אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תרבות קמפ


התמונה של דן לחמן

ישבנו בחג כמה ידידים ודיברנו על תרבות הומוסקסואלית, והכל בגלל הוויגסטוק שהיה השבוע. חלקנו שנא את האירוע, חלקנו חייך ואמר שזה שייך לתרבות שלנו. כולם הסכימו לחשיבות של אירוע המזכיר את האיידס ולכן גילו סלחנות מסוימת, גם השוללים. התפתח ויכוח מהי תרבות הומוסקסואלית ומה מייצג אותה. הסכמנו בינו שכרגע מאוד צחיח כאן. עוד לא ממש יצאנו מאווירת דלות החומר ששלטה בשנים האחרונות. מכיוון שכולנו מבוגרים יחסית, יש לנו זיכרונות מתקופות צבעוניות יותר, ושמות שהתעופפו בחלל החדר בהמשך יגידו מעט לחלק מהקוראים הצעירים. שאלנו האם "בנות פסיה" פתחו פתח לתרבות כזאת בנוף הצחיח המקומי. נשאלה השאלה האם כל מה שנוצר בידי הומוסקסואל הוא יצירה הומוסקסואלית. כדי להרחיב את השאלה, האם משום שמתמטיקאי כמו אלן טורינג, שהיה הומו שסבל רבות באנגליה השמרנית בשל נטייתו המינית (והוא אחד מאבות המחשבה על המחשב) הופך את המחשב לכלי הומואי? האם מוסיקה שבחלקה נכתבה על ידי הומוסקסואלים היא הומוסקסואלית יותר ממוסיקה שנכתבה על ידי סטרייטים? ציירים כמו הוקני ו-בייקון, גם כשאינם מנציחים את אהוביהם אלא מציירים בריכות שחיה או דקלים או עיוותים אנושיים שונים - האם גם אז אלה ציוריים הומואיים? בתור הערה, לגבי בייקון יותר קל להגיד כן מכיוון שישנם יותר מרמזים בדמויות המייצגות בסולם הסמלים הגבריים שלו. אצל הוקני, ממש לא.וניתן להמשיך ולהוסיף: האם בנגינה של סביאטוסלב ריכטר ועמיתו ולדימיר הורוביץ יש אינטרפטציה הומואית, רק בגלל שהיו כאלה, והם היו מגדולי פסנתרני הדור? ואפשר למנות עוד ועוד. לז'אן ז'נה יש חלק בתרבות ההומואית; הוא העיז לכתוב על העולם הפנימי רווי הפנטזיות ההומוסקסואליות שלו בימים שהמלה עוד הייתה אסורה בפומבי כמעט והביא סטרייטים רבים לקרוא ולהיכנס לעולם שהיה סגור בפניהם. הוא היה גאון השפה אשר הוכר מיד על ידי המבקרים הצרפתים ומשם בכל העולם. הגענו למסקנה שלא כל ספר או סרט שיש בו גיבור הומוסקסואל הופך לחלק מהתרבות ההומואית. היה לנו קשה להגדיר מה שייך לתרבות ומה נספח אליה. על כל פנים הסכמנו שלא כל הזכרה של הנושא הופך את היצירה להומואית. היו המון שמות שעופפו בחדר. הרשימה ארוכה והגענו למסקנה שיש הבדל תהומי בין אייקונים הומוסקסואלים - שהם יוצרים ידועים מחוץ לארון בכל שטחי המחשבה - ובין יוצרי תרבות הומואית לשמה. דוגמא ישראלית מקומית: צייר חשוב כמו גרשוני, שהוא הומו מוצהר, והייתה לו סדרה של עבודות שנקראה "חייל יפה שלי", לא באמת תרמה לאמנות ההומואית בארץ, אולי כי הוא לא מזדהה עם הקהילה. אז נשאלת השאלה: האמנם התרבות היא מה שהיא או ההזדהות עם הקהילה יוצרת את התרבות ההומואית? כמובן שהיצירה היא החשובה ולא ההזדהות. יש לנו כמה וכמה משורים הומואים מחוץ לארון, אולם האם הם שינו משהו בתרבות הפנימית שלנו? והציירים? אם כן, לא כל מי שהוא הומו, יוצר בהכרח תרבות הומואית. בבדיקה חפוזה ולא לגמרי מחייבת הגענו למסקנה שהתרומה הכי גדולה של תרבות הומואית ככזו היא ה"קמפ".

והמלה היחידה שריחפה בחלל החדר בהסכמה מלאה.על ה"קמפ": מהו, משמעותו, חשיבותו ופרשנותו אם כך, מה הוא "קמפ"? לאן הוא נעלם? למה אין לו חיים בארץ ונראה כאילו הוא גוסס גם בעולם? אחת ההגדרות למלה היא "תרבות שיא חוסר הטעם". חוסר טעם כל כך גדול, ענק ונוצץ שהוא יוצר תרבות אחרת, חדשה, על חורבותיה של תרבות ממנה הוא יוצא - אך הופך אותה לבדיחה. כמלה הנותנת למושג תרבות "מכופתרת" משמעות חדשה, "קמפ" היא מלה שאין לה תרגום או אפילו משמעות מילולית באנגלית. בכיוון מסוים הכוונה להגזמה, אבל לא כל הגזמה היא קמפ. הגזמה בינונית היא הגזמה חסרת טעם, אך קמפ הוא הגזמה בגדול מאוד, משהו מופרך. אם זה בחפצים הרי אלו כל מיני חפצים נוצצים מדי, צבעוניים מדי. מי שראה במקרה את הסרט "טופסי טרווי" הנפלא יודע על מה אני מדבר. סרט שלמרות רצינותו הפנימית היה קמפי לחלוטין בצורתו החיצונית. כלומר, אפשר לשלב בין הדברים השונים ועדיין תהיה תרבות קמפ טובה. קמפ רציני, מלנכוליה קמפית, למרות שקמפ אמור להיות בעיקרו מצחיק. בחלקו האחר והחשוב לא פחות "קמפ" זאת גם התנהגות. אתה צריך להיות "קמפ", לחיות "קמפ" או לפחות לחיות על יד, כדי להריח ולהבין. סוזן סונטג הגדירה קמפ כצורות אמנות המתארות בדרך כלל את החיים בקהילת שוליים סגורות והנוצרות בידי חברי הקהילה ומיועדות לצריכה פנימית. אם טראש הוא מונח כללי המתייחס לחומר אומנותי דל או נחות, קמפ מקושר לטעם רע ולהתנהגות ראוותנית המוגשת באירוניה ובהומור. אפשר לקבל את ההגדרה הזאת כמשהו אינטלקטואלי יבש המנסה להגדיר משהו חי תוסס ומבדר.הקאמפ הוא כלי ביטוי שפותח והורחב על ידי הומוסקסואלים בעיקר כדי להחצין בצורה גלויה וסמויה תפיסה של נשיות מופנמת. פנטזיה על נושא שהקשר שלו למציאות רופפת. אין נשים קטנות בקמפ. הכל גדול, הכל מוגזם, הכל פארודי - גם כשעוסקים ברגשות שבבסיסם הם עצובים. אין כמעט גברים; כל גיבורי הקמפ הן נשים בעיקר. הקמפ החל לגסוס עם עליית תרבות הרוק-נ-רול המצ'ואיסטית. פרדי מרקיורי ניסה לתת לו זריקת החייאה בתוך תרבות הרוק, הנגדית. בדו מיניות של בואי וכל תקופת גלמר-רוק היו ניסיון להפגיש את תרבות הכסח עם תרבות הקברטים התאטרלית. שזאת אמירה מסוג אחר. לא תמיד ולא ממש קמפית. מי שביקר בזמנו במוזיאון תל אביב בתערוכת שנות השבעים יכול לראות סיבה חלקית למות הקמפ. מול דלות חומר שכזאת כל קו צבעוני נראה פרוע וכמעט קמפי. באיזה שלב נעלמה הצבעוניות מחיינו. לא הייתה יותר צבעוניות כדי ליצור בתוכה הגזמה. קיבלנו צורת התייחסות עם משמעויות מעורפלות ושום מקום לאסקפיזם חינני.

שום מקום לברוח אליו ולהתנחם בו מהעוני."קמפ" זו תופעה שבלעדיה קשה להסביר את מוסד הערצה הדו סטרית בין שחקנים וזמרים, לבין הקהל. ובלעדיה אי אפשר להסביר אין ספור סרטים מחזות ודמויות שחצו את חיינו. והאירו אותם באור יקרות. לזכור איזה שמלה לבשה מונרו בסרט מסוים, או איזו תסרוקת הייתה ל-מרלן דיטריך בסרט אחר. זה "קמפ". גם השמלה התסרוקת והדיבור עליהם הם "קמפ" זה לא אומר שאם אתה אוהב קמפ אתה לא יכול ליצור אחר כך סרט חמור סבר כמו סרט של פאזוליני. ישנו קמפ אנגלי אירופאי וישנו אמריקאי. אי אפשר להשוות אתמרלן דיטריךו-ג'ואן קולינס ל-בט דייויס או ג'ודי גרלנד. לא בהתנהגות, לפחות. הדמות של אלכסיס בשושלת היא קמפית שטוחה. היא קבלה את הנפח האמיתי שלה כי ג'ואן קולינס שיחקה כמו שרק שחקנית אנגליה יודעת לשחק קמפ. ג'ודי גארלנד ו-בט דייויס לא היו קמפיות במהותן, הן נעשו לכאלה בגלל היחס שזכו לו מקהילה מעריצה.התרבות נוצרה על ידי האוכלוסייה הומוסקסואלית כחלק מצורת ההתבטאות שלה, בימים שהקהילה הייתה בארון ומוסווה. מאז הימים בהם הכל היה אסור, והומוסקסואליות הייתה "אהבה שאסור להזכיר את שמה", לא זו בלבד שמותר להזכיר את שמה ולדבר עליה, אי אפשר לסתום את הפה להומואים, הם הפכו לפטפטנים בלתי נלאים. אין שביל אמצע כנראה. התרבות הפנימית שלה והערצה שלה למי שלא היה הומוסקסואל אך בשל צורת התבטאותו הפך לסמל בקהילה. כהרבה אופנות אחרות שפשטו מהר מתוך העולם ההומוסקסואלי לעולם הסטרייטי, גם לקמפ היו מושפעים סטרייטיים. הרבה השפעה עקיפה על צורת התבטאות תרבותיות נקבעו על ידי הומוסקסואלים בתקופה שמתחילת המאה כשהערצת הקמפ שלהם הכתיבה טעם וצורת חיים.להיות אמן קמפי אין פירושו לוותר ולזלזל באמנות; להפך, התכונה הזו נותנת לך את האפשרות להיות האמן הרציני ביותר בכל תחום, אבל בתוספת איזושהי "קריצת עין". לא כל קמפ הוא פרודיה ולא כל פרודיה היא קמפית. קשה, קשה להסביר בכתב, בלי דוגמא מוחשית. אבל הקמפ הוא לא רק מה שקורה על הבמה אלא בתגובת הקהל שקולט ומגיב אליו. אותה בדיחה יכולה להעלות חיוך מתון אך בתוספת זיק ממזרי בזווית העין, סימן לחיוך מלגלג על המתרחש הופך את הבדיחה למשהו גדול יותר. הרבה "קמפ" יש בדרך החיים היום יומית של אנשים. מריה קאלאס למשל, היא מלכת הלב השבור האופראי שעל הבמה נתנה את כל ליבה ומתה כל ערב מאהבה ברצינות תהומית שתפקידיה דרשו ממנה לא אפשרו לה להפגין את אותה תכונה קמפית. בחייה הפרטיים היא נתנה לעולם כמה משפטים שלא יישכחו מכל מוקירי זכרה, בראיונות ובחיי היום יום שלה. לא סתם זכתה לתואר "הנמרה".מלכת "קמפ" יודעת להפוך כל מקום שיהיה לה טבעי. כמו דיטריך בשנחאי הוליוודית או בתוך פרווה של גורילה. זה לא סתם בידור.

"קמפ" הוא גם סוג של תפקידים בתאטרון או בקולנוע. נשים רעות מאוד עם משפטי מחץ בלתי נשכחים שצריכים להיאמר בטון ובתזמון הנכון בעלות שורות המחץ והתזמון, הן שהפכו שחקניות טובות לשחקניות נערצות. ישנן גם זמרות "קמפיות" שבראשן, מתוך אלו שאנחנו יכולים עדיין לזכור, תעמוד לתמיד מרלן דיטריך שידעה לעמוד על הבמה לבושה בפרק של גבר או בשמלת היהלומים החשופה והפרווה הענקית, לשיר ובאותו זמן גם לצחוק קצת מהשירים ומעצמה. לעמוד בגילה המתקדם על הבמה ולפתוח את הערב בשיר "הסתכלו עלי מקרוב ותגידו מה אתם רואים", לחייך ולהראות זוג רגליים בנות שבעים שכל ילדה בת 18 הייתה מתה מקנאה - זאת העזה קמפית. אדית פיאף, למשל, הייתה הדבר הכי רחוק מקמפ בהופעתה, למרות ההערצה שחשו כלפיה. לא היה לה את הזיק. הסבל שלה היה אמיתי בחיים ועל הבמה. היו בזמנו כל אותן זמרות ששרו את שירי האהבה הנכזבת שוברי הלב שכל מי שכיבד את עצמו ידע גם את המלים וגם את האינטונציה המדויקת של כל זמרת. הן שרו ברצינות, הקהל נתן להן משמעות נוספת, כשלא לקחו לגמרי ברצינות את כל שירי האהבה הנכזבת ההיא. חיקוי של זמרות עם קריצה לעבר המניירה הם "קמפ" מכובד. המחזה "סיפור אהבה בשלושה חלקים" הוא בחלקו ובשמו האנגלי מתן כבוד ל"קמפ" ולזמרות שלו. שמו האנגלי פשוט לא ניתן לתרגום עברי בגלל שאין לנו אפילו את המילה לסוג זה של שירי הלב השבור והאהבה הנכזבת שירי הלב המפרפר בסבל, הלפיד הבוער באור כוזב ומענה. שירים שכל דראג קווין מכובדת כוללת אותם עד היום בחיקוייה. יאמר לרעתנו שהמוסד הזה כולו נעלם. צעירים מדברים על משמעויות פילוסופיות, על פוסט מודרניזם שאף אחד לא יודע להגדיר אותו באמת עד הסוף. סטודנטים לקולנוע ידברו על תנועות מצלמה וחיתוכים, אך מה על הנאה? היכן אותה הנאה ישנה? הגל החדש הצרפתי, ברגמן, אנטוניוני ודומיהם, הזיזו את המוסד הזה הצידה, שינו את צורתו ובלבלו את התחומים. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שסדרה איומה כמו "שושלת" זכתה להצלחה כזו בעולם היא רק בזכות הגעגוע והחזרה הרגעית של דמותה של גו'אן קולינס כמלכת "קמפ" לעולם, ולרגע חזר הקמפ לתפוס מקום ראוי לו על סדר היום האומנותי. אז אולי קמפ בחלקו הוא חוסר טעם. אבל לא שיא חוסר הטעם, אלה חוסר טעם מפואר חכם שובב מכוון ומבדר עד אין סוף. אם ניקח לדוגמא שני סרטים, האחד "שדרות סנסט" והשני "חמים וטעים" שנעשו שניהם על ידי בילי ווילדר, יוצר הטרוסקסואל, בהבדל של עשור בין האחד לשני. בלי השפעת הקמפ, שני הסרטים הענקיים האלה היו כנראה נראים אחרת לחלוטין. הם מוכיחים שדרמה תהומית וקומדיה פרועה יכולות להיות שייכות לאותו זרם קמפי. הם רק אחת הדוגמאות של השפעת הקמפ על מכלול התרבות.

הומוסקסואלים נתנו לתרבות הלגיטימית הרבה צבע והרבה חדוות חיים. הם המליכו את מלכות. הסטרייטים חושבים שהם בנו את כל מלכות המין הגדולות, אך מדובר בשטות גמורה. מי שהכיר בהן לראשונה והכתיר אותן היינו אנחנו. הן היו ועודן המלכות שלנו ואנחנו הנסיכים, נתיניהן. זה לא שגלוריה סוונסון, מיי ווסט ואחיותיהן לא היו מתגלות בלעדינו, הן רק היו צריכות לעבוד הרבה יותר קשה. ההומואים התפעלו ראשנים מהמיניות הבלתי מתקבלת על הדעת שבנשיות המתפרצת שלהן. אצל בט דייויס למשל, שאיש לא חשב עליה לרגע שהיא אלילת מין או סקסית, הומואים גילו את האפשרות של קרינה אחרת בזווית העין הממזרית שלה. הזווית שנתנה צידוק לגברים להתאהב במכוערת הזאת וגרמה לקהל להאמין שהיא אכן אישה שנופלים לרגליה. ההומוסקסואלים זיהו מיד את ההיסטריה הנסתרת בעין של גרלנד או את הקריצה שבזווית העין של מיי ווסט. ולא סתם היו במאים שנודעו בכינוי "במאי נשים" שהתגלו בסופו של דבר כולם כהומואים. כוכבות כמו ג'ודי גרלנד, ברברה סטנוויק, ברברה סטרייסנד (שידעה לרכוב על גל המעריצים ההומוסקסואלים שלה, עד שגילתה שגם בנה התחתן עם גבר, והוא נסיך עצוב שכנראה לא אוהב את אימא), בט מידלר שבכלל התחילה את הקרירה שלה באולם הופעות שהיה ממוקם בסאונה הומוסקסואלית הגדולה ביותר בניו יורק. והמלכה אחרונה, הנוצצת ביותר, מדונה: בשביל מי אתם חושבים בוחרת מדונה את הגברים המדהימים ביותר שהיא יכולה להשיג לקליפים שלה? בשביל הנשים? הצחקתם אותי. אלה הן רק חלק קטן של המלכות הגדולות. שנבנו על ידי קהל הומוסקסואלי. והקרירה שלהן תלויה רבות בהמשכת הערצה של ההומואים. כרטיסים להופעות שלהן נחטפו חודשים מראש. בימים שהתקיימו הופעות מועדוני ההומוסקסואלים באותן ערים היו ריקים באותו ערב. אנשים עמדו במעברים ונתלו על הנברשות. כשאלנור סטבר, זמרת אופרה אמריקאית גדולה של שנות החמישים רצתה לתת קונצרט חד פעמי בשנות השבעים, המקום שבחרה בו היה אותו אולם באותה סאונה עליזה שבו שרה בט מידלר. על הפרסומות בכל העיר היה כתוב בהומור "הביאו את המגבות השחורות שלכם" על משקל "בואו בחליפות ערב שחורות".אחד הדברים שמעולם לא הוקדשה לו מספיק תשומת לב, איך בעצם הומוסקסואלים הכתירו את מלכות המין של הקולנוע. כנ"ל בתאטרון האנגלי והצרפתי ובעצם בכל העולם חוץ מישראל. היו זמרות החל מכל הצרפתיות המרירות בשחור ועד מריה קאלאס באופרה. הן יכלו לסמוך על הקהל ההומוסקסאלי שלהן שימלא אולמות גם בערבים הכי גרועים שלהן. גרלנד הייתה יכולה לעלות לבמה שיכורה ומסוממת ולא לזכור חצי מהשירים שלה והקהל מחא לה כף על כל בלבול, למעשה באו אפילו לספור אותם. וזאת לא הייתה רשעות, הכל מאהבה. ל-מריה קאלאס יכלו לקפוץ צפרדעים מן הגרון במקום תווי זמרה למי היה חשוב? הייתה תרבות אהבה שזרמה מהאולם לבמה וחזרה והווי שלא הפסיקו לדבר עליו. בשנות הארבעים הייתה שחקנית אמריקאית בשם טלולה בנקהד. עדיין אפשר לראות אותה בסרטו של היצ'קוק "ספינת הצלה" המוקרן לעתים, אחד מתפקידי הבד המעטים שלה, והמשמעותי ביותר. היא מתה מזמן, אבל ממשיכה את חייה כמלכה שלא תשכח באמריקה. היא המציאה את השימוש במלה "יקירי" כמו שהיא הייתה אומרת וזה הפך למלה נרדפת שנמצאת בלקסיקון ששום דראג קווין בימינו לא תשכח להזכיר אותה, שנים אחרי שמתה. ניתן לציין גם את מיי ווסט, ואיך הייתה בט דיויס מחזיקה את הסיגריה שלה, והיא תמיד עישנה, תודה לאל. קמפ מתקיים בקלות בקומדיות או בדרמות סמרטוטיות שנותנות לשחקנים שלהם להפגין וירטואוזיות משחקית, סוג המחזות שבאמריקה קראו לו "דרמת הילדה העשירה האומללה" (באנגלית זה לשון נופל על לשון).

עם זאת, גם צ'כוב עשוי להפך לקמפ, לא בהצגה עצמה, אך ישנו סיפור ששמעתי על אחת ההפקות של שלוש אחיות בפריז ששם שלוש שחקניות מפורסמות לא הסכימו לערוך חזרות משותפות יחד עם השחקניות האחרות, והחזרות נערכו בנפרד. הן נפגשו לראשונה על הבמה בחזרה הגנרלית. כל פריז רצה לראות את מלכודות המשחק שטמנו אחת לשניה, אם כי שיחקו ברצינות ובאמינות את המחזה. הסיפור נכנס למסורת סיפורי הקמפ ונשמר שנים אחרי שהמחזה ירד. על "קמפ" ישראליההיסטוריה של התופעה בארץ עניה ביותר. בשנות הארבעים היתה ז'ני לוביץ' זמרת קברט, בארץ שלא היו בה מוסדות כאלה עם המבטא המוזר שלה שהביאה קצת מאווירת הדקדנס האירופאי הקמפי. כשעמדה על הבמה בשמלה אדומה צרה, או לעתים בחליפה גברית עם יד אחת על המותן, היד השניה מושטת לעבר אחד הגברים באולם ושרה לו בקול שלא היה לה "אתה חסר לי" מי זוכר. זוכרים בקושי שד"ר גמזו קיבל מכות בגללה כי השמיץ אותה באיזו ביקורת, ואולי גם זו אגדה קמפית? זו תרבות שלא הצליחה לחדור ארצה."קמפ" זו אהבה בלי תנאי. את מי אהבו פה? את חנה רובינא? אפשר בהחלט להאשים אותה בזה שהיא זו שיצרה את הזהות בין הדמות הבימתית והדמות הציבורית. מכיוון שלא היו אז "ציפורות" למינן ומכיוון שרובינא וחבריה עמדו מעל לרכילות בכל מקרה, מעט אנשים יודעים שעד גיל שמונים ומעלה היו לה מאהבים ושבעצם הייתה גברת די פרועה. כלפי ציבור, רובינא חיה את חייה כאילו היא באמת כלת העם היהודי ואם המשיח שלו. אלו היו תפקידיה הגדולים בדיבוק והיהודי הנצחי. הבימה הייתה בזמנו תאטרון הרואי עם שליחות לאומית. ובתור שכזה "קמפ" היה רחוק ממנו כמו שמוסקבה רחוקה מתל אביב. היכן, היכן הן מלכות ה"קמפ" הישראליות הגדולות? מי שהייתה מלכת הקמפ הראשונה בארץ, בלי לדעת, הייתה חנה מרון, אבל היא פספסה את המלכות. בזמנו היא הייתה החלום הרטוב הראשון של תשעים אחוז מהגברים בארץ, סמל המין הראשון. עוד אשה שלא הייתה ממש יפה אבל הקרינה את אותה איכות שהאמנת שכל גבר מתאהב בה מיד. על עשרת האחוז ההומוסקסואלים היא לא נתנה את דעתה. הם עשו בשבילה יותר מתשעים האחוז הסטרייטים, הם אהבו אותה אהבה היסטרית. הם ידעו לחקות אותה, וזכרו משפטי מחץ מתפקידיה הקמפים. ומי שהאדיר אותה יותר מכולם הוא מיכאל אוהד ז"ל שהפך אותה בנוסף לתאטרון לכוכבת הרדיו הגדולה שלנו, שביקרה כל שבוע בכל סלון. היא ידעה לנתב את תפקידיה בין הקומדיות הפרועות שהייתה נפלאה בהן ובין הדרמות שהוסיפו לה את התדמית הרצינית ושניהם התקבלו באותה אהבה. מסתבר שהיא לא רק התעלמה מאוהדים הומוסקסואלים, היא פשוט לא כל כך אהבה אותם, למרות מיכאל אוהד. לרגע כמעט ונולד כאן משהו שהיה יכול להתפתח למסע קמפי, כשהעולם הזה ניסה לסכסך בין חנה מרון ו-אורנה פורת כשהופיעו יחד במחזה "מרי סטוארט", הן סרבו להיכנס למשחק הזה ואנחנו הפסדנו אולי כמה ניצוצות. גם אורנה פורת הייתה יכולה לתפוס מקום של כבוד. הומוסקסואלים אוהבים נשים חכמות מאוד מהירות תשובה וחדות לשון. ל-אורנה פורת יש את זה בשפע, מלחשים בשמה הרבה משפטים שראויים להיאמר בקול רם אבל היא רצתה להיות ז'אן דא'רק של החיים, כמו רובינא. והגברים? את מי אתם הולכים לראות בארץ? מי החלומות הרטובים שלכם? את מי הייתם רוצים לראות חצי עירום כגיבור יווני קלאסי? את יוסי בנאי? אפילו עודד תאומי בנעוריו למרות מראהו הסביר היה זול בצורה הלא נכונה. ייזכר לטובה מבין הגברים שרגא פרידמן ז"ל שהיה שחקן אדיר וידע להיות קמפי כשצריך, ומי שזוכר את הניצוצות שעפו כששיחק יחד עם חנה מרון ב"הלו דולי" יודע מה הפסדנו כשאין לנו בן זוג גברי שיודע לזרוק נוצות סביבו לא פחות מהנשים. מי שתפסה לזמן די ארוך את המקום הזה היא גילה אלמגור. אשה יפהפיה, שברגע מסוים הכשרון שלה פרץ החוצה באינטנסיביות פראית כזו שלא הייתה מוכרת בארץ מאז חנה מרון ובתוספת היסטריה שעמדה כל הזמן על סף התפרצות, הרגש המדויק שפועל על הומוסקסואלים, ופתאום הייתה מלכה, מה גם ששני התפקידים הראשונים שחרטו אותה בזיכרון לתמיד הם הקומדיה "האידיוטית" (למה לא חזרה לשחק קומדיות אחרי זה?) ותפקידה הגדול ביותר לאורך שנים כ"מרלין מונרו" ב"אחרי הנפילה". אבל גם היא כמו כל קודמותיה לא ידעה לנצל את הרגע הזה. אולי מפני שבארץ חיים קצת אחרת. הכל פוליטי כל כך, אז היא רצה לפוליטיקה והחיים פרטיים וחסויים. עדיין לא יצאנו מחיי המחתרות. ובעצם אנחנו עם שלא יודע ליהנות באמת. כל מדורי הרכילות התחילו מאוחר מדי, אם כל הציפורות היו מצטטות את המשפטים העסיסיים, אם הם עדיין נאמרים, במקום להפוך בבגידות מרומזות ועלובות לסמל תרבות אולי הן היו מחיות פה את התרבות מחדש. הלוואי והיו מספרים לי בעיתון שתפסו את אורנה פורת מציירת שפם וזקן על פוסטר של חנה מרון. לא, זה לא קרה בארץ, זה קרה בניו יורק כשטלולה בנקהד עשתה זאת לפוסטר של סרט חדש של בטי דייויס , תפקיד אותו מלאה טלולה בהצלחה ענקית על הבמה (שועלים קטנים) ובט דייויס הסריטה. ולחדשים זה הפך לליבה של כל שיחה. וחמישים שנה אחרי, עדיין מספרים לך את הסיפור בהנאה בניו יורק

.בארץ הפכו את התאטרון למקום אליו באים לשלם את החוב לתרבות. מישהו החליט שלהעלות את כותרות העיתון של אתמול לבמה בלי שום עיבוד אומנותי ולקרוא לזה תאטרון רלוונטי זה כל מה שאנחנו צריכים. שכחו שלהיות רלוונטי זה לא מספיק. זה צריך להיעשות טוב. תאטרון טוב אמור לעבוד בצורה דו סטרית, מצד אחד הקלאסיקה והמחזות המשמעותית ומצד שני לתאטרון יש גם תפקיד לבדר, ברמה הנכונה. כשהבידור תופס מקום חשוב ומכובד כשהוא טוב. לא כמלת שלילה שהפכה להיות בארץ. אינני בעד בידור זבל שמכתיבים ועדי עובדים ועובדי התעשייה הצבאית שרוכשים הצגות מראש והם נמצאים במודעות המסחרית של התאטרון יותר מהצורך של העשייה הנכונה, כמו שהוא נעשה בארץ. כאן כל קומדיה הופכת לחלטורה אפורה וחסרת מעוף. אותה השקעה צריכה להיות מושקעת בשתי הצורות. שתיהן תאטרון בסופו של דבר. שכחנו שלתאטרון הולכים לראות זיקוקי דינור של שחקנים גדולים, שעשו אתמול שייקספיר והיום איזו קומדיה מטורפת. אנחנו חיים במדינה מצ'ואיסטית מדי. היא תמיד הייתה כזו. הם תמיד הלכו בשדות, או נסעו לסדנא בקרית שמונה. היה לרגע יצר חשוב אחד בתאטרון, צבעוני קרקסי וגאוני, נסים אלוני. ושוב, ההומואים היו מעריציו הגדולים, הם תפסו בחוש את המשחק את המסווה, את הקסם והסוד התיאטרלי. ועדי העובדים לא הבינו אותו והוא נסוג לקליפתו והסתגר. כשישראלים היו "קמפ" הם לבשו מכנסיים כחולים עם חולצה לבנה לשבת. ממש סמל הקמפיות של הצבעים הזוהרים בכל הזמנים. אז אנשים אפילו לא יודעים על מה מדובר ומה הייתה חשיבותה של התופעה בעולם.

אם חנה מרון הייתה יכולה להיות הבט דייויס שלנו אורנה הייתה יכולה להיות הטלולה שלנו. אבל הן לא ידעו לנצל את התכונה המיוחדת הזו שמרימות נשים מעבר לכשרון שלהן. אולי בגלל זה התאטרון בארץ כל כך עצוב. אין אף מלכה גדולה מהחיים, גדולה מהתפקיד שהיא ממלאת. פורצת את כל הקירות ומחבקת את כל הקהל. אין אף שחקנית שאם היא יורדת לרגע מהבמה אתה מחכה בלב נפעם לרגע שתחזור לעוד סצנה. כולן כל כך דהויות. רובן מלאות כל כך הרבה דעות אפרוריות שנשפכת לאולם. איך אפשר לאהוב אותן? אבל הן לפחות היו, והיה איזה רמז לכל זה. את מי יש לנו היום? לרגעים את קרן מור וזהו.לא היה לנו נואל קווארד משלנו שהיה מחזאי ושחקן אנגלי; הומו ידוע שהוזמן למסיבות חשובות רק כדי שיגיד דברים איומים , וכל משפט שלו צוטט למחרת בעיתון והפך לנכס תרבותי כללי. אי אפשר לחשוב למשל על עיתונאית כמו עירית לינור באנגליה שלא הייתה מזהה מיד מי אמר את המשפט "אין לי על מה להצהיר מלבד גאוניותי". היום כבר מותר להגיד שמאז ימיו של ברוך אגדתי האמן "הקמפי" היחיד שהיה בארץ הזו וחבר מרעיו בשנות העשרים והשלושים אין מי שיחיה את הסלונים המיובשים של ימינו. בין הבודדים שהבין לעומק את מלא המשמעות בארץ, אך לצערי לא תמיד הצליח למצות אותה עד תומה הוא עמוס גוטמן. דמותה של עדה ואלרי טל בסרט "בר 51" ו"חסד מופלא" הן אחת מדוגמאות הקמפ הנפלאות שנוצרו בארץ. דמותה הענקית. הדירה המצועצעת שלה. מערכת היחסים שלה. הבגדים, התגובות. כל זה "קמפ" במיטבו. הדבר החשוב יותר הוא שעמוס גוטמן היה בין הבודדים שכן יצר תרבות הומוסקסואלית בתוך קהילה שלא רצתה לראות את השתקפותה על המסך, דרכה הוא הבין ושיקף את חייו. היה קשה לראות את נגוע על כל ההתלבטויות שלו, הקהילה פחדה מהשם הרע שגוטמן עשוי להוציא לה אם כך יראו ההומוסקסואלים על ידי סטרייטים, וגרוע מזה על ידי עצמם. את הרגש האמיתי, שאין כמעט אחד שלא עבר אותו, גם אם בפרטי ביוגרפיה אחרים פחדו לזהות ולהזדהות. הם רצו סרטים על הומואים שמחים ושקרניים שהלא היו בנמצא.רק המשוררים, זרם אחד דק שיצר תרבות הומוסקסואלית לאורך כל השנים. החל משירת ימי הביניים ועד ימינו. ולא אכפת לי שהדתיים מפרשים את כל שירי האהבה בלשון זכר אל זכר כאילו הם שירי אהבה לאלוהים, אפשר להיות כנראה גם הומו של אלוהים אם אוהבים אותו אהבה ארוטית גדולה כל כך. אך לא זאת הייתה כוונתם. בשירה ישנם רבים שאפשר להזכיר את שמם, החל מ-שייקספיר עד קוואפיס הזרים, יותם ראובני, מרדכי גלדמן ו-אילן שיינפלד אצלנו. והרשימה עוד ארוכה. הבעיה היחידה היא ששירה היא רק ליודעי ח"ן. אין מספיק קוראי שירה והשפעתה על ציבור רחב היא קטנה מדי. ספרות מגיעה לקהל רחב יותר, קולנוע בימינו מגיע לקהל עוד יותר גדול, וחשיבותה של התרבות היא גם בהשפעתה על המשתמשים בה.בין אלילות הזמר המקומי ישנה מי שהייתה יכולה להיות האליזבט טיילור שלנו, המלכה האחת הגדולה, הישראלית. אשה יפה. מוכתרת כבר מזמן כמלכה בשטח שלה. והיא "קמפית" אמיתית בלי לדעת את זה. באופן הטבעי ביותר. אני מתכוון ל-שושנה דמארי. למרות שהיא שרה ברצינות אמיתית כל תנועת יד שלה. כל שמלת פייטים נוצצים. העגילים הענקיים. כל כובע, כל אמירה מטופשת. היא נראתה כאילו היא המציאה את המושג, יחד עם מיי ווסט יד ביד. יחד עם זאת היה לה את המעמד ואת האהבה הנדרשת. אם היה מי שירגיע אותה שזו לא בושה אלה כבוד היא הייתה יכולה לעמוד בראש הוועד למלחמה באיידס בגאון, ולחיות מחדש בתודעת הציבור כדמות ציבורית שעושה דבר מה שמעבר לשטח החיים השוטף שלה ההולך ונשכח. אבל כל כמו כל בנות דורה, הנושא רחוק ממנה, נדמה לה שהיא צריכה להתבייש שהיה לה גם ציבור מעריצים וחברים הומוסקסואלים ולא רק יוצאי פלמ"ח, ושציבורית אסור לה להתקרב לנושא. חבל כי אם היא הייתה המלכה כולנו היינו נסיכים מאושרים, ככה נענשנו ונשארנו נסיכים עצובים, והקרירה שלה? והאחרות? אין מתנדבת למלכות? אחר כך פרצה לרגע אסתר עופרים לבמה מוקפת בהערצה הומוסקסואלית כמו בחו"ל, אך מהר מדי הפכו אותה לזמרת לאומית. היא קבלה את דין התנועה ואחר כך נעלמה לתוך חיים אחרים. לרגע היה נדמה שנולדה לנו מלכה, עם קול פעמונים. זה היה מזמן. אבל הפלא קרה. בערב אחד נפלה כתפית שמלה מכתפיה הנאוות של זמרת שיודעת את כל מה שצריך לדעת. עושה את כל הדברים הנכונים. היא משקיעה את כל ליבה ולבה הוא כל כך גדול שהוא אמיתי מאוד עוטף את כולם וקמפי מאוד. תחי המלכה ריטה שהצילה אותנו מהעצב המוחלט.

סיום קצר: מקמפ לתרבות הומוסקסואלית

א . בתרבות הרחבה אנחנו מזהים במהירות זרמים שונים בציור בתאטרון בספרות בשירה וכמובן ובעיקר בזמרה ובזמרות. אנחנו הממליכים. אנחנו הנסיכים ולא תמיד אנחנו שמחים עם מה שיש לנו אבל יש לנו נאמנות גדולה לאלו שנאמנות לנו. מרגול, ריטה. כל אחד ימנה את מלכתו הפרטית בארץ ובעולם. תגידו לי אם אני טועה.

לקריאה נוספת אימגו:

יסודות קאמפיים בעבודותיו של קלאס אולדנבורג

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן