אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין עצמאות לתקומה חברתית


חלף יום העצמאות, מתקרב לו חג מתן תורה, ואנו חושבים קצת על חזון, על תורת החיים שנשכחה. כשמוותרים על מלחמה על זהות ועל עבודה עברית, ממשיכה הנסיגה לכיוונים אחרים.

דווקא לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, והולכת לקום ממשלה חדשה, צריך להציג את תמונת המצב ולקוות שמשהוהולך להשתנות. הבראת המשק מחייבת ראייה מחודשת ובדק בית. העלאת מחירי הלחם היא רק אות לתחושה, שיש מי שחושבים: אחרי שהרגלנו את הסוס לפחות מספוא ופחות אוויר לנשימה, אולי מן הדין להמשיך בדרך הזו. עדיין אפשר לעצור ולחשוב מחדש.

ייצוב המשק הושג במחיר כבד, אבל לאחר שהשגנו את היעד והקופה התמלאה, צריך לעבור לייצוב החברה. צריך לחשוב על החזון שעומד מעל לכל.

דווקא עתה כשבראש מערכת הביטחון יעמוד אזרח המבין בחשיבות העובד ובחשיבות תעשיית 'כחול לבן', צריך להגביר את מדיניות הרכישה ממפעלים ישראליים. זה גם הזמן לחשוב על העצמאות האמיתית ועל טיפוח מפעלים כחול לבן. עבודה עברית היא עדיין ראיון שניתן ללחום עליו. חשוב שנעמיד את החזון הציוני מעבר לראייה הכלכלית.

המדיניות של הצוות המוביל את מדינת ישראל חייבת לכלול חיזוקה של "תוצרת הארץ", של התעשיות הישראליות. די באותה מדיניות של בת יענה שבה כולם מתעלמים מן הנהירה אחר הלהיט "שניים סינים", שהרי כולנו יודעים שעובדים סינים ועובדים זרים גרמו לקריסת התעשייה הישראלית. זה חשוב וזה ציוני - גם אם קל יותר להעביר מפעלים ומיזמים לתופרת הסינית הזולה ולאחיותיה הקוריאניות והאחרות.

זה גם הזמן להחזרה הדרגתית של חלק מההפחתות שהוטלו כגזירות לשעה על ציבור הגמלאים ומקבלי קצבות הילדים. המצוקה החברתית היא אמיתית. לא נוכל לכסות מפלים בסכרים של קרטון. האם מישהו מאמין שניתן יהיה להחביא את המצוקות החברתיות מתחת לשטיח?

ירושלים צריכה להיות בירת הרוח הישראלית

ניקח, לדוגמה, את ירושלים לכאורה אין זו פריפריה ואין זו עיירת פיתוח. לא ייתכן שנשלים עם העובדה שירושלים הבירה הנצחית הפכה להיות בירת העוני. נתוני אגף הרווחה של עיריית ירושלים מדברים על 260 אלף עניים, על 50 אחוזים מילדי העיר החיים מתחת לקו העוני. שכרם של 34 אחוזים מכלל תושבי העיר הוא פחות משכר המינימום. כל אחת מארבע משפחות נזקקת לשירותי רווחה.

אבל ירושלים היא רק סימפטום. יהיו שיאמרו, אל תשכח יש גם אוכלוסייה ממזרח העיר. אבל הטבלה בכל הערים אינה משקרת.

על פי הנתונים כשליש מתושבי מדינת ישראל – 2 מיליון תושבים – גרים בשכונות עוני. הגורמים להיווצרות שכונות עוני הם אפליה מבנית, מחדלי תכנון ופיזור לא נכון של אוכלוסין, שמקורו במעברות של שנות החמישים. לכל זה נוסף אי תיקון המצב בשנות התשעים, עם קליטת העולים מחבר העמים ואתיופיה.

אבל רמת הכנסה אינה מדד בלעדי לעוני. העוני נמדד גם בהעדר בעלות על נכסים. כמו שאומרים: "העושר הוא בעלות על נכסים והעוני הוא היעדרם". כנראה, יש צדק בפתגם : כסף נמשך לכסף. מי שאין לו אוכל, אין לו השכלה, אין לו דירה, אין לו קרקע. לאלה יש נכס, השאר נותרו עם הנאחס.

לפי מחקרים מתברר כי תקציב המדינה לטיפול בעוני בשנים האחרונות מהווה 0.25% מתקציב המדינה. במילים פשוטות: אין מאבק בעוני, יש השלמה עם הנצחת העוני. זה הזמן להשקיע חלק מן הקופה שהתמלאה במאבק מושכל ואמיתי בעוני, וכל זאת למען בניית משק בריא יותר. ועכשיו אפשר.

המשק בפלונטר, החלשים נחנקים

כבר שמענו על שרת ממשלה שהציעה לאותם שאין להם סוכר, שיקחו ריבה. בואו לא נחכה למארי אנטואנט חדשה שתציע לאכול עוגות במקום לחם. מוטב להציע להם עוגיות דבש מישיבות הממשלה, ממשכורות ראשי בנק ישראל, ממשכורות מנהלי הבנקים והחברות הממשלתיות. מן הדיבידנדים שמרוויחים כל התעשיינים הנהנים מהעברת קווי הייצור לתופרת הסינית ולעובדים זרים בנכר.

הם קוראים לזה כלכלה, הם קוראים לזה הכנסת מטבע חוץ, הם קוראים לזה 'הדרך לצמיחה'. ההגדרה לא משנה. זה לא זה. זה מזכיר את הסיפור הידוע:

ב 1944 כשקפה נמס היה עדיין תופעה חדשה יחסית אמר הקומיקאי האמריקאי הנרי יאנגמן: "אין לזה טעם של קפה, אין לזה צורה של קפה, ואין לזה ריח של קפה. מישהו מוכן להסביר לי למה קוראים לזה קפה? ואנו שואלים: מי מוכן להסביר למה קוראים לכל זה 'כלכלה'?

יתכן שקל לטמון את הראש בחול. יתכן שיש המצפים שהבעיה תיפתר מעצמה. השאלה עומדת בכל חומרתה – והגיע הזמן לברר סוף סוף מה הלאה, האם הדרך אינה מובילה למטה: האם נחכה עד שיקרה משהו גדול שיחלץ אותנו או שמא המשק נמצא במסלול הידרדרות והבום של הפגיעה בקרקעית עוד לפנינו.

בין אם זו ועידת ישראל לעסקים או ועידת קיסריה או כל פורום כלכלי. צריך לגייס את כל המגזר העסקי להבין כי לא נוכל לתת לכל אחד לקדוח חור בפינה שללו ולשאוב את הרווח הפרטי. כלכלה אינה רק לקדם אלפיונים עליונים, ותקופת החרום, שבה הוברא המשק הסתיימה. איכשהו יש שילוב ידיים של כל החזקים כאשר מדובר בהסכמה כללית ש… אין לפגוע בשכבות החזקות. שאין לפגוע בבעלי ההון, בבורסה. המסקנה כמו תמיד: העשירים מתעשרים העניים הופכים לעניים יותר, ובדרך לתהום המשק כולו מתכווץ. לעניים אין קבוצת לחץ או לובי. היום ניתן להוביל כיוון אחר.

המשק הוא כרגע בפלונטר רציני כל מי שאוחז בידו איזה קצה של חוט ומושך אותו, מרגיש ברגע הראשון שהוא קיבל עוד כמה סנטימטרים של חבל. כמובן לראשי הוועדים הגדולים תמיד היה קל יותר ללחוץ על הצד הנכון. צריך רק לזכור שכלכלה צודקת עלולה להביא לפלונטר דווקא בצד של החלשים. הגיע הזמן לראות את האמת הכלכלית גם מצד החזון הציוני.

לפעמים אנו שוכחים שבמרכז הקשר של העניבה נמצאים החלשים, וכשהם נחנקים ותלויים באוויר מי ישמע את צעקתם? מי יעזור להם?

לא נעים לראות כיתה סגורה

כאשר לא פותרים בעיות ברצינות, כאשר מכבים שריפות ומשאירים את המשק עם הסולם ההפוך שלו שמשמעו עשירים תמיד למעלה, אין סיכוי למזור. החלשים נותרים פגועים – ופתאום מתברר להם שגם החינוך אינו מחייך אליהם. גם לכאן מגיע החבל החונק, צריך לחזק את מערכת החינוך, לחזק את מעמד ההוראה. לא ייתכן להבריא את החינוך רק באמצעות קיצוץ של אלפי שעות לימוד.

נכון, יש גם מורים שחוקים, אבל צריך לדעת איך לעודד את כוחות ההוראה ואיך לעודד כוחות צעירים להתגייס להוראה ולחינוך.

עתה עם הקמת ממשלה חדשה, זה הזמן לקבוע סדרי עדיפויות חדשים. יש בעיה שקשה להסתיר: בתחרות על משאבים ועל התלמידים טובים, בין בתי ספר מבוססים ובין בתי ספר באזורים חלשים, החלשים נשארים מאחור, יישארו מאחור. ברור לכולם ללא שום צל של ספק: הם גם לא יוכלו לעמוד בתחרות על המורים הטובים. ראייה חינוכית אמיתית חייבת לראות הכל מן הצד של החזון הציוני, מן הצד האנושי של המטבע.

צמצום שעות ההוראה השפיע וישפיע על מתן שעות תגבור לתלמידים מתקשים. בארץ עוברים לפי השיטה שיחידת לימוד שווה שלוש שעות הוראה, ואין ממה לקחת לשיעורי עזר . לכן ברור שהמצב עוד ילך ויחמיר : העזרה שהוגשה עד כה לתלמידים שמצבם הכלכלי לא איפשר להם לרכוש ספרים, תלך ותצטמצם.

לאן כל זה יוביל? לאן?

הטקסטיל מת – יחי הטקס

סינים רבים עוזרים לנו בבניין ו"בעבודה זרה", אבל מתברר שלא רק כאן במדינת ישראל. התופרת הסינית היא אהובתם הסודית של כל התעשיינים. כל יצרני הטקסטיל והאופנה הישראלים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עברו בשנים האחרונות לייצר בסין. המדינה צריכה לתמרץ בעלי מפעלים לייצר בארץ. לא ייתכן להמשיך במדיניות העידוד של מותגים מיובאים. במצב העניינים הנוכחי, מי צריך בכלל עבודה כחול לבן? מי זקוק לתופרת מדימונה או ממגדל העמק ? לתופרת הסינית יש ביקוש רב יותר.

הכלכלה הפכה לכלכלה צינית ולא רק לכלכלה "סינית".לא מזמן הצליח באולמות הקולנוע הסרט "אהבתה של התופרת הסינית" מתברר שזה לא רק סרט עתיר רייטינג. זה גם שער הגאולה של התעשיינים. כולם נאחזים בתופרת הסינית.מפעלים ויצרנים מעבירים את הייצור למשק הסיני, וההשלכות ברורות: שיעור האבטלה אצלנו גדל, עיירות הפיתוח קורסות, החלשים סובלים.

לא מזמן הצליח באולמות הקולנוע הסרט "אהבתה של התופרת הסינית" מתברר שזה לא רק סרט עתיר רייטינג. זה גם שער הגאולה של התעשיינים. כולם נאחזים בתופרת הסינית.

יום העצמאות או גם יום חשבון הנפש של כל אזרח, של כל עובד. כל אחד חרד לעצמאותו הכלכלית. כשאין פתרון אמיתי הכל הולך ומתרסק. דירוג האשראי האמיתי שלנו הוא דירוג הערכת האדם, הערכת השכבות החלשות. עתה כשאפשר לעזור חלשים, אל נשכח את החזון.הסיפור הבא ימחיש זאת להם:

זה הסיפור על אותואדם שרצה למכור את האוטו שלו . הכין ידידנו מודעה בזו הלשון:

"למכירה אוטו ישן. בקושי סוחב. אוכל שמן". ראה את זה החברשלו ואמר לו :"ככה בחיים לא תמכור את האוטו. תכתוב שמדובר באוטו חסכוני, שמור היטב, במצב מעולה ".אחרי שבוע הם נפגשים שוב. "נו, מכרת?", מתעניין החבר. "השתגעת ?", עונה לו בעל הרכב ,"אוטו כזה מוכרים?".

החזון – היכן הוא?

מה קורה לנו כחברה? האם שכחנו את החזון, את הערכים, את הדרך?

אנחנו עדיין חברה בהתהוות, ויש לנו עדיין צורך של אמת לשנות דפוסי חשיבה של דור המייסדים ושל מנהיגים שקבעו קונצפציות מוטעות. דעות קדומות נבדלות מבורות כשם שמטוס קרב נבדל ממטוס סיור. אדם בור פשוט נכשל ברכישת הידע, ומי שמחזיק בדעה קדומה נכשל בהבנת הידע. עלינו לקום, כי זו העת לנפץ בערות ובורות, לנפץ דעות קדומות, לקרוא את המפה החברתית באופן שיהלום את מטרות היסוד של הציונות.

הדרך לשינוי לא תהיה קלה: בהצגה "אויב העם" של הנריק איבסן, אנו עדים למאבק בין כוחות, כאשר אלה הרוצים לבער את הרוע ואת הזוהמה עומדים במאבק מול גורמים אנוכיים המעדיפים צרכים וחישובים כלכליים קצרי טווח. הרופא בהצגה מגלה שהמרחצאות של העיר מזוהמים ומסוכנים לבריאות, והוא משוכנע שאפשר וצריך להילחם בזוהמה. המאבק לסילוק המרחצאות לא קל, ומי שצופה בהצגה יכול לשער בנפשו עד כמה המצב נראה לעתים דומה לסילוק עיוותים בחיינו ובחברתנו.

השאיפה ל"נורמליזציה" אולי הכהתה את עינינו, שכן בשמה זרקנו סמלים ייחודיים וטיפחנו במידה מסוימת יחס של ניכור לחבלי מולדת, לתרבות יהודית. חלקים ניכרים בחברה הישראלית בנו לעצמם מודל של חברה מערבית חילונית ובשמו שחקו כל ערך אחר, תוך שהם מקדשים פולחנים חדשים: דת העבודה, דת השלום, דת חופש הפרט.

בשם אותם פולחנים פגענו במשך שנים בעובדים, באוכלוסיות קשות יום, באפשרות להגיע לשלום אמת, ובשם הליברליזם שחקנו את הפרט. ראיות משיחיות של השלום שיבוא, ראיות מערביות מדי של דמות הישראלי החדש, רדיפה אחר כלכלה הישגית, כל אלה מנעו מאתנו ראייה מפוכחת ואמיתית, ראייה שיש בה הבנה גדולה יותר של צרכים שונים, של תרבויות שונות בחברה הישראלית.

הכתובת על הקיר

אנחנו עדיין חברה בהתהוות, ויש לנו עדיין צורך של אמת לשנות דפוסי חשיבה של דור המייסדים ושל מנהיגים שקבעו קונצפציות מוטעות. דעות קדומות נבדלות מבורות כשם שמטוס קרב נבדל ממטוס סיור. מי שמוחזק כאדם בור נכשל ברכישת הידע, ומי שמחזיק בדעה קדומה שפוט נכשל בהבנת הידע. עלינו לקום, כי זו העת לנפץ בורות, לנפץ דעות קדומות, לקרוא את המפה הישראלית באופן שיהלום את מטרות היסוד של הציונות. יש לעשות בדק בית בהבנת המצוקות החברתיות, מצוקות החינוך, בעיות הביטחון שיש הששים לטאטא אותם בבריחה מהן באמצעות התנתקויות חסרות מובן.

לקחת את גורלנו בידינו אין משמעו לברוח מהתמודדות אמיתית וקריאה מעמיקה של הנתונים והמפה.עלינו לעלות על העגלה ולנווט אותה, שאם לא כן, נידרס מתחתיה. רק חזרה לחזון תציל אותנו :לא חברה צינית ולא כלכלה צינית. מה שנחוץ לנו באמת:

ראייה ציונית, תפיסה ציונית , כלכלה ציונית.

בואו ונפשיל שרוולים . זה הזמן לשינוי נקודת המבט, על החברה, על החינוך. הכתובת על הקיר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק