אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מורשת רבין - פרקים נבחרים


אז כולם יודעים מה אמר רבין ומה היא מורשתו. מסתבר שכולם בארץ מדברים על המורשת. מה שמוזר הוא, שמרגע שמה שקרוי בישראל "השמאל" אימץ לעצמו את "מורשת רבין", מיהר מה שקרוי "הימין" להתנגד לה. מכאן שאם נאמר ש"השמאל" כלל לא יודע את מורשת רבין ולא מבין אותה, הרי שגם התנגדות "הימין" מחטיאה את המטרה. המסקנה המתבקשת היא ששני הצדדים טועים, במקרה הטוב, ומטעים במקרה שזו היא מציאות חיינו. 

עם ישראל, ברוך השם, יש לו היסטוריה ארוכה. באמת שקשה לזכור את כולה. בייחוד קשה הדבר לאלה שהזיכרון שלהם לקוי. אתם יודעים, זה קורה, יש כאלה שזוכרים מה שהיה פעם לפני המון שנים ולא זוכרים מה היה לפני רגע. יש כאלה שזוכרים מה היה לפני רגע ולא זוכרים מה היה לפני שנים. ויש כאלה, שלצערי הם הרוב,שיש להם "זיכרון סלקטיבי". הם זוכרים רק את מה שהם רוצים לזכור ומשתמשים בזיכרון בהתאם לדעתם, או מעמדם, או למטרתם בהווה, ולא חשוב אם הדברים נכונים או לא. כי כמו שאמרנו זיכרונם של אנשים אינו קשור לעובדות, וזה מה שמאפשר לנצל לרעה כל מיני דברים שאו שאף אחד לא זוכר אותם, או שממילא ישכח אותם מיד.

אז מה הנחיל לנו רבין? מה הוא הוריש לנו? מה היא "מורשת רבין"?

רבין לא יכול היה להוריש לנו יותר מאשר את עצמו.

אז מי היה רבין?

כדורי: בית הספר כדורי, בית ספר חקלאי שבזמן שרבין למד בו היה על טהרת הבנים. לא למדו בו נימוסי שולחן וסלון. לא למדו בו על מוסר של סרבנות ופציפיזם. למדו בו חקלאות כדי שבוגריו ידעו ליישב את ארץ ישראל. למדו בו לאהוב את הארץ. לא את שטח מדינת ישראל, אלא את ארץ ישראל השלמה. למדו בו להלחם, לא מאחרי שולחן במשרד, אלא בשדה. לשכב על האדמה ולהרגיש שכל אחד מגן על הארץ הזו, על האדמה הזו, בגופו. למדו בו להלחם באויב הערבי, כי כבר אז ידעו שהמלחמה תהיה נגדו. כבר אז ידעו מי הוא האויב ומה היא מטרת המלחמה. למדו בו כי במלחמה כמו במלחמה. אבל כולם ידעו כי עם גמר המלחמה על הארץ, יהיה צורך לחיות בה ורק האנשים שלחמו למען מטרה ולא כנגד מטרה. ושרק מי שנלחם מבלי לשנוא, ושישמור על צלם אנוש, הוא יהיה זה שיוכל לחיות בה במצפון נקי, וקראו לזה "טוהר הנשק".

פלמ"ח: באופן כמעט טבעי הוביל המסלול מבית הספר כדורי לפלמ"ח. אותו החיספוס הצברי. אותה הדוגריות.אותו המוסר של ללכת ולתת עם כל הלב את כל הנשמה. אותו הקשר ליישוב הארץ, הקשר ההכרחי בין הפלמ"ח ל-קיבוץ. אותה אהבת הארץ, כולה, דרך הרגליים, דרך הזיעה, דרך הדם. אותו "הלהיות" ביחד. אותה חברות שהיא רעות. אותה הלחימה למען השלום. לדעת את הארץ. לדעת את האויב. לדעת את עצמך. מכאן גם הלחימה במלחמת השחרור. לחימה על ירושלים לב העם היהודי. ידיעה ברורה כי לא תהיה תקומה לעם היהודי בישראל כל עוד תהיה הארץ מיושבת בערבים. ואם הדבר מחייב גרוש הערבים, יש לגרשם. אין להם מקום בלוד וברמלה, כי שם זה מרכז הארץ. כי שם היא הדרך הרחבה המקשרת בין ירושלים לשפלה. מכאן גם האמונה בצדקת הדרך. כשהיה צורך להתנגד לבואה של אנית האצ"ל "אלטלנה", מונעים את הגעתה אפילו אם הדבר מחייב להילחם באחים יהודים. האמונה כי רק כוחנו אנו יעמוד לנו, מלמדת כי אין לסמוך על האו"ם ואין להאמין להסכמי שביתת נשק, לא עם המצרים ולא עם אף מדינה ערבית אחרת. ולכן קם ועזב את השיחות עם מצרים וחזר לארץ מבלי לחתום על ההסכם שהושג.

צבא: שלא כרבים אחרים, לא הלך רבין, עם גמר המלחמה, להתיישבות. הוא גם לא יצא לחיים האזרחיים. אותה האמונה והחשש כי המדינה עוד תעמוד בפני סכנות קיומיות, מתוך אותו חוסר אמון בעולם הערבי, הוא בחר להמשיך ולשרת בצבא עד שהגיע לפסגה וב-1964 מונה לתפקיד הרמטכ"ל, מינוי שהיה כרוך בהתנגדות עזה כי המינוי נראה כמינוי פוליטי, או כפי שקראו לזה אז, "פוליטיזציה של הצבא" (כן, היה זמן שזה נחשב לדבר שלילי). הרקע האישי של רבין: כדורי, פלמ"ח, צבר, נראו למפלגת המרכז של אז, מפא"י, כדבר המצביע על קירבה אידיאולוגית למפלגות השמאל של אז, מפ"ם, ובעיקר אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד. מפ"ם שדגלה במדינה דו-לאומית, ובניגוד לכך דגלו אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד באקטיביזם ביטחוני ובישוב ארץ ישראל, ואם אפשר, השלמה. במלחמת ששת הימים שוב עמדה בפני רבין, כרמטכ"ל, אותה המשימה שעמדה לפניו במלחמת השחרור. שוב היתה זו "הזדמנות היסטורית" לשחרר את כל שטח ארץ ישראל, וכגולת הכותרת, לשחרר את ירושלים כולה. לקבוע את נהר הירדן כגבול המזרחי הטבעי של המדינה. ולמען השג את הדברים האלה, תמך רבין בצורה גלויה, או נסתרת, ב"תכנית אלון", כלומר ישוב בקעת הירדן ויצירת רצף תחבורתי וישובי על גב ההר.

פוליטיקה: כמו רבים אחרים פנה הפעם רבין עם השתחררו מהצבא לחיים הפוליטיים. בתחילה בתפקיד דיפלומטי הבכיר ביותר בוושינגטון ומיד עם סיום התפקיד הזה, ועל רקע השינויים הפוליטיים שחלו בארץ באותה התקופה, מצא רבין, אחר זמן לא רב, את עצמו כיושב ראש מפלגת העבודה וכמועמד לתפקיד ראש הממשלה. איך קרה שהאיש, שבחירתו לתפקיד הרמטכ"ל היתה שנויה במחלוקת, נהיה למועמד מפלגת העבודה? אל נשכח את השינויים שעברו החיים הפוליטיים בארץ ובעיקר עובדת "הדחתו" של דוד בן גוריון. "הדחה" זו הביאה להקמת מפלגת רפ"י שלא היתה אלא רסיס מפלגה שכל מה שהיה בה היה המנהיג לשעבר ועוד ארבעה חברי כנסת שהבולטים בהם היו שני אלה שכונו "נערי בן גוריון", שמעון פרס ומשה דיין. לא עבר זמן רב עד שהוקם ה"מערך" שלימים היה למפלגת העבודה. מרכיבי המערך היו המפלגות: מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י. לאחר התפטרות גולדה מאיר מראשות הממשלה ב-1973, החל למעשה המאבק בין יצחק רבין ושמעון פרס, מאבק שנמשך וחזר על עצמו על מנהיגות המפלגה. מאבק שנקטע עם הירצחו של רבין.

רבין כראש ממשלה. המאבק הבלתי פוסק הזה בין רבין לפרס תרם תרומה מיוחדת במינה למורשת רבין. האופי המחוספס שאפיין את דרך דיבורו מלמד, בניגוד להרבה פוליטיקאים אחרים, כי רבין התכוון למה שאמר. ואפשר לראות בהתבטאויותיו, הבוטות לפעמים, הבעות דעה שתואמות את מורשתו. אם הגדיר את יריבו הפוליטי פרס, כ"חתרן בלתי נלאה" לא היתה זו סתם אמירה. היתה זו הבעת דעה פוליטית על דרך פעולתו של פרס כקולגה. כאישיות ציבורית שזו אמת המידה המוסרית שלה. כאדם שאין לסמוך על האמינות שלו. כך שגם אמירה זו היא בהחלט חלק מ"מורשת רבין". אפשר שכך ראה רבין גם את הסתפחותו של שמעון פרס לקבלת פרס נובל לשלום יחד איתו ועם יאסר ערפאת. נוסיף לאמירה זו גם את ההגדרה הבוטה "פודל" שהיתה דעתו של רבין על תלמידו של פרס, יוסי ביילין. דבריהם של שניים אלה ושל רבים אחרים שדיברו ללא סוף על ה"שלום", הוגדרו על ידי רבין במילה אחת: "קשקוש". והיתה בהגדרה זו הבעת דעה לא רק על מהות ה"שלום" עליו מדברים כל האנשים האלה, אלא גם הבעת דעה על ערכם הרעיוני והאינטלקטואלי.

לעולם לא נדע אם רבין באמת האמין באפשרות להגיע להסכמי שלום אמיתי עם העולם הערבי, ובייחוד עם אש"פ שלחלוטין לא האמין בו ולא במנהיגו יאסר ערפאת. יחד עם זאת התגייס רבין לעשיית שלום. אם היה לרבין אמון במי ממנהיגי העולם הערבי , היה זה במלך חוסיין (אולי מתוך הראייה המשותפת בסכנה שמהווים הפלשתינים הן לישראל והן לירדן). יחד עם זאת הוא לא הביע התנגדות מוחלטת לקיום מגעים עם אש"פ, מגעים שבשלבים שונים הביאו לשיחות מדריד ובהמשך להסכם אוסלו. אולם, אל נשכח את מדיניות "שבירת העצמות" באינתיפדה הראשונה, או את גרוש ארבע מאות הפלשתינים ללבנון. שתי תופעות שבוודאי מאפיינות את "מורשת רבין". ומי לא זוכר את לחיצת היד המאולצת שניכפתה בצורה הניבזית ביותר על ידי ביל קלינטון נשיא ארצות הברית. לחיצת יד שלדעתי, על אף שהתקיימה קבל עולם, הביעה יותר בוז וסלידה של רבין את ערפאת מאשר רצון להתקרבות, או הבעת איזו שהיא תמימות דעים, או הסכמה של רבין עם דרכו, מעמדו ואישיותו של יאסר ערפאת.

מי לא זוכר את לחיצת היד המאולצת שניכפתה בצורה הניבזית ביותר על ידי ביל קלינטון נשיא ארצות הברית. לחיצת יד שלדעתי, על אף שהתקיימה קבל עולם, הביעה יותר בוז וסלידה של רבין את ערפאת מאשר רצון להתקרבות. תמונה מתוך אתר הכנסת

לעולם לא נדע איזה "שלום" היה קיים אילו היה זה רבין שהביא להשגתו. עם הירצחו ניתנה למתנגדיו משני צידי הקשת הפוליטית יד חופשית,שחוזרת ונכשלת בניסיונותיה ליצור איזה שהיא מציאות מוגדרת. חלום ה"מזרח התיכון החדש" של שימעון פרס נעלם. תלמידו, יוסי ביילין, ממשיך ליצור תכניות הזויות להסכמים שברור לו ולחבריו, גם הישראלים וגם הפלשתינים, שתכניות אלה כולן הן עורבא פרח. כל מיני אנשים לוקחים לעצמם חופש פעולה לדבר, לדון ולפרסם כל מיני תכניות שרק יוזמיהן מאמינים בהן וגם זה רק לזמן קצר. מנגד לאלה מתייצבים הימין הישראלי מחד וכל הארגונים הפלשתינים הקיצוניים מאידך וממשיכים להתנגד לכל הסכם, קבוע או זמני.

נחזור לרגע לרבין. מי יודע ויכול להגיד מה יכולה היתה להיות תגובתו של רבין לאינתיפדה השניה, זו שקרויה "אינתיפדת אל אקצה". יש להניח שאם מורשתו של רבין הנחתה אותו לשבור עצמות ולגרש אזרחים כתגובה לאינתיפדה הראשונה, הרי שתגובתו הצפויה למיגור או דיכוי האינתיפדה השניה, שהיא הרבה יותר חמורה מהראשונה, תהיה הרבה יותר קשה ויהיו לה השלכות מדיניות הרבה יותר מרחיקות לכת.

לא נדע. עם הירצחו, כפי שכבר אמרתי, אימץ לו כל אחד את "מורשת רבין" כפי שהוא מבין אותה ומוכן להשתמש בה ובאפקט המזעזע של הרצח. אז אולי כולם צודקים, או שכולם טועים. אם כך אולי נאמר לחתרן להפסיק לחתור. ונצווה על ה"פודל" להפסיק לנבוח. ולמחבלים נשבור את העצמות. ואת מנהיגי הפלשתינים נגרש ללבנון ושהחיזבאללה יארח אותם. ומה לעשות עם ערפאת? אני באמת לא יודע. הרי רבין בז לו בוז תהומי ובכל זאת הסכים לתת לו יד. אולי בעתיד תהיה לנו כנגד "מורשת רבין" גם "מורשת ערפאת", ואז אולי יפסיקו שני העמים לחיות ולפעול לפי מורשת של אלה שכבר מתו ויתחילו לחיות לפי הצרכים העכשוייים והעתידיים של שנייהם. אם ירצו ואם לא ירצו, באיזה שלב בעתיד הם יהיו חייבים לבנות להם ביחד איזה שהיא "מורשת".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר