אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרומנטיקה והזוגיות או המטריקס ההומוסקסואלי


התמונה של דן לחמן

הקדמה

מזה כמה שנים נשאלות שאלות סביב זוגיות חד מיניות, בעיקר בין גברים. מסיבות שמצריכות מאמר נפרד והסברים אחרים, זוגות נשים מתקבלות ומקובלות יותר. השאלה הנשאלת היא האם הומוסקסואלים צריכים או לא לחקות את מודל הזוגיות הסטרייטית. לאחרונה מתרבות המדינות המאפשרות נישואין חוקיים של חד-מיניים והשאלה עולה ביתר שאת. אחת הבעיות בוויכוח הזה היא בכך שהטוענים שאין צורך לחקות את הזוגיות ההטרוסקסואלית, אינם מציעים מצד שני דגם אחר שאפשר לדון בו בצורה ממשית. זאת, ועוד: ההטבות שניתנות בחוק ל"בני זוג" מוכרים הן חשובות ביותר ואסור להתעלם מהן כשבאים לדון בנושא.

השאלה הנשאלת היא לאן בכלל צועדת הזוגיות בעולם. מזה כמה עשורים היא הולכת ומשתנה גם באוכלוסייה ההטרוסקסואלית. כך עלו מוסד הידועים בציבור ומושג ה"זוגרים" (זוג אשר גר יחד, עם או בלי נישואין, עם או בלי קשר מחייב).

כבר לפני כחמש עשרה שנה ראיתי בניו יורק התחלת התייחסות לעניין במקומות המאפשרים להירשם כזוגות מנויים, בין אם במכון כושר, במוזיאון או במועדונים אחרים. בטופס מבקשים שני שמות של מבוגרים ושני שמות של ילדים, למרות שכל אחד מהארבע עשוי לשאת שם משפחה אחר. בלי לשאול כלל מה הקשר המשפחתי, למרות שהמנויים נקראים "מנויים משפחתיים". בניו יורק כבר עיכלו את האפשרויות המרובות של קשרים בינ-אישיים.

מובן שכאשר מדברים על זוגיות עוסקים ברגשות, באהבה, ברומנטיקה. לכן כדאי לעתים לחזור לעבר ולכמה תיאוריות על מנת לבדוק מה מספרים לנו על היווצרות הקשר האנושי. אני אנסה להתייחס לכמה דברים תוך שהזרקור מופנה לזוגיות הומוסקסואלית.

מכיוון שהזוגיות ההומוסקסואלית היא הצעירה מכולן, ואין לנו מספיק דוגמאות להסתמך עליהן, כדאי לבדוק כל פעם מחדש את עמדתנו ביחס לזוגיות ההטרוסקסואלית ארוכת ההיסטוריה, המקרינה על כל חיינו. יכול להיות שבמאמר יש הכללות גורפות, אולי גורפות מדי. אולם מבלי לגעת בדברים הקיימים ללא התחסדות הנגועה ב-politically correct אני מסופק אם אפשר לדון בדברים ברצינות הראויה.

זוגיות, דת ומיניות

רובנו שבויים במודל שרובו פנטזיה שהפכה להיות לצורך רגשי: להתאהב על מנת להיקשר בנישואין. המודל שלנו הוא, לכאורה, המודל המערבי. אנחנו לא בודקים מה קורה בשטח הזה, אפילו בחברות הנמצאות מסביב לנו, והן הכי קרובות, משפחתיות כמעט.

אצל היהדות החרדית זוג נקבע בשידוך, לרוב בין פרטים בודדים שלא ראו האחד את השני כמעט עד לחופה. האהבה המתפתחת שם, אם בכלל, אין דמיון בינה לאהבה שרובנו הוזים. הם לומדים להיות מחויבים, דרך אשר מבחינת החילוניים (שמתאהבים "באופן עצמאי חופשי") איננה נתפסת. אין לחשוב על התאהבות שלפני החתונה, ואבוי לאותה כלה בתולה אם תיחשד שקיימה יחסים עם גבר אחר שקדם לבעלה.

והגברים? היהדות מטילה איסור גמור גם על הגברים ועליהם להתנזר לא רק מחיי מין אלא אפילו ממחשבה. המהדרין שבהם מייסרים את עצמם שלא יבואו לידי חטא, ואילו ה"שבב" יאונן בסתר והלא זוהי חריגה שאסור לדבר בה. היא מתקבלת בהעלמת עין מוחלטת. יש אמנם את המשפט המצוטט לרוב על כך שאם אין הגבר יכול להתגבר על יצרו, שילבש שחורים וייסע לעיר אחרת ויבצע את זממו. (האם כדי לא להלבין פני חרמן דתי ברבים כולם לובשים שחורים?). הזוג הדתי הצעיר יגיע ליחסים המיניים הראשונים ביניהם בשעה שהשניים בורים לחלוטין. אין קשר בין מה שיסבירו הרב והרבנית, בהתאם, לזוג. יש משהו מביך בעניין החתונה החרדית, בה יודעת כל הקהילה מתי בדיוק יקיים הזוג את יחסי המין הראשונים. למעשה, החתונה היא חגיגת היתר המין יותר מאשר כל דבר אחר. מרוב צנעה יחסי מין רבים מתבצעים לעיני הציבור הדתי כשנשים חוזרות טהורות מהמקווה וכל השכונה יודעת שהלילה "זה" יקרה.

אצל המוסלמים המצב דומה. הנישואין נעשים בשידוך ובהסכם משפחתי, והנערה תשמור על בתוליה עד לחתונה. אך לגברים מותר, בהעלמת עין, להתפרק עם פרוצות. ובהעלמת עין גדולה יותר, עם בני אותו מין, חטא שאסור להודות בו ולדבר בו. מן הראוי שנפריד את העניין הזה מהומוסקסואליות מקובלת, ונחבר אותו לרבגוניות המינית האנושית המתפתחת בהתאם לתנאי חיים.

בימינו הוקל לגברים הערבים. ראשית, הזנות תמיד פרחה בעולם הערבי (הרבה יותר מאשר בחברות סגורות כמו זו היהודית) ויש התקדמות בחברה הערבית מבחינת הפתיחות למין. ישנם מפגשי סתר ובהרבה מקרים גברים ערבים נפגשים עם נשים מערביות, תיירות או כאלה המתגוררות בסביבה. כל זמן שהחינוך הפנימי המסיבי לשמירת כבוד המשפחה הוא ערך עליון, נשים מעטות בלבד תעזנה לחיות כחופשיות. על אהבה אין מה לדבר גם שם, לפחות לא אהבה כפי שאנחנו מכירים. גם כאן מדובר בסוג של התבשלות בתוך הקשר הכפוי, שיוצרת חברות רגשית מסוימת. אך גם זה משתנה לטובה. גם שם, בחתונה המוסלמית, בין הפנטזיה, הזיקוקים ויריות הרובים, מאבדת הכלה את בתוליה כמעט בציבור.

לנו, ה"מערביים", יש דימוי ברור של התאהבות והתחברות. זה נראה לנו פשוט כל כך. כל הרומנים וסרטי ההתבגרות מראים לנו את הייסורים המתוקים של ההתאהבות הראשונה. רומנים רומנטיים לנשים מבוגרות יותר היו מאז ומתמיד best sellers. המעניין הוא שגברים כמעט ולא צורכים חומר קריאה כזה וסרטים רומנטיים הם מתייגים כ"סרטי נשים". אז איך הם מתחברים לרגשות שלהם? כשהגברים ממארס מדברים על אהבה, על מה הם מדברים?

אלא שלא כל החברה המערבית היא אכן כזו. בארצות הקתוליות עדיין יש איסור (שבמקומות רבים נשמר בקפידה) על התחברות בין גברים לנשים צעירות. אמת, החיים המודרניים והמציאות הרומנטית משנה דברים; אך בדרום איטליה, ביוון, בחלקה הכפרי יותר, ובעוד כל מיני ארצות שהקתוליות מרכזית בהן, שולטת מסורת בת מאות שנים של הפרדה מוחלטת בין המינים. היא אינה מקלה על צעירים. וההתאהבויות שקורות הן לעתים קרובות טרגיות.

דומה מאוד היא ההתייחסות בדרום אמריקה. לצערי, על המתרחש באפריקה הלא-מוסלמית אני יודע פחות ואינני יכול להעיד על הקורה שם. אלא שעצם פעולת כריתת הדגדגן לאישה אקט שעודנו מתקיים אע"פ שזוכה למחאות חריפות - עדיין מספק לנו יותר מאשר רמז על היחס לאישה ומעמדה, והגישה לאהבה.

בין אהבה לפנטזיה

באופן לא מפתיע, הפילוסוף, עמנואל קאנט (1724-1800), שהכיר בוודאי את הרומנטיקה אמר כי "נישואין הם חוזה בין שני אנשים בוגרים (בני המין הנגדי) בנוגע לשימוש באיברי מינם" למרות שב 1774 פורסם ספרו של גתה " ייסורי ורתר הצעיר" וגרם לגל התאבדויות על רקע רומנטי. הוא לא הזכיר רגשות. העיסוק ברגשות היה נפוץ בעיקר בבריטניה, ובמידה לא מועטה גם בצרפת, והיה קישור בין רגש לבין מוסר ("תורת הרגשות המוסריים" שנכתבה על-ידי אדם סמית) ובין רגש לאמנות (התיאוריה האסתטית של הפילוסוף הסקוטי דיויד יום). ולא ניכנס במאמר זה לקישור שבין יחסי מין ומוסר.

אנחנו אוהבים לאהוב, וזה לא פלא. התחושות המלוות את הרגש הן כל כך נפלאות ומרוממות נפש.

( למרות שיש בימינו מחקרים שהכול עניין של חמרים כימיים ומוליכי זרמים חשמליים במוח) אנו כל כך מאוהבים ברעיון הרומנטי עד שאנחנו משחקים אותו מבלי משים. הפנטזיה היא יחסו הבלתי אפשרי של האחד לאחר. התנגשות של פנטזיות היא הרת אסון; הפנטזיה איננה מובנת, אין להגדירה ובמידה רבה היא איננה מילולית. תמיד מתקיים הפער בין המציאות לבין " הסצנה האחרת", זו שמתקיימת בפנטזיה.

לעתים קרובות אנו פוגעים בעצמנו ונראים כמשקרים לאחר אשר מולנו. פגשנו מישהו, בילינו חצי שעה בהצגת הצד הכי יפה שלנו, קפצנו למיטה לשעה או יותר, היה כיף אמיתי. אחר כך בא הקפה או הסיגריה של אחרי. ושם אנחנו, אחד מאתנו או לפעמים שנינו, מציגים סצנה רומנטית. אנחנו עוד לא יודעים אפילו אם נפגוש שוב את זה שמולנו, אך אהבתנו את הרומנטיות שבפנטזיה צריכה להציג את עצמה על במת המציאות. למחרת אנו מתעוררים למציאות. אני לא אטלפן כי לא התכוונתי, אבל אחכה לצלצול ממנו באמונה ותקווה שהוא התכוון. והוא בביתו נמצא באותה הצגה - רק בצד השני. לא שיקרנו זה לזה. פנטזיית האהבה שיטתה בנו ודרשה פורקן. כך אנו גורמים להתנגשות בין שתי מציאויות: האחת היא זו שהתרחשה באמת ואילו האחרת היא זו שהתרחשה בפנטזיה. היינו השחקנים המבטאים את המציאות, וכעת השאלה היא מה יגבר על מה: המציאות שבפנטזיה או המציאות כשהיא לעצמה. האם מישהו מאתנו יטלפן, יקבע עוד פגישה ועוד אחת, עד שהפנטזיות יירגעו ונתקדם באמת האחד לקראת האחר? האם נבחן את התאמה ונעבור משלב האהבה והפנטזיה להתאהבות אמיתית ומשם לקשר אמיתי? או שמא ניתן לפנטזיה לשלוט בנו,נקיים קשר סוער אך חסר סיכוי לזמן מה, נתנתק ואז נעלב ונכאב?

אינני בא לקעקע את האהבה, הזוגיות, או הצורך והשאיפה לזוגיות. אני מנסה להביא להכרה מסוימת שיש צורך לפרק את הפנטזיה הנמצאת בתוכנו ולנסות להתקרב לזוגיות ממקום נקי יותר שאיננו הפנטזיה אלא מצב המכיל בתוכו מחשבות וצרכים משותפים, רגשיים, חברתיים וגם כלכליים. השאלה היא איך לגשת לבחינת היכולת להתחבר לנבחר: לא רק ממקום סערת הרגשות אלא גם מהבנה פנימית ביחס לרבדים העמוקים והאחרים שנוגעים למצב שהוא, מבחינה מסוימת, החשוב בחיינו. כולנו רומנטיים בסופו של דבר, כולנו רוצים לחוש פרפרים בבטן, כולנו רוצים לחבור אל האחד שיהיה אתנו לתמיד. אך ככל שנבין יותר את הזרמים התחתיים נוכל אולי גם לקיים את הציפייה הזו. יש מן התמימות בנאמר כי אני לא מתייחס לכאורה למבנים נפשיים של שני אנשים העומדים זה מול זה ויש להם מטענים שהם מעבר לפנטזיה הרומנטית, אך שוב, לא זה המקום לניתוח פסיכולוגי של רגשות מובנים.

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה. כך פותח טולסטוי את הספר "אנה קרנינה". יש משפחות מאושרות אולם יש משפחות אומללות מאוד, אותן אנחנו מכירים יותר. "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" משורר לנו שלמה ארצי ומתכוון כנראה לגבר הסטרייט הנשוי, שהלך לאיבוד בנישואיו. זה אחד המשפטים העצובים על שחיקת החיים והשגרה שאני מכיר. זוג, משפחה, הולכים לאיבוד יחד בסלון ביתם.

ראו את עקרות הבית הנואשות החדשות. איך הן הולכות לאיבוד, כשמורידים את הממד הקומי, המצועצע והשופע בכסף, ומתייחסים לאמת. מחקרים חדשים מראים שבעלים עובדים לא רואים מספיק את משפחתם. הם לא מדברים עם נשותיהם ולא מקדישים זמן לילדים. זוג ממוצע מדבר כעשר דקות ביום. מה קורה כאשר שני בני הזוג עובדים?

לכולנו ישנה איזו פנטזיה על זוגיות נפלאה, שתכיל בתוכה לעולם את הרומנטיקה הראשונית, את פרפורי הגוף המרגשים של ימי ההתאהבות הנפלאים. רוב הסרטים ההוליוודיים והרומנים הרומנטיים מנציחים את ה-happy end הרומנטי. את המחזה והסרט "מי מפחד מווירג'יניה וולף", מאת אדוארד אלבי המראה את הזוג הנשוי המאוהב מלפני שלושים שנה וקורותיו בהמשך, רק מעטים רוצים לראות. וגם אותו, לכל הרוחות, כתב הומו. הביטוי האמנותי החדש מתקרב למציאות שדובר בה פחות. כי מאדאם בובארי ואנה קרנינה, הבוגדניות המפורסמות ביותר בעולם הספרות, היו מייצגות בלבד של נשים חורגות שהתאהבו מחוץ למסגרת הנישואין המקודשת. הן היו חוטאות וסופן מוות. וזה מזכיר התייחסות לייצוגים הומוסקסואלים בספרות או בקולנוע בעבר הלא רחוק בהן הומו היה צריך להתאבד, למות ולהרצח.

רובנו חיינו בתוך משפחות שחוקות, שלא להגיד אומללות בדרכן השקטה בדרך כלל. עד כמה שהכרנו את שכנינו, גם הם היו כאלה. אך לכולם ישנה פנטזיה שבבניין ממול קיימים חיים אחרים: משפחות נפלאות הטובלות באור האושר המתמיד.

רובנו מכירים את הגברים הנשואים המחפשים מין בכל מקום אפשרי מחוץ לבית. זה כבר לא סוד. ואותו דבר, בצורה פחותה או עדיין נסתרת יותר, הנשים הנשואות שמקיימות רומנים מחוץ לנישואין. כי נשים כידוע "מזדיינות ברגש ולא מצורך גופני", ועדיין אנחנו מנסים לא לחשוב על כך ולהאמין שזה רק "הם, הרעים", הגברים. כמובן שאיננו מסוגלים לחשוב על הורינו, נותני דוגמת הזוגיות, כחלק מהמערכת הזאת. מחקר שנעשה לפני זמן מה גילה שכמעט עשרה אחוזים מהילדים נולדו לנשים שלא מבעליהן והאחוז עולה במחקרים חדישים יותר. יש תיאוריות רבות על התפתחות הזוגיות האנושית. השאלה שנשאלת בימים אלו על ידי חוקרים רבים היא האם זוגיות היא אכן טבעית לאדם, באשר הוא אדם. אילו צרכים הטביעו את חותמם ויצרו את הדרך? אין תשובה אחת, ודאי שלא החלטית הצורך בקשר הוא אוניברסאלי ואילו היישום הוא פרטי ומשתנה.

המטריקס של הזוגיות: בין הטרוסקסואליות להומוסקסואלית

מרבים לדבר לאחרונה על זוגיות הומוסקסואלית, על חתונה חד מינית, על שבירת דימוי כללי לפיו הומואים מתעסקים במין בלבד ואין להם קשרים רגשיים, לפחות לא ארוכים ממש. האמת שדימוי זה היה מאז ומעולם לא מדויק ושקרי במידה רבה. כבר בשנת 1981 במחקר שנעשה לצורך קבלת תואר מוסמך באוניברסיטת תל אביב (אודות הקשר בין חשיפת אוריינטציה מינית הומוסקסואלית לבין קשר אינטימי ומגורים יחד עם בן זוג הומוסקסואל, אותו כתב גבי רביץ) נמצאו כבר אז זוגות שחיו יחד בין שלוש שנים ועד לעשרים שנים ויותר. צריך לזכור את האווירה הציבורית בימים ההם, שהייתה הרבה יותר סגורה והיה צריך אומץ לב ציבורי כדי לעשות את הצעד ולבנות חיים משותפים. החשיפה האישית, שקיבלה עם הזמן את השם "יציאה מהארון", הייתה מעטה והיה פחד גדול סביב הנושא, בנוסף לבעיה המשפטית ולבעיה החברתית.

לצעירים הומוסקסואלים בימים ההם לא היה את מי לשאול. לא היו מודלים לחיקוי והם נידונו להישפט על ידי דעות קדומות של סביבתם ולהפנים את כל הדעות הקדומות הפוגעניות ביותר. לפיכך, הם נידונו לחיות בצל פחד מתמיד מחשיפת זהותם. יש לזכור שעד סוף שנות השבעים הומוסקסואלים "מחוץ לארון" לא גויסו לצה"ל כלל. הפנמת ההומופוביה מסביבם גרמה לתופעות של הסתגרות, ובמקרים מסוימים לדיכאון. מאז דברים רבים השתנו.

זוגיות הומוסקסואלית כמושג חברתי קיימת היא מושג חדש ביותר. לזוגות שחיו קודם לכן לא הייתה התייחסות וכינוי מילולי. ההגדרה החלה להיות מוכרת מאז שנות השמונים המוקדמות. מכאן שאנו עוסקים בתופעה צעירה מאוד.

הדחיפה הגדולה להעזה החברתית נבעה מכמה מקומות חשובים, כאשר אחד הראשונים באופן מפתיע הוא כלכלי. עד סוף שנות השבעים לא היו כמעט דירות שהושכרו בשותפות. רק גברים סטרייטים או הומוסקסואליים אמיצים מאוד העזו לגור יחד ולעמוד מול גל חשדות ורכילות. בתחילת שנות השמונים השתוללה בארץ אינפלציה אימתנית, בה עלו המחירים בכל יום. כל המחירים במשק היו צמודים לדולר וכל יום בצהרים נקבע שער חדש שהיה גבוה בכמה אחוזים מהשער של אתמול. לא ידענו בתחילת החודש כמה שכר דירה נשלם (בשקלים) בחודש הבא. כך נולדה לראשונה אפנת חלוקת דירות שכורות בין שותפים. הרבה הומוסקסואלים ניצלו את המצב ועברו לגור יחד כשהדבר נעשה מקובל. אך גם אז עדיין החזיקו את החדרים בנפרד כדי שאם יבואו לביקור המשפחה, בעל/ת הדירה, שכן או מישהו מהעבודה, הדברים ייראו כאילו כל אחד חי בנפרד בחדרו.

השינוי הבא החל עם פעילות אגודת ההומוסקסואלים, אשר אז שמה היה "האגודה לשמירת זכויות הפרט" כי חוקית אסור היה לרשום עמותה שהכילה את המלה הומוסקסואלים. האגודה שינתה בדרכה את האווירה מהתנגדות מוחלטת לקבלה חברתית חלקית. דחיפה גדולה באמת קיבל מוסד הזוגיות החד מינית בתחילת שנות השמונים, עם התפרצות מגפת האיידס. מקומות בלוי רבים נסגרו בפאניקה. הבהלה הייתה גדולה ואנשים החליטו לא להסתכן יותר. הפתרון היה להישאר עם בני זוג קבועים.

כנגד הטענה המרכזית העולה מדי פעם אודות אי יכולת ההתקשרות החד מינית, עולה הטענה שיש המוני זוגות החיים יחד. העניין הוא שאנו לא רואים אותם כי הם חיים את חייהם בשקט ואינם בחלק הנראה לעין של הקהילה. אך בימינו, כמעט בכל בניין שני (בתל אביב, לפחות) גר זוג. וכשאני עוסק בזוגות, אני מדבר בעיקר על זוגות גברים. נשים תמיד חלקו דירות, החל מימי עליה שנייה. אף אחד לא ניסה לבדוק את מערכות היחסים בין השותפות, גם כשהיה מדובר בשלוש שותפות בדירת חדר.

ז'אק לאקאן אמר על הזוגיות שהיא הפכה להיות בעלות על איברי המין המשותפים לזוג. לכן, כמו כל דבר שמעורב בו רגש, גם בעלות ורכוש מעוררים חרדה לאובדן ואיבה כלפי מי שחומד את רכושך. מובן שדבר זה איננו מפריע לזכר לחמוד את אשת רעהו, אך בשום אופן הוא לא יניח שיגעו ברכוש המשותף הפרטי שלו.

אחת מתיאוריות התפתחות הקשר הזוגי אומרת שהקשר, הרומנטיקה והתפתחות הזוגיות נוצרו אי שם כשאצל בני אדם קדמונים התחילה להתפתח תחושת בעלות. התיאוריה אומרת שהזוגיות התפתחה כשהאישה רצתה לקשור אליה את הגבר הצייד שיביא לה אוכל בזמן שהיא מגדלת את תינוקו. צורך של בטחון כלכלי. צורך של הגנה על חיי התינוק וחייה שלה במערה. הגבר לעומת זאת רצה להיות בטוח שהוא זה האחראי לפיזור הגנים הפרטי שלו. ולא רצה "להרגיש פרייר" ולפרנס תוך כדי הסתכנות בציד תינוקות של גברים אחרים. צרכים ממשיים וסמליים אלו יצרו את המבנה הרגשי הקרוי אהבה. רגש שנולד לענות על הצורך של בני הזוג לחיות האחד עם השני בלי לסבול יותר מדי. לכן, בנוסף, כדי שלהתקשרות תהייה גם סיבה צריך היה לתת לה רקע רגשי מושך. ממד אנושי. משם התפתחה השבטיות, הדאגה לאחר ומאוחר יותר הלאומיות, הסוציאליזם, הקומוניזם, אבולוציה, רגשית רעיונית קוראים לזה בימינו.

במלים אחרות בראשית היה צורך ההולדה, אחר כך חובר לצורך רגש אחרי ההולדה- ההתפתחות הרומנטית הביאה לזה שהרגש שקוראים לו אהבה בא בימינו לפני הכול. לפני הצורך הפנימי הפיזי.

תיאוריות התפתחות מוקדמת של הזוגיות ותיאוריית הבעלות הסמויה מביאות אותנו לשאלה, כיצד הדבר מאיר את ההתקשרויות החד מיניות. אם אין לזוג חד מיני עניין בשימור הגנים הפרטיים והאכלת הילד הפרטי שלו (דבר ההולך ומוכח כמוטעה מפני שהומוסקסואלים מרבים להוליד ילדים בשנים האחרונות, לא רק בארה"ב אלא גם בישראל), מה טבעי מבחינת הזוגיות הזו? מה אנחנו רוצים לשאול מצורת חיים המתנהלת מולנו, ההטרוסקסואלית?

כשגבר צעיר וסטרייטי מחזר אחרי אישה, החיזור מכיל בתוכו הרבה הבטחות לעתיד. אחת ההבטחות המרשימות ביותר היא ההבטחה להיות כרית הדמעות של האישה העדינה בשעת משבר המשפט "אני תמיד אהיה כאן בשבילך" הוא משפט מכונן בהתחברות הסטרייטית. "תמיד" - עד שאמצא מישהי שתעורר בלבי הד חדש וצורך הגנה גדול משלך (ואת זה קונות גם הפמיניסטיות?) וכל זה מתרחש כשבאופן מילולי ומעשי מועלית דרישת עצמאות של האישה המודרנית. אין ספק, הגברים מצליחים להיות משכנעים כשהם ממלמלים את ההבטחות במשפטים הקונבנציונאליים האלה.

הומואים לא מנסים כמעט להבטיח, אולי מאחר שזה לא עולה על דעתם כלל. ואם כן, כל אחד מהשניים נמצא לכאורה בעמדה שהוא זה הרוצה שיבטיחו לו. בפועל, אין הבטחה ראשונית אלא צורך ראשוני סמוי. הלא אנחנו הומואים היסטריים, שנינו. אנחנו נצטרך כתף גדולה ככל האפשר, כמה שיותר מהר. אתה תיתן לי ותחכה עד שיהיה לי כוח וזמן אליך.

דבר נוסף חשוב מאוד הוא מהות הציפייה המודעת והלא מודעת המחברת אישה וגבר: לנשים יש צורך פנימי ללדת, ולגברים יש רצון פנימי להוליד (כתבתי "פנימי" ולא "טבעי"). זו סיבה פנימית עמוקה ביותר להתחבר ולפתח מראית עין של עתיד משותף. לרוב ההומוסקסואלים אין שום דבר שיפתח ציפייה עתידית רחוקה. הם תקועים, במקרה הטוב, בשלב הרומנטי הראשוני. השגרה לא נכנסת לתוך תפיסת הציפיות. זאת, אף על פי שבעשור האחרון צוברת תאוצה האפשרות להתקשרות חוזית בין גברים לנשים, כאשר האב הוא הומוסקסואל והאם היא לסבית או הטרוסקסואלית. הומוסקסואלים רבים מוצאים דרך להוליד ילדים ולקיים סוג של אבהות.

אצל סטרייטים השחיקה הבין זוגית מתועלת לגידול הדור הבא וזו נקודת חיבור גדולה. אצל הומוסקסואלים, אם לא אמרת אחרי חודשיים לבן זוגך "אני אוהב אותך" במשך יומיים, זו סיבה טובה לפקפק בקשר. לרוב ההומואים מצפים לריגוש הבלתי נגמר. אין להם בתוכם את תמונת החיים בשגרה. אף אחד לא לימד אותם לצפות לה ואין מודלים נראים לעין החיים בשגרה. המודלים הרבים שקיימים, מתחבאים בין הסטרייטים. אין מי שילמד צעירים הומוסקסואליים לבדוק אפשרות לזוגיות שמכילה בתוכה שגרה; הם לא רואים, מסיבות שונות, את הזוגות המבוגרים יותר החיים שלא בתוך אור זרקורי הקהילה.

רוב הפעמים שאנו מדברים על הומואים, אנחנו מדברים על צעירים. המבוגרים נעלמים מהעין לכאורה. זוגיות של צעירים סטרייטים המאמינים בעתיד שלהם מעצם החינוך הראשוני שלהם, היא בעיקר משאת נפש. גם אם רובנו, המבוגרים, כבר יודע שאהבות ראשונות או שניות בגיל הנעורים לא מבטיחות עתיד משותף, לצעירים הומואיים אין אפילו התחלה של תמונת עתיד.

שאלות ששאל אותי ידיד צעיר העמידה אותי בפני תהיות. בזוגיות שלנו, מי משלם בשביל מי? מי מזמין את מי לסרט או למועדון? ואיך, מאוחר יותר, זה מתחלק בחיים המשותפים? אצל סטרייטים באופן כמעט מעליב זה מובן מאליו. אצל הומואים זו עדיין שאלה. האם אנחנו, ההומואים, עדת חקיינים? תוצר של תרבות רומנטית קלוקלת ומעוותת במקצת של ספרות קולנוע וטלנובלות? כנראה שכן. אבל אנחנו לא לבד. כל הצעירים כאלה, מסתבר.

וכל זה רק כהקדמה לשאלה הגדולה איך ואם יכולה להתקיים זוגיות הומוסקסואלית.

מן הראוי להגיד שאינני בא להבהיר כרגע את הקשיים הנפשיים הקשורים להתפתחות הנפשית של הצעיר ההומוסקסואלי. זה שבחלק גדול מחייו הראשוניים מרגיש שהוא שונה לחלוטין מכל מה שהוא מכיר מסביבתו הקרובה שמאוחר יותר הוא חייב לשמור סוד נורא. תהליך הגילוי העצמי והחברתי וכיצד כל זה משפיע על אישיותו.

את הזוגיות החד מינית צריך לבדוק ממקומות שונים ואחרים. זוגיות של צעירים התלויים בבית הוריהם שונה מזוגיות של כאלה שכבר עומדים על רגליהם והם עצמאיים. הצעירים עם כל הרומנטיקה המלבבת והנוגעת ללב מתחברים לצורך בילויים ויחסי מין בלבד. הם כבר היו יחד בעשרה סרטים, היו יחד בחמש מסיבות וישבו המון פעמים באיזה בר- קפה הומואי, אבל אף פעם לא ישנו יחד לילה. לבוגרים הומוסקסואליים יש כל מה שהם צריכים, הם אדונים לעצמם. אלא שאז הם כבר במצב בו קשה להם לוותר על עצמאות והרגלים שפיתחו במשך שנים.

אחת השאלות הראשונות החשובות להתחברות היא מצב היציאה מהארון של שני הגברים. האם שניהם באמת לגמרי מחוץ לארון מול כולם. האם אין להם איזו בעיה לגור יחד באופן הצהרתי עם בן זוג ( לא להכריז שיש לי שותף לדירה אלא לחיים) אבל גם זה לא ממש ברור ומובן מאליו. אבל ברוב המקרים ללכת יחד למכולת, לבנק, לוועד הבית, דווקא המקומות הקטנים היומיומיים מצריכים יציאה מוחלטת פתוחה ואמיצה המכריזה על עצמה ככזאת בכל יום מחדש, למרות הפתיחות הנראית, זו מלחמה קשה, שלעתים יכולה להיות הרסנית בתוך הזוגיות כשיש פער.

מאחורי כל זה עומדת השאלה הגדולה ביותר ואותה צריך לחקור. איך מצליחים בכל זאת כל כך הרבה זוגות הומוסקסואלים להתקיים ולהמשיך לקיים את הקשר שלהם שנים רבות כל כך. מה בא להם באופן טבעי. במה הם היו צריכים להלחם במודע. איזה בעיות חיים שמי שלא היה מעולם בקשר זוגי או כמו שניסה מישהו בעבר להכניס לשימוש את המלה "זוגרים" זוג הגר יחד, היו צריכים לפתור.

העניין המרכזי (אם תרצו, אפשר לקרוא לכך הבעיה המרכזית) הוא הפנטזיה שכולנו גודלנו לחיות בתוכה. אנחנו חיים בתוך המטריקס ואת המטריקס הזה צריך לבדוק טוב. האם לא כדאי לנו לשבור אותו? האם הוא לא מרמה אותנו? שמא הומואים יהיו חלוצים בדגם של חיים משותפים מבחינת סטרייטים? חיים "נכונים" יותר? אני כמעט מעיז לומר "מתאימים לטבע האנושי". אך ודאי שלא למטריקס תנ"כי או רומנטי-מיסטי בו גדלנו במשך דורות רבים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן