אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלימות פוליטית בישראל


התמונה של איתן גוטמן

רצח יצחק רבין הביא את ההכרה שגם בישראל ישנה אלימות פוליטית.
רצח יצחק רבין הביא את ההכרה שגם בישראל ישנה אלימות פוליטית.

" האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית . יש לגנות ולבודד אותה . זו לא דרכה של מדינת ישראל[1] "

מבוא

מלחמות אזרחים הן אחת התוצאות של אי יכולת של חברה להגיע לכלל הסכמה על הדרך בה היא רוצה לפתור בעיה פוליטית מסוימת. כאשר אין המערכת יכולה לבטא את עצמה בצורה פוליטית היא פונה לאלימות. כאשר ישנו צד אחד במדינה אשר קורא תגר על המערכת השלטונית ומנסה למשוך אליו את המסה הקריטית של תושבי המדינה אזי על השלטון להתמודד עם קוראי התגר הללו ובמקרים ששני הצדדים מתחילים להיאבק אחד בשני על אותה מסה קריטית. במהלך המאבק הזה הצדדים עלולים לפנות לאלימות על מנת להשליט את סדר היום הפוליטי שלהם על המדינה – זוהי אלימות פוליטית. מלחמות אזרחים הן אחת הביטויים לאלימות פוליטית שמתבטאת גם בטרור, לוחמת גרילה, התקוממות עממית, טרור אישי . כל אלה הן פעולות אלימות שבאות להשיג מטרה פוליטית וזאת במקום השימוש הרגיל של פוליטיקה.

במחקרו, טוען ד"ר שמואל פלג, שאלימות פוליטית נמצאת בכל מקום שבו יש פוליטיקה, ושהיא חלק מובנה בכל מערכת פוליטית[2]. במשך השנים נתפסה האלימות כאקט של הבלתי שפויים או המשוגעים בחברה, כאקט לא רציונלי. ב- 1968 יוצא מחקר של חנה ארנדט שטוען בדיוק ההפך, שהאלימות היא אקט רציונלי ומשמש אמצעי על מנת להגיע למטרה פוליטית מסוימת. עם השנים התפתחו תיאוריות שונות על מקורה של אלימות ועליהם אני אעבור במהלך המאמר.

רצח יצחק רבין ב- 4.11.1995 הביא את ההכרה שגם בישראל ישנה אלימות פוליטית. מה שנתפס אז כלא אפשרי בחברה הישראלית התרחש וניפץ את המיתוס שהישראלים האמינו או שרצו להאמין בו שבישראל אין אלימות פוליטית ושרצח על רקע פוליטי לא יכול להיות, בודאי לא על ידי יהודי. אולם האלימות הפוליטית היא חלק אינטגרלי מההיסטוריה הישראלית והיהודית: פרישת ישראל מיהודה, רצח גדליהו בן אחיקם שהביא לגלות בבל, מלחמת המכבים במתייוונים, הסיקריקים שרצחו את מתנגדי המרד ברומאים, מלחמתם של המתנגדים בחסידים, רדיפת ה'הגנה' את חברי האצ"ל והלח"י בתקופת ה'סזון' פרשת הטבעתה של אלטלנה, רצח הדוכס פולקה ברנדוט על ידי הלח"י וגם תפיסת 'כור ההיתוך' של ראשית המדינה והתגובה שבאה כעבור 30 שנה של הפנתרים השחורים ועוד דוגמאות.

במהלך המאמר אסקור את התיאוריות השונות של אלימות פוליטית והגורמים לה. אחר כך את תולדות ההיסטוריה של האלימות הפוליטית בישראל תוך כדי התמקדות בגוש אמונים ובחינת התיאוריות השונות על גוש אמונים ואת מקומם בהיסטוריה של אלימות פוליטית בישראל.

גוש אמונים היה הגוף הגדול ביותר שעסק בפעילות חוץ פרלמנטרית על מנת להשיג את מטרותיו והצליח בכך. בשנות ה- 70 הוא נתפס כהמשך ישיר של החלוצים והיה משהו כמעט רומנטי בצורה בה הוא קרא תגר על הממשלות השונות כאשר בניגוד לדעתן היה מתיישב איפה שהוא רצה. בשנות ה- 80 הצמיח הגוף הזה את המחתרת היהודית מתוכו, מחתרת שפגעה בראשי רשויות ערביות אולם פעילותה הופסקה אחרי שנחשפה על ידי השב"כ. בשנות ה- 90 היה גוש אמונים ראש החץ המתנגד לתהליך השלום עם הפלסטינים כאשר שיא המאבק היה בהפגנות אלימות והסתיימו ברצח ראש הממשלה יצחק רבין.

אלימות פוליטית – מבט היסטורי.

לאורך כל שנות ההיסטוריה של הפילוסופיה המדינית תהו פילוסופים, אנשי מדע המדינה וסוציולוגים מהי מקורה של האלימות הפוליטית. מה גורם לה ? מה מניע אנשים להפוך מיצורים תרבותיים נבונים ושקולים לרוצחים בדם קר ומתפרעים שמוכנים להקריב את חייהם למען מטרה פוליטית זו או אחרת? מדוע אנשים מחליטים לוותר על הדרכים הפוליטיות הרגילות ולפנות לאמצעים אלימים. האלימות הפוליטית נמצאת בכל מקום שיש בו פוליטיקה. בכל מקום שבו יש מעוט משאבים ועליו מתחרה אוכלוסייה תהיה בשלב מסוים אלימות.

תומס הובס היה הראשון שדיבר על אלימות פוליטית, הוא הראשון שדיבר עליה כטמונה באופיו של האדם ולא כחלק מתלות אלוהית כלשהי

אולם מהי אלימות? כיצד נגדיר מושג כה רחב שכולל בתוכו תופעות רבות: רצח, קללות, מהומות, אונס, חוסר נימוס, מלחמות, פשע, מרד ועוד תופעות. המשותף לכל התופעות הללו היא ההפרה של זכויות בסיסיות של האדם[3]. הגדרה אחרת שמביאה האנציקלופדיה העברית היא "הפעלה של כוח פיזי כנגד הזולת בלא שים לב למנהגים מקובלים, לנורמות החברתיות ולחוקים הפוזיטיביים המגדירים את השימוש הלגיטימי בכוח. על כן אלימות פוליטית תהיה אלימות בהקשר של פוליטיקה – אלימות על מנת להשיג מטרה פוליטית. תומס הובס היה הראשון שדיבר על אלימות פוליטית, הוא הראשון שדיבר עליה כטמונה באופיו של האדם ולא כחלק מתלות אלוהית כלשהי ( כמו סנט אוגוסטינוס לדוגמא). אצל הובס הבעיה מתחילה באדם ובאופן בה הוא חי. הובס טוען שההתנהגות האדם תלויה במצב בו הוא מתנהג במצבו הטבעי, מאחר וכל בני האדם נוצרו שווים ואין אדם אחד היכול לטעון להובלה על כולם נוצר מצב שבו כולם רבים עם כולם. האדם במצבו הטבעי הוא חופשי ויבול לעשות ככל העולה על רוחו אולם על החופש הזה מעיבה העובדה שהאדם במצבו זה הוא אנוכי ושואף להגדיל את כוחו על חשבון אחרים. האדם חי על מנת לספק את תשוקותיו השונות כגון מין ורעב. העולם שבו חי האדם במצב הטבעי הנו רע מאוד מאחר והאדם לא חי כחברה מאורגנת אלא כפרא המנסה לספק את צרכיו. חייו בעולם הזה הם אכזריים, קשים ובעיקר קצרים. אלו הם חיים לא חברתיים אלא חיים של הישרדות. על מנת לפתור את הבעיה של המצב הטבעי מציע הובס לאנשים לוותר על החירות הבלתי מוגבלת שהייתה להם, הם מוותרים על היכולת שלהם לנקוט באלימות ותולים את היכולת שלהם להגן על עצמם בשליט כל יכול – הלוויתן. אותו שליט יהיה אמון על הבטחת חייהם של נתיניו הגנה עליהם מפני סכנות חיצוניות והם בתמורה לכך יוותרו על הזכות שלהם לשימוש באלימות ולו יהיה המונופול בשימוש באלימות. בכך לראשונה ניסח הובס את המהות של האמנה החברתית החילונית[4] – ההסכם בין השליט לנתיניו על מנת ליצור חברה שבה האנשים מוותרים על חלק מרצונותיהם על מנת להשיג מטרה שהם לא יכלו להשיג כאשר חיו במצבם הטבעי והפראי. האלימות אצל הובס מתחילה כאשר הלוויתן אינו ממלא את תפקידו ומתחילה התמרמרות על ביצוע תפקידו[5]. העובדה המעניינת במחקרו של הובס היא שהוא היחיד הרואה באלימות דבר טבעי לאדם. לאורך השנים יראו חוקרים רבים את האלימות כדבר חריג ולא טבעי לאדם . האדם בעיניהם הוא יצור טוב ולא אלים מטבעו והאלימות היא של האנשים הלא רציונלים.

אנשי הגישה האי רציונליות שחיו במאה ה- 19 חיו במאה של מהפיכות רבות, תחיית הלאומיות, הקומונה הפריזאית, מלחמות נפוליאון והפיכות בגרמניה ואיטליה. אנשים אלו שואלים מה קרה לאנשים שהיו מוכנים להצטרף לכל הפעילות האלימה הזו. בראש האי רציונליסטים עומד גוסטב לה-בון הוא כותב את ה 'פסיכולוגיה של ההמון' הוא ושאר האי רציונליסטים טוענים שהאדם במסגרת ההמון מאבד את המנגנונים השונים של הבקרה החברתית שלו. האלימות פורצת כאשר השליטה של ההיגיון על התנהגות האדם הולכת לאיבוד כאשר הוא בחברה המונית. דוגמה טובה לכך היא ההתנהגות של אוהדי כדורגל בזמן משחק. בזמן שהיחיד נמצא בהמון הוא הופך להרסני ומלא שנאה.

אמיל

אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי שחי בסוף המאה ה- 19 טוען שלחברה יש חלק חשוב בעיצוב אישיותו של האדם. דורקהיים בודק את המתחים והלחצים שמפעילה החברה על היחיד. הוא מגיע למסקנה שההתפתחות של החברות האנושיות, גדילת הערים, תהליך התיעוש ההגירה המסיבית קרעו אנשים מהמסגרות הפרימורדיאליות שלהם.

הגורם להמון להתנהג כמו שהוא מתנהג לדעתם הוא הקרבה לאחרים. החוויה המשותפת והתגובה לאותו מקור של גירוי. ההתנהגות ההמונית גם יכולה להיגרם בעזרתם של רכילות, שמועות ותקשורת המונים. לדעת לה-בון האנשים שהכי רגישים להתנהגות המונים הם התחתית של החברה האנושית: עניים, פושעים ומשוגעים כהגדרתו מאחר ולהם אין את המנגנונים לביקורת על ההתנהגות שלהם והם ללא רסן חברתי כל שהוא. כמו הובס חושב לה-בון שאופי האדם החלש הוא זה שגורם לו להיות אלים מטבעו[6].

אחד החוקרים שיצאו מגישת האי רציונליסטים הוא רוברט פארק משיקגו. פארק בונה תיאוריה של התנהגות קולקטיבית. פארק טוען שכל חברה עוברת את אותם תהליכים חבירה, הטמעה, תחרות וסכסוך, תהליכים אלו לדעתו הם אשר גורמים בסופו של דבר לאלימות בחברה בעוד שעל השניים הראשונים ישנו פיקוח חברתי והאלימות נמנעת. בשניים האחרונים אין פיקוח כזה והאלימות מתפרצת. בני האדם מצטרפים לקבוצות אשר קוראות תגר על הסדר החברתי ואז מתחילה התנהגות ההמון אשר בה האמור אין פיקוח חברתי ואז מתחילה האלימות.

בעוד האי רציונליסטים מניחים את האלימות לפתחו של האופי האנושי מגיעים מספר סוציולוגים ומניחים את האחריות לפריצת האלימות על ההיסטוריה של העולם המערבי ועל המדינה והחברה. אמיל דורקהיים, סוציולוג צרפתי שחי בסוף המאה ה- 19 טוען שלחברה יש חלק חשוב בעיצוב אישיותו של האדם. דורקהיים בודק את המתחים והלחצים שמפעילה החברה על היחיד. הוא מגיע למסקנה שההתפתחות של החברות האנושיות, גדילת הערים, תהליך התיעוש ההגירה המסיבית קרעו אנשים מהמסגרות הפרימורדיאליות שלהם. מסגרות, כגון השבט המשפחה ואפילו הדת, הן אלו ששמרו על הסדר והמבנה החברתי ושמרו על יציבות. האחדות המוסרית הוא טוען שהייתה קיימת במסגרות הישנות, הלכה לאיבוד במסגרת העירונית הגדולה שהביאה לקריעה ממסגרות אלו. החברה הפכה למסיבית המונית וללא מנהיגות אשר גורמים לריקבון בחרה אשר גוררת אחריה אלימות ופשע . בעיניו של דורקהיים האשמה על האלימות מוטלת על החברה שכן היא זו שלא נתנה לאדם את המסגרת החברתית לה הוא ראוי ובה אפשר יהיה לפקח על היחיד ולמנוע ממנו להידרדר לאלימות אשר דורקהיים רואה בה מסוכנת לחברה[7].

סוציולוג נוסף אשר חוקר את האלימות הוא מקס וובר שחי בגרמניה בתקופתו של דורקהיים. כמו דורקהיים הוא רואה בחברה והעומדים בראשה כנושאים באחריות לפריצת אלימות, אולם אצלו הדבר לא קשור לסוג החברה אלא יותר לעומדים בראשה. וובר טוען שהאלימות תפרוץ בחברה שבה המערכת הפוליטית היא רקובה ואין שום סמכות אשר תשמור על הסדר ותמנע אלימות. וובר גם מאתר את החברה בה לדעתו הסיכוי לפריצת הוא הגבוה ביותר. וובר מנתח שלושה סוגי מנהיגות:

רציונלית לגלית – שבה השלטון נשען על תבונה וחוק הסכמי. מסורתי – שבה השלטון נשען על הרגשות של האנשים. כריזמטי – בה האנשים הולכים אחרי המנהיגים בגלל אישיותם ולא בהכרח מטעמים ברורים.

לדעת וובר השלטון המסוכן ביותר הוא הכריזמטי שכן בו אין שום מנגנונים להערכת ביצועים להבדיל מהשניים האחרים. מאחר ואין שום בקרה עצמית על השלטון הסמכות השלטונית היחידה היא הכריזמה. במצב כזה כאשר הכריזמה נעלמת גם הסמכות נעלמת ואז פורצת האלימות[8]. בנוסף ל-וובר ודורקהיים גם קארל מארקס רואה בחברה כאחראית לאלימות הפוליטית, אולם בעוד השניים הקודמים רואים ביחסי החברה הסוציאליים את האשמה מארקס מטיל אותה על היחסים הכלכלים. מארקס טוען שהחברה האנושית אשר בעיניו ההתפתחות שלה היא המאבק על אמצעי הייצור. נוצר מצב שלחלק קטן מהאנושות יש שליטה מלאה כמעט על אמצעי הייצור ולעומתם נוצרה שכבה של פועלים שהם ללא מעמד חברתי או רכוש. אי השוויון הזה הוא הבסיס לאלימות. נוצרים חיכוכים וניגודי קונפליקטים בין שני המעמדות הללו. כאשר בעלי הרכוש לא מוכנים לוותר עליו לטובת, מי שמארקס רואה בהם הבעלים האמיתיים של הרכוש העולמי, הפועלים. הפתרון שמציע מארקס הוא ידוע לכול – מהפכה שתתבצע בשני חלקים אשר בחלקו הראשון האלים ישתלטו הפועלים של המגיע להם וינהיגו דיקטטורה של הפרולטריון. בשלב השני יתבסס השלטון החדש ובו כבר לא תהיה אלימות והעולם יהיה עולם אוטופיה שבה לכל יהיה חלק שלו הוא ראוי ברכוש. בעולם האוטופי של מארקס לא תהווה האלימות צורך שכן הכל יהיו מאושרים ויהיה להם טוב[9].

המשותף לכל ההוגים הללו הוא היחס שלהם לאלימות, כולם רואים בה כדבר שלילי אשר קיומו הוא ביטוי לכשל מסוים. הכשל יכול להיות באופי האדם כמו אצל הובס או לה-בון, כשל של מנגנוני פיקוח כמו אצל פארק, כשל של האליטות והנהגת המדינה כפי שטענו וובר ודורקהיים או לחלופין כשל של השליטה הכלכלית. אצל כול ההוגים האלימות היא משתנה תלוי בגורם מסוים, את ההנחות הללו משנה בשנת 1968 חנה ארנדט.

באותה שנה פורצים מהומות סטודנטים בכל העולם המערבי, במרוץ בין המעצמות על השלטת משטרים אוהדים בעולם השלישי משתמשים האמריקאים והרוסים בכל התירוצים על מנת להתערב במדינות ולהשליט את המשטר המועדף עליהן. באותה שנה כותבת ארנדט את "על האלימות" on violence. לראשונה ארנדט טוענת האלימות היא לא גורם תלוי אלא גורם בלתי תלוי. האלימות היא פעולה שאנשים מגיעים אליה לאחר שיקול דעת ולאחר שהגיעו למסקנה שהיא תשרת את מטרתם על הצד הטוב ביותר. היא אינה פעולה של אנשים לא רציונליים או משוגעים. הבדל נוסף בין ארנדט לקודמיה היא הקביעה שהאלימות היא תולדה של נסיבות. תחת נסיבות כל אדם יוכל לבחור לפעול באלימות על מנת להשיג את מטרותיו הפוליטיות השונות. קודמיה למחקר טענו שרק סוג מסוים של מצוקה או מצב מסוים יפעל האדם באלימות בין אם הוא תחת השפעה של המון או במצב כלכלי מסוים או כאשר הוא מרגיש מנוצל.

ארנדט הולכת ומחדדת את אבחנותיה כאשר היא קובעת שאת האלימות אי אפשר לצפות מראש. זהו הבדל מהותי מאוד בינה ובין קודמיה שקבעו שרק בנסיבות מסוימות תפרוץ האלימות. החוקרים הקודמים שציינתי ידעו לטענתם מתי תפרוץ האלימות: בין אם כאשר השליט לא מספק את מה שהוא אמור לתת לנתיניו, כאשר האדם נמצא בתוך המון משולהב הוא מאבד את מנגנוני הבקרה על ההתנהגות שלו. ארנדט מתנגדת ואומרת שאת האלימות אי אפשר לצפות מתי היא תתפרץ לכן אין טעם לנסות לחזות אותה.

חנה ארנדט מחדדת את טענותיה כאשר היא קובעת שיש הבדל מהותי במיוחד בין שני מושגים שעד אז נראו די קשורים : אלימות ועוצמה . שני המושגים היו קשורים מאוד אצל החוקרים של האלימות שטענו שכדי להוכיח עוצמה יש להפגין אלימות, שכן השלטון נשען על אלימות לגיטימית . ארנדט הופכת את הטענה ואומרת שהאלימות היא הניגוד המוחלט לעוצמה, שכן העוצמה של השלטון נשענת על שתי 'רגלים' לא אלימות מעיקרן: לגליות ולגיטימיות . יתרה מזאת טוענת ארנדט כאשר אין עוצמה אז פורצת האלימות . כאשר לשלטון אין את היכולת להרתיע את קוראי התגר עליו אז תפרוץ האלימות[10].

פרופסור אהוד שפרינצק מציין שישה משתנים אשר מידת קיומם או אי קיומם מביאים התפרצות של אלימות :

1. עוצמת הנוגדנים של החברה נגד אלימות. שפרינצק מתייחס לגורמים כמו נורמות דתיות נגד אלימות, מנגנונים פסיכולוגיים כנגד אלימות, סנקציות חברתיות ועוד גורמים אשר עובדים כמנגנוני פיקוח חברתי על היחיד על מנת שלא יבחר באלימות כדרך פעולה.

2. רמת דה-לגיטימציה של אלימות מצד הקבוצה האלימה כלפי יריביה.

3. ראית פעולה אלימה ככדאית אשר תועיל למטרה הפוליטית. ככל שהמנהיגים ישתכנעו שהפעולה האלימה תועיל להשגת היעד הפוליטי כך יגדל הסיכוי לפעולה כזו.

4. ניסיון קודם בפעולה אלימה . ניסיון כזה מהעבר יקל לדעת שפרינצק את השימוש בפעם הנוספת באלימות.

5. קיומו או אי קיומו של גירוי אלים מצד היריב.

6. נוכחותם או היעדרם של מנהיגים ופעילים עם בעלי אישיות אלימה . בכוחו של המנהיג בעל כריזמה, מוכח במחקרים, להפוך קונפליקט לא אלים לאלים[11].

השאלה היא מהם המאפיינים של אלימות פוליטית . אלימות בראשונה היא אקט קיצוני . קיצוניות היא הנטייה של האדם לסטות מן המקובל וללכת לעמדה הרחוקה ביותר מן המרכז . המאפיינים של אותה קיצוניות שהיא המנוע מאחורי האלימות, שכן אנשים אשר נוקטים באלימות כאשר הם החליטו שהאופציות הפוליטיות שלהם מוצו ד"ר פלג מבדיל הבדלה חשובה בין קיצוניות ובין רדיקליות כגורמים לאלימות . בעוד הרדיקליות היא ירידה לשורש של בעיה על מנת לפתור אותה רדיקליות קוראת לחקר עמוק ויסודי של שורשי בעיה, אולם אין ברדיקליות קריאה למיליטנטיות או שימוש באלימות . לעומתה קיצוניות היא קריאת תגר על המערכת הפוליטית אולם היא משתמשת באמצעים אלימים על מנת להשיג את מטרותיה שכן בשביל הקיצוניות הפוליטיקה היא ממתנת ומתפשרת מה שאין הקיצוניות יכולה להרשות לעצמה .קיצוניות מאופיינת על ידי חמישה סממנים עיקריים :

א. חד מחשבתיות – בניה על אחידות, ואורגניות אחת. ב. פשטות – ניסיון לפשט ולרדד את תיאור המציאות. יצירת חלוקה דיכוטומית של המציאות. ג. מורליזם – חלוקה של האוכלוסייה לטובים ורעים. ד. פופוליזם – דיבור לאוכלוסייה בגובה העיניים, איחוד נגד גורם כל שהוא. ה. יצירת קונספירציה – תחושת סכנה מיידית על מנת לאחד את השורות וגייס עוד מאמינים. [12]

אולם לכל לקיצוניות יש צורך בעוד אלמנט חשוב - הדבק. מה שגורם לאנשים ללכת אחרי אותו גורם ולא להתפזר אחרי שלל רעיונות . אותו 'דבק' היא האידיאולוגיה. האידיאולוגיה היא אותה מפת דרך אשר תסמן בבירור לאדם את הפתרון לבעיה שלו. כיצד הוא יכול להפסיק להיות משועבד או מקופח, כיצד תיפסק האפליה ממנה הוא סובל. אידיאולוגיה היא מרכיב חשוב בדרך שכן היא זו שמסבירה לאדם מדוע עליו לזנוח את הדרכים הפוליטיות הרגילות ולבחור בדרך זו או אחרת.

האידיאולוגיה משמשת כמכשיר למתן לגיטימיות לפעולות של המנהיגים ולכן קוראי התגר מנצלים זאת ויוצרים אידיאולוגיות סוחפות וטוטליות על מנת לגייס יותר ויותר אנשים . אולם בדרך כלל עם הגיעם לשלטון זונחים אותם קוראי תגר את האידיאולוגיה שלהם ונעשים פרגמטיים ומעשיים יותר.

האלימות הפוליטית היא אם כן מעשה רציונלי של אנשים שבחרו בה כדרך פעולה על מנת להשיג יעד פוליטי מוגדר . על מנת לגרור את האנשים לטובתם מגייסים מפעילי האלימות אנשים אשר נמצאים במצוקה כל שהיא ונותנים להם מטרה ורעיון שיהפוך את חייהם לטובים יותר ובאופן מיידי. אלה הם האלמנטים של הקיצוניות והאידיאולוגיה אשר נותנים את הלגיטימיות למעבר לשימוש באלימות.

אלימות פוליטית בישראל

כפי שציינתי העם היהודי היה רווי באלימות פוליטית למרות היותו העם הנבחר ועם סגולה. החל מהתפצלות הממלכות של ישראל ויהודה רצח גדליה בן אחיקם על ידי נצר למשפחת דויד שהביא לגלות הסופית של היהודים שנשארו לאחר גלות בבל, הריגת המתייוונים על ידי המכבים, רדיפות הסיקריקים את המתנגדים למרד ברומאים ועד המלחמה שנמשכת עד היום בין החסידים והמתנגדים. אותה אלימות פוליטית לא פסחה גם על מדינת ישראל המודרנית. תקומתה של מדינת ישראל לווה במאבקים פנימיים חריפים שלעיתים הפכו לאלימים. ראשי ההגנה סייעו לבריטים בתפיסתם של מפקדי האצ"ל והלח"י בתקופה שכונתה הסזון, דויד בן גוריון אז ראש הסוכנות היהודית רדף את מפקד האצ"ל מנחם בגין גם לאחר הקמת המדינה וכינה אותו בוגד בכל הזדמנות. אנשי המחתרות היו נוהגים לבצע משפטי שדה לאנשים שנתפסו כבוגדים והיו מקרים של הוצאה להורג של כמה מהם. פרופסור שפרינצק מחלק את האלימות בחברה הישראלית לארבע קטגוריות אשר מאופיינות על פי השסעים בחברה הישראלית:

1. שסע אידיאולוגי מדיני – הויכוח בין ימין ושמאל בפוליטיקה הישראלית. הויכוח הנו בעיקר על צורת הגבולות, יחסי היהודים והערבים במדינת ישראל. 2. השסע העדתי – נוצר על ידי תחושת קיפוח של העולים מדינות צפון אפריקה וארצות הים התיכון כתוצאה מפערים סוציו אקונומיים ותחושה של יחס עדתי מפלה. 3. שסע ערבי-ישראלי – מחאה של ערביי ישראל כלפי השלטון הישראלי והיחס המפלה שהוא מפגין כלפיהם. 4. שסע דתי-חילוני – הוויכוח אשר מתקיים בין הקהילה החרדית במדינת ישראל ותושביה החילוניים בקשר לצביון היהודי של מדינת ישראל[13].

לאורך ההיסטוריה הקצרה לכאורה של מדינת ישראל היוו השסעים הללו מקור לפעולות מחאה אלימות במדינה. השסע הראשון מהווה עד היום את מקור המתח העיקרי במדינה. מתוכו צמח נושא המאמר הזה גוש אמונים. על רקע התפיסה שגבולות ישראל יהיו בטוחים בהתיישבות בשטחים שמעבר לקו הירוק וקביעת עובדות בשטח החלה הפעילות של אותו ארגון. אותו שסע היה בעל פנים רבות בתחילת שנות החמישים אותו גוש ימני בראשות מנחם בגין התנגד נחרצות לפעולות הממשלה בראשות בן גוריון החל בהסכמי השילומים עם גרמניה שזכו להפגנות סוערות במיוחד. בגין היה אז מוכן להתחיל במלחמת אחים כדבריו מה שמנע כאשר הטביעו את ספינת הנשק אלטלנה במלחמת העצמאות. ביטוי נוסף לאותו שסע היה רצח קסטנר על ידי פעילי לח"י לשעבר. קסטנר שהיה מראשי יהדות הונגריה הצליח לחלץ כמה מהם על ידי שוחד למשטר הנאצי. אולם פעולה זו נתפסה כבגידה שלו ביהודים והוא נרצח ב- 1955.

השסע ועוצמתו הוחרפו בעקבות הסכמי קמפ דיוויד ויותר מאוחר עם חתימת הסכמי השלום בין הפלסטינים עם ישראל. בעיני תומכי הימין היו הסכמים אלו בגידה במדינת ישראל גם אם נעשו על ידי ראש ממשלה ימני ורמטכ"ל הניצחון של מלחמת ששת הימים. הסכמים אלו עוררו בארץ הפגנות סוערות ופעולות מחאה חריפות ביותר נגד הממשלה והעומדים בראשה[14] .

ביטוי נוסף לאותו שסע הגיע מלחמת לבנון. בהפגנות המחאה של ישראלים רבים נגד אותה מלחמה שנתפסה בעיניהם כפלישה למדינה זרה על מנת להתערב בענייניה הפנימיים והיה לא חוקי. הפגנות אלו הלכו וגברו במיוחד לאחר הטבח בסברה ושתילה. למלחמה היה פן מעניין נוסף מאחר וזו הייתה המלחמה הראשונה שהובילה ממשלת הימין שתמכו תמיד בכל המלחמות שהיו בהובלת ממשלת השמאל, נתפסה התנגדותם של מפלגות השמאל למלחמה כתקיעת סכין בלב האומה. התנועה שהובילה את ההתנגדות למלחמה הייתה 'שלום עכשיו' שרבים מראשיה היו מפקדים בכירים בצבא. תפיסתם של אנשי השמאל ו 'שלום עכשיו' כבוגדים נתנה את הלגיטימציה ליונה אברושמי לזרוק רימון יד להפגנה של 'שלום עכשיו' ולהרוג את אמיל גרינצוויג[15].

השסע השני גם הוא היה רווי פעולות אלימות. על רקע הרגשת קיפוח ממסדי שנשלט על ידי האשכנזים שהגיעו מאירופה, מוחים העולים ממדינות צפון אפריקה ומדינות הים התיכון וצאצאיהם על יחס מפלה פער כלכלי, גישה מוגבלת למשאבים של המדינה ואפליה בכל תחומי החיים . ביטוי ראשון לשסע זה היה במהומות וואדי סאליב בשנת 1959. המהומות שהתחילו בחיפה התפשטו עד מהרה לעכו, תל חנן, מגדל העמק ובאר שבע ועוד ערים בארץ. אולם בגלל שהוצגו כפעילות של גורמים פליליים נשכחו מהר מאוד הגורמים האמיתיים של המהומות עד שהתפרצו שוב בעוצמה כעבור 12 שנים עם עלייתם של הפנתרים השחורים[16].

ב- 1971 בסיוע של קבוצות השמאל שי"ח ומצפן קמו הפנתרים השחורים. פעילותם הראשונה הפגנה של מאות תושבי שכונות וסטודנטים הסתיימה במפגש אלים בינם לבין המשטרה מאחר וההפגנה הייתה ללא רישיון. ראשי הקבוצה עברו את כל מסלול הייסורים של קליטה לא מתאימה: צעירים מרוקאים צאצאים למשפחות מרובות ילדים שעם הזמן התמוטטה בהם סמכות דמות האב, שיושבו בישובים ערביים נטושים בתנאים גרועים, בוגרי מערכת חינוך יסודי בלבד, אי שירות בצבא והעסקה מוגבלת בלבד. השם שנבחר לקבוצה הזו אינו מקרי ומהווה הזדהות עם שחורים אחרים שנדפקו על ידי המערכת הממסדית וכעת הם פועלים נגדה – השחורים מארצות הברית בשנות השישים.

האלימות של הפנתרים השחורים נבעה הן מתחושת הקיפוח העדתי, נוקשות המשטרה בטיפול בהפגנות, ועימות אישי עם ראש הממשלה גולדה מאיר שאמרה עליהם ש"הם לא נחמדים". בשורה של כ- 10 הפגנות אלימות, בירושלים בעיקר, שבהן נופצו שמשות של מכוניות וחלקן אף הוצת, הותקפו שוטרים ונפצעו עשרות מפגינים ושוטרים. הפגנות הפנתרים השחורים היו ביטוי אלים של מצוקה שנמשכת כבר 20 שנה. אולם המהומות הצליחו להשיג את מה שרצו הוקמה וועדה מיוחדת לבדיקת נוער במצוקה על ידי ראש הממשלה והצעות כלכליות הוצעו לראשי הפנתרים השחורים מה שבסופו של דבר הביא לקצו של הארגון.

ביטוי חדש לאותו שסע היא תקומתה של מפלגת ש"ס בבחירות 1984 ועד ימינו שיש למפלגה 17 מנדטים הכנסת. ש"ס מהלכת על מחאה בשני מגזרים קיפוח עדתי וקיפוח דתי כאחד. כאשר היא מנצלת את תחושת הקיפוח ומקימה רשת חינוך עצמאית ליהודי ספרד דתית ומגייסת את אנשיה תחת הסיסמה "להחזיר עטרה ליושנה"[17].

יחסיהם של ערביי ישראל ומדינת ישראל היה תמיד סלע מחלוקת בשני העמים שנאלצו לחיות תחת אותה קורת גג מדינית. עד שנת 1967 היה מגזר זה נתון תחת השלטון הצבאי של מדינת ישראל והיה מוגבל בצעדיו. אולם גם לאחר הסרת הממשל הצבאי לא זכו ערביי ישראל לחיים שווים במדינת ישראל. המחאה הראשונה של ערביי ישראל התפרצה ב- 30.3.1976 ,ביום שיקרא כעבור שנים 'יום האדמה' . פעולות המחאה האלימות הגיעו כאשר ממשלת ישראל להפקיע אדמות מערביי ישראל. כוח צה"ל שעבר בסביבה הותקף על ידי מפגינים ערבים ופתח עליהם באש. עוצר הוטל על הכפרים אולם הוא לא הועיל והתפתחו עימותים קשים בין חיילים לבין מפגינים ערבים.

עובדה מעניינת היא שדווקא מארגני ההפגנות, מפלגת רק"ח, לא היו מעוניינים שהם יגלשו לפסים אלימים אלא רצו ליצור סולידריות ערבית כוללת כנגד הפקעת אדמות על ידי מדינת ישראל, מנהג שהיה נהוג בשנות החמישים אך הופסק כעבור זמן. האלימות פרצה משלושה מוקדים שמארגני ההפגנה לא צפו: פער בין תחושת עוצמה ובין תחושת קיפוח, דינמיקה פנימית של מאבק על הפסקת ההפקעות ועלייה של ארגונים רדיקליים שלמארגני ההפגנות לא הייתה עליהם שליטה.

אותן תנועות רדיקליות החריפו את המאבק בממשלת ישראל כאשר אימצו שיטות לחימה ממאבקם של הפלסטינים מהשטחים נגד צה"ל. עם הזמן הוקמו תנועות מחאה 'בני הכפר' ו 'התנועה הלאומית המתקדמת' אשר עלייתם מראה את תהליכי השינוי של החברה הערבית במדינת ישראל[18] : שילוב של מחאה חברתית – כלכלית עם אוריינטציה פלסטינית. פרופסור שפרינצק טוען שהפעילות הערבית שיחקה דווקא לידיהם של הפלגים הימניים של הפוליטיקה הישראלית, אשר עקב אירועים אלו ואחרים יצרו אידיאולוגיה אלימה משלהם בתגובה לאלימות הערבית[19].

השסע האחרון הוא המורכב מכולם, הוא אמנם אינו נושא העבודה הזו, אך הוא מנקז לתוכו, שניים מתוך השלושה הראשונים שהוזכרו מקודם. השסע חילוני – דתי, זהו השסע שמלווה את מדינת ישראל עוד מלפני הקמתה והוא על יחסי הדת וכיצד תהיה זו מונהגת במדינת ישראל. הוויכוח ניטש בין החילונים אשר רוצים לראות במדינת ישראל מדינה דמוקרטית מתקדמת חילונית אשר תקיים הפרדה מלאה בין דת למדינה. לעומתם מן הצד השני יש את הדתיים ובראשם חוגים חרדיים אשר רוצים לראות במדינת ישראל מדינה יהודית אשר חלים בה חוקי ההלכה. אותו מאבק מתחיל בכתיבת מגילת העצמאות אשר כתובה בה שמדינת ישראל תהיה מדינה דמוקרטית ויהודית, לכאורה שתי מטרות הנוגדות זו את זו.

ביטויים למאבקים אלו היו לאורך כל שנות המדינה החל מקבלת חוקים פרו יהודיים כמו חוק השבות חוק איסור גידול חזיר וממשיך בהצהרת המפד"ל שתפיל את הממשלה אם יהיו הצגות בתיאטרון בתל אביב בשבת והפלתה בשנת 1977 בגלל נחיתת מטוסים של חיל האוויר לאחר כניסת השבת, הפגנות חרדיות נגד פתיחת קולנועים ומסעדות בשבת בירושלים, מאבק על השמיטה בחודש הקודם לבין הרבנות הראשית ולרבנים חרדים אשכנזים ועוד הפגנות בנושאים שונים.

בתוך במאבק הדתי – חילוני נוצר מאבק משני אך לא פחות חשוב המאבק של העדה החרדית במדינת ישראל הציונית. נציגיה העיקריים הם העדה החרדית נטורי קרתא וחסידי סאטמר, שלושת קהלים אלו רואים במדינת ישראל חילול ה' ואת היותה מדינת חילונית כקללה ועשו הכל על מנת להיבדל ולמחות נגד המדינה הציונית. החרדים ניהלו הפגנות אלימות במיוחד לאור חילול השבת שנעשה במדינה, יידו אבנים על מכוניות שנסעו בשבת באזורים חרדיים בעיקר בשכונות חרדיות ב-ירושלים, אי שימוש בשפתם של הציונים (עברית), סירוב להתגייס לצבא, בראש המפגינים עמד אז הרב עמרם בלוי שספג מכות מצד השוטרים ועשה הכל על מנת להפריע לקיום של מה שהוא ראה כחילול שבת ואף ישב מספר פעמים בכלא בשל הפרות סדר שביצע. ההפגנות חרדיות הגיעו כל עת שהיה חשש שהמדינה הציונית מסכנת אינטרסים דתיים: חפירות ארכיאולוגיות במה שנחשד כקברים קדומים, פתיחת אצטדיון כדורגל, בניית כביש רמות בירושלים, הקמת אוניברסיטה מורמונית בעיר, פרסום תמונות שנתפסו כתועבה על ידי החרדים בתחנות אוטובוס, ופתיחת קולנועים ומסעדות בערבי בת שהייתה לדגל אדום מבחינת החרדים.

מעניין לציין שבתוך העדה החרדית מועלות לא פעם אלימות פנימית כנגד קבוצות חרדיות שונות ובינם לאנשים המוגדרים כסוטים מן המחנה. מקורה של אלימות זו הוא באיום החיצוני של החילונים ובמבנה של החברה החרדית. היא מחולקת לשניים כאשר חלק אחד הוא בין חצרות הרבנים והחסידיות השונים והחלק השני הוא כפיית חיים חרדים על יחידים אשר אינם מצייתים לכל החוקים. מאחר והחברה החרדית היא מוניסטית היא אינה יודעת להפנים סכסוכים או להתגבר על חילוקי דעות אלא בדרכים אלימות בין התומכים של הרבנים השונים. פעולות אלימות אלו כוללות איומים ברצח, כרוזי שטנה, הזמנות אמבולנסים ומכבי אש לבתים של מושאי האלימות, שפיכת אשפה.

אחד השיאים של האלימות הפנים חרדית הייתה כאשר חסידות בעלז פרשה מן העדה החרדית ב- 1980 והסכימה לקבל על עצמה את הבד"ץ של אגודת ישראל. הדבר נחשב כבגידה בעדה החרדית והביא למלחמה שלמה בתוך הקהילה החרדית. מקרה נוסף של אלימות כזו הופעלה נגד ח"כ בנימין מיינץ ב- 1959 אשר הפר הוראת רבנים והצטרף לממשלת בן גוריון. ההתקפה שהחלה התפשטה על כל מצביעי פועלי אגודת ישראל שבראשה עמד מיינץ והפכו למלחמת חרמה נגדם. מקרה נוסף של המלחמה הפנימית בעדה החרדית היה בהכאתו של ח"כ מנחם פורוש ב- 1984 על ידי חסידי גור לאחר שהעז לצאת נגד הוראתו של הרבי מגור לפרוש מהכנסת.

האלימות הפנים חרדית אשר מופעלת נגד הסוטים מדרך הישר החרדית למרות אזהרות של הקהילה עבירות אלו כוללות: ניאוף התעסקות עם חומר פורנוגרפי, הליכה לזונות, והתקרבות יתירה לנשים. לשם כך הוקמו ב- 1920 משמרות צניעות אשר מאתר סוטים מן הנורמה המקובלת בחברה החרדית ועוזר להם לשוב למוטב בין אם בדרכי נועם ובין באלימות. המשמרות מאורגנות בצורה כמעט צבאית אשר מחולקת לחוליית מודיעין, יחידה אשר מיידעת את ההורים ואת הסוררים אשר חורגים מן החברה ויחידה של הוצאה לפועל של עונשים אשר נקבעים על ידי הרבנים.

הבעיה העיקרית של החברה הישראלית היום היא כאשר השסעים השונים הולכים וחוברים יחד. היום השסעים האידיאולוגי העדתי והדתי התאחדו והם מעלים את פוטנציאל האלימות כאשר נתפס שמן הצד האחד ישנו את האשכנזי החילוני והשמאלני ומצדו השני של המתרס ישנו את הדתי הימני הספרדי. נוצר מצב שבו השסעים השונים מעלים את פוטנציאל האלימות בחברה הישראלית.

גוש אמונים.

איש לא צפה את תקומתו של גוש אמונים, לא את מקורותיו ולא את אחריתו בהיסטוריה הישראלית. פרופסור שפרינצק מגדיר את גוש אמונים כקבוצה החוץ פרלמנטרית האיכותית ביותר של ישראל. הוא רואה בהנהגתו של הגוש נכונות להקרבה והגשמה עצמית, אי- חומרנות בולט ונחישות ללכת עד הסוף[20]. אנשיו על פי דני רובינשטיין הם בני דור המדינה, בעלי השכלה דתית גבוהה, אשכנזים במוצאם ומבוססים כלכלית. אנשים אלו אשר בשנותיה הראשונים של המדינה הרגישו כזנבו של המחנה הציוני החליטו לעשות מעשה[21]. במשך שנים הייתה הציונות הדתית בעלת רגשי נחיתות לעומת שני המחנות שהיא ניסתה לקשר ביניהם: הציונים והחרדים. היא התגוננה מפני החרדים אשר ראו בה כדוחקת בקץ ומשתפת פעולה עם כופרים ומצד שני התגוננה אל מול ההנהגה הציונית אשר ראתה בה שארית אנכרוניסטית של אורח חיים גלותי. האופי המתגונן המשיך ביצירתם של מסגרות חינוכיות תרבותיות נפרדות כגון רשת חינוך ממלכתי-דתי, תנועת נוער של בני עקיבא, גיוס ליחידות משלהם במסגרת ישיבות ההסדר שבראשם עומדת ישיבת מרכז הרב והעומד בראשה הרב צבי יהודה קוק, קיום של מסגרות דתיות במדינה לשמירת השבת כל אלה יצרו תחושה של מזדנבים מאחורי המחנה. ד"ר פלג טוען שדווקא אותה התבדלות מהישראלים ויצירת תחושת ההזדנבות מאחורי המחנה הם שיצרו אצל בוגרי המסגרות הללו תחושת מצוקה שגונבים להם את המדינה. תחושה שמדינת ישראל, מדינתם, לא מתעצבת בדמות המדינה היהודית שהם היו שואפים אליה. דווקא אותה הפרדה יצרה דואליות אשר הביאה לתסיסה של התנועות הדתיות לאומיות שהביאה ליצירת ציונות אחרת. מה שהביא לעלייתו של גוש אמונים הוא ההפתעה שהייתה במלחמת יום הכיפורים לאחר ההצלחה של מלחמת ששת הימים. מאורע אשר לפי ראשי גוש אמונים נצפה על ידי המורה הגדול של רוב מנהיגי התנועה, הרב צבי יהודה קוק[22]. מלחמת ששת הימים נתפסה כנס על ידי רוב המדינה אולם על ידי מי שיהיו מנהיגי גוש אמונים המאורע נתפס כנס משיחי ותוצאות אותה מלחמה הם תחילתה של הגאולה. הנס הזה התחיל להתלוות בפעולות של התיישבות חדשה בשטחים החדשים כמו הקמת כפר עציון מספר שבועות לאחר שהמלחמה. תחושת הנס הזה התחילה מפעמת באותם צעירים תומכי מפד"ל הם הרגישו מיוחדים אחרים, הם לא ראו בהיותם דתיים חיסרון כמו ההנהגה הוותיקה של המפד"ל אלא הם ראו בזאת יתרון. הם בקשו להפוך את תנועת המפד"ל מתנועה שמשתפת פעולה עם ההנהגה החילונית לתנועה עם השקפת עולם חברתית פוליטית כללית. אותו ויכוח בין צעירי המפד"ל שבראשם עמדו זבולון המר, יהודה בו מאיר, הרב משה לוינגר, יואל בו נון לבין ההנהגה הוותיקה של המפד"ל אז בראשות יוסף בורג. המשותף לצעירי המפד"ל הוא לימוד בישיבות הסדר תיכוניות ובראשן מרכז הרב בירושלים, פעילות בתנועת הנוער של הציונות הדתית 'בני עקיבא' ושירות בגרעיני הנח"ל הדתיים. אולם הגורם שהוא המשפיע ביותר על עולמם של אותם צעירים הנו דמותו של העומד בראש הישיבה הגדולה ביותר של הציונות הדתית והעומד בראשה - הרב צבי יהודה קוק . הרב, בנו של הרב אברהם קוק שהיה רבה הראשי של ישראל, רקם קשר אישי מיוחד עם נוער הכיפות הסרוגות חי חיים סגפניים ותמך בקירוב לדת על ידי אהבה ולא מתוך כפייה . כמו אביו, תמך הרב קוק הצעיר בבניין הארץ ולחלוצים הציוניים, מרביתם אמנם לא שמרו על שבת וכשרות אך הם קיימו בגופם את מצוות בניית הארץ . אהבה זו הגיעה עד לבוז ליהדות החרדית אשר אינם רואים במדינה הציונית הנבנית תחילת הגאולה ולומדים כל היום למידה בטלנית. הרבנים קוק, האב והבן, ראו בחלוצים החילוניים את קיום רצונו של האל שרוצה שהארץ תיבנה על ידם, שכן שיבת היהודים לארצם היא תחילת הגאולה . יתירה מזאת הרב קוק רואה אף בצה"ל קדוש ביותר שכן הוא מייצג את שלטונו של העם הקדוש לאל בארץ הקודש[23] . הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים הולידו אצל הרב קוק הבן רגשות שהמשיח והגאולה עומדים להגיע. הבן מוסיף על משנת אביו אקטיביות פוליטית לזירוז הגאולה, ויישוב הארץ כמצווה קדושה[24]. מצוות יישוב הארץ הייתה החשובה ביותר בעיניו של הרב קוק הוא ראה בה ערך עליון, שהוא מנחיל לכלל תלמידיו בישיבת מרכז הרב – לעם היהודי ישנה בעלות על חלקי ארץ ישראל כולל אלו ששוחררו במלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים תפסה את כולם בהפתעה גמורה. המלחמה נפצה לחלוטין את הרגשת תחילת הגאולה שהייתה לאחר מלחמת ששת הימים. איבוד השליטה שהיה במלחמה הוציא את התוכן מתוך ההצהרות הציוניות הרגילות ונוצר מעין וואקום אידיאולוגי. תנועות מחאה רבות שקמו ניסו למצוא תשובה למחדל שהיה אולם איש מהם לא הצליח. וועדת אגרנט שקמה הטילה את כל האחריות על הדרג הצבאי והעומד בראשו הרמטכ"ל דויד אלעזר. אולם התחושה הייתה שכל המערכת רקובה מבפנים – בסופן של פעולות מחאה רבות שלא צלחו את יעדן נשארה רק קבוצה קטנה של מפגינים שהייתה לה את התשובה. אנשים אלו ראו כפתרון רק דרך אחת: חיזוק האמונה בגאולה הקריבה. הם ראו בכל ויתור ונסיגה נטישת דרך האמונה. זו הייתה האידיאולוגיה שלהם למצוקה הקיימת בעם והם התחילו להתארגן, כך מתחילות כל הפעולות של אלימות פוליטית קיומה של מצוקה כל שהיא אשר גורמת לאנשים לחפש את שורש הבעיה שלהם ומציאת אידיאולוגיה אשר תפתור את אותה בעיה.

אל אותם צעירים אשר החלו מתארגנים הצטרפו גם חילוניים רבים לחלק מהרעיונות שייצג גוש אמונים, אלה תמכו ברעיון ארץ ישראל השלמה כגון: יהודה הראל, משה שמיר, אליעזר ליבנה, צבי שילוח, אריק שרון, גאולה כוהן הם הסכימו ללבוש הדתי של פעולות הגוש המתהווה. בראש גוש אמונים עמדו רבנים של הציונות הדתית: הרב קוק, חיים דרוקמן, משה לוינגר, יוחנן פריד, שלמה גורן, ומשה צבי נריה. רבנים אלו שימשו כגב הלכתי מוביל לאנשי הגוש. לגוש קמו גם אנשי מעש כגון: חנן פורת, בני קצובר, וזבולון המר.

אנשי הגוש החלו בפעולות התיישבות רבות שהראשונה מביניהן הייתה ביישוב קשת שבגולן באביב 1974. ההתיישבות באה לאחר שהתברר שבמשא ומתן עם סוריה עמדו להחזיר לסורים את קונייטרה. החשש שיווצר תקדים להחזרת חלקים מארץ ישראל הביא את אנשי גוש אמונים לפעולה . יחד עם אנשי הקיבוץ המאוחד התיישבו מספר צעירים בבונקר של העיר ההרוסה והקימו יישוב חדש – קשת. בסוף מאי 1974 לאחר שיחות ההפרדה היה קשת יישוב בתוך גבולות מדינת ישראל. וזאת לאחר שחביות הגבול שסימנו את הגבול החדש הוזזו על מנת להכיל את הישוב בגבול הישראלי. פעולת קשת ופעולות אחרות ייצרו לגוש אמונים תווית של מורדים אחרים. אנשי הגוש הצליחו לפעול נגד דעת הממשלה בניגוד לחוק, אולם ללא פעילות אלימה מצדם נגד נציגי החוק. למעשה נמנעו אנשי גוש אמונים בתחילת דרכם מגלישה לאלימות על מנת להשאירו במעין הסכמה לאומית על כולם[25].

נוצרה תבנית פעולה של גוש אמונים וראשיה. כל ישוב שהוקם קם על מנת למחות נגד החלטה כל שהיא של ממשלת ישראל. מעלה אדומים וורד יריחו הוקמו על מנת למחות נגד תכנית אלון, אלון מורה קמה על מנת למנוע ניסיון לנסיגה בשומרון. בכל ההתיישבויות הללו היה תיאום והודעה מראש לכל הגורמים כולל עיתונות. אולם הממשלה הגיבה לכל ניסיון התיישבות בצורה רכה ומבינה. גרשון שפט מתאר שאת הקשר עם העיתונאים שנוצר, אותו קשר ישרת היטב את פעולות גוש אמונים, העיתונות תשמש כשופר לפעילות הגוש[26]. אנשי גוש אמונים שרואים עצמם כחלוצים מיישבי הארץ מסרבים להתיישב איפה שהממשלה רוצה שיישבו ומסרבים לתוכניות להתיישב בבקעת הירדן.

ממשלת ישראל נוקטת באמביוולנטיות כלפי אנשי גוש אמונים. ההתיישבויות השונות שמקימים אנשי גוש אמונים מקבלות שמות שונים על מנת להסוות את מטרתם האמיתית ועל מנת למנוע רושם כאילו ישראל עושה מעשים בלתי חוקיים. לעומת זאת אנשי גוש אמונים הצהירו על כוונותיהם בכל אמצעי תקשורת שיכלו. אולם התחכמויות אלו נראו על ידי אנשי גוש אמונים כחולשה של הממשלה ולמעשה נתפסו כהערכה לצעירים הללו אשר מיישבים את ארץ ישראל בלהיטות רבה כל כך והבלגתה על הפרות הסדר רק חיזקו את ידיהם של המתיישבים[27]. אנשי גוש אמונים ראו בעצמם התשובה למשבר ההגשמה הציונית וראו עצמם נוטלים אחריות כבדה על עצמם ואחראים על התעוררות ערכים רוחניים ויהודיים.

זוהי תחילתה של הקיצוניות של אנשי גוש אמונים, הם רואים עצמם כפתרון היחיד למצוקה שהייתה במדינה לאחר מלחמת יום הכיפורים, האידיאולוגיה שהם בנו לעצמם הייתה פשוטה וברורה של התיישבות בכל מקום אפשרי על מנת לזרז את הגאולה, היא גם חילקה את עם ישראל לטובים ורעים מבחינה מוסרית ממשלות ישראל השונות (ללא הבדל בעומד בראשן ) היו ממשלות הספר הלבן, ממשלות המערך זכו במיוחד לביקורת וכונו ממשלות "היודנריין". חיים בר לב היה לבוגד שחצה את הקווים והיה לאויב וגם ממשלת בגין ובגין עצמו הפך לבוגד עם מסירת סיני. אין מקום להרחיב את תפיסותיהם של אנשי גוש אמונים את הערבים והפלסטינים במיוחד באותה מערכת נורמטיבית שבנו לעצמם, הערבים נתפסו כאויב שאין להתפשר עמו וקיבלו על עצמם את תפיסותיו של הרב כהנא[28], גם מדינאים ערביים שניסו להביא להסכמי שלום עם ישראל כמו סאדאת נתפסו כאויבים. פן נוסף בקיצוניות של אנשי גוש אמונים היה בדימויים של אסון העומד להתרחש ושימוש בכינויים מתקופת השואה למתנגדים למהלכיו (ראה להלן). גוש אמונים ניצל את תדמיתו של חלוצים מיישבי הארץ, על מנת לבצע פעולות הגובלות בפלילים על מנת לקדם את מטרותיו ויצא לא פעם נגד החלטות הממשלה, עזרו לו בכך קשריו הטובים עם ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים. הפופוליזם הזה שימש את פעילי גוש אמונים על מנת להציגו כמיישב הארץ בשליחות האל. גורם קיצוני נוסף בקרב אנשי גוש אמונים היא האמונה שרק דרכם בלבד היא הנכונה שכן מנהיגי ישראל נתפסו כקטני אמונה שלא מנצלים את הכוח האמיתי שלהם[29]. ראשי גוש אמונים החלו לראות בשותפיהם החילוניים כלי בידי האל שכן שיתופם יחזק את עליונותם הרוחנית של השותפים הדתיים בגוש אמונים[30].

ההסלמה של אנשי גוש אמונים באה בעקבות הסכם קמפ- דיוויד בשנת 1978. מנחם בגין שעלה לשלטון הבטיח לאנשי גוש אמונים " עוד הרבה אלון מורה". למרות שזכו בעידוד נרחב של הממשלה ותמיכתה המלאה להתיישב באזורים בעלי אוכלוסייה ערבית צפופה והוקמו גרעינים רבים בעידוד אריאל שרון שניסה להשתלט על השטח הכבוש. גוש אמונים ניצב בפני בעיה קשה. המנהיג שהוא העריך, עד עכשיו, בגד בהם ובעקרונות שייצג והלך עם הבוגדים מהשמאל ומה שהחריף את הבעיה היה התמיכה לה זכה מהלך זה. התגובה הייתה הקצנה של מיעוט בתוך גוש אמונים, בעמדות ותקיפה של כל מערכות השלטון. מנחם בגין נטען "מפחד יותר מהגויים מאשר האל"[31]. פעילים של אנשי גוש אמונים החלו לחבור לאלמנטים גזעניים שהחליטו לפעול נגד ערבים על מנת למנוע את תהליך השלום. אלו היו פעולות אלימות מכוונות מתוך תפיסה שהפעולות יביאו לעצירת תהליך השלום, אולם פעולות אלו לא היו יותר מאשר פעולות בריוניות.

הסלמה נוספת באלימות הייתה עם פעילות של ה 'מחתרת היהודית'. שוב ברצוני להזכיר שמדובר במיעוט בתוך אנשי גוש אמונים שאז לא ראו בדרכי האלימות חלק מדרכיהם. פעולות המחתרת באו באמצע שנות השמונים והם כללו פיגועים נגד ראשי ערים ערביות שנתפסו כמוקד לפעילות אנטי יהודית. אלימות זו הייתה חלק מהחיכוך הגובר בין יהודים וערבים ביישובים ביהודה ושומרון שבאה בעקבות התרת הרסן שלממשלת בגין על יישובי גוש אמונים. ממשלת בגין והשר שרון התירו כפי שנאמר לאנשי גוש אמונים להקים יישובים בלב אוכלוסייה ערבית כגון בחברון, שכם ועוד כפרים ערביים ביהודה שומרון וחבל עזה.

בשנות השמונים נעצרה במקצת פעילותו של גוש אמונים ממשלות ישראל קיבלו ושיתפו פעולה עם אנשי הגוש והתפתחו התנחלויות רבות . ממשלת האחדות הלאומית שהשאיר את גוש אמונים והימין הקיצוני מחוץ למעגל השליטה במדינה, סייעה בהפיכת גוש אמונים לתנועת התיישבות ממסדית אך הפועלת מחוץ לפוליטיקה הממסדית. אולם מצב זה משתנה ב- 1992 עם עלייתו של יצחק רבין לשלטון וחתימת הסכמי אוסלו.

בשנים אלו החלו המתנחלים לבסס את שליטתם ביש"ע החלה החלת אידיאולוגיה של דה-לגיטימציה רוחנית של מדינת ישראל[32]. מגמה זו הלכה והתחזקה בתמיכתם של רבנים שהלך ותמך בגילויי אלימות נגד ערבים, שהרי הם האויב הגדול ביותר. נוצרה אידיאולוגיה של לאומנות ושנאת זרים עם שילוב של התנשאות דתית צרת אופקים. ביטויים לכך ניתן למצוא בפעילותה של המחתרת היהודית, פעולתו של ברוך גולדשטיין בחברון שהסתיים ברצח כ- 30 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה ב- 1994, ועוד פעולות של אנשי כהנא.

לאותה דעה הצטרפו חרדים שבעקבות שינויים פנימיים החליטו לוותר על הניטרליות הפוליטית-מדינית שלהם וחברו לגוש אמונים בדעה שהדרך לגאולה עוברת ביישוב הארץ כולה. חבירה זו של המחנה החרדי למחנה הלאומני הגבירה את פוטנציאל האלימות בקרב המתנחלים. נוצרה חבירה של שסעים בין השסע הדתי- חילוני לבין השסע מדיני ואלה העלו את סף האלימות לממדים שכמותם לא נראו אז בארץ. אולם אנשי גוש אמונים מעולם לא נתקלו בהתנגדות מן המחנה השמאלני-חילוני למעשיהם. הברית שהייתה קיימת ביניהם על הבנה בשתיקה אפשרה לגרעין הקיצוני של אנשי גוש אמונים להמשיך במעשיהם ללא הפרעה. עד ל- 5 בנובמבר 1995[33].

תהליך ההקצנה שהחל נבע מכמה סיבות: אנשי הגוש הפכו עם השנים לבעלי משפחות מכובדות שחיים חיים טובים בישובים פורחים והם איבדו מכוחם להמשיך ולהיאבק בכך הפך הגוש מגוף פעיל לבועט לגוף מסורבל וכבד, לגוף הזה קמה הנהגה טכנוקרטית פרגמטית, בצורת מועצת יש"ע, שידעו לפעול עם ממשלות האחדות הלאומית של שנות השמונים, מותו של הר קוק ב- 1982 השאיר את גוש אמונים ללא הנהגה רבנית כריזמטית שתדע לשלב בין הצרכים השונים של גוש אמונים. במקום זאת קמו רבנים קיצוניים שראו את ההתיישבות כפתרון בלעדי לביאת המשיח והם מקימים ב- 1990 את מועצת רבני יש"ע. רבנים אלו התירו שימוש בכוח נגד ערבים הפגנות אלימות ופעולות אחרות על מנת לבסס את השליטה ביש"ע[34]. גורמים אלו הביאו להיחלשותו של גוש אמונים כגף אנטי ממסדי מה שפתח את הפתח להקצנת הדעות והגילויים. עד כדי כך שכאשר מפורסמים הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 והם נחתמים הדבר פותח את הפתח לשיאה של האלימות של אנשי גוש אמונים, בצורתם החדשה כאנשי יש"ע.

הגורם שהופך לכלי נשק בידם של אנשי יש"ע נגד הסכמי אוסלו הוא שורת פיגועים שמתרחשת כשלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם. בתגובה מציע אליקים העצני לפתוח במרד אזרחי, מאז הבחירות ב- 1992 מקדיש עצמו העצני, תושב קריית ארבע, לסוגים שונים של סרבנות אזרחית. הוא מצדיק זאת בנימוקים של הוגים קודמים אשר קבעו שישנם עקרונות שהם מעל חוקי המדינה ואם יש הפרה שלהם יש לצאת נגד המדינה . העצני מבקש את זכותם של המתנחלים למחות על אי הצדק שנעשה להם כאשר מבקשים מהם לוותר על חלקי ארץ ישראל[35].

הפיגועים, כאמור הפכו, לכלי נשקם של אנשי יש"ע שהביאו להקצנה נוספת בעמדותיהם שהיו גם קיצוניות. בשילוב עם קריאותיהם הגזעניות של רבני יש"ע שהמובילים בהם הרבנים שלמה גורן, אברהם שפירא, שאול ישראלי ומשה צבי נריה, אשר ראו בהסכמים סכנה ממשית לארץ ישראל השלמה והחלה תגובת נגד של המתיישבים היהודיים נגד הערבים. בתוך יש"ע החל מאבק פנימי בין הפרגמטיים לבין הקיצוניים כאשר הרבנים תומכים בקיצוניים. בפסקי הלכה שונים שהוציאו הם קראו לחיילים לסרב פקודה למקרה ויורו להם לפנות יישובים, הוויתור על שטחים תמורת הסכם שלום הוכרז כבגידה, והותר מעשי רצח של לא יהודים.[36] הרב שלמה גורן מוציא ב- 1994 פסק הלכה אשר קורא שמסירת חלקים מארץ ישראל צריכה להתקבל בהתנגדות הגובלת במסירות נפש. רבנים אלו בפעולתם הסמלית ביטלו את חשיבותו של הצבא הישראלי, או לחלופין בקדושתו של צה"ל, כפי שראה זאת הרב קוק. היה זה צעד נוסף בתהליך הדה לגיטימציה של המדינה ומוסדותיה שעבר על אנשי יש"ע.

על מנת למנוע את קיומם של ההפגנות יצאה מועצת יש"ע עם גורמים אחרים בימין להפגנות סוערות ואלימות בכל רחבי הארץ. בהפגנות נראתה תמונתו של יצחק רבין לבוש במדי s.s , בובה של רבין תלויה על עמוד תלייה, הליכה עם ארונו של רבין בהפגנות. פסק ההלכה שהוציאו הרבנים על פינוי יישובים הביא את יצחק רבין לעימות חזיתי עם רבני יש"ע, הסלמה נוספת בין השניים נרשמה כאשר הרבנים החליטו לבדוק את האפשרות של העמדת ממשלת ישראל כ 'מוסר' או 'רודף'. אלו הם פסקי הדין החמורים ביותר בהלכה היהודית. אלו הם הבוגדים בעמם לגויים ברכוש או מידע ובכך מביאים למותם של יהודים, עונשם של מוסרים או רודפים הוא מוות. מאחר וארץ ישראל היא קדושה מסירתה לפלסטינים כחלק מתהליך שלום הוא בגידה בעם היהודי. עצם הדיון בשאלה כזו היא עדות מפלילה לאי הכרה בלגיטימציה של מדינת ישראל והעומדים בראשה. זהו היה הצעד החריף ביותר שנעשה אי פעם נגד ראשי המדינה על ידי, האנשים שרצו לזרז את גאולתה. יש לציין שלא כל הרבנים המזוהים עם יש"ע הסכימו לדיון הזה וראו בו מסוכן ביותר, הרב יואל בן נון ראה בו מהלך מסוכן ביותר ותקף את הרבנים שהתירו את הדיון, הרב שלמה אבינר שסירב לקחת חלק בדיון הזה אוסר עד היום על תלמידיו לדון את מנהיגי האומה.

אי הלגיטימיות של פעולות הממשלה בעיני אנשי יש"ע, הפגנות אלימות ביותר נגד הסכמי השלום, התפיסה של מרי אזרחי נגד תהליך השלום ותפיסתו כמעכבת את הגאולה, הביאו את יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין ב- 4.11.1995 בסיומה של עצרת שבאה לתמוך בתהליך השלום וצאת נגד האלימות אשר הפכה לפעילות שגרתית בהפגנות במדינת ישראל.

גוש אמונים לאחר רצח רבין ומסקנות.

הרצח של רבין זעזע את כל המערכת הפוליטית של מדינת ישראל. מה שנתפס כבלתי אפשרי במדינת היהודים הפך לעובדה. הרצח כמו כמעט כל רצח פוליטי השיג בדיוק את המטרה ההפוכה למה שרצה להשיג. תהליך השלום הואץ וקמה האוטונומיה הפלסטינית אשר תהפוך למדינה עצמאית לצד ישראל בזמן הקרוב. דרכו של יצחק רבין הפכה לדרך שרבים רוצים ללכת בה ביניהם ומי שיחליף את רבין בהנהגת מפלגת העבודה, אהוד ברק. אמנם הגה השלטון במדינה נמסר לאחר הבחירות לידיו של בנימין נתניהו, גדול מבקריו של רבין בכנסת, אולם במאי 1999 קיבל אהוד ברק את השלטון והוכיח שדרכו של השלום עדיפה על רוב באוכלוסייה הישראלית.

גוש אמונים היום איבד מכוחו לחלוטין, הוא משולל הנהגה רבנית חזקה אשר תוביל אותו, דור המייסדים שלו הוא היום מבוגר ועבר תהליך התברגנות, והרצח של רבין הוציא אותו מהקונצנזוס הישראלי . אם בתחילת הדרך נתפס גוש אמונים כהמשך ישיר של החלוצים והציונות הרי אחרי הרצח הוא נתפס, בצורתו של אנשי יש"ע, כגוף משיחי קיצוני מבחינה דתית, אלים והרסני. ההוכחה לאיבוד כוחו היו בבחירות החל מ- 1992 בבחירות אלו איבדה ה 'תחייה' המפלגה החילונית של גוש אמונים והימין הישראלי את כוחה הפוליטי, בבחירות הבאות הלכה והצטמקה המפד"ל המפלגה הדתית של גוש אמונים ושרבים יצאו ממנה. אמנם נשמר מקומם של מפלגות הימין בישראל בצורת מפלגת האיחוד הלאומי וישראל ביתנו אולם כוחן קטן לעומת שנים עברו. גם מפלגות בעלות אוריינטציה ימנית בכנסת לא העקרונות של גוש אמונים הם אלה אשר מנחים אותם.

האלימות הפוליטית תישאר למרות הכל בחברה הישראלית. העמקתם של השסעים ואי היכולת לגשר עליהם הולכת וגוברת. במקום שהשסעים השונים ינסו למצוא מכנה משותף לכל כבסיס לחברה טובה יותר, מנסים מנהיגי השסעים השונים להגדיל את יכולתם הפוליטית על ידי הקצנת עמדותיהם. החילוניים נהיים יותר חילוניים והדתיים נהיים יותר דתיים ונעשית הדגשה של השונה על פני הדגשת הדומה.

המאמר מתייחס לאירועים עד שנת 2000 בלבד

לקריאה נוספת - אימגו:

הרהורים על אלימות בני הנוער בישראל

ביבליוגרפיה. 1. רובינשטיין, אמנון, מהרצל ועד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן (תל אביב, 1980) . 2. שפט, גרשון, גוש אמונים הסיפור מאחורי הקלעים, (בית אל 1995) . 3. פלג, שמואל, להפיץ את זעם האל: מגוש אמונים עד ככר רבין, הקבוץ המאוחד, (תל אביב 1997 ) . 4. רובינשטיין, דני, מי לה' אלי: גוש אמונים, הוצאת הקיבוץ המיוחד, ( תל אביב 1982) . 5. ארן, גדעון ארץ ישראל בין דת ופוליטיקה: התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ולקחיה, מכון לחקר ישראל (ירושלים, 1985) . 6. לגזיאל, אילן, אלימות פוליטית בימין הקיצוני בישראל: "כך" מרצח כהנא ועד הסכמי אוסלו, ( ירושלים 1994) . 7. שטרן, ידידיה, צ' נייר עמדה: פסק הלכה בשאלות מדיניות, המכון הישראלי לדמוקרטיה,(1999) . 8. שפרינצק, אהוד, בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, (ירושלים 1995) . 9. רובינשטיין, אמנון, מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות, הוצאת שוקן, (תל אביב, 1997) . 10. רענן, צבי, גוש אמונים, ספריית פועלים, (תל אביב 1980 ) . 11. רודיק, יוחאי, ארץ גאלה: שורשים אידיאולוגיים של הציונות הדתית גוש אמונים והמחתרת היהודית ומערכת יחסיהם עם העולם החילוני במדינת ישראל, המכון הישראלי לחקר משנת הראי"ה קוק, (ירושלים 1989) . 12. ארן, גדעון, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, (ירושלים 1987) . 13. ezrachi, yaron, and rubber bullets: power and conscience in modern israel, farrar, straus and giroux, (new york, 1997). 14. rule, james, b. theories of civil violence, university of california press, (los angeles, 1988). 15. sprinzak, ehud, brother against brother: violence and extremism in israeli politics from altalena to the rabin assassination, the free press, (new york, 199).

[1] מתוך נאומו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין 4.11.1995 לפני שנרצח . [2] פלג, שמואל, להפיץ את זעם האל: מגוש אמונים עד ככר רבין, הקבוץ המאוחד, (תל אביב 1997 ) ע' 9 . [3] פלג, ע' 10 . [4] להבדיל מזו הדתית אשר מיוצגות על ידי תיאולוגים נוצריים ב-ימי הביניים. [5] הובס, תומס, לווייתן . [6] rule, james, b. theories of civil violence, university of california press, (los angeles, 1988) pp. 90-94. [7] rule pp. 120-123. [8] rule pp. 124-128. [9] 69-72 rule, pp. [10] arndt, hanna, on violence, harcourt brace &world(new york 1969) [11] שפרינצק אהוד, בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, (ירושלים 1995 ) ע' 9-10 . [12] פלג, ע' 48-49 . [13] שפרינצק, ע' 11 . [14] שפרינצק, ע' 108 . [15] באותה הפגנה גם נפצע אברהם בורג לימים יו"ר הכנסת . [16] שפרינצק, ע' 44 . [17] אין ברצוני להיכנס לסוגייה זו או לפרט עליה יותר מדי שכן היא לא מעניין המאמר הזה וראויה למסגרת ניתוח רחבה ומיוחדת משל עצמה . סיבה נוספת שאין אני מעוניין לפרט יותר מידי את נושא ש"ס היותו נושא זה בשלבי התפתחות ועדיין לא הגיע לסופו . [18] חשוב לציין שמדובר רק בערביי מדינת ישראל ולא בערבים תושבי השטחים . [19] שפרינצק, עם. 70-74 . [20] שפרינצק, ע' 59 . [21] רובינשטיין, דני, מי לה' אלי: גוש אמונים, הוצאת הקיבוץ המיוחד, ( תל אביב 1982) ע' 12 . [22] רובינשטיין, ע' 22 . עליו גם יבוא פירוט בהמשך . [23] רובינשטיין, ע' 21 . [24] פלג, ע' 58-59 . [25] שפרינצק, ע' 64 . [26] שפט, גרשון, גוש אמונים הסיפור מאחורי הקלעים, (בית אל 1995) ע' 79 . [27] רובינשטיין, ע' 74 . [28] רובינשטיין, ע' 91 . [29] שפט, ע' 163 . [30] רובינשטיין, אמנון, מהרצל ועד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן (תל אביב, 1980) ע' 131 . הרב לוינגר משווה את החילונים לעומרי מלך ישראל שלמרות חטאיו מלך כי הקים את העיר שומרון . [31] שפרינצק, ע' 77. [32] שפרינצק, ע' 103 . [33] רובינשטיין, אמנון, מהרצל ועד רבין והלאה, הוצאת שוקן (תל אביב, 1997 ) ע' 180-181 . [34] שפריצק, ע' 106 . ברצוני לציין שפרופסור שפרינצק רואה בתהליכים אלו גורמים ממתנים אולם אני רואה בהם תהליכים מקצינים שכן הם הביאו לעלייתו של הזרם הקיצוני של גוש אמונים . [35] sprinzak, ehud, brother against brother: violence and extremism in israeli politics from altalena to the rabin assassination, the free press, (new york, 199) pp. 226-228. [36] רובינשטיין, אמנון, ע' 167-169 .

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתן גוטמן