אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תיאטרון השכול כחרושת התרבות והריגוש


אריה קיזל's picture

הרשו לי תחילה להשתתף באבלן של המשפחות השכולות.

ובנשימה אחת אוסיף:

ולאחל החלמה מהירה לפצועים.

היחס לשכול הישראלי, הפך פומבי, חשוף, חסר סולידאריות חברתית, בעיקר חסר רגישות ולמעשה, עוד סחורה בחרושת התרבות, הבידור והריגוש אשר עוברת כמטבע לסוחר.

זו האמירה הממצה המייצגת את הקודים שמייצרת ומשכפלת התקשורת הישראלית, בעיקר בשני העשורים האחרונים, בסיקור השכול והאבל הישראלי. מבחינות רבות הופרט גם היחס לשכול הישראלי, הפך פומבי, חשוף, חסר סולידאריות חברתית, בעיקר חסר רגישות ולמעשה, עוד סחורה בחרושת התרבות, הבידור והריגוש אשר עוברת כמטבע לסוחר. יוסי שריד הגדיר זאת ב"הארץ" (4.10.2004): "הארץ המסכנה הזאת שטופה בפולחן מוות".

תמורות רבות עברו על הנושא הכאוב והרגיש של סיקור השכול בתקשורת הישראלית מאז קום המדינה. נכון, בשכול יש דרמה המתבקשת מסיפור חדשותי: מהלך עניינים פשוט ולא מסובך, חד משמעיות (טוב ורע), סוף ברור, "מכה בבטן" (סיפור אנושי חזק וכואב בעל מרכיבים פשוטים, עלילה, המשכיות, חריגות ולעיתים גם נדירות. נכון, המוות הוא סופני ומספק ריגוש לציבור.

אך התקשורת הישראלית, אני מבקש לטעון, משתמשת כיום בשכול כסחורה להעלאת הרייטינג, להגברת מספרי התפוצה. היא עושה זאת תחת הכסות של "זה מה שהציבור רוצה לקנות" אך למעשה לא בדקה מעולם מה באמת הציבור רוצה לדעת. יחסית לעיתונות העולם, התקשורת הישראלית מגזימה, מעצימה, מרחיבה ו"מתפרעת" בנפח שהיא נותנת לסיפור השכול וגם זאת תחת טיעון כביכול מוסרי שלפיו "אצלנו, חיי אדם חשובים".

קצת היסטוריה. בשנות החמישים והשישים התאפיין סיקור השכול הישראלי בדיסקרטיות רבה, בשמירת גבולות ברורים ומובהקים, בחשאיות מסוימת שהתאפיינה בכיבוד האבלים וסימון ברור, גידור, של שטח האבל, שהיה אז פרטי. העיתונות קבעה אז טאבו והציבור הלך בעקבותיה. הנורמות היו ברורות: אין מראיינים משפחה מדרגה ראשונה במהלך השבעה, אין פותחים אלבומים, אין מצלמים צילומי תקריב בבתי עלמין. הסיקור הכתוב הסתפק לרוב בפרטים ביוגראפיים עובדתיים ויבשים במידה מסוימת, מיעט בציטוטי רגש ובתיאורים נרחבים והביע כולו צנעה וכבוד. ידיעות אודות אסונות לא תמיד הובלטו יחסית לידיעות אחרות. השוואה בין העמודים הראשונים של העיתונים היומיים באסונות הכבדים ביותר שהיו אז נוסח אסון אולימפיאדת מינכן או האסון בכביש החוף מגלה כי הסיקור התאפיין באיפוק עיתונאי השמור כיום רק ל"הארץ". הטלוויזיה הישראלית, בראשית ימיה, שמרה על פרטיות האבלים בצורה קנאית. הצנזורה מנעה פרסומן של ידיעות אודות התאבדות חיילים. משפחות נמנעו מלצאת לציבור עם מקרי התאבדות ו"העולם הזה" אשר הרבה להפנות מצלמות לבתי העלמין נחשב אז חריג.

בשנות השבעים החל הגבול בין הפרטי לציבורי להיפרם. בפיגוע בנהרייה שבו איבדה סמדר הרן את בני משפחתה ראיין עמוס כרמלי, כתב הטלוויזיה, לראשונה את הרן. הראיון עורר סערת רגשות, הן בגלל תוכנו אבל לא מעט בגלל שהרן התראיינה זמן קצר לאחר האסון, דבר שלא היה מקובל באותם ימים.

בשנות ה-80, בעיקר עקב הופעת "חדשות" והתחרות בינו לבין "ידיעות אחרונות", יחד עם מאורעות מלחמת לבנון, נוצרו נורמות סיקור חדשות. ככל שהמלחמה החריפה התקשורת הישראלית שברה את הטאבו, פרמה את התפר העדין בין הפרטי והציבורי ויצרה נורמה חדשה בקרב האבלים. היא הכשירה את הקרקע לראיונות של אבות ואמהות והבעת מחאה גלויה תוך כדי השבעה. משפחות שכולות טרם אפשרו לעיתונות להיכנס לבתים אך היו שהסכימו לחשוף תמונות ולהציץ למכתבים. בהמשך החיילים יצלמו בעצמם בווידיאו קודם עלייתם ללבנון וסרטים אלה יופצו לתקשורת.

עם חדירת ערוץ 2 והכבלים, מתרחב מעגל חשיפת האבלים. התקשורת קובעת שכל לוויה חייבת בסיקור וכל אסון מחייב הבלטה. האינתיפאדה הראשונה והופעת תוכניות הטוק שואו האינטנסיביות בנוסח דן שילון הביאו ללגיטימציה של ראיונות עם פצועים, ראיונות עם בני המשפחות השכולות מסלון ביתן ודפוס קבוע של משפטים מופיעים אודות ההרוגים ("הוא אהב לעזור", "תמיד אהב את כולם", "היה הנשמה שלנו", "הפרח שלי הלך", "היה האור הגדול של המשפחה", "תעשו שהוא יהיה האחרון"). המצלמה ניצבת בסלון בית האבלים והופכת את לב האבל לאולפן טלוויזיה.

צלמי העיתונות והטלוויזיה שנזרקו אך בתחילת שנות השמונים מבתי עלמין, הוכו ונחבלו הפכו עתה אורחי כבוד בבתי עלמין, ניצבים לצד המשפחות השכולות, מחדירים את עדשת המצלמה בתצלומי תקריב ומתעדים כל שלב בלוויה. מעטות המשפחות המסרבות לתיעוד הלוויה. התקשורת הופכת את הלוויה להפקה שבה שחקנים שלכל אחד תפקיד מוגדר בתיאטרון השכול. משפחות רבות מסכימות לנוכחות המצלמה ורואות בתיעוד זה את ההנצחה הראשונה. התקשורת אף משתמשת בטיעון זה כדרך לשכנע את המשפחות להסכים להתראיין ולצלם. התקשורת קובעת כאן את דפוס האבל ומשעתקת אותו ממקום למקום, מזמן לזמן, מאסון לאסון. היא מקיימת סוג של האחדת אבל קולקטיבית מדומה.

באסון המסוקים כל המשפחות משתפות פעולה עם התקשורת, מתראיינות, נותנות אלבומי תמונות שלמים לצורך הוצאת מוספי זיכרון, מקבלות את התקשורת בזרועות פתוחות ומשתמשות בה גם ברגעים האינטימיים ביותר, על פתח הקבר הטרי, בתיעוד, בהאשמה, בפנייה אל הציבור והקברניטים. התקשורת יוצרת מצג שווא של "כל העם עם המשפחות". היא מרבה בשימוש במילים "הבנים של כולנו" ויוצרת תחושה לא אמיתית של אבל קולקטיבי המתפוגג עד מהרה.

למעשה המשפחות נותרות לבדן והתקשורת מנצלת את הפיצול ביחסים בין משפחות ההרוגים מפיגועים לבין משפחות חללי צה"ל ל"קרבות תקשורתיים". משפחות שכולות הופכות "כוכבות לרגע" בתוכניות כאלה ואחרות. בהמשך ייפרץ גבול נוסף ברצח רבין, רצח זאבי וכמובן הפיגועים הקשים באינתיפדה השנייה שפגעה בכל פינה בארץ.

סיקור התקשורת הופך אגרסיבי ויש בו את המאפיינים הבאים:

ביטויים ויזואליים וגראפיים חריפים ביותר: שימוש רב בצבעי אדום ושחור, קווים עבים, כותרות ענק על פני עמודים שלמים, העברת מרב הטקסט החדשותי לכותרות, הגדלת לוגואים מלווים, שינוי פורמט העיתון של יום חול ליום שישי במקרים מסוימים כדי להעצים את הדרמה. הרחבת השטח המסוקר. כל אסון זוכה להבלטה על פני עמודים שלמים, לפריסה נרחבת של כל זירות ההתרחשות (מקום האירוע, הפצועים, הסיפורים האנושיים של ההרוגים, מונולוגים קורעי לב של משפחות, פרשנות, מפות, תצלומים). תצלומי תקריב המבליטים דם, בכי, זעזוע, אבל, הבעות פנים, אלונקות, שקיות גופות, אנשי זק"א, חפצי הרוגים. כותרות מגזין המעדיפות מילים "ספרותיות" כלליות המבקשות לרגש: אסון, תופת, דרמה, הלם, זעזוע, אימה, החלום שנשבר, שבר ודמעות. העדפה לציטוטי רגש על פני עובדות "יבשות". הרחבת סיפורים אנושיים המבליטים ביוגרפיות עם תכונות חיוביות של ההרוגים באופן זהה לחלוטין, כמעט שבלוני. רוגל אלפר כתב על כך ב"הארץ" (7.12.2001) את טורו "כך יסוקר מותי בפיגוע" שבו קבע: "מנוסחת ההספד הטלוויזיונית עולה כי בפיגועים לא נהרגים כאן אנשים מורכבים ומרובדים, מסובכים ורבי פנים אלא ישויות טהורות, חד ממדיות ופלקטיות". יצירות "קבוצות אבל" מדומות. אסון באותה שכונה הופך אותה ל"מקוללת", רחוב שבו מספר הרוגים הופך ל"רחוב השכול", יחידה המאבדת מספר חיילים הופכת "יחידה מקוללת". הרחבת "אתרי האבל" הלגיטימיים לסיקור. לא רק בית החולים ובית העלמין, גם המכון לרפואה משפטית וגם. באחד מהשיאים של החדירה לפרטיות מצולם אב כשהוא בדרכו לזהות את גופת בנו במכון לרפואה משפטית. התמונה "נמתחת" על פני עמוד שלם בעיתון פופולארי ואיש לא שואל מדוע ולמה.

נוסף על ההגזמה בתיאורים התקשורת הישראלית משרטטת סרגל שכול שיוצר מדרג אבל המקבע מוסכמות חברתיות ולא בוחן אותם. התקשורת יוצרת הבדלה בין סוגי מוות אף כי היא מובילה את הקו הערכי שחיי אדם שווים הם. בתחתית המדרג נמצאים העובדים הזרים, הערבים, הדרוזים, בני מיעוטים האחרים. הם יעלו במדרג השכול או בסרגל האבל כאשר יימצאו לצידם של יהודים בפיגועים או חלילה בחטיפה בלבנון. הדרוזים מתחלחלים זה שנים מהתיאור השחוק "ברית דמים" שמצמידים למוות של יהודי ודרוזי בקרב או בפיגוע. תאונה שבה יהרגו ערבים בגליל לא תזכה להבלטה יחסית לאותה תאונה שבה יהרגו יהודים. לעיתים לא יוזכרו שמות ההרוגים הערבים ולא יופיעו תמונותיהם.

בראש המדרג, חיילים שנהרגים במלחמות, במבצעים, בתאונות צבאיות. אחריהם או לצידם נפגעי הטרור. לאחריהם האסונות האזרחיים שבהם נפגעים תינוקות וילדים ובשנים האחרונות נשים שנרצחו על ידי בעליהן שהיו בעבר נמוך במדרג ועלו עקב שינוי בנורמות הציבוריות בתחום זה. האירועים הפליליים במרכז המדרג ואף זאת על פי שיקולי מרכז פריפריה ואטרקטיביות חדשותית מזדמנת. אף בהם יזכו ילדים להבלטה ניכרת.

היחס הקשה והצבוע מכל של התקשורת הישראלית הוא לנפגעי תאונות הדרכים אשר הפכו להיות אחד מהקטלנים המרכזיים.

רק לעיתים רחוקות, בעיקר עקב חריגות מספר הנפגעים, תעלה התקשורת את התאונות לראש סדר היום וגם זאת, כמו דו"ח העוני, לזמן קצר. תאונת דרכים הפכה להיות בתודעה של כולנו "ידיעה לא מעניינת", בבחינת כורח שיש לחיות עימו או למות עימו. לעיתים נהרגים במהלך שבוע יותר אנשים בתאונות דרכים מאשר בפיגועים ועדיין הידיעות אודותיהן יידחקו לעמודים האחרונים. הסטטיסטיקה תשודר לאחר הידיעה הקלה של היום בסוף מבזק הידיעות ביומן השבועי בטלוויזיה, רגע לפני החסות למזג האוויר. יחס זה מאפיין ההתייחסות של התקשורת לנושא השכול והאבל, יחס שיש בו צביעות והתחסדות.

היחס הקשה והצבוע מכל של התקשורת הישראלית הוא לנפגעי תאונות הדרכים אשר הפכו להיות אחד מהקטלנים המרכזיים. עיתים נהרגים במהלך שבוע יותר אנשים בתאונות דרכים מאשר בפיגועים ועדיין הידיעות אודותיהן יידחקו לעמודים האחרונים.

אף כי התקשורת נמצאת במרוץ אל האירועים, מונעת על ידי הדרמה עליה לקיים ניתוח שלאחר המוות כדי לבחון את דרכיה. ראוי כי התקשורת הישראלית תכריז על הודנא תקשורתית ותאפשר לעצמה, גם בתוך התחרות בין ערוצי התקשורת ובין העיתונים היומיים, לקבוע כללי משחקים חדשים, פוגעניים פחות, חודרניים פחות, בוגרים יותר ומעודכנים יותר.

דיון זה דרוש גם בגלל שלתקשורת השפעה בלתי מבוטלת על יצירת דפוסי אבל, הן ציבוריים והן פרטיים. בהיותה סוכן סוציאליזציה משמעותי לא הותירה התקשורת מקום לפרטיות בימים הראשונים של האבל עקב רצונה העז בחדירה אל בתי האבלים ובסיקור אובססיבי כמעט של הלוויות ופרטי הפרטים. היא גם יצרה בנאליזציה בהתייחסות שלנו, הקוראים והצופים, לנושא השכול. האינטנסיביות, השבלוניות והדרמתיות אינן מצרך המאפשר לבחון את הסולידאריות החברתית הנדרשת מאיתנו לאותם שאיבדו את היקירים שלהם ולקבוע מדיניות נכונה (למשל בנושא תאונות הדרכים והקצאת המשאבים הלאומיים) אלא להיפך: שלושתן גם יחד יוצרות היסטריה ומצג שווא של דאגה לנפגעים.

צרכני התקשורת זכאים למידע עיתונאי עדכני, אמיתי ואמין אך אין ביכולתם להתגונן כנגד חדירת המצלמות ומציצנות עט הכותבים. על הזכויות החדשות שהשתלטו על התקשורת בבואה לסקר את השכול – זכות התקשורת לחטט וחובת העיתונאי להציץ להחליף את עצמן בזכויות הממשיות: זכות הציבור לדעת וחובת העיתונאי לדווח בהגינות ובאיזון.

המאמר התפרסם לראשונה ב"חברה" – כתב עת סוציאליסטי לענייני חברה, כלכלה, פוליטיקה ותרבות. גיליון 21, ספטמבר 2005, עמ' 29 – 31.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל