אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שמנה / תיאטרון הקאמרי


התמונה של דן לחמן
תאריך פרסום קודם: 
29/05/2006
מחבר: 
דן לחמן

מחזה קודם של ניל לביוט הוצג כאן לפני כמה שנים בהבימה. "צורה לאהבה", מחזה על זוג. הוא גבר פשוט, היא אמנית ההולכת ומשנה את בן זוגה. מחליפה את בגדיו, משנה את תספורתו, שולחת אותו לניתוח פלסטי, והכל מתועד. בסופו של דבר מסתבר שהקשר מצדה היה "מעשה אמנות". היא תיעדה את השינויים והפכה אותם לעבודת האמנות שלה. הקשר ניתק כמובן בסוף העבודה.

כבר אז היה משהו מעורר סוג של סימן שאלה מסביב ל"הומניות" של המחבר. האיש הוא בן התקופה המודרנית הפוסט-מודרנית שבה הכל הפך להיות מותר. ואומר דבר ברור אחד, האיש יודע לכתוב לבמה. הדמויות חצובות הדיאלוגים מצוינים.

ניל לביוט האיש כשהתאהב הצטרף לכנסיה המורמונית כדי להינשא לאישה אותה אהב. ודווקא הכנסייה היא זו שלא הצליחה לבלוע את האיש הכותב על נושאים יוצאי דופן וניסתה לנדות אותו. מחזותיו מכילים נושאים קשים לעיכול ועלתה שאלה עד כמה האיש שונא אדם בכלל. שונא נשים, שונא גברים. לי נראה שקשה לו עם חולשות אנושיות. השאלה באיזו הרגשה תצא מן ההצגה תלויה בפרשנות שיתנו לו הבמאי והשחקנים. האם תכעס כעס לא ברור, האם תבין דבר מה שלא הבנת קודם.

ב"שמנה", גבר צעיר נכנס לסוג של דיינר, צהריים. המקום היחידי הפנוי הוא ליד אישה שמנה. הלן, היא כדרכן של הרבה שמנות פיתחה לה יכולת להתבדח על עצמה. חוש הומור סרקסטי המסתיר את חוסר הביטחון וחוסר הקבלה שלה. "לא הלן שהשיקה אלף אוניות. אני הלן שיכולה להשקיע אלף אוניות", היא צוחקת. הוא בחור חביב. הם מתחילים לדבר, מוצאים חן האחת בעיני השני ומתחילים להיפגש.

עולמו של הבחור, טום, הוא בעיקר המשרד בו הוא עובד. יש לו שם מישהי איתה היה לו קשר שנשאר תלוי ולא פתור וידיד טוב, קרטר, גבר מצ'ואי גס, חד לשון, ילדותי המסתיר כמובן סוד קטן משלו המצדיק את התנהגותו, לפחות בעיניו. גבר כמו שגברים צריכים להיות לדעתו, מהמשתמשים וזורקים. ורצוי שתהייה חתיכה. כשקרטר מגלה שטום מפתח פרשיה ולא סתם אלא עם שמנה הוא מתחיל להציק לו. והופך להיות נציג "קבוצת הלחץ" החברתית. קרטר הוא זה שיכנה אותה בגלוי בשמות כמו פרה.

הלן הרגישה רוצה לדעת אם לא אכפת לטום. "אפשר לעבוד על זה" היא אומרת ברגעים שהיא נתקלת בקשיים. הוא לוקח אותה לקולנוע, למסעדות קטנות אפלוליות, היא מרגישה שהוא מעלים אותה מידידיו. אחר כך היא תחוש בחששות ובבושה של טום, כשהוא עדיין מנסה להתכחש. אני איש חלש הוא יגיד לה כשיעזוב אותה. איש חלש. סתם גבר ממוצע שאיננו עומד בלחץ המוסכמה החברתית.

המחזה יכול להיות מקוטלג כעוד ניסיון ללמד את העולם לקבל את האחר והשונה. אבל במחזה יש הרבה יותר מזה. לביוט איננו מחזאי פלקאטי. האנשים באמת מעניינים אותו ומה שקורה להם מעניין אותו. מה מפעיל או מפיל אותם. ויש לו מה להגיד על יותר מנושא אחד בהקשר הזה. לא רק הקבלה של הבודד את האחר אלא השפעת הסביבה, החברים. הידיעה שגם בתוך הקבלה של השונה על ידי האוהב, עדיין הוא מודע לבושה שבבחירה שלו. שאלה שלא דובר בה רבות קודם, למשל. בכל מערכת יחסים בדרמה יש את הבעייתיות הפנימית. על תקשורת בין אישית כבר דובר, על כנות ועל הצורך להגיד לפעמים דברים אכזריים אחד לשני נאמר פחות (לא הרבה מאז "מי מפחד מווירג'יניה וולף"). המחזה בנוי על שני רובדי כתיבה, על הרגישות של האוהבים והגסות היומיומית המצחיקה של הסביבה, במקרה זה קרטר.

אני מנסה לחשוב מה לא עבד עלי נכון במחזה. כי אני אוהב מחזות כאלה, על אנשים מהחיים עם אמירות קטנות וחשובות. מחזה באותו נושא כתוב דומה ובכל זאת מטלטל הרבה יותר היה "העז או מי זאת סילביה" שעסק בהתאהבותו של גבר בעז. הסמליות נלקחה הרבה יותר רחוק. הטרגדיה הייתה הרבה יותר חזקה.

המחזה כתוב היטב, הדמויות ברורות הסיטואציות מעניינות ובכל זאת משהו נשאר מרוחק. אילו זה היה מחזה ברכטיאני הייתי חושב שהניכור נועד לתת לצופה זמן לחשוב, להבין. אך לא זה העניין.

עירית קפלן כהלן טובה ונחמדה כי הרי אם לא הייתה נחמדה למי היה אכפת מה קורה לה. היא מיטיבה לצייר את הדמות, את הרגישויות, את חוסר הביטחון, את חרדת חוסר הקבלה. היא אפילו "נחמדה" מדי אולי. היא "אשה במידות גדולות" כמו שמכנים זאת פעם במחזה, אך אולי חסר לה איזה רגע של משהו בוטה יותר. איזו מרירות שמתחת לנחמדות.

נדמה לי שהבעיה היא עם מיכה סלקטר. הוא שחקן אינטיליגנטי, הוא מבין ובונה נכון את הדמות. את החן, את הבושה, את החביבות, את הרצון להיות כן. במחשבה נוספת הבנתי שהבעיה היא שלאורך המחזה לא האמנתי לו שהוא באמת באמת רוצה את הלן. הוא אומר זאת, הוא שוכב אתה על הבמה. אך הצד הרגשי נשאר עלום. הוא מדבר על רגשות אך הם אינם עוברים. יתכן שבגלל זה הלב לא נשבר כשהוא נכנע לחברה ועוזב אותה. הוא לא היה שם מלכתחילה.

יפתח קליין פשוט מצוין בתור קרטר. יש לו באמצע המחזה מונולוג נוגע ללב ומרטיט שהוא מצליח להעביר אותו בהתרגשות. יש לו תזמון טוב והוא יודע להעביר רפליקות מצחיקות. יש לו יכולת תנועה והבעה.

עכשיו תוך כדי אני חושב על "ביבר הזכוכית" גם שם שני הגברים הצעירים הללו משחקים יחד. אותה בעיה שהייתה לי עם סלקטר שם מתגלה גם כאן, והחן והשכנוע של קליין עובדים כאן כמו שם.

לילי בן נחשון העמידה במה ריקה בעיקרה, שולחן משרדי בצד אחד, שפעם הוא מיטה פעם ספה משרדית. מסך שקוף חלקית שפעם הוא חלון פעם אחרת מוקרנת עליו תמונת רוחצים בים. ובעזרת התאורה של קרן גרנק נוצרת במה אמינה ונכונה.

משה נאור ביים את ההצגה. וכמו שאמרתי כבר היא מהנה בחלקה הגדול אך ברגע הדרמטי שלה היא מתחלקת הצידה. הוא הדריך יפה את השחקנים, המעברים בין התמונות חלקים ועוברים היטב. נדמה לי שהפחד שלו מליצור מלודרמטיות מציפה השאירה רגשות מרוחקים מדי.

זה לא אומר שלא נהניתי, שלא מחיתי כפיים עם כל הקהל המתלהב. נדמה לי שנשים תזדהינה עם המחזה יותר. נשים רזות בגלל העמדה האנטי גברית במחזה נשים במידות גדולות יזדהו ואין צורך להסביר. מעניין מה ירגישו גברים ואיך יגיבו לדרך בה הנציגות שלהם מוצגת על הבמה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן