תיאטרון השכול כחרושת התרבות והריגוש

בתמצית

1

לאנים במדינה הזו כבר אין כח אחד לשני.

מעבר חד ומהיר מדיי

6

המעבר שלנו מחברה צנועה וסולידרית לחברה אינטרסנטית ומפוררת, שבה "איש איש לאוהלו", היה מעבר
חד ומהיר מדיי.

התהליך שמתואר במאמר צריך לעורר התנגדות, גינוי ומחאה, עוד לפני שנערוך ניסיון להבין את
התופעה ולנתחה ניתוח סוציולוגי.

כולנו ראינו את השלבים של התהליך בהתהוותם, והיינו צריכים להביע חרדה וזעזוע מן המהירות שבה
הסתגלנו לוולגריזציה המקאברית הזאת: הכנסת מצלמות לבתי אבלים, בשעה שאין למשפחות האומללות שום
מנגנוני הגנה נגד המיסחור של האסון הנורא שנפל על ראשן.

ייתכן שמועצת העיתונות הייתה צריכה להוציא צל"גים לעיתונאים הזריזים הללו, העטים כעורבים על
הפגרים במקור נוטף דם. עיתונאי אינו משרת רק את חשבון הבנק של העורך שלו. הוא משרת את החברה,
ובעקיפין מעצב את הנורמות שלה. לכן, עיתונאי עם מספר צל"גים היה צריך לאבד את כרטיס העיתונאי
שלו.

רק כך אפשר לחנך את העיתונאים במקומותינו. העורך הראשי הן דואג לרייטינג (כלומר לחשבון הבנק),
ותו? לא.

יש גם יתרונות

2

ככלל, הסכמתי עם מאמרו של אריה. אני חשה כי יש חדירה לפרטיות של המשפחות השכולות וזילות המעמד.
אבל בכלל, התקשורת, שהיא סוכן חיברות משמעותי כל כך, בכל תחום כמעט מתיחסת לרייטינג ולא משקיעה
ולו טיפת מחשבה בהשפעה המוסרית והחברתית שהיא יוצרת - ועל כך אפשר לכתוב מאמר שלם אחר.
למשל, בימים של פיגועים או אסונות כבדים הטלויזיה משרדת ברצף שעות על גבי שעות ממקום הארוע -
מאחר ולוקח זמן עד שנודעים פרטים והתמונה מתבהרת העיתונאים/ השדרנים משדרים ברקע התמונות
הברוטאליות (לרוב) נתונים לא סופיים ולא מאומתים, הם מייצרים חדשות ומכניסים את כולם לפאניקה.

יחד עם זאת, בתקופת מלחמת לבנון והאינתיפאדה, כשהמוות הופך לחיזיון נפוץ, ושמות החיילים נכנסו
לרשימות ארוכות, דוקא סיפורים אישיים על חיילים יצרו אצלי יכולת להזדהות עם הכאב, לחשוב על
המחיר שאנו משלמים באיכות ולא רק בכמות, להבין ש- 300 הרוגים זה 300 סיפורים, 300 עולמות
מלאים. מבחינתי - זהו צורך!

יצירת הזדהות ללא התלהמות

5

ענבר,

כללית אני מסכים עם מה שכתבת.

עם זאת, ראוי שנבחן האם תפקידה של התקשורת היא ליצור הזדהות עם הקורבנות.

גם במלחמת לבנון וגם במהלך האינתיפדה התקשורת יכולה היתה ליצור דפוס סיקור שאין בו חדירה
חסרת גבולות אל תוך הבתים, אל תוך הכאב, אל תוך הבכי, תוך הבחנה ברורה מה היא מציצנות לשמה
ומה היא אינפורמציה נדרשת וחיונית.

אין אני בא לטעון כי התקשורת לא תסקר את האירועים המכאיבים הללו.

אני סבור שעליה לסקר ולסקר באופן משמעותי שיביא את רוחב היריעה.

ואולם רוחב יריעה ועומק דיווח אינם אומרים דווקא מציצנות לקברים פתוחים ולבכי בלתי פוסק
(שקיים במקרים שכאלה) אלא דווקא שמירת מרחק (מסוים) שישמור על גבולות ה"פרטי" של המשפחות
השכולות. עם זאת, על התקשורת להביא הרחבות, לשאול שאלות (קשות) במקרים שכאלה, לספק פרשנות,
להעמיק.

אני גם לא טוען שהסיקור המוגזם של הכאב והריגושים מחליש אותנו מבחינה חברתית (כפי שטוענים
חוגים פוליטיים כאלה ואחרים). אני לא סבור כך.

אני יוצא כנגד המציצנות כמציצנות שמשרתת דווקא את רידוד השיח הציבורי ולא את העמקתו. העמקתו
של השיח הציבורי בתקופות שבהן מדינה/חברה מתמודדת עם אסונות מסוג טרור יום יומי נדרשת.

ליברליזם משמעותו אגוטיזם לטוב ולרע

3

אני לא מסכים עם כותב המאמר שהתקשורת דוחפת לציבור בכוח תמונות של אבל. הציבור הישראלי
מעוניין בזה לא פחות מהתקשורת משום שנהפכנו לחברה שטחית שמחפשת סיפוקים מהירים מכל מיני
סוגים. אבל הוא סוג של סיפוק , של צורך בקטרזיס מהסוג הנמוך של נפש בהמית. כבר אמרו על הנוער
הישראלי שהוא נוער הנרות. אני מצטער אבל הצורך של החברה הישראלית "להזדהות" עם קורבנותיה אינו
שונה בהרבה מהצורך לקנות בגדים או מכונית חדשה - הכל זה רצון לספק יצרים מיידים ואולי גם לחפות
על מצפון דואב בדיוק ל 5 דקות (למי באמת אכפת מקורבנות)

את המשפחות אני לא מאשים. כנראה בכוח הם מחפשים משמעות לקורבן האדיר שהם הקריבו בחברה
שאין בה משמעות לכלום מעבר לשילטי חוצות , פרסומות בערוץ 2 ותוכניות נינט של כוכב נולד.

רציתם חברה חופשית, דמוקרטית, צרכנית -- זה הוא המחיר.

אנחנו חיים בחברה ליברלית וליברליזם משמעותו אגוטיזם לטוב ולרע

גם בדמוקרטיה יש גבולות

4

רק שאלה אחת:

אתה קובע : "הציבור הישראלי מעונין בזה לא פחות מהתקשורת...".

על סמך מה אתה קובע זאת?

האם אנגליה אינה חברה ליברלית וארה"ב אינה חברה דמוקרטית, חופשית וצרכנית. אם כן, מדוע שם,
במהלך האסונות הקשים, לא נחשפנו לתמונות תקריב שכאלה?

גם במדינה דמוקרטית, ליברלית, חופשית ואפילו צרכנית רחמנא לצלן, על התקשורת להציב בפני עצמה
גבולות שאינם פוגעים בזכות הציבור לדעת ובחופש העתונות. גבולות למניעת מציצנות לא-נדרשת
ולמנוע את חופש החיטוט הבלתי נלאה.

"זה המחיר", היא קביעה נמהרת שלך.

המחיר הוא שלנו הצרכנים: אנו מסכימים ולא מוחים ולפיכך התקשורת, לעניות דעתי, ממשיכה
ב"הפגזת" מידע מסוג זה, מדורג במדרג שכזה.

Re: גם בדמוקרטיה יש גבולות

8

העלת נקודה מעניינת בכל הקשור להתייחסות לאבל בתקשורת של במדינות דמוקרטיות -ליברליות אחרות.

א) קשה לשפוט משום שבארה"ב ובבריטניה לדעתי לא הצטבר מספיק ניסיון של אינטראקציה בין אבל
לתקשורת. ה 11 בספטמבר והפיגועים האחרונים בלונדון עדיין אינם מספיקים בכדי לקבוע מגמה

ב) לא בדקתי את התנהגות התקשורת האמריקאית במלחמת ויטנאם. אם כי מדובר כאן על תקופה שונה
ועל תקשורת עם אג´נדה אנטי מלחמתית

ד) החברה האמריקאית היא חברה המקדשת יותר מכל את ערך האינדיבידואל ופרטיותו ( אפשר לירות בך
על השגת גבול - אם כי גם את זה לא בדקתי) . לכן ריסון אמריקאי לא נובע מתקשורת שמטילה על עצמה
מגבלות אד הוק אלא במסורת ארוכת יומין של אי חדירה לפרט.

ה) לדעתי יש מקום להשוואה מעמיקה יותר בנושא של פפראצי ונושא המאמר

אכן חדירה לפרט מיותרת

9

אין קשר גדול בין הפפראצ´י לבין סיקור השכול. פפראצ´י זו תרבות עיתונאית שיש
בה חיטוט בחייהם של מפורסמים, לא בחדירה של מצלמות בימים קשים של משפחות
שמאבדים את יקירהם. וזה הבדל רציני.

אם החברה האמריקאית מכבדת את הפרטיות - גם העתונות הישראלית יכולה לעשות זאת.

אין חשיבות גדולה במידע נוסח תמונה של קבר פתוח שאליו מוכנסת גופה שאינה
בארון. זה לא מידע שחיוני לנו, כקוראים, לקבל במינון שכזה. התרחקות המצלמה
במקרה זה תשרת את הפרטיות של המתאבל, את כבוד המת ואת הציבור הצופה בתמונות.

הניסיון של התקשורת הישראלית היא לרגש בכל מחיר. ובוודאי שמוות מרגש.

ושוב - הכל עניין של מינון!

אולי

10

יש פה אג´נדה לתקשורת. לתמונה יש כוח.

Re: אולי

11

מר קג´טי נגהי כתב:

> יש פה אג´נדה לתקשורת. לתמונה יש כוח.

בגלל זה ידיעות אחרונות שמים תמונות של ביבי מזיע

Re: ליברליזם

15

אני בהחלט מסכים שכל התהליך הזה נובע, מההפיכה ההדרגתית שלנו לחברה שדורשת (ומקבלת)
כמויות אדירות של אינפורמציה, למרות שרובה לא רלוונטית למסר המרכזי ("תרבות האם טי וי")
וגם מצפה לקבל אותה בצורה מיידית.
לתרבות הזאת יש גם חסרונות כמובן ואחד מהם הוא הדרישה הבלתי סופית שלנו למידע חדש, שמתבטא
גם בדוגמא שהובאה במאמר כמובן, בצורך של התקשורת להלעיט אותנו בעוד ועוד היבטים של הטרגדיה,
עד שלא נוכל עוד ונהיה מוכנים לידיעה הבאה (או לחלופין נעביר ערוץ בשלט...) אך מנגד הטרגדיה
האמיתית שמתרחשת היא הפיכתם של חיי אדם לזולים וכאלה שכבר לא מעניינים אף אחד בתקופות של
גלי טירור או תאונות דרכים מזוויעות בתדירות יומית.

והבנאליזציה כתוצאה מכך

16

גלעד,
אני מסכים עם דבריך.
אני מבקש להוסיף כי הסיקור של השכול הוא ברור.
אחרי הכל, אי אפשר להתעלם מהרוגים, בעיקר מפיגועים, למשל בתקופת האינתיפדה וגלי הטרור
ברחבי הארץ.

הבעיה היא דרך הסיקור ולא הסיקור עצמו.

הכנסת הסיקור לתוך שבלונה צפויה, ללא שבירות וללא הבחנה בין אירוע לאירוע, בין הרוג
להרוג וסיקור חסרת ביקורת עצמית, מוביל לבנאליזציה.

בעת סיקור גלי הטרור, הדבר בא לידי ביטוי בכך שהתקשורת ניסתה לרגש כל העת על חשבון
אספקת מידע נחוץ ומתקדם כמו עיסוק בשאלת הגדר ובשאלה מה אפשר לעשות כדי למנוע או כדי
להתגונן התגוננות אזרחית. שאלות אלה נדחו, מטבע הדברים, החוצה והועדפו על פניהן
סוגיות כמו אלה שהועלו במאמר.

Re: תיאטרון השכול כחרושת התרבות והריגוש מאת: אריה קיזל

7

מסכים עם כל מילה !
פוסט חשוב מאוד והלואי שכולם יפנימו

מזווית אחרת

12

על ההתדרדרות בשכול הישראלי מזוית אחרת, כתבתי כמה מילים כאן:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1759133
והוספתי במסגרת התגובות לקטע.

מי שעדיין לא הבין את כוונתי, אמחיש לו עם רשימה בה נתקלתי באחד הבלוגים של "רשימות":
http://www.notes.co.il/tammy/13807.asp
(הגבתי שם)

Re: מזווית אחרת

14

פוסט דבילי

פוסט חשוב ומעניין

17

המאמר מעניין וחשוב.
תרומתו במבט הכולל על סיקור האסונות בעתונות הישראלית.
הזוית מאפשרת ראיה ביקורתית על מה שאנו לא מביטים בדרך כלל, תוך מתן אפשרות לזיקוק
המציאות אל תוך כלי הערכה שונים.

גם זו תוצאה של המגמה הכללית

13

שפי,
אכן הקטע הראשון שקישרת נוגע למגמה הכללית שתוארה במאמר.

ההתרכזות בנושא שעליו כתבת היא תוצאה של חשיפה תקשורתית של האגו האבל, אם ניתן לכנות זאת כך.

התקשורת נותנת לגיטימציה לעיסוק בנקודות אלה ומעצימה אותם תוך כדי חשיפה מוגזמת.

היות ואחד מתפקידי התקשורת היא השראה, היא הרי מעניקה חסות לסוג של התנהגות, בבחינת אמצעי
חיברות.

Re:

18

משפחות שפותחות את הדלת למצלמות באותו יום - חשוב להם פרסום מכבוד המת

לעיתים זה רצון להנצחה

19

לעיתים פתיחת הדלתות בפני התקשורת נובעת מהרצון להנצחה ראשונית.

המשפחות לעיתים רואות בכך דרך להנצחה.

לעיתים מדובר בלחץ תקשורתי דווקא בנקודה שבה המשפחה השכולה במצב כה קשה שכוח ההתנגדות שלה
הוא לא משמעותי ולכן היא "נכנעת" ללחץ.

מאמר מרתק

20

מצאתי את המאמר מרתק.
דווקא במדינה שבה השכול הוא חלק בלתי נפרד מההווייה הישראלית, ראוי כי נבחן את עצמנו כחברה.
בימים שבהם יש פיגועים, אני סבור כי אנו צריכים להתייחס בזהירות לסיקור השכול בעתונות הישראלית
ולאפשר לעצמנו להיות ביקורתיים כלפי עצמנו כחברה וכיחידים.

מדינה העסוקה כל כך הרבה בתחום המיסתיפיקציה של השכול צריכה לתת לעצמה דין וחשבון.

Re: מאמר

21

תמיד לא סבלתי את האמירות הצבועות של הפוליטיקאים "תרשו לי להשתתף באבלם של...".

זה כל כך מזויף ולא אמיתי

ואיפה הרוגי תאונות הדרכים?

22

אתה צודק.

והם כאלה נחמדים פתאום למשפחות השכולות.

המאמר מציין יפה את מדרג השכול. מצד אחד הבוטות שבה מתייחסים למוות בכלל ולהרוגי
תאונות הדרכים ומנגד חוסר הכבוד כלפי בני מיעוטים ועובדים זרים.

היחס הזה הוא הקשה מכל.

התקשורת היתה יכולה להתחיל בשינוי האוירה הציבורית באופן אשר היה מאפשר התייחסות
נכונה יותר להרוגי תאונות הדרכים.

פוליטקאים

27

המנהיגים הפוליטיים, חייבים לספק את הקהל שבחר בהם ואמור לבחור בהם שוב. התקשורת
היא המדיום העיקרי שמשפיע על אותו ציבור, ולכן התקשורת משפיעה על הפוליטקאים.
לעיתים עיתונאי בוחר מה לסקר ומה לא, ולאט לאט , הדעות של כל העיתונאים, משפיעים על
הציבור שלא ביודעין. האין התקשורת המצרית משפיעה על היחסים מול ישראל?

כך יסוקר מותי בפיגוע...

23

מתוך המאמר:
רוגל אלפר כתב על כך ב"הארץ" (7.12.2001) את טורו "כך יסוקר מותי בפיגוע" שבו קבע: "מנוסחת
ההספד הטלוויזיונית עולה כי בפיגועים לא נהרגים כאן אנשים מורכבים ומרובדים, מסובכים ורבי
פנים אלא ישויות טהורות, חד ממדיות ופלקטיות".

רוגל כתב אכן מאמר מדהים.
צודק קיזל שמצטט את רוגל שממחיש היטב את הנקודה.

גם בפיגוע האחרון בקניון השרון ראינו את הדבר בצורה הברורה ביותר.

הארץ מטיב לסקר

24

טוב שיש את עיתון הארץ שמסקר את העניינים הללו באיזון רב יותר.
אף כי תחת הנהגתו של העורך החדש, דוד לנדאו, ניכרת מגמה של הרחבת השטח הניתן להרוגים וזה
מיותר.
עיתון הארץ מצטיין בכך שהוא פחות צהוב מעיתונים אחרים. הוא לא מכניס אותנו לכל נבכי הדם
והרסיסים. מידע שכזה לא תמיד נחוץ לנו כקוראים.

הארץ לפחות לא נכנס לפירוט היתר

25

עיתון הארץ לפחות לא נכנס לתיאורי הזוועות.
פעם קראתי בידיעות אחרונות תיאור "פלסטי" של ראש מחבל שהתגלגל ונחבט למרחק של עשרות מטרים.
כניסת ז´רגון מגרשי הכדורגל לתוך תיאורי המתים הוא מיותר, לא מועיל ולא מסייע.
אני סבורה שהציבור הישראלי זכאי למידע "נקי" יותר. אין זה אומר שצריך להפסיק ולסקר את המקרים
הללו אבל אפשר לעשות זאת בדרך שהיא יותר מתקבלת על הדעת.

הארץ גם לא מצהיב את השטח

26

יסודות פוקויאניים לתיאטרון השכול

28

מתוך המאמר: "התקשורת קובעת שכל לוויה חייבת בסיקור וכל אסון מחייב הבלטה"

אין צורך ממשי בכך שהתקשורת תסקר כל לוויה באופן מעמיק כזה.
הדיווחים התקשורתיים, הן הכתובים והן האלקטרוניים, חודרניים באופן שאינו נסבל.

מישל פוקו כותב ב"סדר השיח" כי קיימת... קבוצה שלישית של הליכים המאפשרים לפקח על השיח
לסוגיו... מדובר בהגדרת תנאי השימוש בהם, בכפיית מספר מסוים של כללים על האינדיוידואלים
האוחזים בהם וכך לא לאפשר לכל אחד גישה אליהם... אישל איכנס לסדר השיח אם לא יקיים דרישות
מסוימות או אם אין הוא כשיר מלכתחילה לעשות זאת... לא כל מחוזותה שיח פתוחים וחדירים במידה
שווה, חלקם מוגנים ביותר (מובדלים ומבדילים" בעוד האחרים נראים פרוצים כמעט לכל רוח..." (עמ´ 32
, סדר השיח, תל אביב, הוצאת בבל, 2005).

אני סבורה שהציטוט הזה כל כך הולם את סדר השיח של השכול הישראלי.

אריה קיזל מטיב לתאר את סדר השיח של תיאטרון השכול הישראלי ואת סדר החרושת התרבותית בו. יש
בממצאים יסודות פוקויאניים מובהקים.

השכול כמעצב זהות לאומית

29

בספרו של פרופ´ עוז אלמוג (אוניברסיטת חיפה) אודות "הצבר -דיוקן" (הוצאת עם עובד) מופיעה
התייחסות מעניינת אשר הולמת את תוכן המאמר ואשר מרחיבה בנושא השכול ככלי מעצב זהות לאומית
ציונית-צברית.
אין ספק כי המאמר מאיר עיניים ומרחיב אל עבר הפרקטיקות העיתונאיות הנהוגות בימינו ואשר לצערנו
הופכות את השכול לפורנוגרפיה של מוות.
אחד הביטויים הקשים היה תיאור ויזואלי (בתמונות) של אסון שארע לפלשתיני בשטחים לאחרונה.
מוסף "הארץ" פרס את התמונה על פני כל העמוד הראשון של המוסף וגם בתוך כתבתו של גדעון לוי.
השבוע זכינו למטר של מחאות מצדם של הקוראים (במדור "מכתבים" של "הארץ", 20.12.2005) ואשר
הביעו את הזדעזעותם מההתנהגות של עורכי מוסף "הארץ" הנחשב לעיתון שונה.

שכול השכול בתיאטרון הישראלי

30

חיפשתי מאמר על השכול בתיאטרון הישראלי