אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טובה גמליאל / סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה.


מפתיע כיבעולם בו השיח הביקורתי הפך לאופנה ונוגע כמעט לכל תחום חברתי, עולם הזקנהנשאר יתום ודומם. הזקנה, על כל משמעותיה החברתיות, חסרת קול מחאה והנכחהשנראה כי הינם ראויים לנושא כאוב שכזה. הדבר מפריע במיוחד לאור העובדה כיבעולם החברתי בו אנו חיים ה"זקן" עדין הנו זר, מודר, מנותק ובעיקר פגוע.נושא כאוב זה הנו חלק מחיינו כולנו ולכן אני מוצא לנכון לפרסם במדור זה אתדברי הפתיחה הנוקבים והמטרידים של פרופ' חיים חזן מתוך ספרה המרשיםוהמומלץ של ד''ר טובה גמליאל על הזקנה, המוות והמשמעויות הנלוות לאלו.טובה גמליאל, 2005, סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה. אוניברסיטתתל אביב, ההוצאה לאור.

בפתח הספר

טובה

טובה גמליאל,2005, סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.

הזִקנההיא מחוז אין חפץ בו לא רק לרוב באי עולם בחברה בה אין הבטחה לחיים שלאחרהחיים אלא אף לחוקרים והוגים האמורים לפענח את צפונותיה. מדעי ההתנהגות –פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה – ממעטים לראות בזיקנה תופעה אנושיתהעשויה להיות מקור להבנת האדם ומגבילים בדרך כלל את עיסוקם בה בהשלכותיההחברתיות-כלכליות-אתיות ובכך רותמים את עצמם לשרותו של סדר יום תרבותישאחרית החיים מוּדרת ממנו. זוהי התכחשות שסיבותיה ברורות ונעוצות במבנהתרבותי המקדש התקדמות והתפתחות ומוקיע נסיגה ובליה, ותוצאותיה הן הרחקתדמות הזקן מזירת השיח הציבורי והפיכתה לרוח רפאים המרחפת בין החיים לביןתשלילם. אזור דמדומים זה הוא אך אחד ממתחמי הטאבו המעטים שעדיין נותרובחברה המטיפה להכרה באחרות לגווניה, מגנה דכאנות ודה-הומאניזציה ומגינה עלזכותם של מנושלים ומושפלים לקול ולמבט. העדשה החברתית שבעדה מותרתהתבוננות בעולמם של זקנים, על פי אדוני הכוח והדעת, מטשטשת את נוכחותםהפיזית, מעצימה את דמיונם לבני גיל הביניים ומציגה אותם כמי שנאחזים בכלמאודם בקרנות המזבח של החיים. הגיחות המזדמנות אל המרחב הציבורי של זקניםלא מורשים, כאלה שהמפגש עמם עלול להיות לאות מבשר רע של מוות וחידלון גםהן מוסוות בעלי תאנה של טיהור מצפון חברתי. נראוּתם הציבורית של זקניםפגועים, חולים, מנוצלים ונטולי בינה יותר משהיא מציגה מצב אנושי נתון באהלעורר לפעולה מוסרית או מוסרנית של כיסוי והסתר המסירה את האיום שבחשיפהובמודעות שהיא גוזרת. חוקרי זקנה משתפים בדרך כלל פעולה עם מאמץ תרבותי זהלפריסת רשת הסוואה מעל הזקנה ולמיסוך פניה מאחורי איפור כבד של מושגי נוחםותקווה כגון "זקנה מוצלחת", "רווחה נפשית", "אינטגרציה" ו"משמעות" – שפההעוטה אצטלה "מדעית" של מספרים, טבלאות ושבלונות תיאורטיות ומתודולוגיותומייצרת תרבות של משמוע ואינוס הזקנה אל תוך מסגרות מבוקרות של שיחכלכלי-פוליטי המודד, מעריך וממקם זקנים על פי קרבתם או ריחוקם לדמות האדםה"נורמלי", ה"סביר", ה"ראוי", ה"תבוני" בן-הזמן והמקום. אימת הזקנה השורהעל חוקרים מצטרפת אל העידוד הנדיב הניתן להם על מנת שיאוששו את צורכיהניהול החברתי של זקנים ויספקו לעוסקים בהם עילה מדעית להצדקת מעשיהם. כךנוצרת תרבות ידע על זקנה שתאימותה למצבם הקיומי של נשואיה, הנחקרים הזקניםמפוקפקת ובעייתית. זאת ועוד, אטימותו של מחקר הזקנה לפוטנציאל הדעת הטמוןבהווייתם של יעדיו הופכת אותו ואת נשאיו, כמו ענפים אחרים של מדעיההתנהגות, לשרת מקצועי ברשות ובסמכות של ממסדי ההגמוניה התרבותית השולטיםבכיפה. כך הופך השיח האקדמי לבעל בריתו ובן דמותו של סדר היום הציבוריכאשר התלות ההדדית ביניהם מונעת שינוי פרדיגמטי באף לא אחד מהם. האנתרופולוגיה החברתית עשויה הייתה לפרוק מעל עצמה את העול החברתי הזהובשם האתוס של הבנת האחר על פי דרכו והשקפת עולמו להציע נתיב שיפרוץ אתמעגל הקסמים של השמרנות והכניעות האקדמית, ואכן בתחומים ידועים נמצאיםבאקדמיה חוקרים שהצליחו לחתור תחת משטרי הידע מפוטמי הכוח הממסדי ולהציעחלופות פרשניות, לעיתים מהפכניות להתבוננות על מקומו ומצבו שלהאחר.כך למשל מנשבת הרוח הפוסט-קולוניאלית הבוחנת את הדיאלקטיקהבין הכפיף למשעבדו כתוצר של ייצוגים תרבותיים של שליטה, הקסמות וחיקוי אלעבר קבוצות לאומיות, אתניות, מיגדריות ומאותגרות תפקוד של מנושליםומודרים, אך אל הזִקנה אינה מגיעה. מעטים העיונים המחקריים בגורלם שלזקנים כאחרים הראויים לזכות הכרה אקדמית, וזאת על אף שעל פניו האתרהתרבותי של הזקנה משופע בסממני וסימני אחרות של שפה, זמן ויחסיםחברתיים.ההסבר להעלמת העין והעניין האנתרופולוגי משדה זמיןומזמין זה מצוי כנראה, ובין היתר, במגבלותיה הפנימיות, המובנות שלהדיסציפלינה האנתרופולוגית שעקרונותיה האתיים והעיוניים גורסים שאין מושאידע שאינו נתון לניתוח תרבותי, שכל תרבות היא פרי רוחו ופעלו של האדם ועלכן היא אינה קבועה ומכאן שכל ישות המוחזקת כ"אחר" היא הפיכה. האחרוּתהזקנתית בעיקר בגילוייה המוקצנים של שיטיון, איבוד שליטה על סוגרי הגוףותלות סיעודית מלאה אינה עומדת באף לא אחד מתנאי הכניסה הללו לזירת המחקרהאנתרופולוגי: היא מעבר לתרבותי שלא לומר האנושי, היא מחזירה כביכול אתהאדם להווייתו הגולמית הטרום-תרבותית, ה"טבעית" אולי אף החייתית. מכל מקוםזוהי אחרות שלמרות הניסיונות המועדים לכישלון להיאבק בעריצותו חסרת הפשרותשל הזמן הביולוגי המייצר אותה, היא בלתי הפיכה ועל כן טופחת על פניו שלהשיח האנתרופולוגי שאינו מסוגל להכילה. את כל זאת ידעה ד"ר טובה גמליאל בהחליטה להיכנס אל ממלכת הצללים – האחריםהלא נראים – של הזקנים השוהים במובלעת הזמן והמרחב המוסדי, ובכל זאתהרהיבה עוז להציץ אל הפרדס האסור.זאת ועוד, ד"ר גמליאל הוסיפהעל חטא ההיבריס האנתרופולוגי את פשע הסגת הגבול של הטאבו האוניברסלי שלעיסוק באותו מסומן שאין לו מסמן – המוות בכבודו ובעצמו.בעולםמודרני בו תופסות והולכות החוויה הצרכנית והמימשליות הביורוקרטית את מקומןשל המסגרות הטכסיות המתווכות בין חיי אדם למשמעותם מורחק ומודחק המוות אלשולי התודעה והמרחב.זהו המקום בו בחרה ד"ר גמליאל להתגדר ולחלץמתוכו תיאור אתנוגרפי נדיר של התרבות שיצרו אלה שעברו כרת חברתי ונותרו עםשיירי קיומם כדי לעבדם על פי מידותיהם וצורכיהם החדשים. תרבות המוות שאתהגיונה ותובנותיה מציגה ד"ר גמליאל מהלכת עלינו קסם ואימה – קסם על שוםהאסתטיקה המובהקת של הגיונה הפנימי והמארג של פרטי היומיום השוזר אותהואימה על שום כיבוי אורות המשמעות, האמונה, האמון והרצון לחיות המאפיין אתימיהם ולילותיהם של שוכני המוסד. בשני ממדיו של עולם סמוי זהשאפס קצהו מבליח לנגד עינינו אין שמץ מן האקזוטיקה האנתרופולוגית המתחסדתוהמתיפייפת בכבודו או קלונו של האחר הנחקר ולא מן הגותיקה של התיאולוגיהשל אלמות סימבולי, יצירתיות, התפתחות והשלמה עם העצמי.הפיכחוןהמקפיא שמעבירה אל הקורא ד"ר גמליאל באמצעות מבט הגורגונה של נחקריה שהרגעהפך לתכלית ופשר קיומם אין בו הבטחה לגאולה וגם לא ניהיליזם ונואשות אך ישבו תודעה ודעת הנוסכים בעולם הצלמוות הזה משהו מאווירת התוגה של אדגר אלן פו בתמהיל קפקאי של עמידה לפניהשרירותי ונעדר התכלית והטעם. אילו הייתה ד"ר גמליאל ניגשת לחומרי החיים המיוחדים בהם נתקלה בעזרת ארגזהכלים האנתרופולוגי השגרתי לא היה עולה בידה לעצבם ולהציגם בדרך הייחודית,המקורית והכובשת בה הם מועלים בספר שלפנינו. כאמור, מוסרות המתודהוההמשגה, מצוות אנתרופולוגים מלומדה, היו עלולות להיות לה לרועץ בניסיוןלהתחקות אחר התנסות של היפוך יוצרות, הישרדות ותוהו ערכי וסמלי שאינםנענים לצופני הפענוח המקובלים. אלא שד"ר גמליאל הצליחה להתיך עצמה אל תוךכור המצרף של תרבות המוות של המוסד באמצעות אותם כלים שהיו מסורים לה לאודווקא מכוח הכשרתה המקצועית או מתוקף תשתית הידע האקדמית בו היא שולטתוודאי שלא עקב עמדה פוליטית, אתית או אידיאולוגית בה היאאוחזת.הקול המרטיט, רחב-המינעד ובעל המנגינה החד-פעמית אותומשמיעה ד"ר גמליאל בין תווי כתיבתה הוא פועל יוצא של יכולת הבחנה מדויקת,טביעת עין מפלחת, עומק רגשי ואינטלקטואלי חף ממסכות וטיוחים ובעיקרפואטיקה של שפה על גבול השירה. סגנונו עתיר המכמנים התרבותיים-יהודיים שלהספר מספיג את האתנוגרפיה בסמלי זהות ושייכות קולקטיביים הנוסכים בראייתםהמרוקנת מעבר ועתיד של דיירי המוסד נופך מיתי אל-זמני המאפשר לכותבת לגשרבין החיים לבין המתים. תרבות השפה של ד"ר גמליאל נותנת בידה כלים הולמיםלמלאכה הנראית כמעבר לכוחותיו של חוקר בתפירת הקו המפריד בין חיים למוות.זהו מבע לשוני המפליא לחדור אל אפלת מערת אפלטוןולהאיר את המאכלסים אותה בלא להתפתות לייצוגיהם התרבותיים. זהו ספר שהאומץלו נתבע הקורא בקריאתו שקול כנגד התעוזה שהייתה דרושה בכתיבתו.

פרופ' חייםחזן אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2005

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת