אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קול ישראל: נאווה בבית? נאווה לא בבית


התמונה של אלי אשד

לרגל שבעים שנה להקמת קול ישראל

(הופיע בגרסה שונה במגזין "פירמה גלובס")

"..הילד בועז נושך את לשונו למוות, הכרתו אוזלת ממנו. אולי עוד אפשר יהיה להציל את הילד בועז ,רחב ואביחי? אולי עוד אפשר יהיה לעקוב אחר מעללי סיפור האהבה של אביחי ברקת, קצין המודיעין של ההגנה, ופועה המרגלת הציונית היפה? אולי עוד ניתן יהיה לעשות שהסרג'נט המושפל, שכה התחבב על המאזינים, ימות מידי רוח הקודש, מבלי שינקבו מעיו כדור עברי, תוצרת בית? ומתי כבר ירדו המעפילים בבטחה לחוף? האם יגורשו למחנות ההסגר בקפריסין, או ישלחו כלעומת שבאו לתופת האירופית? את כל אלה מאזינים יקרים, נדע בפרק שישודר בשבוע הבא. הערב האזנתם לפרק השלושים ושבעה של תסכיתנו "הלמות הלב". אנו מקווים שערבה ההאזנה לאוזנכם. נודה בזאת לאיש הקול, לטכנאים, וכמובן לשחקנים שעשו במלאכה. כאן הגל הקל של קול ישראל בתל אביב. בעוד עשר שניות נעביר אליכם את חדשות השעה עשר מירושלים... (מתוך " אשתורת" מאת לאה איני, הוצאת זמורה ביתן, 1999)

כאשר אנו חושבים על סיפורי הרפתקאות, מדע בדיוני, עלילות מתח וסדרות הומור חושבים רובנו מיד על התקשורת החזותית, על סרטי הקולנוע והטלוויזיה שמעבירים לעינינו את הפעלולים המדהימים ואת התמונות המופלאות, אותן יצרו עבורנו התסריטאים, הבמאים והפעלולנים. יתרונם של הספרים על פני הסרטים הוא שהם מאפשרים לנו לדמיין בעצמנו את החזיונות המופלאים של הסופר. חזיונות אלה, שבדמיון, תמיד עולים לאין ערוך על כל מה שיוכלו במאי או פעלולן ליצור אי פעם. אבל ישנו אמצעי המשלב בין אמצעי תקשורת מסוימים לדמיון האנושי באופן ששום אמצעי תקשורת אחר אינו מסוגל לו - זהו הרדיו. תסכיתי הרדיו היו בעבר מאופני התקשורת האהודים בכדור הארץ. מיליוני אנשים האזינו לאלה מדי יום. תודות לשימוש שלהם בשילוב בין קול ומוזיקה יכלו לעורר את דמיון המאזין באופן דרמטי מאין כמוהו וחזק בהרבה מן הסרט, המשאיר את הצופה סביל לחלוטין. ברדיו, כמו בספר, הכול אפשרי. כל שנדרש הם מעט צלילים, שיעוררו במאזין את רושם המצב המדומין, ודמיונו יעשה את כל השאר, ללא צורך במיליוני דולרים, בדומה לקולנוע. ברדיו הושמעו מאות אלפי תסכיתים, תחום דרמה ייחודי לרדיו, במגוון תחומים ובהם תסכיתי מערבונים, מתח, מדע בדיוני ואופרות סבון, (שבמתכונתן המוכרת לנו, סדרות אינסופיות בהמשכים, הומצאו ברדיו האמריקני). במשך עשרות בשנים היו תסכיתי הרדיו אמצעי התקשורת האהוד ביותר בישראל, הן ב"קול ישראל" והן ב"גלי צה"ל", הן לילדים והן למבוגרים.

תסכיתים ב"קול ישראל"

תיאודורה: אתה יודע שאני חולה פרוקופיוס...אם כן, לא רק הספרים שלך יאריכו ימים ממני, גם אתה עצמך. איש לא ימנע ממך לכתוב מה שתכתוב.

פרוקופיוס: אני...

תיאודורה: בסתר כמובן. תיאודורה כמות שהיא, מלכה במערומיה: בת נהג דוב מקפריסין...נודדת מקרקס לקרקס בכל המזרח, משלהבת של אספסוף. חשפנית. מה עוד? זונה אולי? למה לא? האם לא הפקירה גופה לגברים אין ספור? האם לא הציגה פנטומימה של פרוצות לעיני אלפים? האם לא פסקה רגליה לזנונים? לא הפילה עוברה חמש פעמים? האם לא הייתה הפילגש של סורי ולא נטשה את בנה יחידה אי שם במצרים או בלוב? תיאודורה המושחתת! לא מלכת ביזנטיון, חולשת על אימפריה אדירה. לא הוד קדושתה שכמרים כורעים לפניה ונושקים את כפות רגליה. לא מדבירת המרד הגדול, לא שומרת המוסר ומפיצת האמונה –אלא המושחתת! המופקרת! לדיראון עולם! לדורי דורות! והספר הזה שיופץ רק לאחר מותי אכן יהיה רב מכר! יחטפו אותו, יעבירו אותו מיד ליד! גדולים ונערים, גברים ונשים, בגלוי ובסתר. שיחת הבריות בקובות היין, בפונדקים, בחדרי מיטות ובשווקים! יקראו אותו בלהיטות, בתאווה! וכמה סיפורי זימה יהיו בו!" (מתוך "ההיסטוריה הסודית של תיאודורה", תסכית רדיו מאת אהרון מגד)

אהרון מגד

בישראל הייתה, כאמור, משך תקופה ארוכה, מסורת מכובדת של תסכיתי רדיו. תסכיתים שודרו ככל הנראה כבר בתקופת המנדט, בשנות השלושים והארבעים, אם כי רובם ככולם לא שרדו כיום. בשנות החמישים והשישים היה הרדיו אמצעי תקשורת מרכזי וחשוב ביותר בתרבות הישראלית. "קול ישראל" החל לשדר תסכיתים בשנות החמישים, במסגרת תוכניתו "מסך עולה". היו אלה עיבודים ליצירות מקוריות, אבל מדי פעם צצו ביניהם גם תסכיתים מקוריים. בסך הכול היו ב"מסך עולה" כ-1800 תסכיתים, מהם כ-400 מקוריים. לא היה כמעט סופר שלא כתב תסכיתים,משה שמיר, יגאל מוסינזון, שולמית הראבן, חנוך לוין באחת מיצירותיו הראשונות, יהודה עמיחי ורבים אחרים. כל עיתון היה מפרסם ביקורת יום שישי אודות התסכיתים ששודרו תמיד ביום שני ב-9 בערב בתוכנית "מסך עולה". הרדיו היה מוכן גם להשמיע תסכיתים נועזים יחסית. כך למשל כתב הסופר והמחזאי אהרן מגד בשנות השישים מחזה אודות המלכה הביזנטית תיאודורה, שהחלה את חייה כפרוצה פשוטה. היה לו עניין מיוחד בקיסרית ידועה לשמצה זו מאחר ובין השאר הציגה את "מרכולתה" והופיעה בקרקס קיסריה, משם גם הגיע ההיסטוריון שלה, ששנא אותה שנאה תהומית, ושבקיבוץ לידה חי מגד באותה התקופה. הוא הפך את המחזה לתסכית כאשר התברר לו שהתיאטרון אינו מעוניין במחזות מעין אלה. לדברי מגד אהב לכתוב לרדיו בשל החופש שנתן לו אמצעי התקשורת.

בין התסכיתאים החשובים ביותר היו מיכאל אוהד, שיצר מאות תסכיתים שהיו עיבודים ליצירות מופת ורבים מקוריים, אודות חיי מוזיקאים ואישים היסטוריים שונים. בתקופה זו נוצרו סדרות תסכיתים שהיו עיבודים ליצירות קלאסיות שונות מהספרות העולמית, ביניהם סדרה המבוססת על "מגילת סן מיקלה" של אקסל מונטה, בעיבודו של לא אחר מאשר יגאל מוסינזון, ב-10 פרקים ואחרים, עבוד רב פרקים לטרילוגיה של פויכטונגר אודות יוסף בן מתתיהו, בידי מיכאל אוהד, שהיה אחת היצירות ההיסטוריות המרשימות ביותר שנעשו אי פעם ברדיו, ועיבודים של יצירותיו של צ'רלס דיקנס, תקרי, הוגו, דיומא, פילדינג ואחרים. לא היה אז בית בישראל שבו לא האזינו במתח ליצירות הקלאסיות הללו. אבל דומה שהתסכיתים הזכורים מכל של שנות השישים שודרו דווקא בגלי צה"ל .

תסכיתים בגלי צה"ל

"שמחון: אין אוכל?

צפירה: יש אוכל.

שמחון: בא דואר?

צפירה: לא בא דואר.

שמחון: נאוה בבית?

צפירה: נאוה בבית.

שמחון: נו, אז לאכול.

(שקשוק כלי אוכל )" (הפתיחה הקבועה לתסכיתי סדרת "משפחת שמחון", מאת משה בן אפרים, בגלי צה"ל בשנות השישים)

תסכיתים החלו משודרים בגלי צה"ל עוד בשנות החמישים, כאמור, ואלה כללו נושאים צבאיים רבים, חינוך והסברה לחייל בנושאים שונים, ששודרו מספר פעמים בשבוע. לצידם גם תסכיתים בנושאים "אזרחיים", מן הספרות הקלאסית והישראלית. כך למשל הושמע עיבוד לרומן ההיסטורי המפורסם "מלך בשר ודם" מאת משה שמיר, שנעשה בידי שולמית הראבן, בו כיכבו מישה אשרוב, לאה פורת, נתן כוגן ומשה חורגל, הפקה מיוחדת שזכתה לשבחים רבים מן הביקורת. בתוכנית בשם "דגש קל", מגזין שבועי, ששודר בכל יום שישי החל מ-1954, בהנחיית אורי סלע, הושמעה, בין פינות אחרות, פינת תסכית השבוע, סיפורים שעובדו על פי יצירות סופרים ידועים כמו מופסן, צ'כוב ו-קרל צ'אפק. מיטב שחקני הבמה היו משתתפים בהקלטות התסכיתים הללו. אבל אולי לא במפתיע, הפגינה התחנה הצבאית הצעירה את כוחה בהתחרות עם "קול ישראל", לא בתסכיתים כבדים ורציניים אלא בסדרת תסכיתים קומית דווקא.

"שמחון (פונה אל נאווה): מה את קוראת שם מתחת לשולחן בזמן האוכל? נאווה: ספר.

שמחון: גם אני רואה שזה ספר ולא המגילות הגנוזות. איזה ספר?

נאווה: מה זה חשוב. אני כבר מפסיקה.

שמחון: רגע רגע, תראי בבקשה את הספר. איזה ציור! גוועלד!!! סטלג 340!!! (קורא בספר) "היא עמדה מולו עם הפרגול כששדיה חשופות". אני רוצה לדעת, מי נתן לך את הספר הזה?

נאווה: ק...ק..ניתי אותו.

שמחון: בכסף שלי? בכסף שאני עובד וטורח להשיג אותו את קונה שמלג עם שדיים חשופות?

נאווה: אבל אבא, כולם קוראים את זה." (מתוך התסכית "מכת הסטלגים" בסדרת הרדיו "משפחת שמחון").

התוכנית האהודה והזכורה מכל ששודרה בגלי צה"ל בשנות השישים הייתה סידרת התסכיתים הקומית "משפחת שמחון", פרי עטו של משה בן אפרים אודות הרפתקאותיה הקומיות של משפחה ישראלית ממוצעת: דמות המזכירה מאוד את דמותו של ארצ'י באנקר מן הסדרה אמריקנית "הכול נשאר במשפחה" - אב נרגן, קולני ומלא תלונות הנוגעות לכל דבר ומתגעגע "לימים הטובים שחלפו", ימי החלוצים וההגשמה, עובד במפעל לא ברור וצורח כל הזמן על ילדיו (בגילומו של שמואל רודנסקי), רעייתו הפולניה המקילה והמגוננת על הילדים מפני הצעקות והתלונות (ותה גילמה רעייתו במציאות של רודנסקי), והילדים, נאווה, הבת הצעירה, המתבגרת, רודפת הבילויים (אותה גילמו דפנה דן ויעל דרויאנוב) והבן החייל גבי (עודד קוטלר), מרכז היציבות והשכל האמיתי במשפחה. כל פרק נפתח בקולו העמוק של רודנסקי השואל "אין אוכל? בא דואר? נאווה בבית? אז לאכול!". הסיפורים עסקו לרוב בעימות בין ההורים והילדים, שעשו להם צרות צרורות, בדומה לפרק המפורסם בו "תפס" האב הנדהם את ביתו קוראת סטאלגים, ספרים פורנוגראפיים שעסקו במין ובסדיזם במלחמת העולם השנייה. בזאת החל ויכוח אודות הדרדרות הטעם של הדור הצעיר לעומת קודמיו. לא הרבה השתנה מאז, מסתבר. הסדרה הרבתה לעסוק בתופעות "עכשוויות" אחרות שהעסיקו את ציבור אותו הזמן. "משפחת שמחון" עסקה אמנם, לכאורה, רק בחייהם הפרטיים של בני משפחת שמחון, אבל פה ושם שורבבו אליה גם רמזים עכשוויים ברורים כפיל. כשרמזו ב"משפחת שמחון" על פרשיית שחיתות פוליטית התקשרו נציגי משרד הבריאות לתסכיתאי בן אפריים ומחו על שילוב הפוליטיקה בתוכנית, שכן היו אלה הימים בהם הסעירה "פרשת רפאל" את הציבור. כנהוג, ככל שגאתה האהדה לסדרה כן נקטלה זו יותר בידי הביקורת.

"אני צופה עתיד גדול לתוכנית," כתב המבקר בועז עברון."היא תימשך שנים על גבי שנים. מר שמחון ומשפחתו לא יתבגרו לעולם ואותם ויכוחים דביליים ימשכו בין האב וילדיו". סטודנטים מ"בצלאל" כתבו מכתב תלונה לפיו "רמתה [של התוכנית] נמוכה עד שטחיות וגישתה אינפנטילית עד גיחוך". הציבור לא שעה לתלונות הביקורת. משפחת שמחון שברה את כל שיאי ההאזנה שהיו אי פעם לגלי צה"ל ולתוכניות הרדיו בכלל, שמחון ומשפחתו היו "אנחנו". הכול האזינו לעלילות המשפחה הממוצעת כל כך, מילדים בגיל הגן ועד לגננות, צעירים עם זקנים. אנשים דנו בעלילות המשפחה בכל מקום. מבוגרים וילדים כאחד סירבו לעלות על יצועם עד שהשידור השבועי של משפחת שמחון יסתיים. מאליו מובן שהתלוו אליה גם שערוריות, כאשר התברר למשל שלחן הסדרה הקבוע היה אהוב מאוד על הנאצים, כפי שציינו מאזינים נזעמים, דבר שהביא להחלפתה. כה מצליחה הייתה הסדרה עד ששודרה שלוש פעמים בשבוע משך כשנתיים (פרק זמן ארוך מאד לאותה התקופה) וחלק מתסכיתיה ראו אור כספר בשם "מר שמחון ובנו" ואף כסרט קולנוע אותו כתב וביים יואל זילברג ובו הופיע מאיר מרגלית כשמחון במקום שמואל רודנסקי האלמותי, ששהה באותה העת בחו"ל. היה זה הסרט העברי היחיד שנעשה אי פעם על פי סדרת תסכיתים. באמצעות סדרה זו הכו "גלי צה"ל" לראשונה, שוק על גבי ירך, את אחוזי האזנה של "קול ישראל" ואפילו את סדרות תסכיתי המתח של "הגל הקל".

עודד קוטלר על עבודתו ב"משפחת שמחון":

הייתה זו סדרה שזכתה להצלחה חסרת תקדים. זה היה מה שנקרא כיום "סיטקום משפחתי". אני הופעתי שם כ"בונאפארטה", הבן החייל, ולצידי שמואל רודנסקי ורעייתו בחיים, ניורה שיין, שגילמה גם את רעייתו בסדרה, דפנה דן ויעל דרויאנוב, שגילמו כל אחת את תפקידה של נאווה הבת. הייתה לסדרה פתיחה מיוחדת בה האב שואל אם נאווה בבית, וכל אחד בישראל היה חוזר אז על הפתיחה הזו בכל מקום אפשרי, כאילו הייתה זו מנטרה. אני זוכר איך היינו יושבים בבית קפה בתל אביב, שהיום כבר אינו קיים עוד, זמן קצר לפני ההקלטה, ולומדים את התפקידים. כל פרק היה בן עשר דקות עד רבע שעה והסדרה רצה משך כשנתיים. לדעתי הייתה זו סדרה נחמדה מאוד, אבל לא עשו כמוה יותר, מכיוון שמהר מאוד הופיעה הטלוויזיה והשתלטה על הכול.

והיית גאה בתפקיד הזה, שגילמת בסדרת תסכיתים מצליחה, או שהייתה זו רק עוד "חלטורה"?

קוטלר: לדעתי החיים מורכבים מכל מיני צבעים ויש מקום גם לדברים כאלה. לדעתי הייתה זו סדרה קלילה ונחמדה מסוגה.

האם היית משווה את "משפחת שמחון" לאופרות הסבון שנעשות היום? למשל ל"אסתי המכוערת", בה אתה מופיע כיום?

קוטלר: רק לטובות ביותר שביניהן, אולי.

הגישה הספרותית לתסכיתים בגלי צה"ל המשיכה גם בשנות השבעים, כאשר הוחלט להקים שם מדור דרמה ובו תוכנית תסכיתים מיוחדת כפי שהייתה ב"קול ישראל". יצחק לבני, מפקד התחנה, הגיע בשנת 1969 למסקנה לפיה רדיו ללא דרמה חסר מרכיב מרכזי של תרבות. הוא הטיל על צבי שפירא להפיק 26 תסכיתים בשנה, לשידור אחת לשבועיים, במסגרת התוכנית "בימת רדיו". שפירא, שהיה חסר כל ניסיון בעניין, נעזר בשירותיו של מומחה, אפרים סטן, מנהל מחלקת הדרמה ב"קול ישראל", שנקרא למילואים למטרה זו, ללמד את צעירי "גלי צה"ל" כיצד עושים תסכיתים. הקו שהנחה את יוצרי התוכנית היה לבצע את הניסויים התרבותיים היומרניים ביותר. בין השאר השמיעו תסכיתים על פי יצירות של עגנון (ש"תמול שלשום" שלו עובד ב-40 המשכים ו"שירה" שלו עובד ב-39 המשכים), ניסים אלוני, עמוס עוז, עמוס קינן וקטעים ניסיוניים של המשוררת יונה וולך. המטרה הייתה תחילה לעבד רק יצירות פרי עטם של סופרים ישראליים, אבל לאחר מכן עובדו גם יצירות של סופרים קלאסיים מחו"ל, כ"אמריקה" של קפקא, יצירות של דוסטוייבסקי, אלבר קאמי ו-יונסקו ואפילו תסכית שהתבסס על "המשתה" שלאפלטון, שעובד ובוים בידי השחקן אילי גורליצקי. צבי שפירא כתב:

"תסכיתים שודרו בשעת האזנת שיא, בערב, והתגובות היו רבות. מאזיני גל"ץ, שהיו רגילים עד אז לטון הקליל ולמוסיקה הפופולארית התרשמו מקולותיהם של מיטב שחקני ישראל המשחקים דמויות מיצירותיהם של א.ב. יהושע, דליה הרץ ועמוס עוז...התרומה התרבותית למאזינים הייתה אמיתית וללא זיוף. לעיתים היו תקלות חמורות, מספר שפירא בספר גלי צה"ל: הבמאי יוסי יזרעאלי, למשל, עבד משך חודשים רבים על תסכית "אמריקה" מאת קפקא, שאמור היה להיות משדר יוקרתי ומרשים ביותר. בתום שעות רבות ומייגעות של חזרות והקלטות, כאשר השחקן הראשי, מיכאל ורשביאק, נסע לשנת השתלמות בארה"ב, התברר כי סרט ההקלטה נעלם כלא היה ולא הייתה אפשרות לשחזרו, בהעדרו של ורשביאק. כל העבודה האדירה שהושקעה ירדה לטמיון".

בלשים ומתח ברדיו

"גברת לומאקס: איזה מין משהו?

ד"ר גייג': אותו דבר מסתורי שיצר את הרעש ששמענו פעמים רבות כל כך!

גברת לומאקס: מכונה כלשהי?

ד"ר גייג': מדוע לא? כולנו הרי אמרנו שהרעש דומה לרעש שמשמיע מקדח המסתובב במהירות רבה. ייתכן שזה באמת מקדח. מקדח יעיל מאוד. אני מתאר לעצמי שכאשר הוא קודח אל פני האדמה הוא מביא איתו בקצהו את אבן החול או את הקווארץ, ממש כמו במקדח רגיל.

גברת לומאקס: כך, אני מבינה.

ד"ר גייג': ואחר כך, כשהמקדח יורד, חוזר העפר למקומו הקודם בדרך כלשהי ורק בור קטן נשאר.

גברת לומאקס: אבל קופר תיאר את הגוף שראה כאוהל של כסף.

ד"ר גייג': כן, אני יודע, אבל אם תחשבי על כך לרגע, תביני מדוע: את מבינה, הקצה העליון של המכונה עשוי ללא ספק בצורת חרוט, וקופר ראה מה שראה לאור הירח. אני באמת בטוח שהדבר נראה אז כאוהל של כסף.

גברת לומאקס: כך…אבל מי מפעיל את המכונה?

ד"ר גייג': יצור בעל מוח, מוח מפותח ביותר.

גברת לומאקס: אם כך, מדוע בעצם נחטפו סר ויליאם וכל האחרים?

ד"ר גייג': גם אני חשבתי על כך הרבה, ונראה לי שלשאלה זו יש רק תשובה אחת. היצורים הללו- אינני יודע מי הם או כיצד הם נראים- אינם מעוניינים שנגלה אותם. הם יודעים על קיומנו, אך אינם רוצים שאנחנו נדע על קיומם. רוס וסר ויליאם מצאו כנראה משהו, ולכן עשו להם שטיפת מוח, כדי שישכחו. כך נוכל להבין גם מדוע נעלמה הגולגולת. (מתוך "עיניים באפלה", סדרת תסכיתים משנות השישים בבימוי ראובן מורגן)

תסכיתי המתח החלו עוד בשנות החמישים, כאשר החליט מי שהחליט כי ניתן להקל במעט את מעטה הכבדות והרצינות שברדיו, במסגרת רשת מיוחדת שקיבלה את השם ההולם "הגל הקל". וכך החל הרדיו, במסגרת קו זה, להשמיע עיבודים בהמשכים לספרי מתח ידועים כגון ספרו של סופר הבלשים אלרי קוין "היה הייתה זקנה אחת" בעיבודו של גדעון תמיר, שהושמע ב- 1960. כן הושמעו עיבודים לספרים שונים מאת ז'ורז' סימנון אודות המפקח מגרה. אהודים במיוחד היו העיבודים לספריהם של בני הזוג פרנסס וריצ'ארד אוקרידג', שעסקו בבעל ואישה בלשים, סיפורים כגון "מה ראו עיני החתול", ובכל אלה כיכב כוכב הרדיו הקבוע, שלמה בר שביט. הרדיו סיפק גם סדרות מתח בריטיות כגון "תשע תשע תשע" עם דניאל פאר ו-"המפקח סקוט חוקר" ואף סדרת תסכיתי מתח ישראלית מקורית, "מלכודת", החל משנת 1963, שעסקה פרשיות פשע בישראל ובפתרונן, עם המפקח רוטמן ועוזרו עזרוני. אלה כללו פרקים כמו "פגע וברח" עם אריק איינשטין בתפקיד נהג דורסני, "השוד בכביש הטייסים", "הנפילה מעל הגג" ואחרים. המאזינים הנלהבים יכלו בפעם הראשונה לשמוע את חיתוך דיבורו של מפקח משטרה עברי ושל פושעים עבריים (וכן, רחמנא ליצלן, זונות עבריות). כן הושמעה סדרה אהודה של סיפורי מתח ואימה בודדים בשם "בכוונה תחילה", בביומו ועיבודו של מיכאל אוהד, סדרה שעם סיפורים מפחידים כגון "שלך באהבה, ג'ק המרטש", הקפיאה את דמם של המאזינים. אך האהודה והזכורה מכל הייתה, ללא ספק, סדרת הבלש פול טמפל, אותה כתב ביים והפיק ראובן מורגן מירושלים על פי יצירותיו של סופר בריטי, שכתב אותן במיוחד עבור הרדיו. לפחות שש סדרות אודות עלילותיו של פול טמפל שודרו ברדיו, כולן בעיבודו ובבימויו של ראובן מורגן ועם בצלאל לוי בתפקיד הבלש המפורסם. אך למרבית הצער, כל מה שהשתמר כיום מסדרות אהודות אלו הוא אך ורק תסכית אחד, וגם זה השתמר רק בדרך מקרה. הרדיו, מסיבות הידועות לו בלבד, לא טרח לשמר אותן. כאשר נזכר מישהו והחל לחפש את התסכיתים כעבור שנים רבות, כל מה שנמצא הייתה הקלטה שנעשתה בשמן אמיתי, בידי קרוב משפחה של אחד העובדים, שהשתמרה בעליית גג מלאת אבק. הקלטה זו היא כל ששרד מארכיון הרדיו של הסדרות המפורסמות של פול טמפל. אם כי נראה כי הקלטות הסדרה שרדו גם בידיים פרטיות.

סדרות המתח נמשכו ברדיו עוד שנים רבות. כך הושמע עיבוד לכמה סיפורים אודות שרלוק הולמס, עם יוסי גרבר כהולמס ויהודה עפרוני כווטסון, בעיבודו של מיכאל אוהד הבלתי נלאה. בשנות ה-70 הושמעו עיבודים לסיפורי בלשים שונים, אודות הבלש טרוויס מקגי, גיבורו של ג'ון מקדונלד וסיפורי מתח כמו "אפשר גם בלי קוויאר" מאת מריו סימל. אבל מהר מאוד הופיעה הטלוויזיה, שסדרות הבלשים והמתח שלה הפכו את אלו שברדיו לבטלות בשישים, כפי שאירע כמעט בכל מקום אחר בעולם.

מדע בדיוני ברדיו

לאחר סיומה של סדרת תסכיתי פול טמפל החל קול ישראל להשמיע סידרת מד"ב מפחידה מאין כמוה בשם "עיניים באפלה", עיבוד לסדרה בריטית אודות גזע תת קרקעי הרוצח בצורות מתוחכמות מדענים שגילו את קיומו. הייתה זו תחילתה של סדרת ניסיונות להכלת המד"ב, באופנים שונים, בשידורי הרדיו הישראלי. לאחר מכן הושמע עיבוד לסדרת מד"ב בריטית נוספת, ע"פ ספרו של ג'ון וינדהם, המתארת עתיד בו מתעוורים כל בני האדם וצמחים מוזרים משתלטים על העולם. ברדיו הושמעו במשך השנים אלפי תסכיתים, מהם עיבודים ליצירות ידועות ומהם מקוריים. כך הושמע עיבוד לספרו של ז'ול וורן, "מכדור הארץ אל הירח", לסיפור מד"ב של סטניסלב לם ואפילו עיבודים ליצירות אימים כמו "פרנקנשטין" ו"דרקולה". כן שודר אף, בין השאר, תסכית מקורי בשם "תבל חצויה", מאת אלון שמוקלר, בראשית שנות ה-60, בו נחצה כדור הארץ לשניים, במסגרת תכנית "מסך עולה".

לאם, לבן ולכל מי שמתעניין: תסכיתים לילדים ולנוער

תסכיתים לילדים שודרו ב"קול ישראל" עוד בתקופת המנדט. מחלקת קול הנוער של קול ישראל נוסדה ב-1949 והנפיקה תסכיתים מאת כותבים ידועים כגון אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, דבורה עומר, דליה רביקוביץ, תמר בורנשטין לזר ואחרים. דורות של ילדים גדלו על התסכיתים היומיים של "פינת הילד", "לאם ולילד" ומאוחר יותר "לבת, לבן ולכל המתעניין".תקופת השיא של המחלקה הייתה ככל הנראה בשנות ה-70 ובראשית שנות השמונים, אז הייתה אחת התוכניות האהודות ברדיו התוכנית היומית "לאם ולילד", תכנית תסכיתים לילדים. במסגרת זו שודרו (וחזרו ושודרו אינספור פעמים) גם סדרות תסכיתים שהתבססו על ספרי מדע בדיוני לילדים כגון "כוכב הלכת האבוד" (עם דוד גרוסמן, ע"פ סדרת מדע בדיוני מאת אנגוס מק ויקר, שנקראה בעברית "סייר החלל" ובמקורה החלה כסדרת רדיו בשנות החמישים), ספרי פנטסיה לילדים כגון "אחיינו של הקוסם", ע"פ ספר מסדרת נרניה של ק.ס.לואיס, "הדחליל מארץ עוץ", ע"פ ספר מסדרת עוץ של פרנק באום, "35 במאי" מאת אריך קסטנר ואחרים. אחת המרשימות שבסדרות תסכיתים אלו הייתה "קרשינדו ואני", מאת דבורה עומר, שתיארה את הרפתקאותיה של ילדה היוצאת למסע מלא סכנות בחלל, בדרך לכוכב החלומות, יחד עם הגמד שלה. הסדרה זכתה להצלחה כה גדולה עד שדבורה עומר הפכה את התסכיתים לספר. בנוסף, הושמעו סדרות תסכיתים מפורסמות מאת רעיה בלטמן, כגון "ניסן ורחמים משיכון ב'", "הגמד סיפורון", אודות גמד הכותב את סיפורי עלילותיו, ועלילות תוכי חבקוקי, תוכי המתגורר עם משפחה והוא מעין גרסה מתונה "לכל המשפחה" של תוכידס, מאת עידו סתר. המרשימים שבין תסכיתי הנוער ברדיו הישראלי היו סדרות שבמקורן הופיעו בתוכנית הנוער "חתול בשק", ברשת א', ששודרה כל יום בשעה 3 בצהרים, מיד אחרי "לאם ולילד". במסגרת "חתול בשק" הושמעו סדרות תסכיתים מקוריות, כגון סדרת "עירית" מאת גלילה רון פדר, אודות עלילותיה של ילדה ממשפחה בעייתית בשכונת הקטמון בירושלים, המספרת על בעיותיה למאזינים. יותר מכל תוכנית אחרת, כאן היה זיהוי מוחלט בין הדמיון ובין המציאות, זיהוי שחוזק במיוחד בסדרת הספרים שהתבססה על הסדרה, בהם תוארה האווירה בסדרה "חתול בשק" כפי שרואה אותה הילדה עירית. אחד הספרים אף נקרא "עירית מחתול בשק". תסכיתים אחרים נכתבו בידי יצחק נוי, דוד גרוסמן, הסופר הידוע לעתיד וגם אריה אלדד, לאחרונה חבר כנסת. אז התפרסמו כולם גם ובעיקר כמגישים ושחקנים בתסכיתים. מספר דוד גרוסמן:

התחלתי לעבוד ברדיו בגיל תשע, כשחקן באולפן הילדים של הרדיו, אותו הקים ארי וולף, ואהבתי מאוד את העבודה שלי שם. נשארתי עם הרדיו והתסכיתים עד גיל 35, במשך 25 שנה, כאשר בכל יום היינו האחרים ואני עובדים משך שש ושבע שעות, לפעמים גם יותר, על התסכיתים. הייתי נערץ מאוד על בני הכיתה שלי מאחר והופעתי בתסכיתים ובמיוחד מאחר שאף זכיתי לכבוד גדול במיוחד, הופעתי בתסכית האחרון של סדרת "פול טמפל" בתפקיד נער מעלית. ומכיוון שכל הילדים היו מאזינים מושבעים לסיפורי פול טמפל, בדיוק כמו המבוגרים, זה העלה את דרגתי בעיניהם. הייתה קבוצה קטנה יחסית של אנשים שעבדו בתסכיתים, ביניהם אריה אלדד, כיום חבר כנסת מטעם המפלגה של ליברמן, שכתב תסכיתים מצוינים בעיני, כמו "הבית הקטן מאחורי הבית הגדול" ו"שיכרון סיני". מכיוון שהיינו קבוצה קטנה כל כך היה נהוג שאדם אחד ישמיע כמה קולות בתסכית, וכך יש תסכיתים בהם אתה יכול לשמוע אותי בתפקידים שונים, בתפקיד הגיבור הילד, בתפקיד אישה, בתפקיד הנבל וכן הלאה. בשלב מאוחר יותר התחלתי לכתוב גם תסכיתים ולא רק לבצע אותם ואני מעריך שכתבתי בסביבות מאה תסכיתים באורך מלא של חצי שעה ומספר רב מאוד של תסכיתים קצרים, שלא לדבר על תרגומים ועיבודים שונים. כתבנו תסכיתים רבים מאוד למטרות חינוכיות, בנושאי היסטוריה, אזרחות ותנ"ך ובנושאי לימוד שונים, לצרכי בתי הספר שהרבו להשתמש במדיום הזה. יותר מכל אני גאה כיום בתסכיתי הסדרה "סטוץ", אותה כתבנו דני אלדר ואני. היו אלה תסכיתים קצרים בעלי הומור אבסורדי של משחקי לשון אודות דמויות קבועות שונות ומשונות, כמו מלך מגלומן והיועץ שלו. התסכיתים זכו לתהודה עצומה מצד קהל המאזינים, שהרבה להגיב עליהם ולהציע רעיונות. ההומור של "סטוץ" היה חדשני מסוגו באותה התקופה, ראשית שנות השמונים, ואני מאמין שהוא פתח את הדרך למה שארז טל ואברי גלעד עשו מאוחר יותר בתוכנית "מה יש" שלהם, שיש לראות בה מעין הרחבה ופיתוח של מה שנעשה ב"סטוץ". עד היום, כאשר אני הולך למילואים, אנשים מזכירים לי את "סטוץ" ומדקלמים קטעים ממנו. לפי זה אני יכול להעריך את גילם.

אריה אלדד

לחבר הכנסת אריה אלדד הייתה קריירה מקבילה ברדיו, כחלק מהקבוצה הקטנה שסיפקה את התסכיתים ושיחקה בהם. כמו גרוסמן, התחיל גם הוא את דרכו ברדיו ברשת אלף כנער בן 14 שתחילה שיחק בתסכיתים כגון "מסע הפלאים של נילס הולגרסן", בו גילם את נילס. אלפי מאזינים צעירים יכלו לזהות את קולו המיוחד בשנתם ,ומן הסתם מסוגלים לכך גם כיום, כאשר הם שומעים את הנאומים שלו בכנסת.

אלדד : התפרסמתי במיוחד כמגיש התוכנית "חתול בשק", שהייתה משהו שכמותו לא היה עד אז ברדיו לנוער. שם הגשתי סדרות תסכיתים שונות שכתבתי בעצמי, כגון "הבית הקטן מאחורי הבית הגדול", "המערה של השד השחור", "שיכרון סיני" ואחרים, כולם הפכו מאוחר יותר לספרים. במשך זמן רב מאוד עבדתי שם עם דוד גרוסמן ולשנינו הייתה, מבחינות רבות, קריירה דומה מאוד ברדיו.

אבל היום שניכם נמצאים בשני הקצוות השונים של המפה הפוליטית.

אלדד : לכן נפרדנו.

מחבר רבים מן התסכיתים היה התסכיתאי הפורה דני אלדר. סדרת המדע הבדיוני הראשונה והידועה שלו (ואחת מסדרות התסכיתים המפורסמות ביותר של הרדיו הישראלי בכלל) הייתה "סכנה באנדימון", מראשית שנות ה-80, שהופיעה ב"חתול בשק" בהמשכים, כשאורך כל פרק 10 דקות. הפתיחה, שהפכה מאז לקלאסית, הייתה כדלקמן: "סכנה באנדימון... סיפור שעוד יקרה... אולי!"

לאחר המוזיקה העתידנית (שהזכירה מאוד את פתיח סידרת הטלוויזיה הבריטית "דוקטור הו") נשמעו בכל פרק מילות הפתיחה המצמררות :

"אתם צעירים מדי מכדי לזכור, אולי הוריכם זוכרים במעורפל, אבל אני זוכר… איך אפשר לשכוח מה שקרה אז, רחוק כל כך, לפני זמן רב כל כך…הדבר היה בשנת 2070, וזה קרה בכוכב שלא שמעתם עליו מעולם, שמו היה אנדימון!"

בסדרת תסכיתים מרתקת זו תואר מסעם של המדען פרופסור יריב ובנו, במאה ה-21 לכוכב אנדימון, שם שוררת, לכאורה, אוטופיה. אך האוטופיה מושגת במחיר כבד ביותר. הזקנים הופכים כולם ל"אדמחשב" (קיבורגים). פרופסור יריב מובא לכוכב על מנת לחקור את סוד כוחו של ילד, בן הכוכב, המסוגל להפסיק את פעילותם של "האדמחשבים" בכוח מחשבתו בלבד ובכך מהווה איום על המשטר. צמד הגיבורים מגלה בהדרגה את אופיו האמיתי והמצמרר של אנדימון ומנסה, בעזרתו של מדען זקן שתגליותיו הן שהביאו ליצירת "האדמחשבים" מלכתחילה, להביא להפלת המשטר האכזרי.

"סכנה באנדימון" הושמעה שוב ושוב, אינספור פעמים במהלך שנות ה-80 וזכתה להצלחה כה גדולה בקרב המאזינים עד שהוקמו לה אף מועדוני מעריצים בבתי ספר שונים. לדברי אלדר, מבין כאלף תסכיתים שחיבר, "סכנה באנדימיון" זכתה למספר התגובות הגדול ביותר מן המאזינים. היא שמרה עד עצם היום הזה על מעמדה כאחת מסדרות התסכיתים המעולות ביותר של הרדיו הישראלי והפכה לקלאסיקה אמיתית. כה גדולה הייתה ההצלחה עד שאלדר יצר מספר סדרות תסכיתי מד"ב נוספות, כגון "בחזרה לקרטיקון", סדרה אודות עולם המייצר כלי נשק ומוכר אותם לגלקסיה כולה, אודות מאבקו של איש כדור הארץ למנוע זאת ואודות הצלחתו בהשתלטות עליו, בסופו של עניין, באמצעים טלפתיים. סידרה נוספת ששודרה בבתי הספר עסקה בעולם בו משמשים רובוטים כיועצים בממלכה והעבירה מסרים חינוכיים שונים. כל הסדרות הללו גילו תחכום רב בשימוש בנושאי מד"ב שונים ובהפעלת דמיונם של המאזינים. דליה סיגן, שהייתה עורכת תוכניות הנוער של קול ישראל ושל "חתול בשק" אומרת על התסכיתים ששודרו בתוכניות:

התסכיתים תרמו תרומה בלתי רגילה לתרבות הנוער אז. הן בגלל תכניהם והן בגלל ההיזון החוזר היוצא מהכלל מן המאזינים. הם גם החזירו למחזור יצירות ספרות שכוחות שונות שעובדו כתסכיתים וכך הוחזרו לתשומת הלב של הציבור והנוער.

חבל, אבל לניסיונות מוצלחים אלה לא היה המשך. כמו בארה"ב, גם כאן הופיעה הטלוויזיה והפכה לאמצעי הדרמה העיקרי, כשהיא מחסלת למעשה את תסכיתי הרדיו. ניסיונות בודדים להמשיך ולשדר תסכיתי אימה כגון "חתול שחור", תסכיתים בנושאי אימה והעל טבעי במסגרת "חתול בשק" בפי השדרן יצחק נוי, ו"חלחלילה", גם כן של יצחק נוי, לא זכו לכל הצלחה. קול ישראל המשיך לשדר תסכיתים עד אמצע שנות התשעים, בהם עיבוד מרשים ורב פרקים לרומן ההיסטורי של יגאל מוסינזון, "יהודה איש קריות". התסכיתים הלכו סופית לעולמם באמצע שנות התשעים, כאשר דומה היה ששוב לא יהיה מי שיגלה בהם עניין. ראש מחלקת התסכיתים ברדיו יצא לגמלאות. גם מחלקת תסכיתי הילדים ברדיו חוסלה אי שם באמצע שנות התשעים, כאשר הילדים החלו מתמקדים בערוצי הטלוויזיה והכבלים באופן בלעדי והפסיקו להאזין לרדיו. תחום תסכיתי הרדיו בישראל מת כעת מוות קליני. מעטים מתעניינים בו בימים אלה. אבל אפשר לטעון כי ברדיו ניתן היה להפיק מגוון סיפורי מד"ב ומתח מעולים (כפי שהראה אלדר) באמצעים זולים, סיפורים שאותם לא ניתן היה להפיק בטלוויזיה הישראלית, בתקציבים המוגבלים המוקצים להפקה מקומית. בגלי צה"ל היו דיבורים פה ושם, גם בדרגים בכירים, על החזרת התסכיתים בשנים האחרונות,אם כי לא הרבה יצא מכך. עם זאת, אנשי התחנה מנסים עדיין את כוחם בעניין מדי פעם. וכך בט"ו בשבט האחרון יצרו תסכית שהתבסס על יצירת ילדים ידועה העוסקת בנטיעת עצים בט"ו בשבט. נעשים אף ניסיונות ליצור תסכיתים באופן פרטי. כך למשל המוזיקאי ניר יניב ניסה ליצור תסכית מדעי בדיוני בשם "היקום בפיתה", אודות עלילות חברי להקה הנחטפת בידי חייזרים למסע ברחבי הגלקסיה. ניתן למצוא אפילו חובבי תסכיתי רדיו שטרם נולדו כאשר אלה שודרו, כמו האספן הצעיר "גורדון" שאביו הקליט את תסכיתי "פול טמפל" ו"עיניים באפלה", בזמן אמיתי בשנות השישים. כיום בנו מאזין לתוכניות הישנות. גורדון בן ה21:

"אני מרגיש נוסטלגיה לתוכניות שנעשו לפני שנולדתי דווקא, מכיוון שאלו שונות כל כך ממה שנעשה היום. הם נותנים מקום לדמיון, הם יותר מרתקים מכל מה שמראים כיום בטלוויזיה."

עם זאת, גורדון חושש כי אם ינסה להעלות את התסכיתים על הרשת יסבול מפעולה משפטית של קול ישראל כנגדו, למרות שאלה, כאמור, כלל לא טרחו לשמר את התסכיתים בעצמם, אך עינם עלולה להיות צרה באותם שכן טרחו לעשות זאת. התסכית הותיר את חותמו גם בתחום הספרות היפה בישראל. המבקר יורם מלצר מציין כי כיום יש אופנה בספרות בה ציטוטים מתסכיתים ישנים משקפים את זיכרונותיהם הנוסטלגיים של הדמויות באשר לעברם כילדים בספרים כגון "אשתורת" המצוין מאת לאה איני ואחרים. המשורר איתן נחמיאס גלאס, חובב תסכיתים, אומר :

אני אוהב רדיו ותסכיתים. מבחינתי הם השלמה, נותנים לדמיון כר פעולה נרחב ביותר. אנחנו מתקיימים בתנועה. התסכיתים מקרבים אותנו לקיום במרחב של צלילים, כמו של עיוורים. כי בצליל אחד נברא עולם ובפעלול קולי אחד לתאר חיים שלמים. זה הכי קרוב לקריאת ספר.

בתחנות הרדיו המקומיות, שיכלו לשמש במה לתחום זה, קיימת אדישות מוחלטת לתסכיתים. הן מעדיפות להתמקד בתוכניות ראיונות, בענייני מין ופוליטיקה וכמובן במוזיקה, מתוך הנחה שרק אלה מעניינים את המאזינים. לא מהן תבוא הישועה לתחום התסכיתים. ראוי לציין שברחבי העולם קיימת כיום תחייה לתחום תסכיתי הרדיו, תחייה המתבצעת דרך רשת האינטרנט, שם קיימות קבוצות חובבי התחום המחליפים ביניהם קלטות וקבצי קול של תסכיתים ישנים ויוצרים תסכיתים חדשים. תסכיתים חדשים ומחודשים אלה שייכים ברובם המוחלט לתחומי המד"ב והאימה. תחומים אחרים כמעט שאינם קיימים. כן ניכרת פריחה גם בתחום קלטות הקול הנמכרות בחנויות, ובהן תסכיתים המהווים עיבודים לסיפורי מד"ב ידועים או מבוססים על סדרות ידועות. לעיתים קרובות עולים אלה על סדרות המקור. האם תיתכן תחייה דומה לתסכית גם בישראל? לרוע המזל, קול ישראל ו-גלי צה"ל אינם ששים להשמיע מחדש או להפיץ, כאמור, את החומר, המעלה אבק בארכיוניהם. רשת אל"ף, במת התסכיתים הטבעית למבוגרים וילדים בעבר, סובלת כידוע מקיצוצים מקיפים ביותר בתחום תוכניות התרבות (הערה: מנהל הרדיו אסר על אנשי רשת אל"ף להתראיין לכתבה מסיבות השמורות עימו ואינן נהירות לכותב שורות אלו). לא נראה כי בעתיד הקרוב תגיע משם הישועה. אריה אלדד אינו חושב שנותר עוד מקום לתסכיתים בימינו אנו:

"הטלוויזיה תפסה את מקומם. הקהל היחיד שנשאר היום לתסכיתים הוא קהל העיוורים, שמבחינתם התסכיתים נשארו כלי מידע ובידור עיקרי כפי שהיו תמיד".

דליה סיגן אינה מסכימה עם אלדד ואומרת:

"כיום יש תחיה של התסכיתים בארה"ב ובבריטניה, האנשים שם מבינים מחדש את חשיבותם ואת עוצמתם הדרמטית. אני מאמינה שבסופו של דבר התסכיתים יחזרו גם לישראל. אחרי הכול, אנחנו תמיד מפגרים בכמה שנים אחרי ארה"ב ובריטניה".

גם דוד גרוסמן אינו במפלגה של אלדד:

"בכל העולם התסכיתים כיום פורחים, למרות הטלוויזיה והכול, יש לתסכיתים איכות מיוחדת. הם מפעילים את הדמיון ויוצרים חוויה של אינטימיות עם המאזין, שאין אותה בטלוויזיה ואין לה תחליף".

דומה כי דווקא כיום, כאשר מתגלעים קשיים תקציביים ליצור סרטים בעלי פעלולים מרשימים, ייתכן כי יפה השעה לחזור לתסכיתים, הזולים הרבה יותר, שבהם ניתן ליצור את הפעלולים באמצעות כמה צלילים ובעזרת המוח בלבד.

דוד גרוסמן: "אם היו מחזירים את התסכיתים עם התקציבים הראויים להם הייתי שמח לכתוב אותם מחדש ואני מאמין שגם סופרים אחרים יראו אתגר בכתיבתם, שכן מדובר בסוג אמנות אמיתי."

נראה כי למרות שכבר הספידו את תסכית הרדיו, הוא חי יותר כיום מאשר אי פעם. יש לקוות כי תמצא דרך לחדש את התסכית והרדיו יוכל שוב להיות חלק מהותי ביצירת התרבות, ולא רק בדיווח אודותיה.

קישורים:

ימי הרדיו חלק א'

ימי הרדיו חלק ב'

סכנה באנדימון...סיפור שעוד יקרה...אולי!

משפחת שמחון

עיניים באפלה

"יחי תסכיתי הרדיו" מאת בני ציפר

קורס ללימוד כתיבת תסכיתים

תסכיתים בהשראת ספרים

רשת ב' חוזרת לשדר תסכיתים

תסכיתים אמריקניים

ימי הרדיו של שרית פרקול

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד