 רומיאו ויוליה. ציור שמן מאת סיר פרנק דיקסי |
רומיאו ויוליה המחזה של שייקספיר כמעט ולא צריך הצגה, כולם מכירים את הסיפור. הזוג הצעיר שהפך להיות סמל האהבה הטראגית. רבים הושפעו מהמחזה.
ברליוז היה אחד מהם. ב-1827 ביקרה בפריז להקת תאטרון אנגלי והציגה את המלט ואת רומיאו ויוליה. ברליוז נכבש על ידי הסיפור והדמויות. ביומניו הוא מתאר את ההתרגשות מהגילוי הכפול של שייקספיר ושל המחזה הספציפי הזה.
האמת שלא רק את שקספיר הוא גילה באותה הצגה. הוא גילה והתאהב בשחקנית הראשית הרייט סמיתסון, ששיחקה גם את יוליה וגם את אופליה באותה עונה אנגלית בפריז. היא הפכה ל"אידיאה פיקס" שלו. בשנת 1832 היא נכחה בביצוע הבכורה של הסימפוניה הפנטסטית שנכתבה בהשראת מאוהבותו. לא עבר זמן רב והם נישאו. היא הייתה ההשראה האמיתית ליוליה.
כשהחליט לכתוב נוסח תזמורתי משלו רצה לחבר בין שני עולמות. האחד עולמו של שייקספיר והמחזה שלו, להפוך את אשד המלים הפואטיות והרומנטיות לצלילים והשני לקחת את הדוגמה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, הראשון שעירב סימפוניה עם מקהלה וקולות סוליסטים. ברליוז רצה להביא את הדוגמא הזאת למקום רחוק יותר.
ברליוז לא קרא את המחזה קודם. הוא תורגם לצרפתית על ידי מתרגם שלא ממש הבין אנגלית. אך בהיותו חלק מהתנועה הרומנטית הצרפתית הוא נכבש כשראה את המחזה על הבמה. צריך לזכור שהוא נע בין הרומנטיות הצרפתית ובין מה שכונה "מוסיקה תוכנית" מוסיקה הנכתבת כסיפור. גם הסימפוניה הפנטסטית שלו מורכבת מתוכן סיפורי שקיבל עיבוד מוסיקאלי נרחב. וכן היצירה "הרולד באיטליה", שהיא למעשה קונצ'רטו לויולה ואחד הבודדים שנכתבו לכלי הזה.
אחרי ההצגה קרא את המחזה,בתרגום חדש ומוצלח יותר, בחר את הסצנות אותן חשב שיוכל להפוך למוסיקה ועדיין לשמור על מסגרת הסיפור. הוא השתמש במקהלה כמתארת את ההתרחשות. הסולנים אינם שרים כבאופרה אחד לשני אלא "אריות" נפרדות. אריות ודואטים של אהבה נכתבו והושרו באופרות רבות לפני ברליוז. הוא חיפש חידוש. הוא כתב להם מונולוגים מוסיקאליים נפלאים אך לא אופראיים. למעשה אלו מונולוגים די קצרים מבחינת זמן שירה מול החלקים התזמורתיים, אך הם כה יפים וכה מדויקים רגשית.
המקהלה ביצירה מסבירה בתחילה את המצב בעיר ורונה, מתארת את היריבות בין המשפחות. מאוחר יותר תתאר את רומיאו ואת יוליה. המקהלה משמשת כמעט כמקהלה בטרגדיות היווניות.
הזמרת בקטע השירה שלה איננה שרה את תפקיד יוליה. יש לה טקסט עצמאי לחלוטין המכיל בין השאר שורה האומרת ששייקספיר לקח אתו במותו את סוד כתיבת השירה הגדולה.
הטנור איננו מייצג את רומיאו אלא דווקא את מרקוציו במונולוג על המלכה מב, אותה מלכת החלומות, לה מקדיש ברליוז פרק נוסף תזמורתי בלבד. רק הכומר לורנס הוא דמות ממשית מתוך המחזה, אך כאן הוא זה המספר מפענח את המוות הכפול ומביא לעימות והשלמה של שתי המשפחות היריבות.
והתזמורת, הו כן, התזמורת מחוללת את הנס הגדול של חיבור המרכיבים. תיאור דרמת הרגשות . כל מה שאפשר להפיק מצליל של תזמורת ברליוז נתן לה להפיק. הוא הבין את נפש צליל התזמורת. הוא אהב תזמורות גדולות והוסיף להן בתזמור כלים רבים. הסימפוניה הווקאלית הזאת איננה אופרה ואיננה קנטטה. ברליוז יצר דבר אחר חדש לחלוטין.
למרות ההקדמה הזאת, התפקידים הקוליים אינם גדולים ומהווים בדרך כלל הכנה לפרקים תזמורתיים "נטו" שהם יהוו את החלק המוסיקלי הרגשי הראשי. החלקים הקוליים מתארים את המצב את הנפשות אך הטקסטים חופשיים ואינם קטעים מן המחזה. ברליוז הצליח לתרגם אהבה ותשוקה לצליל.
כשפגניני ראה את הפרטיטורה לפני שבוצעה הוא אמר "ברליוז יכול להחזיר את בטהובן לחיים". וגנר שהיה בפריז בזמן ביצוע הבכורה אמר שהתגלה לו עולם חדש של אפשרויות מוסיקליות.
המנצח הגדול ארתורו טוסקניני אמר פעם כשנשאל, שסצנת האהבה מהסימפוניה הזאת היא קטע המוסיקה היפה ביותר שנכתב אי פעם, בעיניו.
לפני איזה זמן הזדמן לי לראות שידור ישן בו המנצח לאונרד ברנשטיין מכין תזמורת נוער לנגן את היצירה. היה תענוג גדול לשמוע אותו מנתח אותו ומכניס בכל בני העשרה הללו את להט התשוקה האהבה והחיבור שלהם למוסיקה שהצעירים הללו יצטרכו לנגן בקונצרט בניצוחו.
ברליוז העמיד דרישות משלו לביצוע. את קטע המקהלה הראשון המתאר את ההולך להתרחש צמצם למקהלה קטנה בת ארבע עשרה זמרים. המתחילה לשיר אקפלה מאוחר יותר תצטרף התזמורת ולאחר מכן מקהלת גברים (ידידיו של רומיאו בדרך לנשף) מאחורי הקלעים. מאוחר יותר המקהלה תהיה מקהלת טקס הלוויה של הצעירים. ובסוף הסימפוניה המקהלה תחזור על נושא התגרה ברחוב, המתחילה את הסימפוניה ותגמור בזה שתהיה גם המשפחות העושות שלום.
כמה וכמה דברים שונות במבנה ה"מחזה" הסימפוני הזה. כשרומיאו מופיע במוסיקה הוא כבר מאוהב ביוליה, שלא כמו במחזה בה הוא מתאהב בה בנשף. בניגוד לטרגדיה השייקספירית הנגמרת במות הזוג ברליוז הרומנטי הוסיף קטע ניחומים. השלמה בין שתי המשפחות היריבות. זו חרות פרשנית המפקיעה את רוח הטרגדיה לטובת הרוח הרומנטית ששלטה בצרפת וברליוז הוא אחד מגדולי נציגיה.
יואל לוי הצליח לעשות דבר אחד חשוב, כשאיחד את התזמורת המוגדלת וגרם לה להישמע כגוף מלוכד וממושמע. התזמורת ניגנה בצליל נפלא. לטעמי הוא לקח את כותרת היצירה "סימפוניה דרמטית" קצת באופן מוחלט מדי. ואכן הקטעים הדרמטיים היו מצוינים אך אלו הרומנטיים או הליריים נוגנו בפחות מדי רגש לטעמי.
יוליה גרצבה הרוסייה וסטוארט ניל שרו מצוין את תפקידיהם הקטנים. פיליפ רויון ששר את תפקיד הכומר, הגדול בתפקידי הסימפוניה הוא בעל קול בריטון עמוק ומצוין. הוא הצליח להיות דרמטי ומרגש.
המקהלה הפילהרמונית של פראג עשתה עבודת מופת. ונשמעה לכל ניע אצבע של יואל לוי. בסך הכל ערב יוצא דופן באיכותו. סימפוניה אחת, ארוכה מהרגיל, כמעט שעתיים של מוסיקה נטו בלי רגע של שעמום או נפילה. מה עוד אפשר לבקש מקונצרט.
קריאה נוספת - אימגו
עלילתית למעשה אין עלילה אמיתית בסימפוניה. צריך להסתמך על שמות הפרקים
כדי להבין באיזה רגע אנו נמצאים מבחינת עלילת המחזה
למשל
מאבק ברחוב ( בין שתי המשפחות) התערבות הנסיך.
(המקהלה מתארת על מה המהוה ומי הן המשפחות)
רומאו לבדו- אחרי הנשף. -רומיאו עצוב.
לילה בגן קפולט.
תמונת האהבה. ( המרפסת)
המלכה מב פיית החלומות
הקבורה של יוליה. ובסוף: שבועה והתפייסות המשפחות.
וזו אכן יצירה מדהימה ומונומנטלית שזמן נגינתה מתקרב לשעתיים.
יצירה נפלאה באמת.
ובפרשות. וזאת על מנת לעקוב אחר הניגון של התפילה בבית הכנסת
ברליוז עשה פארפראזה משלו. אין דין מחזה מילולי ליצירה תזמורתית.
למרות שכמו שכתוב ברליוז היה קשור למוסיקה תכנית, הרי שבסופו של דבר מוסיקה נשארת מוסיקה.
היא לא באמת מספרת על שבת מכשפות. על זרטוסטרה
ועוד מני כאלה יצירות