אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עלילות טרזן בארץ הקודש


התמונה של אלי אשד

מאמר זה יסקור את מעברו של טרזן מן התרבות האמריקנית בה נוצר אל התרבות העברית, בה זכתה דמותו לאהדה ולהשפעה רחבת היקף. החלק הראשון יתמקד בדמותו של טרזן בתרבות האמריקנית, כפי שזו מופיעה בספרים, ואחר כך בגלגוליה בסרטים ובקומיקס, תוך ניסיון לעמוד על השינויים אותם עברה הדמות במעבר מספריו של בוראוז אל סוגי המדיה האחרים.

חלקו השני של המאמר יתאר את תהליך התקבלותה של דמותו של טרזן ודמויות הקרובות לו בקרב הציבור הישראלי, בתקופת היישוב ובתקופת המדינה. כפי שאראה, הן בארץ-ישראל והן במדינת ישראל אחריה, עברה דמותו של טרזן גלגולים שונים לאורך השנים, כדי להתאימה לציבור הארץ-ישראלי והישראלי ולתפיסות התרבותיות השונות ששלטו בעולמו התרבותי.

מה היו הסיבות לאהדה הרבה לדמותו של טרזן בארץ? אילו שינויים התחוללו בדמות במהלך העברתה לתרבות העברית? מה גרם לשינויים שחלו בדמותו של טרזן לאורך השנים? על שאלות אלה ינסה להשיב מאמר זה. טרזן על העצים (מילים יעקב רוטבליט, לחן -דני ליטני ) שם בקרחת היער הוא גר אח איזה גבר בחור נהדר הכוכבים אל פניו מציצים טרזן יושב לו מבסוט על העצים טרזן על העצים !!! טרזן על העצים!!! על העצים הוא שותה ואוכל על העצים הוא אורחים מקבל חורף וקיץ יורה ומלקוש יש לו לב פתוח וציפורים בראש טרזן על העצים !!!! טרזן על העצים!!!! גם בלשון הקופים הגדולה טרזן מבין כל מילה ומילה כמה נעים פה בג'ונגל לחיות טרזן מרגיש פה כמו מלך החיות טרזן על העצים !!! טרזן על העצים!!!! את החיות הוא מבין ואוהב, כבש יגור על ידו עם זאב גם הנמר והפיל ידידים אם אומר פה טרזן כולנו יהודים טרזן על העצים !!! טרזן על העצים !!! טרזן חביבי הוא בן אצילים אבא שלו הוא אחד ה"גדולים" לא מפורסם משררה וכיבוד זה מה שקורה במשפחות הכי טובות טרזן על העצים !!! טרזן על העצים !!!! (שרה להקת פיקוד דיזנגוף בתקליט מתחילת שנת 1970) .

1. טרזן האמריקני

טרזן הוא אדם לבן שגדל בין קופים באפריקה, ההופך בבגרותו לשליט הג'ונגל ובו בזמן ללורד בריטי, בסדרת ספרים של אדגר רייס בוראוז. הוא זכה לפרסום אף רב יותר בסרטי הקולנוע בכיכובו של השחיין המפורסם ג'וני וייסמילר, כמו גם שחקנים רבים אחרים, ולאחרונה בסרט מצוייר מבית היוצר של חברת וולט דיסני.

טרזן הספרותי

אדגר רייס בוראוז, יוצרו של טרזן, פרסם את סיפורו הראשון במגזין זול מסוג ה-pulp. סיפור זה, "the princess of mars", (נסיכת המאדים) ראה אור ב-1912 ותיאר את הרפתקאותיו של לוחם אמריקני בשם ג'ון קארטר על כוכב מאדים. בוראוז תיאר את הכוכב ואת החיים עליו בפירוט חסר תקדים. ספר זה היה הראשון בסדרה ארוכה של סיפורי הרפתקאות שהתרחשו כולם על המאדים. מאוחר יותר חיבר בוראוז סדרות מדע בדיוני נוספות, שהתרחשו על הכוכב ונוס או בפלוסידאר – עולם פרה-היסטורי בבטן האדמה. בסדרות אלה יצר בוראוז סוג חדש של ספרות הרפתקה – עלילות גבורה שהתרחשו בעולמות דמיוניים ועל כוכבים אחרים. סדרות אלה הפכו את בוראוז לסופר המדע הבדיוני הידוע והמצליח ביותר בתקופתו.

מה היו הסיבות לאהדה הרבה לדמותו של טרזן בארץ? אילו שינויים התחוללו בדמות במהלך העברתה לתרבות העברית? מה גרם לשינויים שחלו בדמותו של טרזן לאורך השנים? על שאלות אלה ינסה להשיב מאמר זה.

ואולם, להצלחה הרבה ביותר זכה בוראוז בסדרה שלא הייתה בעלת אופי מד"בי דווקא – "טרזן איש הקופים". הסיפור הראשון בסדרה, "tarzan of the apes" (טרזן של הקופים), הופיע ב-1912, גם הוא בחוברת pulp. בסיפור זה תיאר אדגר רייס בוראוז את עלילותיו של טרזן, בן למשפחת לורדים בריטים שנלכדה באזור הג'ונגל. הוריו של טרזן נהרגו בינקותו, והוא גדל בין הקופים בג'ונגל עד שלבסוף הפך למנהיגם. בחלקו האחרון של הסיפור פוגש טרזן באנשים הלבנים, אך מחליט להישאר בג'ונגל, שכן חיי הג'ונגל והחופש עדיפים, לדעתו, על חיי התרבות, למרות כל היתרונות והנוחיות שאלה טומנים בחובם.

בספריו של אדגר רייס בוראוז הוצג טרזן כבעל טבע כפול – אנושי וחייתי: ההיבטים החייתיים של טרזן באו לידי ביטוי ביכולות על-אנושיות של ריח, שמיעה וראייה, כמו גם בכוחו הגופני , שסייע לו להתגבר על בעלי חיים גדולים וחזקים ממנו; מוצאו האנושי העניק לטרזן מנת משכל גבוהה משל חיה (ולמעשה, גם משל רוב בני האדם). טרזן שילב בתוכו, אם כן, את יתרונות האדם – מנת משכל והתאמה בין הגוף לשכל – עם יתרונותיה של חיה, כל זאת ללא שסבל מהמגרעות של אף אחד מהם. טרזן נהנה, אם כן, מכל העולמות: מחד גיסא, צאצא של לורדים בריטים, שמהם ירש את יופיים, את אומץ לבם ואת שכלם; מאידך גיסא, היה הוא בנה המאומץ של הקופה הגדולה קאלה, ממנה ירש את כוחם של הקופים הגדולים, למד לדבר בשפתם ולהתמודד עם סכנות הג'ונגל.

ואולם, בוראוז הציג בספריו גם היבט בעייתי של הקשר הכפול לשני העולמות, שכן טרזן לא תמיד ידע לאיזה מן העולמות הוא שייך – לעולם בני האדם של הוריו או לעולם הג'ונגל של הקופים הגדולים. זהותו הכפולה של טרזן – לורד בריטי מתוחכם שהוא גם איש פרא בג'ונגל – הייתה אחד היסודות המרכזיים בספרי הסדרה. עם זאת, המאבק בין שני העולמות הוצג באופן מפורש רק בספרים הראשונים בסדרה, שכן בסופו של דבר העדיף טרזן את עולם הג'ונגל ובעלי החיים, שהוצג בספרים כעולה לאין ערוך על עולמם המושחת של בני האדם. ואולם, למרות ההעדפה הברורה לחיי הג'ונגל, טרזן לא מנע מעצמו את ההנאות שבחיי הלורד הבריטי גם בספריו המאוחרים של בוראוז.

בספרים כונה טרזן שוב ושוב "אדם-קוף". כינוי זה הוא המפתח להבנת דמותו כפי שתיארה בוראוז. טרזן תואר כבעל כל התכונות שהיו למין האנושי לפני היווצרות התרבות, בעת שהיה עליו להיאבק על קיומו בג'ונגל, כלומר, כבעל אומץ וכישורים גופניים שאבדו לאדם משהחל לפתח את תרבותו המכנית. בסיפוריו של בוראוז ייצג טרזן את החזרה לימיו הקדומים של המין האנושי, אותם הצליחו הקופים הגדולים לשמר. עם זאת, עמדתו של בוראוז כלפי האדם הטרום-תרבותי לא הייתה עקבית, שכן טרזן תואר גם כבעל תכונות שהן פרי התפתחות אבולוציונית ממושכת. כך, למשל, תואר כמפותח ומתקדם מבחינה אבולוציונית מן "הפראים הכושים" שחיו בסביבת הג'ונגל. האינטליגנציה המפותחת שלו תוארה כתכונה שירש משושלת ארוכה של לורדים בריטים, שנתפסו בעיני המחבר, ככל הנראה, כשיא התפתחותו האבולוציונית של האדם.

לעתים תואר טרזן בספרים כלורד של ממש החי באחוזה ענקית בפאתי הג'ונגל עם אשתו ג'ין, ומנהיג את בני השבט "הכושי", הווזירים, בראשו עמדו הלוחמים האמיצים מובירו ומוגמבי. בספר הרביעי בסדרה, the son of tarzan (בנו של טרזן, 1917), נולד ל-טרזן בן, המכונה ג'ק או "קוראק", ובדומה לאביו עובר גם הבן גלגולים חוזרים ונשנים – מלורד צעיר לאיש פרא, וחוזר חלילה. בספרים אחרים, עם זאת, שוב שולט בהצגתו של טרזן היבט "אדם-הקוף", הנוטש את חיי הלורד ונודד בג'ונגל, מנותק מכל חברה אנושית, מלווה רק בקופיף נקימה ובאריה ג'ד בל ג'ה.

ייתכן כי כפילות זו הייתה דווקא מן הסיבות המרכזיות לאהדה שלה זכה טרזן בקרב הציבור. כך עולה, למשל, מדבריו של קורא ישראלי של ספרי טרזן: "הוא היה לא רק קוף – הוא היה גם לורד".

הסדרה על הלורד שגדל בקרב הקופים התקבלה כחידוש בקרב חובבי ספרות ההרפתקאות וזכתה להצלחה גדולה וארוכת שנים. התיאורים מלאי החיות של בוראוז אפשרו לקהל הקוראים לברוח מחיי המציאות האפורים אל חיי הג'ונגל ואל עולמות אבודים. ואולם, לצד האהדה הרבה ספגה הסדרה גם ביקורת קשה מצד חוגים שראו בה "ספרות הרפתקאות נחותה", ואף פעלו להורדתה ממדפי הספריות הציבוריות בארצות הברית. אחת הטענות שנשמעו בגנות הסדרה הייתה ש-טרזן וג'ין חיים חיי חטא בלי נישואין, טענה שהייתה אמנם נכונה בנוגע לסרטים, אך לא בנוגע לספרים (אופק 1969א, 174).

טרזן הקולנועי

הגרסה הקולנועית המפורסמת ביותר של סרטי טרזן נעשתה בתקופת הסרט המדבר. הייתה זו סדרת סרטים בכיכובו של ג'וני וייסמילר, ספורטאי שנודע בשיאים עולמיים רבים בענף השחייה. סדרת סרטים זו, שכללה שנים-עשר סרטים שצולמו בשנים 1932-1948, קבעה יותר מכל גרסה אחרת, כולל זו של בוראוז עצמו, את האופן בו ראו המוני בני אדם בכל רחבי העולם את דמותו של טרזן.

בעקבות הצלחתם עובדו ספרי טרזן לקולנוע וסרטים רבים הופקו על פיהם. הראשון בהם יצא לאקרנים ב-1918. הסרט, בכיכובו של השחקן השרירי אלמו לינקולן, זכה להצלחה רבה, וכך גם שני סרטי טרזן הנוספים בהם כיכב (עד סוף ימי הסרט האילם הופיעו עוד חמש גרסאות קולנועיות לסיפוריו של בוראוז, בכיכובם של שחקנים שונים). אף על פי שבוראוז התלונן כי הסרטים לא שמרו בדייקנות מספקת על קו העלילה של ספריו, הם היו נאמנים לספריו יותר מכל אחד מסרטי טרזן שנעשו בימי הסרט המדבר. הסרטים האילמים שמרו בקפדנות על היבט הלורד הבריטי שהוא גם אדם-קוף, היבט מרכזי, כאמור, ביצירתו של בוראוז .

הגרסה הקולנועית המפורסמת ביותר של סרטי טרזן נעשתה בתקופת הסרט המדבר. הייתה זו סדרת סרטים בכיכובו של ג'וני וייסמילר, ספורטאי שנודע בשיאים עולמיים רבים בענף השחייה. סדרת סרטים זו, שכללה שנים-עשר סרטים שצולמו בשנים 1932-1948, קבעה יותר מכל גרסה אחרת, כולל זו של בוראוז עצמו, את האופן בו ראו המוני בני אדם בכל רחבי העולם את דמותו של טרזן. ואולם, דמות טרזן שהציגה סדרה זו הייתה דווקא שונה באופן קיצוני מתפיסתו של הסופר. סרטיה הראשונים של סדרה קולנועית זו הופקו בחברת "מ.ג.מ". החוזה שנחתם בין החברה לבוראוז הקנה ל-"מ.ג.מ" את הזכות ליצור תסריטים מקוריים המבוססים על דמותו של טרזן ועל הדמויות המקורבות לו. לאמיתו של דבר, על פי החוזה, נאסר על "מ.ג.מ" ליצור תסריט שעלילתו תדמה לעלילת ספריו של בוראוז, ובחוזה אף נקבע שבוראוז יקרא את התסריטים כדי לוודא כי אין הם מבוססים בדרך זו או אחרת על יצירתו. הסיבה לתנאי חוזה אלה נעוצה בכך שבשנים ההן היה אדגר רייס בוראוז מעורב אישית בהפקת סרטים אחרים שעסקו בטרזן ולא היה מעוניין ליצור תחרות בין שתי ההפקות כתוצאה מן המגבלות שהטיל המחבר על "מ.ג.מ", ואולי בשל הרצון להציג לקהל דמות פשוטה ומובנת יותר, הדמות אותה יצרו תסריטאי החברה שונה במאפייניה מטרזן הספרותי. הטרזן הזה לא היה בן לורדים אינטליגנטי הנודד מן הג'ונגל ל-אנגליה ול-אמריקה. דמותו לא התאפיינה בזהות הכפולה – אדם-קוף שהוא גם לורד – המרכזית כל כך בספריו של בוראוז. היחס הדו-פרצופי כלפי עולם בני האדם ועולם בעלי החיים נעלם גם הוא. בסרט הראשון בסדרה, tarzan the ape man (טרזן איש הקופים, 1932), הוצג אמנם טרזן כחלק בלתי נפרד מעולם בעלי החיים, אך בסרטים הבאים בסדרה השתנתה גישה זו.

לעומת טרזן הספרותי, שרדף אחרי סכנות והרפתקאות, הוצג טרזן בסרטים שבכיכובו של וייסמילר כדמות פסיבית: הוא נקלע להרפתקאות ולסכנות שלא ביוזמתו, הגיב רק אם הוא או הקרובים לו הותקפו, ולרוב העדיף להישאר לא מעורב ולא לצאת את האזור המצומצם בו שלט. עניינו של טרזן בעולם הרחב ובנעשה בו קטן מאוד, ואוצר המלים המצומצם שלו בשפה האנגלית הדגיש את מגבלותיו השכליות. זאת ועוד, בכל הנוגע לתרבות המערבית נזקק טרזן להדרכתה המתמדת של ג'ין (ובסרטים מאוחרים יותר גם להדרכתו של בנו, בוי). טרזן חי ב"מטלול מוטארה", אזור נידח ומרוחק ב-אפריקה שאף אינו מסומן במפות, ובסרטים הראשונים בסדרה כלל לא יצא מגבולות אזור זה.

טרזן של וייסמילר נעדר את המאבק המתמיד בין המשיכה אל עולם התרבות לבין המשיכה אל עולם הג'ונגל והיה שייך כל כולו לעולם הג'ונגל. במידה רבה, הוצג טרזן כדמות "כמו-ילדותית", (כך נהגו בני התרבות המערבית לתאר את שבטי "הכושים" ו"האינדיאנים" השונים), שאינה מגלה עניין רב בעיסוקי "עולם המבוגרים". הדבר בא לידי ביטוי בקטעים הארוכים שהוקדשו בסרטים לבילוי שעות הפנאי של טרזן ובני משפחתו: הם עסקו בעיקר בשחייה בנהר ובמשחקים, ועיסוקים בעלי אופי מעשי יותר לא תוארו כמעט. עם זאת, ייתכן שהסיבה לכך היא הניסיון להציג את עולמו של טרזן כמעין אוטופיה, גן עדן המצוי בסכנה מתמדת של הכחדה בידי נציגי התרבות, הפולשים אליו בכל אחד מסרטי הסדרה.

בסרטים לא נעשה שום ניסיון להסביר מיהו טרזן ואיך הגיע לג'ונגל. אפשר לשער שיוצרי הסרטים הניחו כי רוב הצופים קראו את הספרים או ראו סרטים קודמים בסדרה. ואולם, ייתכן כי הסיבה לחוסר הבהירות בכל הנוגע למוצאו של טרזן היא שהסרטים נועדו מראש להפצה מחוץ לגבולותיה של ארצות הברית בעיקר: כדי לאפשר לבני לאומים שונים להזדהות עם דמותו של טרזן העדיפו המפיקים להשמיט את מוצאו הבריטי האריסטוקרטי ולהפכו ל"כל אדם" שמוצאו אינו ברור.

בסרטים לא הייתה גם התייחסות אל התכונות המדגישות את קרבתו של טרזן לבעלי החיים, כמו יכולת ההרחה והשמיעה שלו, הבולטות כל כך בספריו של אדגר רייס בוראוז. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בקושי להציגן חזותית בסרט או, כמו בנוגע ליכולת ההרחה, בחשש שקרבה יתרה בין טרזן לבעלי חיים תפגע ביכולתם של הצופים להזדהות עם הדמות.

לעומת זאת, תכונות ודרכי התנהגות הניתנות לביטוי חזותי הודגשו מאוד בסרטים, אף על פי שהוזכרו אך בקושי בספריו של בוראוז. כך הדבר בנוגע לדרכו המיוחדת של טרזן לנוע בג'ונגל (קפיצות מעץ לעץ) ולשאגתו, שהייתה למאפיין מרכזי בעיני קהל הצופים.

דמויות אחרות מספריו של בוראוז, כמו הלוחם הנועז מוגמבי ואנשי שבט הווזירים האצילים, המונהגים בידי טרזן, לא הופיעו בסרטים. רוב השחורים בסרטיו של וייסמילר הוצגו כפראים קניבלים או כמשרתים כנועים של הלבנים במסעות הספארי שלהם. גם בספריו של בוראוז מילאו אמנם השחורים תפקידים אלה, אבל לא הוגבלו להם בלבד. ייתכן שהמפיקים הניחו כי הצגה של שחורים גאים, ידידיו של טרזן ולא אויביו דווקא, לא תתקבל באהדה בקרב הקהל האמריקני.

טרזן ובת זוגו, 1934. במעבר לעיבוד הקולנועי הפכה הדמות מג'ין פורטר מבולטימור שבארצות הברית לג'ין פרקר מלונדון שבאנגליה (בגילומה של מורין אוסוליבן). ג'ין הוצגה בסרטים כבעלת מנת משכל גבוהה יותר מזו של מטרזן, לפחות בכל הנוגע להלכות התרבות המערבית, אותן היה עליה להסביר לאיש הקופים התמים

הדמות היחידה שהופיעה לצדו של טרזן הן בספרים והן בסרטים היא בת זוגו, ג'ין. במעבר לעיבוד הקולנועי הפכה הדמות מג'ין פורטר מבולטימור שבארצות הברית לג'ין פרקר מלונדון שב-אנגליה (בגילומה של מורין אוסוליבן). ג'ין הוצגה בסרטים כבעלת מנת משכל גבוהה יותר מזו של מטרזן, לפחות בכל הנוגע להלכות התרבות המערבית, אותן היה עליה להסביר לאיש הקופים התמים (בספרים, לעומת זאת, לא נזקק טרזן להסברים מסוג זה, והיה חכם מספיק כדי ללמוד הכול בכוחות עצמו). ג'ין נשארה לחיות עם טרזן, אבל בניגוד לספרים – מעולם לא נישאה לו. נראה שהסיבה לכך נעוצה בבעייתיות הגלומה בנישואין אלה: מוצאו הבריטי של טרזן הושמט, כאמור, מן הסרטים, מוצאו האתני והתרבותי נותר מעורפל, והנישואין היו עלולים לעורר התנגדות בקרב הצופים הלבנים, שלא ראו בעין יפה נישואי "תערובת" מכל סוג שהוא.

מעניין לציין כי בסרטים הראשונים בסדרה ובעיקר בסרט השני, tarzan and his mate (טרזן ובת זוגו, 1934) הוצגה ג'ין כנהנית מעולמה הפראי החדש, ואף הפכה להיות מעין "טרזן נקבה", עם שאגה מיוחדת משלה (לעומת ספרו של בוראוז, בהם תוארה כליידי מעודנת המתעלפת בהתקרב סכנה). ואולם, דמות של אישה חופשית וליברלית הנהנית ממיניותה ומחיי חופש בג'ונגל לא ענתה, ככל הנראה, על דרישותיה של הצנזורה האמריקאית השמרנית של שנות השלושים, ולכן בסרטים המאוחרים הפכה דמותה של ג'ין שגרתית יותר: היא וטרזן חיו חיי משפחה אידיליים בבית על עצים; היא לא יצאה כמעט מגבולות ביתה, ותפקידה הסתכם בטיפול בענייני הבית ובדאגה לשלומם של הגיבורים הגברים; ג'ין הייתה לאם הדואגת בלי הרף לילדה, והמיניות שאפיינה את דמותה בסרטים הראשונים נעלמה כליל.

"ביתיות" זו ניכרה יותר ויותר גם בדמותו של טרזן, ונראה שהקשר עם ג'ין "ביית" אותו. החל בסרט השני הוצג טרזן כאיש משפחה למופת, המבלה את רוב זמנו בחיק משפחתו. גם בספריו של בוראוז ניכר "ביות" זה של דמות הגיבור בידי אשתו, ואולי משום כך מצא לנכון שלא לכלול את ג'ין ברוב ספרי הסדרה, ולתאר את הרפתקאות גיבורו הרחק מהשפעתה של אשתו ומחובותיו המשפחתיות.

אפשר להניח כי הצנזורה היא האחראית לכך שבוי, בנם של טרזן וג'ין, שהופיע החל מהסרט הרביעי בסדרה, tarzan finds a son (טרזן מוצא בן, 1939), הוצג כילד מאומץ. התסריטאים היו מעוניינים, ככל הנראה, להוסיף לסרט את בנם של טרזן וג'ין, דמות שהופיעה גם בספריו של בוראוז, אבל מכיוון שבסרטים טרזן וג'ין חיו בחטא, נאלצו התסריטאים לוותר על הצגת ילד ביולוגי ולהחליפו בילד מאומץ. בוי היה בן משפחת גרייסטוק, משפחתו של טרזן בספרים (אבל לא בסרטים, כאמור), וכמו קוראק, בנו הספרותי של טרזן, מילא תפקיד של "טרזן מתלמד". דמותו של קוף השימפנזה צ'יטה, שחי עם בני הזוג בביתם, היא חידוש גמור של הסרטים, ונראה שעיקר תפקידה הגברת האפקט הקומי.

לסרטים הראשונים בסדרה היה מודל עלילתי קבוע: לאזור המרוחק בו חיו טרזן ובני משפחתו חיים אידיליים של משחק ושחייה בלתי פוסקים, חודר ספארי של לבנים, מקצתם "טובים" ומקצתם "רעים". "הרעים" חורשים מזימות שונות העלולות לפגוע בטרזן, בבני משפחתו או באזור מגוריו. הם חוטפים את ג'ין או את ג'ין ואת בוי, אבל בדרכם חזרה נתפסים בידי אחד משבטי הקניבלים הרבים ליד אזור מגוריו של טרזן. הקניבלים מתכוונים להעלותם לקורבן, אבל ברגע האחרון מופיע טרזן בראש עדר פילים ומציל את "הטובים", ואילו "הרעים" נהרגים בידי טרזן או בידי הקניבלים. מודל זה נשמר בכל חמשת הסרטים הראשונים והמפורסמים בסדרה. ועם זאת, הוא שונה לגמרי מן הנוסחה שבבסיס ספריו של בוראוז, בהם נדד טרזן ממקום למקום ועבר הרפתקאות בערים אבודות. עם זאת, בסרטים מאוחרים יותר בסדרה, שהופקו בידי סול לסר, ולא על ידי "מ.ג.מ", חל גיוון בעלילה, וכמו בספריו של בוראוז קיים טרזן קשר עם העולם הרחב ואף ביקר בממלכות אבודות שונות.

הצלחתם הגדולה של סרטי וייסמילר הביאה לכך שגם ראשוני הסרטים שהופקו אחריהם, בשנות הארבעים והחמישים, שמרו על הדמות שנוצרה בהם. בסרטים אלה, בכיכובם של השחקנים לקס בארקר וגורדון סקוט, תואר טרזן כפרא אדם שאינו מסוגל לדבר כמעט, חי בבית עצים עם ג'ין, עם בנו המאומץ ועם קוף שימפנזה. עם זאת, הדמויות בסרט קיימו קשר עם התרבות המערבית ומילאו משימות שונות עבור הממשל הבריטי באפריקה. הדמות אותה יצר בארקר היתה מעט מתורבתת מזו של וייסמילר והדמות אותה גילם סקוט הייתה מתורבתת אף יותר. בסרטי טרזן שהופקו בשנות השישים, בכיכובם של ג'וק מהוני ו-מיק הנרי, הוצגה דמותו של טרזן באופן קרוב יותר לזו של בוראוז, אם כי העלילות היו מקוריות, ללא כל קשר לספרים. בסרטים אלה הוצג טרזן כבן תרבות מתוחכם, סוכן חשאי נוסח ג'יימס בונד, הנודד בעולם – בייחוד באסיה וב-דרום אמריקה – ומגן על הטובים מפני כוחות הרשע. ואולם, סרטים אלה לא זכו שוב להצלחה לה זכו סרטיו של וייסמילר. ייתכן שהדמות איבדה את אמינותה בעולם בו כבר נחקר כל סנטימטר בג'ונגל האפריקני והתברר כי אין בנמצא ערים אבודות ואף לא כוהנות לבנות יפיפיות. ייתכן גם שבשל עוינותן הגוברת והולכת של מדינות אפריקה, שזכו לא מכבר את עצמאותן, לנוכחותם של לבנים ביבשת, לא יכלו יוצרי הסרטים להציג אדם לבן השולט בחיות ובשבטי "הכושים".

ב-1999 יצאה גרסה חדשה ופופולרית לסיפורו של טרזן, הפעם סרט מצוייר של חברת "דיסני". דמותו של טרזן בגרסת "דיסני" שונה מאוד הן מן הדמות שיצר בוראוז והן מן הדמויות שהוצגו בגרסאות הקולנועיות השונות. טרזן של "דיסני" נענה לדרישות "הפוליטיקלי קורקט": הוא נמנע מאכילת בשר, חי בהרמוניה עם בעלי החיים וקיבל בהבנה את ג'ין הפמיניסטית והדומיננטית. שחורים לא הופיעו כלל בגרסה של אולפני "דיסני", כנראה כדי להימנע מלהציגם כפראים, ועל מנת שלא לקומם את קהילת השחורים בארצות הברית. גרסה זו רחוקה מאוד באופייה מספריו של בוראוז, ובכל זאת זכתה להצלחה גדולה, שכן התאימה את דמותו של טרזן להלכי הרוח של שלהי שנות התשעים של המאה העשרים.

טרזן בקומיקס

דמותו של טרזן עברה שינויים ביחס ליצירה המקורית של בוראוז, ולא עבור הגרסאות הקולנועיות בלבד. הדמות זכתה להצלחה רבה גם ברצועות וחוברות קומיקס. טרזן היה גיבור ההרפתקאות הראשון שהופיע בסיפורי הקומיקס שבעיתונים, כבר ב-1929, והוא עודו מככב בסדרות קומיקס, שבעים שנים ויותר ברציפות. סיפורי הקומיקס האלה, ציוריהם של אמני קומיקס חשובים כמו הרולד פוסטר (foster) ובורן הוגארט (hugarth), נמנים כיום על קלאסיקות הקומיקס של שנות השלושים והארבעים. חלקם היו עיבודים ישירים לספרי בוראוז, וחלקם – סיפורים מקוריים. החל מסוף שנות הארבעים החלו מפורסמות חוברות קומיקס שהתבססו על סיפורים מקוריים של טרזן בהוצאת דל (dell). במשך עשרות שנים כתב את החוברות האלה סופר הקומיקס הפורה גילורד דובויס (dubois) וציירו אותן האמנים ג'ס מארש (marsh), ראס מאנינג (manning) ואחרים. דובויס יצר דמויות חדשות, כגון הנשר הענק ארגוס והרופא הסקוטי מק-וירטל, ומיקם רבות מעלילותיו בארץ הפרה-היסטורית האבודה "פאל או דון", אותה ברא בוראוז באחד מספריו. בשל אופיו של המדיום, המאפשר תיאור מפורט של מפלצות ושל אירועים פנטסטיים ללא האילוצים הכספיים המופעלים על הסרטים, הודגש בסיפורי הקומיקס ההיבט הפנטסטי.

דמותו של טרזן הפכה לדמות הספרותית הפופולארית ביותר של המאה ה20- ביחד עם הסוכן החשאי ג’יימס בונד ודמות הקומיקס סופרמן, ואולי אף יותר מהם, שכן אם כי דמויות אלה היו נערצות מאוד גם בארצות רבות אחרות פרט לארצות מוצאן, ארה"ב ובריטניה, הרי שהמעריצים בארצות השונות הסתפקו בחומר המיובא, ספרים סרטים וקומיקס, ולא טרחו ליצור יצירות מקוריות שעסקו בדמויות אלו. טרזן, לעומת זאת, הפך לחלק כה מהותי בתרבויות השונות בהן הופצה דמותו, עד שבארצות שונות נוצרו עליו ספרים וסרטים מקוריים על מנת להשביע את הצימאון הבלתי נדלה של הקהל המקומי לדמות. וכך, בהודו הופקה על טרזן סידרה שלמה של סרטים, כמו גם בארצות אחרות כגון סין וספרד. סיפורים מקוריים אודותיו הופיעו אפילו בארצות כגון סוריה ולבנון (אם כי בספריו תיאר בוראוז את הערבים באופן בלתי מחמיא, בלשון המעטה...). כל זאת, כמובן, ללא בקשת רשות מיורשיו של בוראוז, שלהם היו כל הזכויות על הדמות. וכך, במשך תקופה ארוכה, היו יורשיו של הסופר מעורבים בשורה של תביעות כנגד "ממשיכיו " של בוראוז ברחבי העולם, אך על כל "יזם" אותו עצרו מלהשתמש בדמותו של טרזן צצו עשרה נוספים במקומות אחרים בעולם.

אך למקום אחד, משום מה, לא הגיעה כלל ידם הארוכה של יורשי בוראוז – ישראל. ודווקא שם פרחה, במשך תקופה לא קצרה, תעשייה ערנית במיוחד שרקמה סיפורים על דמותו של איש היער.

בשנות החמישים והשישים הייתה בישראל תעשיה ענקית של חוברות וספרי כיס שעסקו בז'אנרים כגון מערבונים, ספרי ריגול ומלחמה, רומנים בלשיים וכיו"ב. החוברות האהודות מכולן היו מאות החוברות שעסקו בדמותו האלמותית של איש הג'ונגל, טרזן, וכולן נכתבו בידי סופרים ישראליים שכמה מהם הפכו ידועים מאוד מאז. כיום חוברות אלו, שהיו פעם נפוצות מאוד, הינן נדירות ביותר ומבוקשות מאוד בידי אספנים.

בסך הכול ראו בארץ אור למעלה מ-1000 (!) סיפורים כאלה (יותר מסיפורים על כל דמות אחרת בתולדות השפה העברית, להוציא אולי את גיבורי התנ"ך) בהוצאות ששמותיהן נלקחו מהג'ונגל, כגון הקרנף , הפיל , הנמר , ברדלס וכו'.

סיפורים אלה ניזונו מאהדה שגבלה באובססיה בציבור הישראלי בכל הנוגע לדמותו של טרזן, אובססיה שניתן לראות בה סנונית שבישרה את האהדה העתידית לה זכו בישראל בתקופות מאוחרות יותר דמויות כמו הדרדסים ודומיהם ,אלא שמידת האהדה ואריכות ימיה מעולם לא התקרבה אפילו לזו שלה זכה טרזן. אהדה שהתבטאה בהתייחסויות בלתי פוסקות בעיתונות, בבדיחות, במשחקי ילדים ובשירי רחוב. מבחינת הישראלים, משנות השלושים עד השישים הייתה יבשת אפריקה מזוהה כמעט לחלוטין עם טרזן.

טרזן היהודי

האהדה לדמותו של טרזן בארץ התחילה עוד בשנות השלושים, עם סרטיו של ג'וני וייסמילר, שהיו בין האהודים ביותר על הציבור הארצישראלי. משום מה נוצרה שמועה (שחיזקה את האהדה המדוברת) לפיה ג'וני וייסמילר הוא יהודי. למעשה, וייסמילר היה בן למשפחה קתולית, אך ייתכן שאכן היו לו שורשים יהודיים, שכן הנאצים אסרו על הקרנת סרטיו בארצם, וידוע שהם נהגו לערוך בדיקות מדוקדקות בנושאים אלה. איסור זה של הנאצים רק חיזק את ההערצה לוייסמילר ולדמות אותה גילם בישראל. הוא נחשב לדמות מופת של יהודי "השרירים" שהוכיח את עצמו בעולם הספורט והקולנוע, תחומים שנחשבו כמעט מחוץ לתחום עבור יהודים, ודמותו אף הופיעה בסדרת תמונות של "יהודים מפורסמים" לצידם של איינשטיין, פרויד ובן-גוריון, אותם הפיצה בארץ חברת ממתקים באריזות וופלים.

כעבור שנים רבות, בשנות השמונים, שהה וייסמילר הזקן והסנילי בסנטוריום, שם שאג שוב ושוב את השאגה הנושנה שלו אל הפילים, כדי שיצילו אותו מהזקנה. הדבר זכה לתשומת לב גדולה בארץ. שם התייחסו לידיעה כאל יותר מקוריוז. מבחינת היושבים בציון, היה זה ביטוי נוסטלגי לסיומה של תקופה, לא רק בהוליווד אלא גם בארץ. הסופר יעקב שביט אף השתמש בפרשה כבסיס לספר סיפור - מסע להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה, בו תיאר את מסעם הדמיוני של שלושה גברים ישראליים במטרה להביא את וייסמילר, גיבור ילדותם, מהסנטוריום שבארה"ב אל מולדתו האמיתית, באפריקה, כדי שיוכל למות שם כיאות למלך הג'ונגל.

סופרים שונים וביניהם עמוס עוז, אורי ברנשטיין ו-אוריאל אופק תיארו את השפעתם העצומה של ספרי וסרטי טרזן על בני דורם, שנהגו לבנות בתים על העצים בדומה ל-טרזן ולשאוג שאגות של "טרזן על העצים" או "טרזן אביך בא". דומה שלדמותו של טרזן כפי שגולם בידי וייסמילר הייתה השפעה מסוימת על דמותם של הצברים בארץ, כטיפוסים המרבים בסיורים וממעטים בדיבורים. עמוס עוז, בספרו "באור התכלת העזה", סיכם את הדרך בה ראו בני התקופה את טרזן כך: "טרזן הא יהודי מפני שהוא תמיד "מעטים" ואויביו הם תמיד ה"רבים". מפני שהוא חכם תחבולות ואויביו - חמומים נבערים. ומפני שהוא תמיד מנצח סוף סוף ואילו אויביו תמיד מובסים".

ייתכן שלדמותו של טרזן כפי שגולמה על ידי ג'וני וייסמילר הייתה גם השפעה מסוימת על יצירת הפסל המפורסם ביותר של התקופה, "נמרוד" של יצחק דנצינגר משנת 1939 (שנת שיא האהדה לסרטי טרזן בארץ), שתיאר צייד לבן ערום. דמותו של וייסמילר אף הופיעה בכרזות הציוניות של התקופה כמודל לאופן בו על החלוץ להיראות ולפעול.

עד כמה היו סרטים אלה אהובים על בני הדור ניתן ללמוד מהסיפור הבא : שני דיפלומטים אמריקניים נסעו במכונית נהוגה בידי נהג ישראלי לחזית, בעיצומה של מלחמת השחרור. לפתע נעצרה המכונית בידי שני לוחמי פלמ"ח שנראו כאילו זה עתה היו בעיצומו של קרב כלשהו. הלוחמים שוחחו עם הנהג בעברית, שלא הייתה מובנת לאמריקנים, ולתדהמתם נכנסו השניים למכונית והנהג החל נוסע במהירות שיא בחזרה לתל-אביב. הדיפלומטים המופתעים החלו חוששים שאולי היו קרבן למעשה חטיפה (הלוחמים נראו פראיים ו"לחוצים במיוחד"). לבסוף שאלו את הנהג מה קורה וזה ענה להם - "אנו לוקחים את הבחורים לתל-אביב, לבית הקולנוע. הם עברו קרבות קשים ועכשיו הם ממהרים לראות את סרט טרזן החדש”...

ואכן, דמותו של טרזן הייתה כה אהודה בקרב הנוער הישראלי, שספרי טרזן היו בין הספרים האהובים עליו ביותר, עד שהסופר יגאל מוסינזון, שגילה שגם בנו חובב מושבע של הספרים, החליט לכתוב ספרי הרפתקאות ישראליים מקוריים שימלאו את מקומם של ספרי טרזן בלבו של הנוער. התוצאה הייתה ספרי "חסמבה", שאכן זכו להצלחה המקווה, ובהם הרבה הסופר לפרסם הערות בגנותו של טרזן. לא פעם התרברבו דמויות ילדי "חסמבה" בספרים בכך שכל הילדים מעדיפים לקרוא ספרי "חסמבה" על פני ספרי טרזן. מוסינזון נוכח בהוכחה העילאית להצלחת כוונותיו כשבנו, חובב הטרזן, הודיע לו שכעת הוא מעדיף את ספרי ה-"חסמבה" שלו ...

טרזן ה"כנעני"

ההערצה העצומה לדמותו של טרזן בציבור הישראלי לא פחתה כתוצאה מספרי חסמבה, נהפוך הוא. היא רק הגיעה לשיאים חדשים. הצימאון לסיפורים חדשים אודות הדמות היה כה גדול עד שסופרים מקומיים החלו מספקים אותו. סיפורים מקוריים אודות עלילותיו של טרזן פורסמו עוד ב-1939 בהוצאת "סדרת המאה העשרים" ונכתבו בידי סופרת בשם "שולמית עפרוני", שהייתה למעשה העיתונאי דוד קרסיק (לעתיד עורך "לאישה" במשך שנים רבות).

"המפץ הגדול" של חוברות טרזן החל ב-1953, כאשר הוצאה שכונתה "הקרנף" והייתה שייכת לדפוס מל"ן, הפעיל בתל-אביב עד עצם היום הזה, החלה מפרסמת סדרת חוברות טרזן. חוברות אלה, שיוחסו ל-"יובב", עליו סיפרה ההוצאה שהוא סופר ישראלי צעיר שנסע לחו"ל, והיו למעשה פרי יצירתם של חבורת סופרים ישראליים צעירים, כולם שייכים או מקורבים לתנועה ה"כנענית", תנועה אינטלקטואלית ורעיונית של צעירים שהיו אנטי-דתיים גמורים באופן מוצהר ובזו ליהדות "הגלותית". אנשי תנועה זו, שהיו בין דובריו ומאפייניו של הצבר הישראלי, שאפו להציג את הצבר כשונה מאוד מ"היהודי מן הגולה" התלוש והחלוש, וכדמות הקרובה לטבע, לאדמה, לבעלי החיים ולעבר ה"עברי" הפרימיטיבי אך מלא החיים..הם שימשו כאחד המקורות האינטלקטואלים עבור חוגים חילוניים ואתיאיסטיים פעילים ביותר בישראל, גם כיום,

וכללו צעירים כגון עמוס קינן, ישעיהו לויט, שמעון צבר, דני הרמן ו-אלישע גת ואף בוהמיינים ידועים מקפה "כסית" שכתבו כמה חוברות לשם הבידור, אנשים כמו יוסף ספרה (כיום ראש קיבוץ "נאות סמדר" בערבה), צפרירה לוין (כיום סופרת) ורבים אחרים. עורך הסדרה היה הסופר והמתרגם אהרון אמיר ולא פעם ניתן היה למצוא בחוברות מעין "ניחוחות" של רעיונות כנעניים שעסקו בהקרבה אותה הקריב טרזן הגיבור עבור הטבע והאדמה. בחוברות הוצג טרזן כדמות מלאת חיים ושורשית, קרובה לטבע ומשוחררת מעודף "אינטלקטואליות" ו"הפשטה", בדיוק כפי שרצו לראות את הצבר העברי. רזן תואר בחוברות כהתגלמות העילאית של "הצבר" חסר המורא, ודומה שהכנענים ראו בו קרבה רבה לדמות ה"טרזנית" של “נמרוד", הצייד ואיש הטבע שתואר בפסלו המפורסם של יצחק דנצינגר, מעלה,שהשפיע עליהם עמוקות.

על המיטה שכבה נערה צעירה יפת תואר כשהיא מפרפרת ונאבקת בשארית כוחותיה עם ערפד דמים מחריד שישב על חזה ותקע את מקורו הארוך בגרונה. "הצילו" זעקה הנערה " הציייייילו!!!!" בפרץ נואש של מהירות זינק טרזן לעבר דרקולה המתרומם וניסה לתפוס אותו באצבעותיו. הערפד הנורא הסתער עליו וניסה לתפוס את גרונו בניביו האיומים. טרזן נאלץ להרפות ממנו ואז, בשתי חבטות כנפיים אדירות, התנשא הערפד באוויר וצווחתו החדה הילכה אימים באוויר הלילה הרוגע.כעבור רגע ראה טרזן את הערפד המעופף הולך ומתרחק מגג הבית לעבר העיר השלווה הנמה את שנתה. (טרזן נגד דרקולה - הוצאת הפיל)

טרזן תואר בחוברות אלה בצורה שונה מאוד משתיאר אותו בוראוז. הוא תואר שם כאביו הרוחני של הסוכן מולדר מ"תיקים באפילה". כמי ששגרת יומו היא של מאבק בפלישות אינסופיות מהחלל לכדור הארץ וליבשת אפריקה ובהשמדת אינספור מפלצות דמויות גודזילה ומדענים מטורפים שעיקר עיסוקם בחיים היה לחבר ראשי בני אדם בעלי חיים לחיות אחרות. כן נלחם הגיבור בסיפורים אלה בשורה של אויבים ידועים ובינם המדען הסיני המטורף ד"ר פו מנצ'ו, הערפד דרקולה, המפלצת של פרנקנשטיין, מיסטר הייד מספר האימה "דוקטור ג'קיל ומר הייד" של סטיבנסון וכיו"ב.

בנוסף לכל אלה, נאבק טרזן לעיתים קרובות גם ב-נאצים מרושעים כמו ד"ר מנגלה (שניתק פעם את ראשו של טרזן מגופו וחיבר אותו לזברה, אך אל דאגה, לזמן מוגבל בלבד), במרטין בורמן (אותו הרג טרזן לפחות שלוש פעמים שונות בסיפורים שונים...) ובשליחיו של המנהיג המצרי נאצר שתואר בחוברות כמי שזומם ללא הרף להשתלט על כל יבשת אפריקה ואחריה על העולם כולו. סיפורים אחרים תיארו את מסעותיו של טרזן בזמן, לעבר ולעתיד (ובכך הקדימו ההוצאות הישראליות בכמה שנים את סופר המד"ב פיליפ חוזה פארמר, שגם הוא כתב סיפורים על מסעותיו של טרזן בזמן לעבר, אלא שהוא, בניגוד להם, קיבל לכך אישור מיורשיו של בוראוז). הוא נסע בזמן לעבר לתקופת הדינוזאורים, לתקופת האדם הקדמון (שם בדק ומצא שאנשי המערות דיברו בשפת הקופים הגדולים של תקופתו), לזמנו של יוליוס קיסר ולזמנו של הקיסר נירון, שם נלחם כגלדיאטור בזירה, לצד הנוצרים הנרדפים, והשתמש באקדח מודרני כדי לגבור על אויביו.

הוא נסע גם לעתיד לעתיד הקרוב, שנת 2078, בסיפור "טרזן ומדינת העתיד" בהוצאת הפיל, בו הוא נחטף בידי נוסעים בזמן מאותה השנה ומגלה שבשנת 1989 פרצה מלחמת עולם שהשמידה את רוב אוכלוסיית העולם, וכי השרידים הסובלים חמורות ממחסור בכוח אדם נאלצים לחטוף אנשים מתקופות אחרות ככוח עבודה (עלילה המזכירה מאוד את עלילת הספר "מילניום", של ג'ון וארלי, שהפך גם לסרט, אלא שהמחבר, מירון אוריאל, הקדים את וארלי בכעשרים שנה..), זאת בהתאם לחוקים משנת 1978, המאפשרים ל"אנשים עליונים לעשות כרצונם למען טובת האנושיות". טרזן מחליט שהוא מעדיף את שנת 1959 ובורח אליה בחזרה במכונת הזמן.

בסיפור אחר, "טרזן ועיר העתיד", בהוצאת הקרנף, נוסע טרזן (שבשלב זה כבר תואר כנוסע מנוסה ביותר בזמן) לעתיד הרחוק עוד יותר, לשנת 3958, ומוצא שוב עולם שלאחר חורבן גרעיני, בו דרים שבטים של יצורים מעוותים ומפלצתיים בעלי שני ראשים ומגלה עיר מיכנית הנשלטת בידי מחשב מרכזי המפעיל רובוטים ככוח שיטור.

החוברות זכו להצלחה אדירה, ואם כי יועדו לילדים, קראו אותם בסתר גם מבוגרים רבים. בשלב מסוים הייתה הצלחתם כה גדולה עד שהוצאת הקרנף אף פרסמה, כמחווה לקוראים, חוברת מיוחדת שהייתה מורכבת כולה מסיפורי קוראים על טרזן שנשלחו אליה (כולם, כמובן, ברמה ירודה ביותר, אפילו לפי אמות המידה הלא-גבוהות של החוברות, אך עדיין הייתה זו מחווה נאה לקוראים הנאמנים של הסדרה).

חלק ממאמצי הוצאת הקרנף "לכבוש" את קהל הקוראים היה פרסום סדרה מתחרה ל"חסמבה" בשם "חנמ"ט" (חבורת נערים מעריצי טרזן), שהייתה תשובה ארסית להתקפות על טרזן בספריו של מוסינזון, ושבה הוצגו הנערים הקוראים חוברות טרזן כמוכשרים ואמיצים יותר מחבריהם שאינם קוראים טרזן או שקוראים רק חסמבה...

שוב ניתכו הפגזים על המומיה כמו ברד. הפגיעות הישירות במפלצת האבן היו רבות מספור, אולם דבר לא הזיק לה. טנק אחד טיווח היטב את תותחו ופגע פגיעה ישירה בראשה של המפלצת. המומיה אפילו לא נעצרה. היא הגיעה אל הטנק תוך שהיא שואגת שאגה איומה והחלה להפוך אותו, אנשי הצוות אחוזי הבהלה נמלטו ממנו על נפשם.

טרזן נזכר בשתי המומיות החיות הקודמות שאותן השמיד בעבר ("הערת העורך : בחוברת "טרזן נגד המת החי" ובסיפור בהמשכים "טרזן שליט הג'ונגל האמיץ"). את כל אחת מהן היה צורך להשמיד בשיטה שונה, על אחת מהן גבר באמצעות להביור ועל השניה באמצעות מכות בגרזן מיוחד עשוי יהלום, אך כעת נראה היה שמומיה זו חסינה גם בפני אמצעים אלה. כיצד יתגבר עליה הפעם? ( מתוך "טרזן נגד המומיה" בהוצאת הפיל)

הצלחתה של הוצאת הקרנף הביאה לכך שקמו לה שורה של מתחרים ובראשם הוצאת "הפיל" של המוציא לאור עזרא נרקיס, שהוציאו חוברות טרזן משלהם, שנכתבו כולן בידי הסופר והמתרגם מירון אוריאל. הוא שם דגש בסיפוריו, אף יותר מסופרי הוצאת הקרנף, על אוירה "מדעית בדיונית" בסיפורי טרזן, ואף כתב סיפורי אימה המזכירים מאוד את סדרות "צמרמורת" של היום, אלא שבדרך כלל נהרגו בהם הרבה יותר אנשים ובאופנים משונים בהרבה מסיפורי האימה המודרניים. בסיפורי הוצאת הפיל תמיד יש לכך נוסחה קבועה: בהתחלת הסיפור מופיע איום מפלצתי כלשהו, שכל כלי הנשק החדשים ביותר אינם עושים עליו כל רושם, תהא זו מומיה קדומה שקמה לתחייה ואינה ניתנת להשמדה העוסקת להנאתה בהחרבת ערים, דינוזאור ענק, צאצא של גודזילה, העסוק באכילתה של העיר לונדון, שלד מפלצתי של מדען מטורף המופעל בידי מוח אלקטרוני, צבא של פולשים ממאדים, תולעים ענקיות המשמידות את צמחיית העולם וגורמות לרעב עולמי, או רוצח סדרתי מטורף העוסק בזלילת מוחות קורבנותיו, וכו' וכו'. לאחר מכן תיאר הסיפור, תמיד בפרטים ציוריים ביותר (המזכירים סיפורי אימה מודרניים) את נתיב ההרס והחורבן שהמפלצת התורנית משאירה מאחוריה ואת חוסר יכולתם של כלי נשק רגילים (ולעיתים גם גרעיניים!) להתמודד עמה. רק בשלב מאוחר מודים הגורמים הרשמיים השונים בחוסר יכולתם להתמודד עם האיום וקוראים לכלי הנשק האולטימטיבי של המין האנושי, טרזן. עליו תמיד ניתן היה לסמוך שיתמודד עם האיום התורני כשהוא חמוש רק בסכינו ושיציל ברגע האחרון את המצב. לעיתים בעזרתם של עדר הפילים הנאמנים שלו, שתמיד ניתן היה לסמוך עליהם שירמסו צבא של חייזרים מבוהלים (ולא רק כפר של כושים מבוהלים, כמו בסיפוריו המקוריים של בוראוז), בעזרת הנשר הענק שלו, "ארגוס", נשר שגודל לממדי ענק בידי מדענים נאציים בג'ונגל והפך לידידו הנאמן של טרזן ("דמות" שנלקחה מסיפורי הקומיקס האמריקניים), ולעיתים תוך שימוש בידע האנציקלופדי שלו אודות הג'ונגל וצמחיו, כגון פרחים הרסניים במיוחד למומיות חיות, או תוך שימוש בתחבולות מחוכמות. בסיפורים אלה הוכיח טרזן שוב ושוב כי השכל וכוח הרצון האנושי עדיפים תמיד על הטכנולוגיות המתוחכמות ביותר.

טרזן פוגש את …

ההוצאות השונות הפגישו את טרזן לא רק עם נבלים ידועים כגון המפלצת של פרנקנשטיין ו-מר הייד, אלא גם עם גיבורים ידועים כגון שינה נערת הג'ונגל, מסיפורי הקומיקס האמריקניים וזימבו איש הג'ונגל, כוכב הסרטים ההודיים, כמו גם עם גיבורים שתחום פעילותם היה מחוץ לג'ונגל, כמו איש החלל פלאש גורדון.

"טרזן אני מתכבד להציג בפניך את ידידינו החדש, פלאש גורדון"

טרזן פקח את עיניו לרווחה מרוב תימהון.

"פלאש גורדון – אתה?"

הצעיר חייך.

"כן וכי יש משהו מוזר בכך?"

"לכל הרוחות," אמר טרזן "מימי לא תיארתי לעצמי שאדם כמוך קיים בכלל. כל כך הרבה ספרים נכתבו וכל כך הרבה סרטים הוסרטו אודותיך, עד כי קשה להאמין שאינך אגדה".

"פלאש גורדון פרץ בצחוק.

"אינני אגדה בה במידה שאתה אינך אגדה, טרזן. ההרפתקאות והעלילות הרבות שלי נתפרסמו במידה כזו, שעשרות מפיקי סרטים בכל רחבי העולם החליטו כי מוטב להפוך אותי לגיבור סרטים. אבל איך אומרים –אין עשן בלי אש?" (טרזן פוגש את פלאש גורדון, בהוצאת הפיל)

הצמד הבלתי מנוצח נאבק זה לצד זה בחוברות שונות באיומים שונים מהחלל החיצון, כולל צבא של אנדרואידים ממאדים שהשמידו את מרבית ערי העולם (ובכללן את תל-אביב) לפני שהצוות עצר אותם, ברגע האחרון ממש, לפני הכחדת המין האנושי.

עוד גיבור ידוע בו פגש טרזן היה גיבור הקומיקס, הסופרמן המעופף קפיטן מארבל, לצידו נאבק, בין השאר, בגנגסטרים מתים שהוקמו לתחייה בידי מכונה מיוחדת בסיפור שהזכיר בעלילתו ביותר משמץ את סרט האימה "ליל המתים החיים".

הוצאת הפיל הכניסה חידושים שונים לתחום סדרות הסיפורים על טרזן, כמו סידרה שלמה שעסקה אך ורק בהרפתקאותיו של "בוי", בנו המאומץ של טרזן מהסרטים (שנפגש גם הוא עם פלאש גורדון והשמיד יחד עימו בקרב חללי צי פולש של חייזרים, בסיפור "הנער בוי נגד משמיד העולמות ") וסדרות בהן היו כל החוברות סיפור אחד ענק בהמשכים שעסק בעלילות טרזן ובוי, במהלכו נאבקו השניים כנגד קבוצה פרטנית של נבלים במקומות שונים ברחבי העולם.

וכך, במשך מספר שנים בראשית שנות השישים, יכול היה הקורא חובב טרזן לבחור בקיוסק המקומי שלו מתוך לא פחות מעשר חוברות טרזן שונות שהוצאותיהן לקחו להן לרוב שמות חיות מהג'ונגל כמו "הנמר" ו"הברדלס" והוצאת רמדור (שעטיפותיה היו מרשימות במיוחד בהשוואה לעטיפות החדגוניות של שאר ההוצאות, שלרוב השתמשו בצילומים חוזרים על עצמם של וייסמילר ומשפחתו הקולנועית). התוצאה של אותה הצלחה הייתה שבשוק החלה מלחמת "טרזנים", כאשר כל הוצאה הודיעה לקוראיה שרק אצלה ניתן לקרוא סיפורי טרזן "אמיתיים" והזהירה מ"החיקויים" (בוראוז התהפך ודאי בקברו!). המאבק היה כה עז עד שבשלב מסוים החלו בעלי הוצאת הקרנף מוציאים חוברות טרזן תחת שמות הוצאות שונות כביכול, כמו "הנמר", על מנת לנסות ו"לשבור את השוק" למתחרים והמאבק ביניהם היגיע אפילו לבית המשפט המחוזי שנאלץ להכריע בשאלה - מי הוא טרזן ה"אמיתי"... בית המשפט פסק כי כול ההוצאות רשאיות להמשיך ולהוציא סיפורי טרזן כרצונו. (יורשיו של בעל הזכויות האמיתי, בוראוז, מיותר לציין, לא זכו לראות ולו גרוש מן הכספים שהרוויחו היזמים בארץ מדמותו של טרזן...)

טרזן הציוני

"האם אינכם מגדילים את שטחי החורשות שלכם?" שאל טרזן

"מגדילים ומגדילים," אמר הדוקטור קלונימוס "שאיפתו של כל אזרח ישראלי היא ליער את ישראל ביערות רבים וגדולים ככל האפשר".

"אם כן," אמר טרזן מהורהר "עוד יש סיכויים שאבוא להשתקע בישראל".

(הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה / אבנר כרמלי)

על מידת האהדה לחוברות מעידה העובדה כי בעברית ראו אור לא פחות מ-950 סיפורים מקוריים העוסקים בטרזן ועלילותיו, יותר מכל דמות אחרת בתולדות הספרות העברית!

בתקופת שיא האהדה שלו, בין השנים 1960-1961, חדר טרזן אף לדפיו של שבועון הילדים המכובד "הארץ שלנו", שפרסם עליו בו זמנית גם סיפור מצוייר וגם סיפור לא מצוייר בשם "טרזן ותעלומת האטום", שנכתב בידי המשורר פנחס שדה בכבודו ובעצמו! מאוחר יותר הביע שדה חרטה על כתיבת הסיפור והסביר שמעולם לא הבין מה אנשים מוצאים בדמותו של טרזן - "בסך הכל יהודי לא לבוש שמרחף בין עצים".

מידת האהדה לדמות גרמה לכך שטרזן נחשב כמעט לדמות ישראלית לכל דבר וכמי שאף תרם לקום המדינה, כפי שמתברר מן הסיפור "טרזן נלחם בבריטים", שיצא בהוצאת הנמר, בו נזכר טרזן בנוסטלגיה בימיו כחבר בארגון ההגנה, כאשר עזר למעפילים לפרוץ את הסגר שהטילו בני עמו, הבריטים, על הארץ ואף נכלא כתוצאה מכך בכלא עכו...סיפורים אחרים דנו בתרומתו החשובה לישראל במאבקה בערבים. בסיפור "טרזן בתעלת סואץ", למשל, שראה אור בהוצאת הפיל, לבקשתו של השגריר הישראלי באפריקה, פורץ טרזן את הסגר המצרי על תעלת סואץ כשהוא הורג בדרך רבבות (!) חיילים מצריים ונוחת בסופו של עניין בשלום בנמל חיפה.

בחוברת "טרזן ותותח הרקטות" יוצא טרזן, אוהד ישראל, למצרים על דעת עצמו כדי להשמיד תותח "יורה פגזים גרעיניים" שאותו סיפקה בריה"מ למצריים ושבאמצעותו מאיים נאצר על ישראל בהשמדה. טרזן מסיים את המשימה בהצלחה, כשבדרך הוא משמיד בסיס מצרי שלם וכן עשרות אלפי מצרים, בנוסף לתותח עצמו.

אין לשכוח, בנוסף, את יצירתו המופתית של סופר הילדים הידוע אבנר כרמלי, שחיבר ספר בשם "הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה", בו עוזר טרזן לחבורת ילדים ישראליים להילחם בסוחרי עבדים סעודיים, משמיד צוללת אטומית מצרית ולבסוף אף מגיע לביקור בארץ כשהוא מלווה בזוגתו ומחליט כי ישראל מוצאת חן בעיניו כל כך עד שכאשר ינטעו בה מספיק יערות, הוא עשוי להשתקע בה...

טרזן הישראלי

אך בסופו של דבר, אם כי בחוברות היה טרזן אזרח ישראלי של כבוד כמעט, הרי שעדיין היה ונשאר לורד בריטי "גוי" והגאווה העצמית הישראלית דרשה שתהיה לו תשובה ציונית הולמת. וכך, בשנת 1960, בשיאו של השיגעון לטרזן בארץ, הופיעו חוברות שעסקו בדמותו של "דן טרזןהטרזן הישראלי", שנכתבו בידי העיתונאי הימני זאב גלילי, שכתב אותם, לדבריו, כתגובה לסיפורי טרזן "השמאלניים-כנעניים" של עמוס קינן ושות'.

דן טרזן היה נער ארץ ישראלי שמטוסו התרסק בג'ונגל, שם גודל בידי קופה שהייתה נכדתה של הקופה שגידלה את טרזן "שמת לפני שנים רבות". מאחר ודן קרא את ספריו של בוראוז אודות טרזן, לא הייתה לו בעיה לתקשר עם הקופים.

כאשר התבגר הגיע דן לארץ, הפך לסוכן המוסד הישראלי והרבה להילחם בערבים (הסיפורים היו מלאים במסרים לאומיים–ימניים ברורים ביותר). וכמו טרזן עצמו הרבה להיאבק בחייזרים ומפלצות מסוגים שונים, שהרבו לנחות בישראל, טס לכוכב אחר, גילה תרבות אבודה של לוחמי בר-כוכבא בעיר תת קרקעית בים המלח, ובעלילה הידועה ביותר שלו לכד את אייכמן בג'ונגלים של ארגנטינה, בסיפור שנקרא “דן טרזן והפושע הנאצי". הסיפור פורסם מייד לאחר שפורסמו הידיעות על לכידתו של אייכמן, כאשר כל סיפור לכידתו היה סוד כמוס. כתוצאה, במשך זמן מה היה הסיפור בסדרת "דן טרזן" התיאור הכתוב היחיד שעסק בנושא, וכך לא פלא שהוא זכה לתגובות מופתעות בעיתונות, שנציגיה התקשו להאמין שסוכן המוסד שלכד את אייכמן גדל בין קופים באפריקה...ההוצאה הייתה כה גאה בהצלחת הסיפור שהיא מיהרה לפרסם סיפור המשך בו נמלט אייכמן מבית הסוהר למצרים, אך דן לוכד אותו שם ומחזירו למשפטו בירושלים...

במאמרו "דן טרזן נלחם בכנענים" כתב גלילי בצער על סיפורי "דן טרזן" שלו ש-"במבט לאחור נראה לו שבמאבק על נפשו של הנוער ניצחו הטרזן הכנעני של אהרון אמיר ועמוס קינן את הערכים הלאומיים של דן טרזן". "אילו חי דן טרזן היום," המשיך גלילי וכתב "היו מסלקים אותו מן המוסד, היו מטילים עליו את האחריות לכישלון בפרשת משעל או בקפריסין. היו אומרים עליו שהוא כבר מקריח, שמן ולא מתאים. היו מתלחשים מאחורי גבו שהוא עדין מאמין ביעודים של מדינת ישראל ואינו מבין שצריך להשלים עם הקמת מדינה פלשתינאית".

טרזן הערבי

באותו הזמן ממש בו היה טרזן עסוק בחיסולם של סוכנים מצריים ובהשמדת סוחרי עבדים סעודיים בכל פינה אפשרית באפריקה ובעולם, אליבא החוברות הישראליות, הופיעו בסוריה ובלבנון חוברות מקבילות בערבית שגם בהן כיכב טרזן. דמותו של טרזן הייתה אהודה בעולם הערבי בדיוק כפי שהייתה בישראל וחוברות מקוריות אודותיו ראו אור בלבנון החל משנות השלושים. בשנות החמישים והשישים החלה מופיעה בדמשק שב-סוריה סדרת חוברות שעסקה בטרזן, בהן נלחם באומץ במזימות ישראליות לכיבוש אפריקה והעולם הערבי (ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון) ובהגנה על הפלשתינאים האומללים מפני הישראלים האכזריים. סיפורים אלה נכתבו בידי רבקי כמאל, שהיה קריין רדיו דמשק בעברית, והיה ידוע בתעמולה הארסית שלו כנגד ישראל, כמו גם בפרודיות המבודחות הרבות שעורר מבטאו החריף בישראל. בשנות הארבעיםשהה כמאל בישראל ונטל חלק במפגשים של התנועה הכנענית, במסגרתם ופגש כמה מן האנשים שיכתבו בעתיד את סיפורי טרזן הישראליים, כמו ישעיהו לויט. ייתכן שכאמל, שבודאי ידע על קיומן של החוברות הישראליות (ואולי אף קרא כמה מהן?), כתב את הסיפורים, בין השאר, כתעמולה נגד ישראל. אלה אכן נפוצו ברחבי העולם הערבי, ממצרים ועד תימן, כשהם מספקים לקורא הערבי את התחושה הנעימה לפיה טרזן עומד לצידו במאבק בישראל ובציונות (בו בזמן שחוברות טרזן הישראליות סיפקו את אותה התחושה החמימה לקורא הישראלי...)

הצלחה זו לא עזרה לכמאל. במהלך אחד מן המאבקים הפנימיים בדמשק הוא הואשם ב"פרו ציונות" והוצא להורג. מה הייתה הסיבה לאהדה העצומה לטרזן בתקופה זו, בשנות החמישים והשישים בישראל?

ללא ספק נבעה זו מהחיבה והנוסטלגיה לספריו של בוראוז ולסרטיו של וייסמילר, אך ייתכן והיא נבעה גם מהעניין העמוק שגילו בישראל של אותה התקופה ביבשת אפריקה ( עניין שניתן להשוותו לעניין הקיים כיום בהודו ובמזרח הרחוק) ובמדינות החדשות שצצו בה, מדינות שישראל המבודדת ניסתה ליצור עימן קשרים באמצעות משלחות של מורים ורופאים. דומה שחוברות טרזן הישראליות היו תוצר של העניין הכללי (ובו בזמן גם אחד מן הגורמים לו) ששרר אז בישראל בנוגע לאפריקה.

סיפורי טרזן הישראליים הציגו את דמותו של טרזן כאיש תרבות המביא חופש וידע לפראים בג'ונגל וכבדרך אגב עוצר מזימות שטניות שונות של ערבים ונאצים. סביר להניח שישראלים רבים הזדהו עם דמות זו וראו בה את בבואת הישראלי באפריקה.

בזמנן נחשבו החוברות לתוצר הנחות וה"זבלי" ביותר של הספרות הפופולארית שאפשר להעלותו על הדעת. ילדים ומבוגרים העזו לקראן רק בהיחבא. בדיעבד הן נראות חשובות יותר, שכן הן שימשו כלי אימון לכישרונותיהם של כמה יוצרים חשובים כגון קינן, שמעון צבר, העורך אהרון אמיר, שמייד לאחר שערך את החוברות עבר לערוך את כתב העת הספרותי החשוב ביותר של התקופה, "קשת", כשהוא נעזר בניסיון שרכש במהלך עריכת חוברות "טרזן".

ניתן לטעון כי חוברות אלה מהוות גם את הדוגמאות האמיתיות הראשונות למדע בדיוני עברי מקורי, שכן מאחר וטרזן היה ממילא דמות פנטסטית, היה קל לכותבים לשלב אותו בתסריטי מדע בדיוני כגון מאבקים בפולשים מן החלל ובמסעות לכוכבים אחרים ובזמן.מאחר ובתקופה זו, שנות החמישים והשישים, כמעט ולא תורגמו ספרי מדע בדיוני כלל לעברית, היו סיפורי טרזן, למעשה, המקור היחיד לקהל חובבי המדע הבדיוני בארץ.

אחדים מסיפורי טרזן שפורסמו, בעיקר בהוצאת ה"פיל", אף היו סיפורי אימה טהורים המזכירים מאוד את אלה המתפרסמים כיום בסדרות "צמרמורת" ודומותיה, כך שאם זה מרגיע במקצת את האימהות, ילדי הדור הנוכחי אינם הראשונים שנהנו מסיפורים העוסקים במאבקים בשלדים חיים וברוצחים בלתי נראים.

בשנות השבעים חלה ירידה חדה באהדה לטרזן, אם כי חוברות מצוירות מתורגמות רבות פורסמו אודותיו בהוצאת מזרחי וחוברות דומות בהוצאת ש.אור (שכללו גם סיפורים של הוצאת הקרנף). בשנות השמונים נעשה ניסיון נוסטלגי בידי חובב טרזן להוציא מחדש את סיפורי הוצאת הקרנף הראשונים, שכתב עמוס קינן, אך הקהל כבר לא גילה עניין.

ובכל זאת, נראה כי דמותו של טרזן מעוררת עדיין עניין בציבור הישראלי. כאשר הגיע לארץ הסרט המצוייר אודות טרזן, מבית היוצר של חברת וולט דיסני, דרשו חוגים חרדיים בהתמרמרות להסיר את הכרזות המצויירות של טרזן מכיוון שהציגו "גבר ערום". חוגים אלה המשיכו והסבירו כי הם מתנגדים לדמותו של טרזן, מכיוון שהוא מייצג את הסתמכות האדם על עצמו ועל כוחו הפיזי בלבד. דרישות החרדים עוררו התמרמרות רבה בקרב חילוניים רבים, וציורים שונים של טרזן הלבוש בבגדים מודרניים החלו מופיעות, ובכללן קריקטורה של מישל קישקה, בה הוא לבוש בבגדים חרדיים.

נראה, אם כך, כי דמותו של טרזן מסוגלת עדיין לעורר גלים בחברה הישראלית. כיום תפס המזרח הרחוק את מקומה של אפריקה כמוקד המשיכה האקזוטי העיקרי עבור הישראלים. גם הג'ונגלים, בעלי החיים והיבשת השחורה כולה אינם עוד מה שהיו בעבר.

אך לישראלים רבים, עדיין, "אפריקה היא טרזן". החוברות נדירות ביותר, אך יש רבים המחפשים אותם, כמזכרת לנעוריהם האבודים. אין ספק שסיפורי טרזן הם ציון דרך חשוב בתולדות התרבות הפופולארית העברית. ולגבי רבים נותר טרזן הגיבור העילאי של כל הזמנים. בימינו אנו, חסרי הגיבורים אך עתירי הסכנות מן הסוגים השונים, אלה זקוקים לו, אולי, יותר מתמיד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר