אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל / יורם פרי


רצח רבין, מלחמת התרבות ופרשנותה

יד איש באחיו רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל, יורם פרי, הוצאת בבל, תשס"ה 2005, 406 עמ'

לקראת ציון עשר שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, יצא לאור ספרו החדש של פרופ' יורם פרי "יד איש באחיו רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" שיש בו מעין סיכום לעבודותיו של פרופ' פרי, יחד עם מחקרים מעודכנים יותר שערך לאחרונה. הספר פותח בניתוח הסיטואציות האפשריות לרצח פוליטי, ומנסה להסביר מדוע היה רצח רבין כה צפוי ובכל זאת, איש לא צפה שיקרה. הוא טוען שהרצח אינו התנקשות אישית בראש ממשלה, אלא מאבק נגד המשטר עצמו. בפרק השני מוצג הטיעון העיקרי של הספר: בישראל מלחמת תרבויות, שאינה, כפי שמקובל לחשוב בין ימין לשמאל או בין חילוניים לדתיים, אלא בין אלו המגדירים עצמם "ישראלים" לאלו המגדירים "יהודים". (ובלשונו מלחמת ה'רטרו' ב'מטרו' מלחמת המבקשים לשוב אל הישן, בשואפים אל המחר, המודרני) בפרקים הבאים הוא מנסה לבחון באמצעות המפה המושגית הזו מספר סוגיות הקשורות כולן לרצח רבין. בפרק השלישי הוא מדבר על נסיונות לתת משמעות לרצח, במערכת המשפטית והפוליטית ובקבוצות חברתיות שונות. הפרק הרביעי עוסק בטיפולה של התקשורת באירועים, וטוען כי הדרך בה טופל הרצח והובנה בתקשורת לא נבע משיקולים פוליטיים אלא משיקולים מקצועיים. פרקים החמישי והששי, שלטעמי הם המוצלחים בספר, עוסקים בפרויקט ההנצחה והזכרון של רבין. הוא מציג את הקבוצות השונות שפועלות בשדה הזיכרון ומראה כיצד תהליך הזיכרון הוא דינמי ונתון להשפעה של סוכני זיכרון בעלי סדר יום משלהם. פרי מצטט ממחקרים המראים כיצד הודגשו פרקים מסוימים ביוגרפיה הארוכה והמורכבת של רבין, והוצנעו אחרים, לפי נקודות מבט שונות. הפרק השביעי עוסק בספקולציה מה היה קורה לו לא נרצח רבין. לטענתו של פרי, האינתיפאדה השנייה לא הייתה פורצת והיה נמשך המעבר למה שהוא מכנה "פוליטיקה פוסט סכסוכית". הספר נחתם בפרק העוסק בניתוח מנהיגותו של רבין.

כאמור, עיקרו של הספר היא הטענה אודות "מלחמת התרבות בישראל", המוצגת בפרק השני ועוברת כבריח התיכון לאורך פרקי הספר. כותרתו היא "השסע העמוק: רטרו מול מטרו". פרי טוען ש:

"רצח רבין הוא תוצאה של מלחמת תרבות זו, ולכן אופן ההסתכלות על הרצח, המשמעות המוענקת לו, דמותו של רבין ופרויקט ההנצחה שלו, הוויכוח על מה שמכונה "מורשת רבין"

והמאבק על הזיכרון או ההשכחה שלו" כל אלה הם ביטוי של השסע הגדול: "רטרו" מול "מטרו". פרי אומר כי החלוקה אינה זהה לחלוקה "ימין שמאל" או "דתי חילוני". את החלוקה ל"רטרו" ו"מטרו" מציע פרי במקום החלוקות המקובלות במדעי החברה שלטענתו אינן מסייעות להבין את מצבה של החברה הישראלית, לדעתו אלו הם מבני עומק שמארגנים את צורות החשיבה של שני המחנות הניצים בישראל. את המושגים "רטרו" מול "מטרו" הוא שואל ממחקר אודות הפוליטיקה האמריקאית, המנסה להסביר את ההבדלים בדפוסי ההצבעה בבחירות בין תומכי המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית. "מטרו", להבנתי, מקורו בקיצור ל"מטרופוליטני", מאחר ששם יושבים תומכי הדמוקרטים, והוא משחק מלים עם מטרוסקסואל סוג של גבריות יאפית. ומולו אנשי ה"רטרו" המסמל השמרנים האמריקאים תומכי המפלגה הרפובליקאית.

יצחק

פרי אינו מסביר מדוע המושגים הללו טובים יותר מאחרים, ונדמה שבחר בהם רק כדי להשתמש במושג חדש בשיח אודות החברה הישראלית. פרי גם אינו מגדיר אנליטית את מבני העומק הללו בחברה הישראלית, אלא מציג מקבץ של נושאים בהם חלוקים אנשי הרטרו לעומת המטרו. לשיטתו אנשי ה"רטרו" מעדיפים לראות עצמם "יהודים" על פני "ישראלים", מעדיפים את ארץ ישראל על פני מדינת ישראל, תפישת הזמן שלהם מעגלית לעומת תפישת הזמן הלינארית של אנשי המטרו ועוד רשימה לא קצרה של ניגודים. פרי אינו אומר זאת במפורש, אך מבין השיטין ניכר שהחלוקה הזו כוללת בתוכה היררכיה של צודקים וטועים, והוא עצמו שוכן לבטח במחנה ה"מטרו".

אינני מסכים עם המבנה הדיכוטומי שהוא יוצר. "מטרו" מול "רטרו" נשמע משכנע, וזה אפילו חרוז. אבל כשפרי מנסה להסביר את המושגים שנטל מאמריקה הגדולה, הוא נופל לפח הפשטנות. תל אביב מול ירושלים מבוארת - "כשבתל אביב נכתב בשלטים no more war , בירושלים, שבה מתכנסים השותפים בסעודות המקדש, מניפים המפגינים כרזות ועליהן ראש הממשלה עוטה כאפייה או לבוש מדי קצין אס-אס" (עמ' 101 ).אצל פרי הכל כל כך פשוט. אלה לכאן ואלה לכאן, ואין שום דבר באמצע. אין אפור ואין התלבטויות. אין שילוב של ערכים תוך ויכוח על הדרך בה ניתן ליישבם.

באבחנתו על מלחמת תרבות לא חידש פרי מאומה. העיתונים מלאים בהבחנה הזו. טורי הדעות של "הצופה" ומאמרי המערכת של "הארץ" טוענים זאת ממש כבר לא מעט זמן. ממדורים אלה עולה כי הטיעון לפיו הויכוח של היום הוא 'מלחמת עולם תיאולוגית', מאחד חלקים מהימין הדתי יחד עם גרסאות פחות מתונות של השמאל. אני סבור שהצגה כזו של הויכוח הציבורי נוחה לצדדים הנצים, ואף קלה לתיאור מחקרי, אך אינה מכילה את המורכבות של החברה הישראלית.

פרי אינו מבחין בספרו בין פרסומים אקדמיים לפובליציסטיקה. כך למשל הוא מצטט בחדא מחתא את מחקריהם של החוקרים גדעון ארן, ויניציקי סרוסי ואחרים יחד עם ציטוטים ממדורו הפובליציסטי של רוזנבלום ב"הארץ". יש להבחין בין שתי הסוגות, דבר שפרי מטשטש לעתים. פרופ' פרי, אולי בגלל תפקידיו בעבר ובהווה, נותן משקל יתר לניתוח פרסומים בעיתונים, כך למשל הוא מנתח באריכות את דבריו של זאב גלילי ממקור ראשון. זאת הוא עושה על חשבון ניתוח כתביהם של הוגים אחרים, חשובים לא פחות. העיסוק המוגבר בתקשורת נותן משקל רב מדי, לטעמי לייצוגי התרבות, במקום לתרבות עצמה.

לא מעט פרקים בספר נכתבו בחיפזון והם כוללים ניתוחים של אירועי ההינתקות, שקרו לא מזמן. אני סבור שיש להמתין מעט לפני ניסוח מסקנות נחרצות. יש לתת לזמן לחלוף ולהעשיר את הפרספקטיבה המחקרית. גם טעויות שבעובדות יש כאן. דוגמה בולטת - מרגלית הר-שפי לא נידונה לתשע שנות מאסר, אלא לתשעה חודשים.

בנוסף להסתייגויותיי מטיעוניו של פרופסור פרי, טמונה בספר בעיה נוספת. המחבר היה בעבר יועץ פוליטי לראש הממשלה רבין, והעורך הראשי של עיתון דבר. בשל זאת, עליו לשכנע את הקורא הביקורתי שמחקר מדעי לפניו ולא ספר פולומוסי המנסה לפרוש משנה חברתית ופוליטית בתוך הויכוח הקיים היום בחברה הישראלית. פרי ער לביקורת אפשרית שכזו ואומר כבר במבוא כי המתודה שהשתמש בה היא "השתתפות מתבוננת" ומוסיף כי "לחוקר הנוקט בשיטה זו יש יתרון על פני חוקרים הבאים מרחוק, מכיוון שהוא מכיר את תחום המחקר מתוכו. אם יהיה ער לצורך באיפוק, הרי בגישה רפלקסיבית ובאינטרוספקציה יוכל החוקר להגיע לתובנות מדעיות שלא יושפעו משיקולים זרים, אישיים ופוליטיים" . למרבה הצער, פרופ' פרי אינו מצליח לשכנע שהוא מגיש לנו פירות של מחקר מדעי שנשקל ואוזן בביקורת מדוקדקת. למעט הפרקים העוסקים בניתוח אלטרנטיבי של הבנית הזיכרון לרבין, סמוך לרצח ואחריו, הספר אינו מצליח לומר יותר ממה ששמענו עד היום באלפי ראיונות ומאמרי מערכת, וגולש לא מעט לפובליציסטיקה, שלא לומר הטפה. דוגמה אחת תהיה השימוש שלו במונח "קלריקאלי לאומני" לציון המחנה הדתי לאומי, כינוי שיש בו יותר משמץ של גנאי. כאן בהחלט היה עליו להשתמש במידת האיפוק שהשתבח בה קודם.

סיכומו של דבר - נושא רצח רבין והשפעתו על החברה הישראלית חשוב הוא, ומצפה להתייחסות מחקרית ראויה, אך לא מספרו של פרי תבוא לנו הישועה.

פורסם לראשונה באתר הצופה

האתר של גלעד סרי לוי

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גלעד סרי לוי