אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מאדאם בטרפליי בפילהרמונית


דן לחמן's picture

הנשים באופרות של פוצ'יני מתחלקות לשני סוגים. הנשים הגדולות הסוערות כמו טוסקה, כמו טורנדוט והנשים הקטנות כמו מימי ב"לה בוהם" או ליו הקטנה, הדמות הנגדית בטורנדוט. אותן נשים שבירות שאהבתן הופכת טרגדיה. בפילהרמונית מביאים אלינו את האחות הקטנה והעדינה מכולן. את צ'ו צ'ו סאן המוכרת בשמה מאדאם בטרפליי. המדאם היא בת חמש עשרה והיא יפנית. מה יכול להיות קטן יותר ומעודן יותר.

פוצ'יני ראה מחזה בלונדון, מחזה שהיה במקור סיפור צרפתי על "מדאם חרצית" שעבר הסבה לסיפור אמריקאי. האופרה במתכונתה המוצגת, אחרי שעברה שינויים רבים מצדיקה את המשפט שטבע רודיארד קיפלינג "מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב והשניים לא ייפגשו לעולם". המזרח כאן הוא מזרח של אופרה מערבית לחלוטין, למרות הנסיון להשתמש במוטיבים יפניים, כולל השיר המפורסם "סאקורה".

האופרה השפיעה שנים רבות אחר כך, ובשנות התשעים נכתב מחזה בשם מ. בטרפלי המספר שוב את סיפורו של קצין צרפתי המתאהב בגברת יפנית ענוגה מבלי לדעת במשך שנים רבות שהוא מאוהב בגבר דווקא, דבר שסיבך אותו באשמת ריגול ובגידה.

סיפור האופרה מוכר, קצין אמריקאי "מתחתן" עם הילדה הקטנה לזמן שהותו ביפן. היא מתאהבת בו באמת. הוא חוזר לאמריקה ומבטיח לחזור, הזמן עובר ולבה נשבר מגעגועים

(האריה הכי מוכרת מהאופרה הזאת ועולם האופרה בכלל), בינתיים נולד לה ילד ממנו אך הוא אינו חוזר, לבה נשבר. כשהוא כבר חוזר הוא חוזר עם אשתו האמריקאית, בקושי זוכר את בטרפלי. היא מתאבדת. מוחים דמעה, מוחאים כף, נפלא.

צ'ו צ'ו סאן, ילדה מבית טוב שגורלה לא שפר עליה הפכה להיות "בדרנית" - גיישה. יש רמז קטן שאביה התאבד בסכין המופיעה לרגע בתמונה הראשונה תופיע ברגע האחרון, ותהיה הסכין בה היא מתאבדת.

למרבית הפלא הסיפור הפשטני הזה אכן נכתב לעיתון אמריקאי ועובד אחר כך למחזה. פוצ'יני ראה את המחזה בלונדון והתרגש ממנו. פוצ'יני מתאר את האמריקאי, כגס נפש, שבשבילו הילדה היא בובה. הוא קונה את הבית ואת הילדה ל 999 שנים עם הודעה של חודש מראש שדי לו ואכן די לו. והיא, זר פרחי אביב ענוג, מתאהבת בקצין פינקרטון ואינה מוכנה יותר להיות בטרפליי.

כדי להנות מהאופרה הזאת צריך לקבל שתי מוסכמות, אחת היא שיפן המוצגת בפנינו היא יפן תוצאת חלומו של איטלקי ושלמלחין כמו פוצ'יני מותר ללכת עד קצה גבול הסנטימנטאליות ולהפוך אותה לדרמת אהבה של ילדה קטנה. כמו כמה אופרות אחרות, גם אופרה זו נכשלה בהצגות הראשונות ופוצ'יני ערך בה שינויים רבים.

באופרה הסיפור הוא הזדמנות לקומפוזיטור לטוות את סולם הרגשות שלו בצורה ההופכת את הסיפור לקולב נפלא. גם להטוות אווירה, גם אופי, גם רגשות. כאן הייתה לפוצ'יני הזדמנות לכתוב מוסיקה בסגנון מזרחי. בתקופה בה ציורים וחפצים יפניים התחילו להשפיע על אמנים שונים ולהיות נחשבים בעולם האמנות בכלל.

על הבמה, כשהאופרה מוצגת במלואה, היא לא דורשת הרבה פאר כמו ב"גרנד אופרה" אין ארמונות, צוענים, רקדני בלט ואין סוף ניצבים. כאן יש חדר קטן, קירות עשויים נייר סיני נעים מצד לצד, גינה קטנה, ברקע פריחת עצי דובדבן, וזמרת, ילדה בקימונו, פריחת דובדבן קטן בעצמה. כמובן שזו איזו יפן שלא הייתה קיימת אלא בדמיונם של רומנטיקנים אירופאים. כאן בביצוע קונצרטנטי, בלי קימונו צבעוניים, בלי עצי דובדבן וקירות נייר נעים, הכול תלוי בקולות.

הבעיה היא בדרך כלל בזמרת. ברוב המקרים בעבר הרחוק הזמרות היו נשים גדולות ושמנות. היה קשה להאמין להן שהן בנות חמש עשרה, והן בוודאי לא נראו עדינות במיוחד.

לפני שנים רבות כשהאופרה עוד הייתה על שפת הים בתל אביב, ואדיס דה פיליפ ניהלה אותה ביד רמה היא הביאה זמרת יפנית, מ'צ'יקו סונהארה, כנראה מבין הזמרות הקלאסיות הראשונות שיצאו מיפן. הייתה איזו ציפייה שיפנית תלמד אותנו פרק חדש בהלכות משחק יפנים, אך הגברת כבר שרה את התפקיד בכל אירופה ובבימוי של אירופאים אחרים ולא היה לה מה לחדש, מלבד האוטנטיות של מקום לידתה. מאז כבר היו כמה בטרפליי'ז יפניות וסיניות על בימת האופרה.

כמובן שברגע שמוכנים לקבל שהאופרה היא קונוונציה אמנותית שונה איש לא התפלא שאת תפקיד היפנית הקטנה החלו לשיר גם זמרות שחורות עור, כשלאונטין פרייס הייתה אחת הידועות שבהן.

פרט טריוויה קטן ומעניין הנוגע לתפקיד הזה. מבחינת כמות התווים זה אחד התפקידים הכי ארוכים בעולם האופרה. היא די פטפטנית הילדה. אך מכיוון שאין תווים שצריך לשיר על הבמה שאפשר לתת להם לחלוף בלי לתת להם עומק הרי שזה גם תפקיד תובעני מאוד למרות שלכאורה הוא פשוט. אני חייב להודות מעולם לא אהבתי באמת את האופרה הזאת כולה. אך יש בה אנסמבל יפה בסוף מערכה ראשונה. אריית הגעגועים המפורסמת והפופולארית, מקהלת הזמזום ואריית ההתאבדות.

כשמיכאלה קרוזי שרה את הטונים הראשונים של בטרפליי חשבתי שאנחנו עומדים בפני התגלות גדולה. את המערכה הראשונה היא שרה נפלא. יש לה קול יפה יכולת הבעה רגשית ומשחק בקול. במערכה השנייה היה לה כנראה קשה להתרכז ולחזור שוב לדמות כך שארית הגעגועים לא נשמעה מרשימה במיוחד, אך בחלק השני של המערכה היא התעשתה ושרה יפה. בתמונה השלישית קרה לו אותו דבר, כנראה שההפסקות מנתקות אותה מהרצף ולוקח לה זמן להתחבר. את אריית ההתאבדות שוב שרה מרשים ביותר.

תפקיד הטנור קטן יחסית לאופרות אחרות. כאן שר אותו פרנצ'סקו הונג הקוריאני. קולו נשמע בסדר במעט שיש לו, אך ליד מיכאלה קרוזי, אשה גבוהה וכריזמטית הוא נראה קצת מגוחך, שמנמן, נמוך. ולעתים, כל כמה שמנסים לא להתייחס אל הצורה בכל זאת היה קשה להאמין שהאישה הזאת התאהבה עד כלות בגבר הזה.

את האחרים אין טעם להזכיר או מפני שלא היו מספיק טובים או מפני שתפקידם קטן מדי, וממילא בטרפליי לא שותקת לרגע. דניאל אורן, שאותו כבר ממש לא צריך להציג בפני הקהל הישראלי, חולל נפלאות בתזמורת. היא סערה וריגשה גם במקומות שהחלקים הקוליים היו דלים, ולא באשמת הזמרים דווקא. המקצבים שלו ויכולת הסחף שלו הם באמת מדהימים ונפלאים ואם הייתה חוויה גדולה הרי זו הייתה מהצד התזמורתי.

קריאה נוספת - אימגו

לה טרוויאטה בפילהרמונית

באך מוצרט בפילהרמונית

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן