כך. ועומדת על הבמה בשיער פרוע ויחפה. פרופסור אינשטיין שישב באולם בגרמניה ביקש לפגוש אותה ודווקא הוא היה זה שהסביר לה על הפזורה התימנית החשובה.

בניו יורק פגשה את בלה ברטוק הזקן שאסף שירי צוענים בהונגריה והיה קשור למוטיבים עממים. הוא התרשם משירתה עמוקות. הם דיברו על אידיאולוגיה מוסיקלית. כך מצאה את עצמה מדי פעם פוגשת מוסיקאים מהשורה הראשונה והם מצאו בה בת שיח הולמת.

אני מאלה שיכולים לפתוח כל פרטיטורה קלאסית ומסוגלת לשיר אותה. לא רק שירה עממית

נרדי, זהבי, עמירן, שלם וכל האחרים שאפו להביא לשילוב בין הנימה המקומית לנימה האירופית וכך נולדה מוסיקה כמעט קלאסית. לא מזרחית של ממש אך רחוקה מהשירים הרוסיים שזומזמו כאן בימים ההם. חיבורים בין מוסיקה בדווית ומוסיקה חסידית. אין עוד מקום שהיה בו סיכוי ליצירת מוסיקה חדשנית כזאת.

אלא שאחרי קום המדינה חיפשו את מה שהיה "פטריוטי", קל ולעוס אהבת הארץ אינסטנט.

החומר החדש לא התאים לי ואני לא התאמתי לו. אני לא הייתי יוצרת. רציתי להנציח את שירי העדות אך בדרך חדשנית. אני לא יוצרת פולקלור. אני משמרת את האינטרוולים התימניים ערביים מזרחיים המקוריים אך בדרך מודרנית. הם הרי לא באמת שירים הקשורים לארץ, לא בריתמוס ולא בצורה. הם לא פולקלור מקומי. הם מעשה אמנות מוסיקלית.

כשגילתה שבנה אריאל זילבר כותב שירים הפכה עולמות, הגיע עד לאולפן אבי רוד בלונדון להשמיע את אגדה יפנית ו-בטי בם ל-רינגו סטאר.

אחר כך זמרים שונים לקחו שירים שלי, עיבדו אותם מחדש שיתאימו לאוזן הדורשת קלות שמיעה ולא הזכירו את שמי. נכון שאני אשה בלתי נסבלת, משוגעת לדבר אחד, בגלל זה להשכיח את המוסיקה שלי?

היא כתבה ספר: "קולות רבים אצילותה של השתייכות מחייבת" וכשנעלמה קריירת הזמרה שלה החלה לצייר וערכה כמה תערוכות.

הייתי בין הראשונים לשיר עם הפילהרמונית. אך העיבודים שנעשו בשבילי לא היו הרחבת העיבוד הקיים לצליל גדול. העיבודים שלי הם מוסיקה קלאסית. אני שרה " לידר" מקומיים. שירה קלאסית.

ברכה צפירה הייתה מקיימת קונצרטים מדי פעם, לרוב במוזיאון. בשורה הראשונה תמיד ישבה חנה רובינא. אותה ליוותה רביעיית מיתרים ופסנתר. לא גיטרות.

לצערי לא נולדה זמרת גדולה חדשה. רבקה זוהר הייתה יכולה להיות כזאת, אך היא בחרה דרך חיים אחרת. עופרים עזבה. אומרת צפירה. בימי היו צריכים מיתרי קול מעובדים לא מספיק לפתוח פה ולנהום ולקרוא לזה שירה טבעית.

השיר האחרון בדיסק הוא מהמופע הנוסטלגי "היה היו זמנים" שהעלו חיים חפר ו-דן בן אמוץ. זמרים שכבר היו אגדות אז הוזמנו לשחזר את שיריהם הישנים. ברכה צפירה שרה את שירה "תל אביב" הנימה הנוסטלגית פרודית ניכרת בביצוע הזה. טוב שהצליחו להציל את ההקלטות הללו.

***חלק מהדברים נלקחו מתוך ראיון שחווה אלברשטיין ערכה עם ברכה צפירה ושודר בגלי צה"ל. * תמונות מתוך עטיפת האלבום.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן