אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הירהורים של אמא על גזרת המכנסיים הנמוכה.


לכבוד החג רכשה בתי את המגזין "בראש 1", השייך לעיתון "ידיעות אחרונות". למגזין צורף מוסף אופנה. בהתרגשות ובסקרנות אחזתי בו וביקשתי לדעת מה האופנה הצפויה לנו השנה והאם סוף סוף יתאימו אליה בגדיי שלי ואהיה קצת אופנתית השנה.

על כריכת המוסף תמונה יפהפייה, שכאילו נלקחה היישר מסרט אהבה וכבר נשביתי בקסם הרומנטיקה העולה ממנה. המוסף כולו נייר כרום והצילומים כולם באיכות גבוהה. דוגמן ודוגמנית יפים מככבים לאורך כל העמודים הראשונים ואני ממשיכה לדפדף מוקסמת.

אולם כידוע, קסם וסכלות הולכים יחדיו, רק בעמוד השלישי הבנתי כיצד נפלתי בפח, כבר בתמונה שעל הכריכה. ייאמר לזכות "קסטרו" שהם עושים עבודה מבריקה. תרתי משמע.

בדף השלישי זוג פוסע בשדרה יפה. מלבושו ניכר כי מזג האוויר בשדרה קר למדי. סוודר גולף, גופיה מבצבצת מתחתיו ולרגליו מכנסי צמר. הדוגמנית, לעומת זאת, בשמלה ללא שרוול, מחשוף גדול מאד ולרגליה גרבונים. היא, מצדם של אנשי האופנה, יכולה לקפוא מקור. היא תלבש את המחשוף והוא ילבש בגדים חמים.

ואולי רק נדמה לי, אמרתי לעצמי, אולי אני סתם מדמיינת וכועסת לחנם אז דפדפתי אל העמוד הבא. והנה, שוב, הגבר לבוש חולצה, קפוצ'ון, ז'קט וכל אלה מעל ג'ינס חם. הדוגמנית לעומתו, די לה בשמלה כמעט ללא שרוול, ובידה תיק תואם לשמלה. תיק זה מספיק.

גם בשנה שעברה נחשפו הנשים אל הקור והלחות. גיזרה נמוכה קראו לזה. והגיזרה הנמוכה הורידה את הבגדים והעלתה את מחסום הבושה. הלבוש התחתון של נשות הודו הגיע מיבשת רחוקה אולם נשות הודו מכסות את כל גופן ב"סארי" גדול ואילו כאן, ויתרו על הכיסוי והשאירו את המלבושים התחתונים של הודו כמלבושים עליוניים של האופנה. נפלא. ובטנן החשופה של הבנות קוראת לכיסוי וישבניהן, תסלחו לי, קוראים להצנעה.

ואחרי, שריחמתי על הבטן החשופה, ריחמתי על נהגי האוטובוס ועל הגברים המסתובבים ברחובות, שנאלצים לראות את גופה של נערה צעירה שטוחת בטן עד קו השיער. לא ברור אם הם חשים כמו משה על הר נבו או כמו ילד בחנות ממתקים מול הצנצנות בבקשו סוכריה. הושט יד ותקטוף או נשך את אגרופך.

ואני, שאני אשה לגמרי, רואה את המכנסיים הנמוכות והדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא הדבר אותו עושים גברים ונשים בחדרי המיטות. ואין לי שום שליטה על המחשבה הזו, זה מה שקו שיער גורם למוחי. והשעה רק שבע וחצי בבוקר באוטובוס בדרך לעבודה, לא בסלון בדרך אל חדר השינה ומה אעשה עם מחשבתי זו בתחילתו של בוקר. אני מילא, מה יעשה עם מחשבה זו נהג האוטובוס? מה יעשה אתה החנווני? מוכר העיתונים? המורה בבית הספר? כולם מתחילים את יומם במאמצי התעלמות. בהתעמלות של התעלמות כל בוקר. ראית מולך בטן תחתונה וכמעט ראית את אשר היא אמורה להסתיר. עכשיו תלמד את תורתו של אפלטון או עכשיו תחשב את העודף בשקלים קטנים. והם מתאמנים ולכן הם מצליחים. ההתעמלות על ההתעלמות עובדת. עובדה שהם לא מתנפלים על כל נערה שעורה המתוח צועק למגע ומכנסיה הנמוכים כל כך זועקים להמשך התנועה (כלומר, הורד אותם למטה והיזכר בגן העדן). ולא די בכך, אלא שהגדילו האופנאים לעשות השנה והנפיקו בגדים תחתונים עם דוגמאות וצבעים. הרי בין כה וכה רואים אותם, לא? אז למה שלא יהיו יפים.

האם לדבר כאן על הכסף שנשפך על הלבשה תחתונה שאמורה להיות פשוטה וזולה?

והבנות ממשיכות להסתובב עירומות והאמהות קונות. ובמידה ותקום אם שלא תרצה לקנות את האופנה של הבטן התחתונה, היא תיאלץ לכתת רגליה בין בוטיקים, לשלם מיטב כספה עבור כל זוג מכנסיים או טריינינג, ואחר כך גם תזכה לבכי מיואש של ילדתה שתהיה שונה מכל חברותיה לכתה.

זוהי אינה הפעם הראשונה שאני מקנאה בבנות הדתיות, עם החצאית הארוכה.

אבל רגע, כדי להיות הוגנת, אני גם זוכרת את הג'ינסים של ליוויס בגזרתם החצופה, לפני עשרים שנה, שחשפה קורקבן ומתחה את הישבן ואפילו לא תמיד לבשנו חולצה ארוכה. וכל הרמה של הידיים אל הקוקו גרמה לחשיפה לגמרי לא תמימה של מותן ועוד כמה סנטימטרים לכל כיוון. אבל מה בין אלה לגיזרה הנמוכה? אולי זו ההתפתחות של הדורות, פמיניזם ושוויון זכויות?

ואם כבר שוויון, ואם כבר חוסר שוויון מול מזג האויר, הבה נחזור אל המגזין נבדוק את חוסר השוויון במחיר.

עורכי המוסף, ברוב הגינותם, הואילו בטובם לציין את פרטי הלבוש ואת מחיריהם בצד העמוד. והשמלה שלה, רבותי, הקייצית הזו, שבקושי מכסה טפח, גם עולה הרבה יותר ממכנסי הצמר המחממים שלו. פחות בד יותר הוצאה. אז לא רק שגופה יקפא בקור אלא גם ארנקה יצטמק יותר, כאילו מחביא את עצמו מאיזו רוח שוביניסטית מקפיאה.

הכלי שלה לפיתוי הוא רק הגוף לבדו ולכן היא תחשוף אותו בלי קשר למזג האויר או להגנתו.

רבותי, האם לא די בהפגנת הזלזול בנשים שהיתה הקיץ? עם הגיזרה הנמוכה החושפת את בטנה התחתונה של האשה לכל רוח, חסרת כבוד וחסרת הגנה? וכאילו אמרה האופנה: אמנם בטנך היא חלק מיישותך אבל אין דבר, גם אם תתקלקל יכולת ההולדה למשל, תמיד יש מבחנות וריפוי ואת יכולה להישאר חסרת בריאות וחסרת כיסוי. אז כנראה שלא היה די בקיץ שעבר ובחורף הזה תקפאנה הבנות בשם האופנה והפיתוי.

ואני סוגרת את החוברת במבוכה גדולה ומבטי נופל על תמונת השער, זו ששבתה את לבי. ובתמונה הדוגמן, עם שערו הארוך והיפה, מגיש תפוח אדום אדום אל שפתיה הפעורות של הדוגמנית. בשערה סיכות אדומות בצבע התפוח ובגב ידה בולטת טבעת באותו הגוון, במאי מצוין.

אבל מה המסר של התמונה?היום, עם ההתקדמות, הגענו אל הפרסומת שהראתה לנו את כל האמת. הנערה תפתה את הבחור בכך שתלך עירומה בקור והוא יפתה אותה עם תפוח אדום בלי רוחניות, בלי חיבוק, ובלי מסתור.

הכלי שלה לפיתוי הוא רק הגוף לבדו ולכן היא תחשוף אותו בלי קשר למזג האויר או להגנתו. היא תחשוף, הוא ירצה לפתות וברצותו לפתות, די לו בתפוח אדום של אגדות. וכבר כאן בתמונה, עוד בשלב הפיתוי, ברכיה מקיפות את מתניו, והוא, נשען בנוחות על גזע העץ בגבו, מוגן ועטוף ומפתה גוף חשוף (וקפוא?).

תמונה יפה, אין מה לדבר. גבר, אשה וגזע עץ עתיק וישן.

לקראת סוף החוברת, בפרסומת של "רנואר", סוף סוף ראיתי דוגמנית לבושה ומכנסיים לגופה. אמנם חזה חשוף וחולצתה דקה אבל פניהם של זוג הדוגמנים פונים אחד אל השני ועיניהם עצומות בדרך לנשיקה. וגם לו מכנסיים וגם לה. ואמנם הוא לבוש בשתי שכבות עליונות והיא בחולצה חשופה אבל התנחמתי במכנסיים שלה.

הנוחם נעלם כשראיתי שאת נעליה היא אוחזת בידה. היא צריכה כנראה להיות יחפה, הרי היא נותנת את כל כולה. ותאמרו, את מגזימה, המפרסם רק רצה להראות את הנעליים שיהיו באופנה אז מדוע לא אחז הדוגמן בנעליו שלו? האם יש כאן אפלייה? לא. הגבר חופשי לקנות נעליים במידה ובצבע ובצורה שנוחים לו, לא לאופנה. רק מן הנשים נשללה החירות לבחירה פשוטה.

האם לא למדנו כלום???

אגב, האם מישהו ראה לאחרונה איפה אפשר לקנות ליוויס 901, מאלה שהיו פה מזמן?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רותי לובין