אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גלות פנימית: בעקבות ´העיירה היהודית מדינת ישראל´


בעקבות: 'העיירה היהודית מדינת ישראל' מאת אסף ענברי / מעריב - ערה"ש תשס"ז

גלות זה טוב ליהודים?

העם היהודי קיים רוב שנותיו ללא ריבונות. רק בתקופות הקצרות של מלכי יהודה וישראל וחלק מימי בית שני, היה העם היהודי ריבון בארצו. לגלות הראשונה יצאו שרידי ממלכת יהודה לאחר חורבן הבית הראשון. בבבל התפתחה היהדות כפי שאנו מכירים אותה היום. דת שעיקר הטקסט, התפילה, הלימוד וכיוצא מכל אלו ההלכה. היצירות היהודיות העיקריות של תקופה זו, המשנה והתלמוד, הן ראשית ההלכה. פרקטיקת חיים חובקת כל: עבודה, שולחן ומיטה. מתכון לחיים של יהודי בכל מקום – אך לא תחת ריבונות עצמית. לאחר השיבה לארץ ישראל נפתחת תקופה של עצמאות מדינית. אך את השפעת שנות הגלות לא ניתן למחוק. אמנם המקדש מתחדש ועמו הקורבנות, אך עדיין קוראים את התורה בציבור ובארץ פזורים בתי כנסת שבהם מתקיימת התפילה בקהילה. אינסטינקט בריא בסוף אותה תקופה מחלץ את 'יבנה וחכמיה' ובך מבטיח את הישרדות הדת היהודית במשך אלפיים השנים הבאות.

src=http://www.e-mago.co.il/images/exile.jpg

גלות בבל. בבבל התפתחה היהדות כפי שאנו מכירים אותה היום. דת שעיקר הטקסט, התפילה, הלימוד וכיוצא מכל אלו ההלכה.

מאז ועד לתחילת המאה הקודמת היהדות לובשת פנים של דת ללא ארץ. דת שאיננה פולחן הקורבנות וארץ הבחירה, אלא הטקסט, הלימוד, הפלפול והמצוות. יהודי יכל להישאר יהודי בכל מקום, אפילו כאנוס תחת שלטון רודף. חמוש בתרי"ג מצוות, ברב ובמניין יכול היהודי לקיים חיי קהילה בכל מקום על פני כדור הארץ, בכל משטר חברתי, פוליטי או כלכלי. כך עושים גם היום מרבית היהודים בעולם. חיים מחוץ למדינת ישראל בקהילותיהם, שומרים על אורח חיים כפי ששמרו אבותיהם במשך אלפי שנים ובניהם ימשיכו בכך במשך אלפי שנים אחריהם.

פתאום מדינה

src=http://www.e-mago.co.il/images/herzel3.jpg

הרצל

בסוף המאה התשע-עשרה התרחשה תפנית הסטורית, לולא הייתה מתרחשת היו כנראה חיי היהודים באלפיים השנים הבאות נראים כפי שנראו באלפיים האחרונות - המשך הקהילות החרדיות שחיות על פי ההלכה, עם רמה כזו או אחרת של התבוללות בעמים הסובבים. לאחר שחזה במשפט דרייפוס קם הרצל, יהודי מערב אירופי מתבולל, ומצא כי יש בעיה ליהודים. כל הקהילות בגולה סובלות מבעיית רדיפות וחוסר בטחון. פתרונו של הרצל היה מתאים לבעייה אותה הציג בפני עצמו. תוקם ריבונות יהודית בחבל ארץ, בחסות המעצמות, בה יהיו היהודים בטוחים מפני רדיפות על ידי היותם מדינה ריבונית שתושביה יהודים. הרצל מפרט בספריו איך עתידה לקום המדינה היהודי ואיזה צביון הוא רואה לה. אך בחיבוריו לא מופיע סוג אחד של יהודים אשר יהגרו לארץ החדשה ("יהיה לנו גם גנב יהודי"). היא צפויה להיות מדינה בעלת אוכלוסיה מגוונת המנוהלת על ידי מוסדות דמוקרטיים.

ממשיכים הלאה

דמותו הכריזמטית של הרצל ומאפייני התקופה הצליחו למשוך רבים בעם היהודי לרעיון הציוני. רובם גדלו בעולמות רחוקים מאוד מעולמו של הרצל. חלקם דתיים, רובם ממזרח אירופה. המון רב נשאב אל התנועה הציונית וכהרף עין מתגלים הויכוחים והמחלוקות, שהרי על שני יהודים שלוש דיעות. במהלך חמישים שנים נעשים מעשים רבים המקרבים את הקמת המדינה. ערב תש"ח מצויה בארץ קהילה יהודית גדולה, מגוונת מאוד ומאוגדת ברשת מוסדות כללים רופפת וברשת צפופה של מוסדות קהילתיים.

מפנה

כאשר מוקמת המדינה היה צריך להתרחש שינוי בקרב מי שנהפכו אזרחיה. בנוסף להיותם חברי קהילתם המקומית, הקהילה היהודית בארץ והעם היהודי, הם עתה אזרחי מדינת לאום דמוקרטית – הלאום שלהם. אל כל ההשתייכויות הקודמות שלהם נוספה עכשיו השתייכות רבת עצמה. עצמתה של ההשתיכות למדינה שקמה נובעת מהדמוקרטיה, המדינה זה הם. כל אזרח במדינה החדשה נושא כעת באחריות כלפי כל שאר האזרחים. הם שותפים באותה סירה ממש. בניגוד לעיירה שגורל תושביה תלוי האחד בשני בקשר רופף או חזק, אך כזה שנובע מכורח הנסיבות – הקשר בין גורלם של אזרחי הדמוקרטיה הוא שיטתי. באמצעות השיח המתמשך של המשחק הדמוקרטי משפיעים האזרחים באופן ברור ועיקבי זה על גורלו של האחר. השלטון נועד להיות של האזרחים ולמענם, נתון תמיד לחסדיהם. מתוקף השיטה מחויבים האזרחים האחד לשני. כל אחד מהם יכול להמשיך ולשמר את אורח חייו הקודם בקהילתו שלו, אולם כעת הוא מחוייב על ידי השיטה לכבד את רצונותיהם של שאר האזרחים, באמצעות החוק, ויש ביכולתו להשפיע עליהם מרצונו. שתי ההשפעות ההדדיות הללו הן גילומו של המשחק הדמוקרטי וגבולתיהן נקבעים כחלק מהמשחק עצמו, באמצעות שלוש רשויות השלטון.

src=http://www.e-mago.co.il/images/callfor1.jpg

הצבעה בכנסת. באמצעות השיח המתמשך של המשחק הדמוקרטי משפיעים האזרחים באופן ברור ועיקבי זה על גורלו של האחר. השלטון נועד להיות של האזרחים ולמענם, נתון תמיד לחסדיהם.

השיטה הדמוקרטית איננה מחייבת התלכדות של כלל חבריה לציבור אחד – להיפך, היא שיטה המאפשרת לנהל את הקונפליקטים בחברה מפולגת על ידי שיטה עקבית והוגנת בה לכל אחד מהציבורים האפשרות להשפיע ולקחת חלק בעיצוב השלטון, כל אחד לפי בחירתו. כך יכולים החרדים בבני ברק וירושלים להמשיך ולקיים אורח חיים כפי שקיימו מאות שנים. ותושבים תל אביב יכולים ליצור אורח חיים חילוני מכוון לתרבות המערב, אירופה או ארה"ב. אולם במסגרת השיטה על כל קהילה לכבד, לפחות במעשים, את זכות הקיום של שאר הקהילות בחברה, להבין כי ישנם דרכים אחרות לחיות במדינה, וכפי שהשיטה מבטיחה את חירות קהילתך כך היא מבטיחה את זו של שאר הקהילות. אין זאת אומרת כי לא תוכל לעשות נפשות לדרך חייך, אולם עליך לזכור כי זכותו של כל אזרח במדינה לבחור את הדרך הנראית לו על פי שיקוליו האישיים.

כדי לקיים את השיטה כהלכתה נדרשים שלושה מימדי אחריות: אישי, שלטוני ומדיני. במימד האישי נדרש כל אזרח לקבל את מרות השלטון ולציית לחוק גם שהוא אינו לפי טעמו. משום שהחוק הוא בר שינוי ומבטא את רצון רוב האזרחים. אם מרגיש האזרח כי אין הוא יכול בשום אופן לחיות עם חוקי המדינה, יקום ויעזוב. במימד השלטוני מחויב השלטון לקיים את החוק בעצמו. לא לתת פתח לשחיתות, כי מה שנלקח מהמדינה נלקח למעשה מכל האזרחים. בנוסף לא לנצל את כוחו לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות של אלו שאינם שותפים לשלטון באותה העת. במימד המדיני צריכים האזרחים והשלטון להבין את האחריות הנובעת ממצבם ואת כך שהם אדונים לגורלם. השלטון והאזרחים יכולים לעצב את גורלם בידיהם, ולא להיות נתונים לחסדיהם של שלטונות זרים, לפעול ולא להיגרר, להבין כי הם מדינה עצמאית.

אבל...

כפי שתיאר בחדות אסף ענברי ב"העיירה היהודית מדינת ישראל', רוב אזרחי המדינה לא הפנימו את השינוי שהתרחש בה' באייר תש"ח. לפיהם קהילותיהם נתונות תחת שלטון זר, כמו שהיה בגלות, והשלטון עצמו הוא מעין ועד קהילה משוכלל. לכן לא מתממשים שלושת מימדי האחריות הנ"ל. אין שמירה של הפרט על החוק, כי אנחנו לא פראיירים. אין כיבוד של השייכות לדרך חיים שונה, אלא נסיון לכפות באמצעות השלטון או באמצעות עבירות על החוק את דרך חייך על כלל הציבור, למשל על ידי מעשים שקשה להשיבם לאחור. השלטון נוהג בכליו כשלל שנפל בידו ויש לנצל אותו בשיא המהירות לטובת אלו שהעלו אותו: בחלוקת ג'ובים, בשחיתות גלויה, בהפרת החוקים שהוא עצמו קבע ובנסיונות מבישים לעקוף אותם למען לובי זה או אחר, בפעילות בלתי חוקית של הממשלה הנעשית רחוק מעיני הציבור כדי לקבוע עובדות לדורות הבאים ובאפליה רבת שנים של מיעוטים והתעלמות מזכותם לשויון עד כדי דחיקתם מחוץ למשחק הדמוקרטי.

לדעתו של ענברי הסיבה לתופעה זו נעוצה בחמישים שנות ציונות שניסו לשלול את הקיום הגלותי. העבריות של בן-גוריון והכנעניות של רטוש, הרצון ליצור יהדות שרירים ולא יהדות של אברכים. לאחר השואה וגלי העליה ההמונים התהפכה המגמה כבתנועת מטוטלת. אלה שנכוו משלטון מפא"י יצרו תנועת נגד שחתרה לביסוס אורח חיים גלותי במדינה, זה הרואה במדינה שלטון זר אותו יש להונות ולתחמן, כפי שהיו עושים לפריץ, זה שמותר לבזות ולקלל אותו מעל כל במה אך ברגע האמת לנסות ולהשתמש בכליו שלו כדי לתפוס עליו חזקה ולהטיב את מצבך. אורח חיים הרואה את נכסי המדינה כקופת זהב שיש לשאוף להעביר כמה שיותר ממנה לכיסך ולכיסי מקורביך, ולא כרכושם של כלל האזרחים. אורח חיים המשתף פעולה עם השלטון מתחת לשולחן כאשר יש עמו הסכמה חשאית, אך מנסה למרוד בו בגלוי כאשר הדרכים נפרדות, ואף לא מבין את חטאו במרד.

לקראת יהדות ארצית

לשיטתו של ענברי, המציאות הזו של גלות בתוך מדינה נובעת מכך שהיהדות שקיימת בזמננו היא יהדות של גלות. בסוף מאמרו הוא קורא לבנייתה של יהדות חדשה 'יהדות ישראלית'. ענברי לא מפרט לעומק את פרטיה של יהדות זו. לפי פסקות הסיום נראה שהוא מציע ליצור מעין פשרה בין הציבור החילוני והדתי. של שיעורי תנ"ך יחד עם הקניית כלים לחיים מודרנים ודמוקרטים לציבור הדתי. רצון זה לפשרה באורח החיים ובצביון של הציבור במדינה נובע כולו מכוונתו טובות. הוא המשך לסדרה של נסיונות ליצור מכנה משותף והסכמה ציבורית, סדרה שקיבלה ביטוי ממשי לאחר רצח רבין. לדעתי הרצון הזה נגוע בחוסר הבנה של היהדות והדמוקרטיה כאחד.

כפי שראינו היהדות היא דת אשר התעצבה במשך אלפי שנים של חיים ללא ריבונות. היא דת אשר אין בה התייחסות לריבונות יהודית ובטח שלא בארץ ישראל. הציונות הדתית, אשר מקנה תוקף הלכתי למדינה החילונית היא זרם שולי ביהדות, נובעת מהגותו של רב אחד לפני מאה שנים, ואף רוב שומרי המצוות בקרב הציבור הישראלי אינם שותפים לדיעותיה בדבר ראשית צמיחת גאולתינו, ואם שותפים הם לרעיון, אינם מיישמים אותו בעצמם. לדעת רוב הציבור היהודי בעולם, אין להקמת מדינת ישראל שום משמעות לגבי היהדות. זוהי הגישה בה מחזיקים החרדים והציבור הדתי שאינו נמנה עם חסידי גוש אמונים. " משמעותה של מדינת ישראל היא שיש לנו עצמאות, אך בכך לא נפתרה שום בעיה מבעיות העם היהודי" (לייבוביץ). מי ששותף לגישה זו מקבל את מדינת ישראל כיצירה פוליטית של חירות מדינית לעם היהודי. בגישה כי להקמת המדינה ישנן משמעויות הלכתיות מחזיקים רק אנשי גוש אמונים. גם מי שיגדיר עצמו כציוני-דתי, ההלכה אינו משתנה לגביו עקב הקמת מדינת ישראל. רק אנשי גוש אמונים הוסיפו לארסנל המצוות שלהם את מצוות העל בדבר ישוב כל שטחי ארץ ישראל בגבולות ההבטחה ואחיזתם בריבונות יהודית.

הדמוקרטיה היא שיטת שלטון המאפשר לאגד תחת ציבור ללא הסכמה פנימית. היא מאפשרת לנהל את המתחים בין הקבוצות בחברה כחלק מהשיטה עצמה, זאת באמצעות עקרון הרוב, חילופי השלטון והציות לחוק. האזרחים במדינה דמוקרטית מנהלים את המאבקים בין הקבוצות באמצעות מנגונוני השלטון: הפרלמנט, הממשלה והמשפט. כך הם מתגברים על הנטיה של חילוקי דיעות לגלוש לאלימות. אמנם המאבק על תוצאות השיטה לובש לרוב צורה יצרית ורגשית מאוד, אל אלו נשארים בגבולות השיטה המתעלת אותם לאפיקים שאינם אלימים. כך יכולות לדור בכפיפה אחד קבוצות שאין בינהן שום הסכמה, מלבד ההסכמה על השיטה בה ינהלו את מדינתם. כך הדבר בארצות הברית, בה קבוצות הרחוקות זו מזו כמזרח ממערב חיות תחת ההסכמה של השיטה הדמוקטית שלה. אולם בדמוקרטיה יש דבר אחד שאינו פתוח למשחק פוליטי, וזוהי השיטה עצמה. קבוצות שהדמוקרטיה אינה השקפת עולמן יכולות למצא את מקומן בתוכה בתנאי שיחיו על פי חוקיה, ולא ינצלו את השיטה הדמוקרטית כדי להפוך אותה על פיה. כאשר ישנו ציבור אשר אינו מוכן לקבל את השיטה הדמוקרטית מוצבות בפניו שתי ברירות: דיכוי בכוח על ידי הדמוקרטיה, או לקום ולעזוב.

המנגנון הדמוקרטי והיהדות יכולים לדור בכפיפה, כפי שנעשה בכל מקום בו ישנם יהודי תחת שלטון דמוקרטי. אלא שכאן במדינת ישראל אנחנו רוב יהודי. לכן המשחק הדמוקרטי שנשחק כאן ינוע בתוך גבולות מצומצים יותר שנובעים באופן טבעי מרצונו של הרוב היהודי, זוהי מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה. ענברי מציע נסיון לאיחוד החברה היהודית מעבר למשחק הפוליטי, להתקרבות מרצון ביו הציבור היהודי לדמוקרטי. מנקודת מבטי רצון זה נובע מנקודת מבט גלותית ולא מדינתית. המדינה יודעת לחיות עם השסעים ואי ההסכמות שבתוכה, הקהילה לא. הקהילה מחפשת תמיד לאחד את כל בניה, למצוא פתרון בהסכמה פנימית. הביטוי החזק ביותר לרצון קהילתי ולא מדינתי זה הוא הנסיון למנוע את הירידה. לאיש הקהילה, עזיבה מרצון של חבר קהילה היא כשלון כפול, הן של הקהילה שלא ידעה להכיל את העוזב ולמצוא לו את המקום בתוכה, והן של העוזב שויתר לעצמו. הגישה המדינית-דמוקרטית רואה בעזיבה חלק מהשיטה. מי שאינו מוצא את עצמו בשלטון, שהחיים במחיצת הכרעות הרוב הפכו בלתי נסבלים עליו, 'לא יכול מצפונו להסכים עמם', יש בידיו שתי אפשרויות: להמשיך ולהיאבק במסגרת השיטה, או לעזוב אותה עד יעבור זעף ויוכל, אם ירצה, לחזור בלב שלם. מי שהבינו את הרעיון הזה וישמו אותו מתחילתו הם החרדים האנטי-ציוניים. הם החליטו כי אין להם מה לחפש במדינה שהוקמה על ידי חילונים ולכן לא יקחו בה חלק, לא לזכות ולא לחובה.

פתרונו של ענברי אינו פתרון לבעיה המדינית, אלא לזו הקהילתית. לבעיה הקיימת בעם היהודי מאז תקופת ההשכלה, של ציבור אשר איננו מעוניין לקבל עליו עול תורה ומצוות אך אינו מעוניין להתנתק משורשיו, לכן אותו ציבור מקבל באופן אפולגטי את סמכות האורתודוקסיה בתחומים מסוימים של חייו. ציבור זה שואף לקבל את המסורת ולהכניס תוכן יהודי בחייו, אולם הוא נכשל שוב ושוב מכיוון שהיהדות היא ההלכה, קיום המצוות. במשך יותר ממאתיים שנה מחפש ציבור זה חילונית עם גוון יהודי. עד כה לבש החיפוש עשרות צורות והניב עשרות פתרונות ביניים משתנים תמיד, כולן פשרה כלשהי בין קבלת עול תורה ומצוות לבין אורח חיים חילוני.

אז מה כן?

ענברי צודק בכך שהגלות הפנימית הרווחת בקרב אזרחי מדינת ישראל היא בעיה ויש לפתור אותה. לדעתי הבעייה לא נובעת מאי-קבלת הצד היהודי אלא מאי-קבלת הדמוקרטיה. כמו שהראתי, היהדות מטבע היא דרך חיים שנוצרה בגלות, ורגילה לחיות תחת שלטון זר. אי לכך, יהודי שבוחר לחיות במדינת היהודים, צריך לקבל עליו את דרך התנהלותה. לא את הגלות יש לחזק, לא את היהדות, ולא להרכיב יהדות כלאיים אחרת. יש לחזק את הצד הדמוקרטי, את המדינה. זאת יעשה על ידי חיזוק שלטון החוק, כלפי האזרחים והשלטון. יש ליצור מצב שבו הפרת החוק איננה נורמה, וכיבודו הוא ערך הנובע מהצורך לחיים משותפים במסגרת דמוקרטית. יש למגר את השחיתות, לחדד את ההבנה כי המדינה שייכת לאזרחיה, ולא עומדת לממכר פוליטי בידי האוחז בהגה השלטון. הצעד האחרון הוא לחדד את כללי המשחק הדמוקרטיים ואת המחויבות להם. מי שלא יקבל עליו את ההסכמה המאפשרת לו להיות אזרח בדמוקרטיה יאלץ לבחור בין קבלה כפויה ובין עזיבה של המסגרת. כך ניוותר עם ריבונות יהודית, שהיא עוד שלב בהסטוריה של העם היהודי, בה חברים מי שמקבלים עליהם את חוקי המשחק אשר לפיו היא מתנהלת, המשחק הדמוקרטי.

נכתב ע"י אורי כסיף

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר