אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדינת הרווחה חלק ג


ציינתי שמחקר שנערך ב-1995 אכן מצא שאנשים שנוטים לתמוך בתכונות "קפיטליסטיות"-הערצה לכח, לכסף, לסטטוס, תחרותיות, אגואיזם, הדוניזם וכו' (ערכים אשר לפרט תועלת אישית ברורה מהם ומוגדרים כערכים של "העצמת האני") נוטים לתפיסות מיליטריסטיות יותר מאנשים שנוטים לתמוך בתכונות "סוציאליסטיות"-עזרה לאחר, סולידריות, הערכת שיוויון, רחמים לחלש, תרומה לקהילה וכו'.

במאמרי הקודמים - מות מדינת הרווחה? ומדינת הרווחה-חלק ב' טענתי שהטענות אודות התמוטטות מדינת הרווחה הם חסרות כל ביסוס. בבדיקה שערכתי בין מדינות רווחה מובהקות נורבגיה, שוודיה, איסלנד, פינלנד,דנמרק, הולנד ובלגיה) לעומת מדינות) קפיטליסטיות מובהקות (ארה"ב, ספרד, צ'ילה, הונג-קונג וקוריאה), מצאתי יתרון מובהק למדינות הרווחה. ע"פ דו"ח ההתפתחות האנושי של האו"ם שיצא ב-2004 (מכיוון שלוקח שנתיים לאסוף את הנתונים הדו"ח תקף לשנת 2002) תוחלת החיים, התמ"ג לנפש, אחוזי האבטלה, אחוזי העוני היחסי, מדד ג'יני לאי-שיוויון, ידיעת קרוא וכתוב, ידיעת קרוא וכתוב פונקציונלית (שימוש ראוי והולם ביכולת זו מעבר לידיעה בסיסית של קרוא וכתוב), הפערים בין העשירון העליון לתחתון, שיעור תמותת התינוקות, שיעור תמותת הנשים היולדות, מספר מקרי מחלת השחפת (מחלה זו נחשבת למחלה של העולם השלישי ואמורה לא להופיע במדינות מפותחות, משום כך היא מופיעה כסמן לבדיקת מערך הרפואה במדינה נתונה), אחוזי האוכלוסיה שלה גישה קבועה לתנאי תברואה ראויים, אחוזי האוכלוסיה שלה גישה קבועה למקורות מים ראויים ומיקום במדד ההתפתחות האנושי של האו"ם (שבודק תוחלת חיים, תמ"ג לנפש, רמת בריאות ורמת חינוך), מראים שרמת החיים במדינות הרווחה גבוהה מרמת החיים במדינות הקפיטליסטיות. בבדיקה שערכתי גיליתי שבכל אחד מהנתונים הנ"ל התוצאות של מדינות הרווחה טובות יותר (בדיקתי כללה את המדינה עם התוצאה הטובה ביותר, המדינה עם התוצאה הרעה ביותר וממוצע מדינות הרווחה לעומת ממוצע המדינות הקפיטליסטיות). ובשביל הטוענים שפיתוח טכנולוגי הוא מה שקובע את ההצלחה העתידית, הראתי ששיעור מספר המדענים ושיעור תפוצת האינטרנט גבוה במדינות הרווחה מהמדינות הקפיטליסטיות. אף טענתי שהשיטה הסוציאל-דמוקרטית משפיעה על שאר התחומים בחברה. עקרונות של שיוויון, סולידריות ועזרה לחלש ישפיעו הן על הלך הרוח במדינות הרווחה והן על התערבות ממשלתית שמטרתה עזרה ומחוייבות לשיוויון והראתי שאחוזי הנשים המכהנות הן בפרלמנטים והן בממשלות של המדינות השונות גבוה לאין שיעור במדינות הרווחה לעומת המדינות הקפיטליסטיות. אף מחוייבותן של מדינות הרווחה לעזרה למדינות הלא מפותחות גדולה ממחוייבותן של המדינות הקפיטליסטיות. מדינות הרווחה, כפי שהראתי במאמרי הקודם, תורמות אחוז גבוה יותר מהתל"ג שלהן לקרן שבבעלות האו"ם שמטרתה עזרה למדינות עניות לעומת המדינות הקפיטליסטיות. עלי אף לציין שאחוזי השרות באו"ם ממדינות רווחה כדוגמת המדינות הסקנדינביות, הולנד ובלגיה גבוהים ביותר. בניגוד לתושבי מדינת ישראל, אשר לא מעריכים את האו"ם במיוחד, בשביל תושבי מדינות אלו, האו"ם נתפס כגוף אשר מטרתו להביא לשלום עולמי ולעזור למדינות עניות. עוד הראתי שבאופן קונסיסטנטי השיטה הסוציאל-דמוקרטית שואפת לשלום ולפתירת סכסוכים ע"י הסכם ופשרה בין הצדדים, בניגוד לשיטה הקפיטליסטית אשר היא לוחמנית יותר. לא רק שמדינות סוציאל-דמוקרטיות תוקפניות פחות, אלא שבתוך כל מדינה מצדדי הסוציאל-דמוקרטיה ינטו להתנגד לפתרונות מלחמתיים, בעוד מצדדי הקפיטליזם ינטו לתמוך בפתרונות אלו. כך בארה"ב, בריטניה, שוודיה, צרפת וכל מדינה אחרת שתשימו במשוואה לאורך ההיסטוריה (ע"פ מחקרו של ארנסט מורק). לבסוף ציינתי שמחקר שנערך ב-1995 אכן מצא שאנשים שנוטים לתמוך בתכונות "קפיטליסטיות"-הערצה לכח, לכסף, לסטטוס, תחרותיות, אגואיזם, הדוניזם וכו' (ערכים אשר לפרט תועלת אישית ברורה מהם ומוגדרים כערכים של "העצמת האני") נוטים לתפיסות מיליטריסטיות יותר מאנשים שנוטים לתמוך בתכונות "סוציאליסטיות"-עזרה לאחר, סולידריות, הערכת שיוויון, רחמים לחלש, תרומה לקהילה וכו' (ערכים אשר לפרט אין תועלת אישית ברורה מהם ומוגדרים כערכים של "התעלות מעל האני"), במחקר שערך אריאל רובינשטיין (חתן פרס ישראל לכלכלה) הוא מצא שהשיטה הקפיטליסטית מעודדת אגואיזם ומגבירה את האלמנט האנוכי והאגואיסטי אצל הפרט. לפני שנמשיך אני רוצה לגעת בעוד קצת נתונים כלכליים. מכיוון שכמות הנתונים שציינתי במאמרי הקודמים היא מופרזת, לא אעייף את הקוראים עם השוואות נוספות, אלא אציין את המדינה שנתוניה הם הטובים ביותר בכל קטגוריה.

המדינה שאזרחיה מוציאים את הסכום הקטן ביותר על בריאות היא נורבגיה (מכיוון שההוצאה הממשלתית מספקת בריאות ברמה גבוהה ואין לתושביה צורך רב בהוצאה על בריאות פרטית), המדינה בה אחוזי הסיכויים הגבוהים ביותר להגיע לגיל 60 היא שוודיה, המדינה עם אחוזי האבטלה ארוכת הטווח הקטנים ביותר היא נורבגיה, המדינה עם הגרעון הגדול ביותר היא ארה"ב. אפילו אחוזי הצמיחה אשר היו אמורים להיות היתרון הברור של המדינות הקפיטליסטיות על מדינות הרווחה אינן כאלה ע"פ דו"ח זה. אחוזי הצמיחה בשנים 1990-2002 דומים ברוב המדינות שבהשוואתנו ועומדים על 2%-2.2. כך לדוגמא אחוזי הצמיחה הממוצעים בארה"ב בין 1990 ל-2002 עומדים על 2%, מספר זה זהה לאחוזי הצמיחה בשוודיה בשנים אלו וקטן מאחוזי הצמיחה בנורבגיה,פינלנד,איסלנד,דנמרק והולנד. אף בדיקה של נתונים נוספים בכל הנוגע למצב הנשים בארצות שבהשוואתנו מלמדת אותנו שתפיסת השיוויון הסוציאל-דמוקרטית אינה מוגבלת לשיוויון כלכלי ומעמדי אלא כוללת גם שיוויון מגדרי. שיעור הפעילות הכלכלית של הנשים באיסלנד גבוה יותר משיעור הפעילות הכלכלית של נשים בשאר המדינות ואילו בשוודיה נמצא את שיעור הפעילות הכלכלית של הנשים כאחוז משיעור הפעילות הכלכלית של הגברים הגבוה ביותר, בשוודיה אף הפער בין ההכנסה הנשית הממוצעת להכנסה הגברית הממוצעת הקטן ביותר. יש לציין שארה"ב היא המדינה היחידה מבין המדינות שבהשוואתנו שסירבה לחתום על אמנה בינ"ל ב-1979 שבה התחייבו המדינות שחתמו לפעול למען ביטולן של כל סוגי האפליה כנגד נשים. מדינה זו היא אף המדינה היחידה בהשוואתנו שסירבה לחתום על אמנה בינ"ל מ-1966 אשר החותמים עליה התחייבו להעניק לאזרחיהם זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. אמנות אחרות אשר ארה"ב סירבה לחתום עליהן כוללות את שתי האמנות למען חופש ההתאגדות והמשא ומתן הקולקטיבי, שתי האמנות לביטול האפליה בתעסוקה, אמנה אחת מתוך שתיים לביטולה של עבודה כפויה ואמנה אחת מתוך שתיים לביטולה של עבודת ילדים (יש לציין שארה"ב אף סירבה לחתום על אמנה לזכויות הילד מ-1989). קוריאה סירבה לחתום על שתי האמנות למען חופש ההתאגדות והמשא ומתן הקולקטיבי ושתי האמנות לביטולה של העבודה הכפויה, בעוד שאר המדינות חתמו על כל האמנות (מלבד הונג-קונג אשר איננה עצמאית). תומכי הקפיטליזם הנאו-ליברלי בוודאי יטענו שאומנם מדינת הרווחה מספקת רמת חיים גבוהה לתושביה ומגבירה את השיוויוניות בחברה, אך היא גם מעודדת סיאוב ושחיתות. אולם הנתונים מראים אחרת. ארגון השקיפות העולמי אשר מפרסם מדי שנה את מדד השחיתות העולמי דירג את פינלנד כמדינה בה השחיתות היא הקטנה ביותר, במקום השלישי והרביעי במשותף מדורגות דנמרק ואיסלנד, במקום השישי שוודיה, במקום השמיני נורבגיה, במקום ה-10 הולנד, במקום ה-16 הונג-קונג, במקומות ה-18,17 ו-19 במשותף מדורגות בלגיה וארה"ב (ביחד עם אירלנד), במקום ה-20 צ'ילה, במקום ה-22 ספרד וסוגרת את הרשימה היא קוריאה שמדורגת במקום ה-47 ולפי מדד זה היא המדינה המושחתת ביותר מבין המדינות שבהשוואתנו.

כפי שאנו רואים ממדד זה המדינות הקפיטליסטיות יותר מושחתות ממדינות הרווחה. הדבר נובע, לעניות דעתי, גם מהמצב החומרי הטוב של כל שכבות האוכלוסיה במדינות הרווחה (בניגוד למדינות הקפיטליסטיות בהן רק שכבות מסויימות באוכלוסיה נהנות מהעושר), מצב אשר מפחית את הצורך להיות מושחתים וגם משוני בתפיסת העולם בין הקפיטליזם לסוציאליזם. הגישה הסוציאל-דמוקרטית אינה מתנגדת להשגת רכוש, אולם בגישה הקפיטליסטית מטרה זו הופכת למקודשת, היא מהווה את התכלית והמטרה של החיים והקיום האנושי. כל פרט הוא פרט רציונלי השואף בראש ובראשונה למקסם את תועלתו הכלכלית לפי גישה זו. בחברות בהן גישה זו רווחת, העכבות והרסנים הפנימיים של הפרט יתרופפו ביתר קלות כאשר באפשרותו להרוויח כסף רב, אפילו במידה והדבר כרוך בשחיתות. חברות שמקדשות רדיפה אחרי הכסף לא צריכות להתפלא אם השחיתות מתפשטת בקרבן. נתון מעניין נוסף על פינלנד הוא שתלמידיה של פינלנד השיגו את התוצאות הטובות ביותר במבחני "פיזה" הבינ"ל אשר בודקים הבנת הנקרא, מתימטיקה ומדעים. ע"פ מבחנים אלו, רמת בתי הספר בפינלנד היא הטובה בעולם. אף הטענה שהמדינות הסוציאל-דמוקרטיות מפרקות את מדיניות הרווחה שלהן אינה נכונה. בדו"ח ההתפתחות האנושי נתונים תקציבי החינוך והבריאות של המדינות השונות. תקציב החינוך גדל בשוודיה,בבלגיה,באיסלנד ובפינלנד ב-2002 לעומת 1990 (אין נתונים על ההוצאה הממשלתית על חינוך בדנמרק ב-1990, אולם בהתחשב בעובדה שתקציב החינוך שלה ב-2002 כאחוז מהתמ"ג היה הגבוה בעולם, יש יסוד סביר להאמין שתקציב החינוך בדנמרק בשנים אלו גדל). תקציב הבריאות בנורבגיה ואיסלנד גדל בשנים אלו, כאשר בדנמרק ובהולנד תקציב הבריאות לא השתנה. אולם אפילו עם קיצוצים מסויימים שמדינות אחדות ערכו בתקציבי הבריאות והחינוך שלהן, תקציבים אלו עדיין גבוהים ביותר ועולים לאין שיעור על התקציבים המקבילים במדינות הקפיטליסטיות. נתון אחרון שאזכיר במאמר זה נוגע לקוריאה. מבין כל המדינות שבהשוואתנו קוריאה היא המדינה היחידה אשר מחלת המלריה עדיין קיימת בקרבה. ע"פ דו"ח ההתפתחות האנושי של האו"ם על כל מאה אלף איש, תשעה אנשים אנשים חלו במלריה בקוריאה אולם מכיוון שתומכי הקפיטליזם סומכים ידם על כך שאנשים לא יטרכו לבדוק את הנתונים, הם מדברים ללא הרף על כשלון מדינת הרווחה ועל התפרקותה במדינות הסוציאל-דמוקרטיות, זאת ללא כל קשר לנתונים. מניפולציה נוספת שהם עושים היא השוואה מגמתית. כך תמיד אפשר למצוא נתון מסויים שבו ארה"ב מדורגת מעל אחת ממדינות הרווחה, נתון אחר שבו קוריאה מדורגת מעל מדינת רווחה אחרת וכו'. התחושה תהיה של הצלחה של הקפיטליזם הנאו-ליברלי לעומת הכשלון הסוציאל-דמוקרטי.

ג'ון רולס. טיעוניו של רולס הם במסגרת האסכולה הפילוסופית "התועלתנית" וסובבים סביב העקרון שכל אדם יכול להיקלע בחייו למצוקה ולכן הוא צריך לשאוף שהמדינה תממן רשת בטחון שתעזור לו לחיות בצורה ראויה ולעלות בחזרה למעלה.

פה עלי לומר דבר מה. נתונים משתנים מעת לעת. העולם בה אנו חיים מורכב מתחומים רבים ומגוונים, אשר יכולים להשפיע על הכלכלה. נתונים כשלעצמם אינם צריכים לקבוע לנו מהם הערכים אשר אנו רוצים שמדינתנו תהיה מושתתת עליהם ואף אם הנתונים היו הפוכים לגמרי ממצבם הנוכחי עדיין הייתי תומך במדינת הרווחה. זאת משום שחוקי המדינה אמורים להיקבע ע"י ערכי המוסר והצדק. מדינה היא אינה פירמה, אשר ערכה נקבע ע"י המאזן שהיא מציגה, אלא ע"י מוסריות השלטון, החוקים ומבנה החברה שלה. לפי תפיסתי מדינה היא אינה גוף עצמאי, היא אינה ישות אורגנית (כפי שסברו הפשיסטים). אין ישות חיה כזו שנקראת "המדינה". מדינה היא אך כלי שמטרתו לשפר את איכות חייהם של התושבים. כל מהותה היא עזרה לאזרחים שנמצאים בתחומה. בלעדי מהות זו אין כל טעם בקיומה. מדינה נוצרה מלכתחילה, משום שבני אדם התאגדו בחברה בכדי לשפר את חייהם (אם זה ע"י השגת בטחון פיזי ואם זה ע"י שיפור חומרי ורוחני של חייהם). משום כך אין כל משמעות לטענה " המדינה לא חייבת לעזור לאף אחד". להפך, כל מטרתה של המדינה היא בעזרה לאזרחיה. בניגוד לפירמה שנוצרה לשם השגת רווחים. מטרתה הראשית היא הרווח ואילו האנשים (העובדים) שברשותה הם רק האמצעי להשגת מטרה זו, נאמנות המדינה היא לאזרחיה (המדינה נוצרה למענם) כאשר הכסף הוא רק האמצעי שבעזרתו משפרת המדינה את איכות חייהם של תושביה. האזרחים מהווים את המטרה של המדינה, בעוד השגת רווחים היא רק האמצעי ובשיפור חייהם של האזרחים בחברה, אני מתכוון לכל האזרחים-עשירים כעניים. מבחינתה של המדינה אדם עני הוא אינו פחות מאדם עשיר, שניהם אזרחים שווים. משום כך מדינה אשר ממלאת אחר תפקידה כראוי ונאמנה לתכליתה תשאף לעזור לשכבות שזקוקות לעזרתה. מדינה ראויה אינה יכולה להרשות לעצמה שיהיה קיים בגבולה עוני ומצוקה ועליה לנסות ככל יכולתה בשביל למנוע תופעות אלו, בנוסף אם ביכולתה להקל על חייהם של אזרחיה (או לפחות של מרביתם) עליה לעשות זאת. אף יש להבין שפירמה אינה דומה למדינה הלאומית או אפילו לקהילה או למשפחה. ערכיה אינם מבטאים דאגה לאחר או עזרה, אלא אינטרסנטיות קרה ומחושבת. ערכים כספיים ושווקים אינם יכולים לספק בסיס נאות ללכידות חברתית. כמובן שעזרת המדינה דורשת בחירה של סדרי עדיפויות. כך אין דין אדם עשיר שרוצה עוד כסף כדין אדם עני שחי במצוקה. עקרון אחד שיפתור חלק מהבעיות של בחירת סדרי עדיפויות הוא עקרון "התועלת השולית הפוחתת". לפי עקרון זה ככל שיש לאדם יותר ממוצר מסויים, הוא יהנה פחות מתוספת נוספת של אותו מוצר. כך לדוגמא אדם שבחשבונו מיליון שקלים יהנה פחות מתוספת של אלף שקלים מאשר אדם שבחשבונו רק אלפיים שקלים. לפי עקרון זה, במידה והמדינה צריכה לשקול האם לעזור לשכבות החלשות או לשכבות המבוססות, עליה לעזור לשכבות החלשות משום שתועלתן תהיה גדולה יותר בעקבות עזרה זו.

עקרון אחר הציע ג'ון רולס, אשר דן בספריו בעקרון הצדק. לטענתו בכדי לחוקק מערכת חוקים צודקת על הפרט להשיל את האינטרסים האישיים שלו בכדי שחוקים אלו יהיו ראויים לכלל החברה, זאת משום ששיפוט צודק הוא חסר פניות, כללי ותקף לכל אדם. בכדי שנוכל להשיל את כל האינטרסים האישיים שלנו רולס הציע ניסוי מחשבתי, פרוצדורה שהוא קרא לה בשם "מסך הבערות". בניסוי מחשבתי זה עלינו להסכים למערכת של חוקים, כאשר אנו מוכנים לחזור לחיות בחברה שחיה לפי חוקים אלו, אך תוך חוסר ידיעה באיזה מעמד, מוצא, מין, מצב כלכלי, השכלה, גיל, שיוך לאומי וכו' נחזור לחברה. במידה וניסוי מחשבתי זה היה מבוצע, לטענת רולס, המערכת החברתית שהיינו שואפים לחזור אליה הייתה של מדינה אשר דואגת לחלשים ולעניים וזאת מפחד שנחזור לחברה כשאנו בקבוצות הללו. מכאן שחברה צודקת היא חברה אשר עוזרת לשכבות החלשות ומנסה לשפר את מצבם. את העקרון הנ"ל כינה רולס "מינימקס", שמשמעותו היא שעלינו לשאוף, אם ברצוננו בחברה צודקת, שהמינימום בחברה (כלומר התנאים של השכבות החלשות) יהיו הטובים ביותר שאנו יכולים לאפשר (כלומר שנשפר את מצבם בצורה המקסימלית). טיעוניו של רולס הם במסגרת האסכולה הפילוסופית "התועלתנית" וסובבים סביב העקרון שכל אדם יכול להיקלע בחייו למצוקה ולכן הוא צריך לשאוף שהמדינה תממן רשת בטחון שתעזור לו לחיות בצורה ראויה ולעלות בחזרה למעלה

דיוויד יום. לטענת יום, מוסר הוא גרימת תועלת לזולת. כך לדוגמא אם אעזור לאישה זקנה לחצות את הכביש יהיה זה מעשה מוסרי (אני, האישה וכל מי שצופה או שומע על מעשה זה יחשיבו אותו כמוסרי), אולם אם אדחוף את הזקנה סתם כך ללא כל סיבה, יחשב מעשה זה כלא מוסרי ואף אחד לא ישבח אותי על מוסריות פעולתי.

בעוד רולס הסביר לנו מהם חוקים צודקים, פילוסוף אחר בשם דיוויד יום הסביר בספריו מהו המוסר ומה מהותו. לטענת יום, מוסר הוא גרימת תועלת לזולת. כך לדוגמא אם אעזור לאישה זקנה לחצות את הכביש יהיה זה מעשה מוסרי (אני, האישה וכל מי שצופה או שומע על מעשה זה יחשיבו אותו כמוסרי), אולם אם אדחוף את הזקנה סתם כך ללא כל סיבה, יחשב מעשה זה כלא מוסרי ואף אחד לא ישבח אותי על מוסריות פעולתי. אולם מדוע המעשה הראשון נחשב למוסרי ואילו המעשה השני ללא מוסרי? מה ההבדל ביניהם? בשניהם אוכל לטעון שיש לי תועלת אישית ממעשיי. ההבדל בין שני המקרים הוא שבמקרה הראשון גרמתי תועלת לאחר בעוד במקרה השני גרמתי נזק לאחר. זהו גם ההבדל בין לתרום כסף לאדם חסר בית לעומת לגנוב מאותו חסר בית. ולכן המקרה הראשון יחשב כמוסרי והשני כלא מוסרי. יום נותן בספרו דוגמא אשר בה אדם הולך בדרכו ורואה אדם חולה ששוכב על המדרכה, האפשרויות שעומדות בדרכו הן לדרוך על אצבעותיו של החולה (נניח שלא יגרם לאדם שבפניו עומדת אפשרות זו שום נזק) או לדרוך על הכביש. ברור לכולנו שבמידה והאדם הנידון ידרוך על אצבעותיו של החולה, אזי הוא יבצע פעולה לא מוסרית. אולם מדוע? מבחינת תועלתו האישית יתכן שההולך אדיש לגבי כל אחת מהבחירות. אך דריכה על אצבעותיו של החולה תיחשב כפעולה לא מוסרית, משום שאותו אדם גרם סבל ונזק לאחר. למוסריות של הפעולה אין כל קשר למידת התועלת האישית שהמבצע יפיק ממנה. מוסר לפי תפיסה זו היא פעולה אלטרואיסטית, משום שהתועלת שנגרמת ע"י מעשה מוסרי היא לזולת ולא למבצע הפעולה (כמובן שגם למבצע הפעולה יכולה להיגרם תועלת מהמעשה שהוא מבצע, אך אין לכך כל השפעה על שיפוטו המוסרי של המעשה). לפי עניות דעתי, ככל שהאינטרס האישי מעורב במעשים, כך הם יהיו פחות מוסריים. עזרה בלימודים לתלמיד עני בחינם יחשב כמעשה מוסרי, אולם במידה ואחליט ללמדו תמורת סכום סמלי בלבד (משום רצוני להתפרנס), מעשה זה עדיין יחשב כמעשה מוסרי, אולם פחות מהמעשה הקודם.טיעון כדוגמת אני חושב שיחסים חופשיים צריכים להיות הדגם ההתנהגותי הראוי מכיוון שאני רוצה נשים רבות ככל האפשר אינו יחשב כטיעון מוסרי, לעומת זאת טיעון כדוגמת יחסים חופשיים יביאו אושר ושמחה לכלל האנשים, הוא טיעון שכבר נכנס לתחום הטיעונים המוסריים. משום שטיעון מוסרי מדבר על טובת הזולת ואף על טובת החברה כולה. אפשר להתווכח עם טוען טענה זו ולטעון כנגדו שאין הוא מעוניין באמת בטובת הכלל אלא רק בטובתו שלו, כלומר שטיעונו מונע למעשה ממניעים אנוכיים ולא מוסריים.

עדי פרוש שממשיך את תפיסותיו של יום מאושש אותן בעזרת שלושה דוגמאות: הדוגמא הראשונה היא של רונן הנתקל באדם זר המוטל פצוע קשה ושותת דם, לאחר שפגעה בו אבן כבדה שנתדרדרה עליו במקרה. הוא יודע כי אם לא יזעיק אמבולנס, ימות הפצוע תוך זמן קצר. הוא יכול להזעיק אמבולנס, אך מכיוון שהוא ממהר לפגישת עסקים הוא נמנע מלעשות כן, כעבור זמן קצר נופח הפצוע את נשמתו. הדוגמא השנייה היא של שמעון היושב על ספסל בגן הציבורי ומעיין בעיתון. לפתע הוא רואה תינוק זוחל במהירות לעבר כביש סואן. אמו של התינוק, שלא הייתה קרובה אליו די הצורך, קוראת לשמעון ומבקשת ממנו לעצור את התינוק. שמעון יכול למלא את בקשתה, אולם מכיוון שאינו רוצה להפסיק לעיין בעיתון, הוא אינו עושה מאומה והתינוק נדרס למוות. הדוגמא האחרונה היא של לוי שהסתכסך עם שותפו ושוחה יחד עימו במקרה בבריכה. השותף, שנתקף עווית חזקה, עומד לתבוע. לוי יכול להציל את חייו בנקל, אך הוא מניח לו לתבוע, משום שהוא חפץ במותו-הדבר יסייע לו, כך הוא חושב, בעסקיו. דוגמאותיו של פרוש הן אומנם קיצוניות, אך הן מבהירות נקודה חשובה בקשר למוסר. שלושת האנשים הנידונים פעלו בהתאם לתועלתם האישית. הם עשויים לטעון כי אין זה מעניינם מה יקרה לאדם זר להם שנקלע למצב מסוכן, הם לא גרמו לסכנה ואף לא החריפו אותה ע"י מעשה כלשהו שעשו. אולם פרוש טוען, ואני סבור שהצדק עימו, שכל אדם יסלוד ממעשיהם. הם נדרשו לעזור לזולת (כאשר עזרה לזולת במקרה הנידון היא העזרה האולטימטיבית של הצלת חיים) וזאת תוך פגיעה בתועלתם האישית. תיאוריית התועלת האישית לא תוכל להראות לנו מדוע פעולות הפרטים הנידונים לא הייתה מוסרית. דוגמאות אלו מראות שפעמים רבות מוסר הוא לא רק הימנעות מגרימת נזק לאחר, אלא מחייב פעולה אקטיבית של עזרה וגרימת תועלת לזולת. אי גרימת נזק לזולת היא תפיסה שתלמד אותנו אלו פעולות הן אינן מוסריות, אך לא כיצד עלי לפעול בכדי להיות מוסרי. לטענת יום מוסר הוא גרימת תועלת לזולת ולחברה כולה, כלומר בכדי להיות מוסרי עלי לעזור לזקוקים לעזרתי ובהתאמה, מדינה מוסרית היא מדינה ששואפת לעזור ככל יכולתה (הדוגמאות הרבות הם חלק מתפיסה אשר לפיה אין ליצור תאוריית מוסר מנותקת מהחיים, אלא לבדוק בחיינו היומיומיים למה אנו מתכוונים כשאנו משתמשים במושג זה). במאמרי הבא אדבר על הקשר בין סוציאל-דמוקרטיה, איכות סביבה והתנגדות למיליטריזם.

לינקים לקריאה נוספת בנושא סוציאל-דמוקרטיה ומדינת הרווחה

 

במצוות השוק

דו"ח העוני בארה"ב

כמחצית מהסנאטורים בארה"ב - מליונרים

למה אנו צריכים שכר מינימום

זה זמן לעליית השכר

הדולר לא חייב לעצור כאן

פופוליסטים לפעמים צודקים

דואל לתגובות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבי קליין