אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדינת הרווחה חלק 5 - דמוקרטיה


איני מתנגד לטענה שהמשטר הקומוניסטי הדיקטטורי ברוסיה היה אכזרי וטוב שהוא קרס. אולם האם הפתרון של קפיטליזם קיצוני הוא אכן הפתרון שהרוסים נזדקקו לו? לעניות דעתי, התשובה לכך היא שלילית.

מאמר זה יבדוק את הקשר בין מדינת הרווחה לדמוקרטיה. אולם ראשית אני רוצה לענות למספר ביקורות שנשלחו אלי בעקבות מאמרי האחרון. חלק מהקוראים ביקרו את השיטה הסוציאל-דמוקרטית כהמשכה של השיטה הקומוניסטית, ביקורת זו היא מוטעית משום שהשיטה הסוציאל-דמוקרטית היא אינה השיטה הקומוניסטית, שיטה זו אינה שוללת רכוש פרטי. היא הומצאה במאה ה-19 בגרמניה ע"י אדוארד ברנשטיין (ולא קארל מארכס). ביקורות אלו טועות או מטעות ואינן מבינות או רוצות להבין שיטה זו (עלי אף לציין שיש הבדל תהומי בין רוסיה הקומוניסטית לחזונו של מארכס). איני מתנגד לטענה שהמשטר הקומוניסטי הדיקטטורי ברוסיה היה אכזרי וטוב שהוא קרס. אולם האם הפתרון של קפיטליזם קיצוני הוא אכן הפתרון שהרוסים נזדקקו לו? לעניות דעתי, התשובה לכך היא שלילית. ראוי היה יותר לכונן ברוסיה מדינת רווחה, מאשר מדינת "תפוס כפי יכולתך" אשר גרמה ליצירת אוליגרכים מליארדרים מצד אחד ועניים מרודים מהצד השני. מספר נתונים על רוסיה בוודאי יפתיעו את הקוראים. סקר האושר ושביעות הרצון שציינתי במאמרי הקודם הראה את השינויים שעברו על רוסיה לאורך השנים. ב-1981 רוסיה דורגה קצת מתחת לממוצע, כאשר 70% מתושביה הגדירו את עצמם כמאושרים. נפילת ברה"מ גרמה לשינוי גדול באחוזים אלו. ב-1990 אחוז האנשים שהגדירו את עצמם כמאושרים נפל דרסטית ל-47% (תחילת פירוקה של ברה"מ היה אומנם ב-1985, אך ברה"מ התפרקה סופית ב-1989). ב-1995 אחוז המאושרים (ע"פ הגדרתם) נפל לשפל, שנמוך בהרבה מכל שאר המדינות, של 37% (זאת לפני המשבר הגדול של 1997/8). תוצאות אלו מלמדות אותנו סיפור אחר ממה שספרי ההיסטוריה מספרים לנו. הקפיטליזם הקיצוני שהיה מנת חלקה של רוסיה בשנים אלו לא התקבל כלל בברכה שם. בניגוד למה שמספרים לנו, לא הייתה התלהבות גדולה משיטה זו. היא לא גרמה לאושר גדול יותר לעם הרוסי, אלא דווקא גרמה לתושבי רוסיה להיות פחות מאושרים (אפילו פחות מאשר תחת השלטון הקומוניסטי הדיקטטורי והמדכא). אולם נפילה זו של רוסיה אינה מתבטאת ברגשות סובייקטיביים בלבד. אף בנתונים אמפיריים נוכל לראות ירידה ברמת החיים. מדד ההתפתחות האנושי של האו"ם (אשר מודד תוחלת חיים, רמת חינוך ותמ"ג לנפש) מדרג את רוסיה בפעם הראשונה ב-1990 (שנה לאחר ההתפרקות הסופית של ברה"מ ב-1989) ולה 0.813 נקודות, כעבור 12 שנים ב-2002 רוסיה נופלת ל-0.795 נקודות והיא מדורגת במקום ה-57. כלומר מצבם של הרוסים, לפי מדד זה, היה טוב יותר ב-1990 מאשר ב-2002. לפי מדד זה רמת החיים במקסיקו, ב-קוסטה ריקה, בארגנטינה (למרות הקריסה הכלכלית שחוותה המדינה בשנה זו) ובקובה גבוהות יותר מברוסיה (ארבע מדינות, אשר ב-1990 רוסיה דורגה מעליהן). ניתוח של מדד זה מלמד אותנו שרוסיה היא כמעט המדינה היחידה שמספר נקודותיה ירד בשנים אלו ולא עלה, מדינה נוספת שמספר נקודותיה ירד בשנים אלו היא אוקראינה, שמדורגת במקום ה-70 ומספר נקודותיה ירד מ-0.798 ל-0.777.

קוראים קפיטליסטים אחרים ענו תשובות מלאות בוז וזלזול למאמרי: מדד הרווחה, מד קידמה אמין, מדד התחרות האחראית? הרי אנו חיים בעולם ריאלי, בו אנו נדרשים להיות תחרותיים ולהציג ביצועים כלכליים נאותים, אין מקום לאידיאליזם שהוצג על ידי. בכדי לענות על טענות אלו, קיבצתי מספר מדדים ונתונים קונבנציונליים יותר שיראו למבקרים, שאפילו במדדים אלו, מדינות הרווחה מציגות תוצאות טובות יותר. המדד הראשון הוא "מדד התחרותיות" של הפורום הכלכלי העולמי. מדד נחשב זה בודק את מידת התחרותיות של מדינה נתונה ע"י שלושה מדדי משנה שמדרגים את הסביבה המאקרו-כלכלית, יעילותם של המוסדות הציבוריים (שאיתם הפירמה באה במגע) ואת רמת הטכנולוגיה במדינה נתונה. מדד זה חשוב ביותר משום שהוא אינו נקבע ע"י נתונים יבשים, אלא ע"י סקרים של פירמות שפועלות במדינות השונות. כלומר, אין פה חוקרים הקובעים את התוצאות, אלא האנשים שבשטח הם שמדרגים את מידת התחרותיות של מדינה נתונה. דירוג התחרותיות לפי מדד זה (נתוני 2003) הוא 1. פינלנד- 6.01 נקודות 2. ארה"ב- 5.81 נקודות 3. שוודיה- 5.80 נקודות 4. דנמרק- 5.61 נקודות 8. איסלנד- 5.34 נקודות 9. נורבגיה- 5.33 נקודות 12. הולנד- 5.24 נקודות 18. קוריאה- 5.07 נקודות 23. ספרד- 4.94 נקודות 24. הונג קונג- 4.93 נקודות 27. בלגיה- 4.87 נקודות 28. צ'ילה- 4.86 נקודות. ממוצע הנקודות של מדינות הרווחה במדד זה הוא 5.45, בעוד ממוצע הנקודות של המדינות הקפיטליסטיות במדד זה הוא 5.12. ראוי בעיני לבדוק את המדד שמדרג את הסביבה המאקרו-כלכלית של המדינות השונות, משום שמדד זה משקף את המצב הכלכלי של כל מדינה לפי הדיווחים של הפירמות הכלכליות, במדד זה היינו מצפים למצוא יתרון למדינות הקפיטליסטיות, אולם המצב הוא אינו כזה. במקום השני (והראשון מבין המדינות שבהשוואתנו) מדורגת פינלנד ולה 5.54 נקודות, במקום הרביעי נורבגיה עם 5.43 נקודות, במקום החמישי דנמרק עם 5.38 נקודות, במקום השמיני שוודיה עם 5.13 נקודות, במקום התשיעי הולנד עם 5.07 נקודות, במקום ה-14 ארה"ב עם 4.94 נקודות, במקום ה-15 הונג קונג עם 4.91 נקודות, במקום ה-16 איסלנד עם 4.90 נקודות, במקום ה-17 ספרד עם 4.83 נקודות, במקום ה-19 בלגיה עם 4.82 נקודות, במקום ה- 23 קוריאה עם 4.67 נקודות ובמקום ה-35 צ'ילה עם 4.36 נקודות. ממוצע הנקודות של מדינות הרווחה במדד זה עומד על 5.18 וזאת לעומת ממוצע הנקודות של המדינות הקפיטליסטיות שעומד על 4.74. כפי שאנו רואים אין הכרח שהצורך להיות תחרותי יגרום להתנהגות דורסנית, חסרת התחשבות או רחמים. אין כל הוכחה אמפירית לכך שמדיניות של רווחה ועזרה מצד המדינה לתושביה משמעותה פגיעה בתחרותיות.

בדיקה של נתונים נוספים תגלה לנו מצב דומה, כלומר שמדינות הרווחה אינן מפגרות כלכלית אחרי המדינות הקפיטליסטיות. אם נבדוק את רמת הפריון (תפוקת עובד) במדינות השונות (נתוני 2003) נגלה שרמת הפריון הגבוהה ביותר היא בנורבגיה, אחריה מדורגת בלגיה, הולנד, ארה"ב, דנמרק, שוודיה, פינלנד, ספרד, איסלנד ולבסוף קוריאה אשר רמת הפריון שלה היא הנמוכה ביותר מבין המדינות שבהשוואתנו. בדיקה של מצב הגרעון במדינות השונות (נתוני 2003) תגלה שבעוד והגרעון של ארה"ב עומד על 4.6% מהתמ"ג (ב-2004 הוא גדל ל-5.7% מהתמ"ג וכיום הוא עומד על 6.3% מהתמ"ג), שוודיה עומדת על עודף תקציבי של 1.4% מהתמ"ג. אולם לא רק מאזנה של שוודיה מראה על עודף ולא על גרעון, כך גם בפינלנד ודנמרק יש עודף תקציבי (בשווי 1.8% מהתמ"ג) ובנורבגיה העודף התקציבי עומד על 12.5% מהתמ"ג. הסיבה, ככל הנראה, שבמדינות הרווחה אין גרעון, למרות ההוצאה הממשלתית הגבוהה שלהן, היא שמדינת הרווחה מקדמת את אזרחיה ומאפשרת להם הזדמנויות (זכויות עובדים ושכר גבוה לכל שמאפשר גם לפועלים פשוטים לחסוך ולהקים עסקים משלהם, השכלה אוניברסיטאית חינם וכו'), תוך שהיא מעודדת אותם ליזום ומקטינה את פחדם מפני נטילת סיכונים (משום שכל נוטל סיכונים שכזה יודע שבמידה והוא יפול, המדינה תהיה שם בכדי למנוע את התרסקותו) ואף לחסוך פחות ולהוציא יותר כסף ובכך לקדם את הייצור והכלכלה (זאת משום שתושבי מדינות הרווחה זקוקים פחות לחסכונות לבריאות, חינוך, דיור וכו'). התוצאה היא שההוצאה הממשלתית הגבוהה למעשה מאפשרת פעילות כלכלית ענפה, אשר מכסה על הוצאה זו. כפי שאנו רואים שימוש נאות במיסים אינו חונק את הכלכלה כלל וכלל. ואם כבר בדקנו נתונים שליליים כגון גרעון, נתון שלילי נוסף הוא "מדד הפגיעות". מדד זה בודק את רמת הסיכון של המדינות השונות מבחינה כלכלית. כלומר אילו מדינות הן הפגיעות ביותר כלכלית, זאת ע"י בדיקה של מדדים כגון היחס בין היבוא ליצוא, חשיפה לכלכלות זרות (ככל שהתלות בכלכלות זרות גדולה יותר, כך גם הסיכוי למשבר גובר) ועוד. המדינה הפגיעה ביותר מבחינה כלכלית לפי מדד זה מבין המדינות שבהשוואתנו היא ארה"ב (מדורגת שלישית במדד זה), המדינה הכי פחות פגיעה היא הולנד. ממוצע הפגיעות של מדינות הרווחה עומד על 83, בעוד ממוצע הפגיעות של המדינות הקפיטליסטיות עומד על 95.7 (תוצאה גבוהה מלמדת על רמת פגיעות גבוהה). המגזין היוקרתי "יורומני" פרסם לאחרונה את "מדד הסיכון בשווקים הפיננסיים" (מדד זה בודק סיכונים פוליטיים, ביצועים כלכליים, דירוג אשראי, נגישות פיננסית, נגישות לשווקי הון בינ"ל, פוטנציאל אי עמידה בהחזר הלוואות, נגישות לבנקים בינ"ל, עמידה בפירעון הלוואות ומאפייני החוב הציבורי). המדינה שמדורגת ראשונה במדד זה, כלומר בעלת רמת הסיכון הקטנה ביותר בשווקים הפיננסיים היא נורבגיה. נתון נוסף הוא דירוג האשראי של המדינות השונות (דירוג זה נעשה ע"י החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ). לפי דירוג זה פינלנד, שוודיה, נורבגיה, דנמרק, איסלנד, בלגיה, הולנד, ספרד וארה"ב מדורגות כמדינות בהן דירוג האשראי עומד על 1 (הדירוג הגבוה ביותר), בעוד בהונג קונג, קוריאה וצ'ילה דירוג האשראי הוא 2 (כלומר דירוג נמוך יותר). הנתונים והמדדים הרבים שציינתי בעבודתי מלמדים אותנו שמדינות הרווחה אינן כשלון כפי שמציגים לנו אותן. המדינות אשר מקיימות שיטה זו בצורה המקיפה ביותר דווקא מצליחות (דרגת המס הגבוהה ביותר בדנמרק עומדת על 61.9%, בבלגיה על 59.2%, בפינלנד על 56.8%, בשוודיה על 55%, בהולנד על 52% ובנורבגיה על 51.1%, חופשת הלידה בשוודיה עומדת על 18 חודשים,בנורבגיה על 13 חודשים, בפינלנד על 12 חודשים וכו' בעוד חופשת הלידה בארה"ב עומדת על 12 שבועות ללא תשלום, ההוצאה הממשלתית בשוודיה עומדת על 59% מהתמ"ג, בבלגיה 58%, בהולנד 55% וכו' (תיקון טעות שלי מהמאמר הראשון, הנתונים שניתנו שם היו ההכנסות של המדינה מהמיסים כאחוז מהתמ"ג), ההוצאה הממשלתית הגבוהה ביותר על חינוך היא בדנמרק ועומדת על 8.3% מהתמ"ג, כאשר ההוצאה הממשלתית הגבוהה ביותר על בריאות היא באיסלנד ועומדת על 7.6% מהתמ"ג).

"מדד ההישגים הטכנולוגיים", אשר בודק את מספר הפטנטים לנפש, מספר המחשבים שמחוברים לאינטרנט לנפש, הייצוא הטכנולוגי, מספר הטלפונים לנפש, מספר הטלפונים הסלולריים לנפש, כמות צריכת החשמל לנפש ורמת ההון האנושי (כלומר רמת החינוך בייחוד בהקשרה הטכנולוגי והמדעי).

שלושת המדדים האחרונים שאציג במאמרי נוגעים להתפתחות טכנולוגית, נושא אשר תומכי הקפיטליזם לא נלאים מלדבר על חשיבותו. המדד הראשון הוא "מדד ההישגים הטכנולוגיים", אשר בודק את מספר הפטנטים לנפש, מספר המחשבים שמחוברים לאינטרנט לנפש, הייצוא הטכנולוגי, מספר הטלפונים לנפש, מספר הטלפונים הסלולריים לנפש, כמות צריכת החשמל לנפש ורמת ההון האנושי (כלומר רמת החינוך בייחוד בהקשרה הטכנולוגי והמדעי). המדינה שמדורגת ראשונה במדד זה (נתוני 2002) היא פינלנד עם 0.744 נקודות, שנייה היא ארה"ב עם 0.733 נקודות, שלישית שוודיה עם 0.703 נקודות, חמישית קוריאה עם 0.666 נקודות, שישית הולנד עם 0.630 נקודות, במקום ה-12 מדורגת נורבגיה עם 0.579 נקודות, במקום ה-14 מדורגת בלגיה עם 0.553 נקודות, במקום ה-19 ספרד עם 0.481 נקודות, במקום ה-24 הונג קונג עם 0.455 נקודות ובמקום ה-37 צ'ילה עם 0.357 נקודות. ממוצע הנקודות של מדינות הרווחה במדד זה עומד על 0.641, בעוד ממוצע הנקודות של המדינות הקפיטליסטיות הוא 0.538. מדד נוסף הוא "מדד התפתחות טכנולוגיית המידע". מדד זה שחובר ע"י הפורום הכלכלי העולמי, עוסק בטכנולוגיה שנחשבת לטכנולוגיית העתיד ולכן מיקום גבוה שמלמד על התפתחות טכנולוגית בתחום זה הוא חשוב ביותר. ההערכה היא שיותר ויותר תחומים "יכבשו" ע"י טכנולוגיית המידע שתחליף ענפי טכנולוגיה קיימים אחרים. הדירוג במדד זה (נתוני 2005) הוא 2. איסלנד (ראשונה מבין המדינות שבהשוואתנו), 3. פינלנד, 4. דנמרק, 5. ארה"ב, 6. שוודיה, 7. הונג קונג, 13. נורבגיה, 16. הולנד,24. קוריאה, 26. בלגיה, 29. ספרד, 35. צ'ילה. המדד הטכנולוגי האחרון, הוא המדד של "האקונומיסט" שבודק מוכנות לעסקים אלקטרוניים ולעידן הטכנולוגי, מדד זה מתמקד בגורמים המצביעים על מידת המוכנות של כל מדינה להזדמנויות עסקיות הנשענות על השימוש באינטרנט. המדד בודק את תפוצת הרשת בפס רחב, חדירת התקשורת הניידת, חדשנות וטכנולוגיה, מידת החדירה של אינטרנט אלחוטי בטכנולוגיית "נקודות חמות", רמת אבטחת המידע ויכולת לנצל את הטכנולוגיות למיזמים ציבוריים ופרטיים, לעסקים ולממשלה. הדירוג במדד זה (נתוני 2004) הוא 1. דנמרק , 3. שוודיה , 4. נורבגיה , 5. פינלנד , 6. ארה"ב , 8. הולנד , 9. הונג קונג , 14. קוריאה , 17. בלגיה , 21. ספרד.

שלושת המדדים הללו מלמדים אותנו שבניגוד למבקרי השיטה הסוציאל דמוקרטית אשר טוענים ששיטה זו מדכאת היצירתיות והיוזמה, אנו רואים שבמדינות אלו הפיתוח הטכנולוגי מתקדם יותר מאשר במדינות הקפיטליסטיות. כלומר שיטה זו אינה גורמת לפרטים בחברה לקפוא במקומם, לשמר את הישן ולהתנגד לכל שינוי. הטענות שהקפיטליזם מייצג עולם דינמי, מתחדש ומשתנה תמידית בעוד מדינת הרווחה מייצגת דגם מנוון ומסואב, הן בגלל שהפרטים בו שבעים מדי ואינם שואפים לחידושים והן בגלל שהתערבות ממשלתית מייצרת בירוקרטיה מופרזת היא מופרכת. למעשה , כפי שאנו רואים, השיטה הסוציאל דמוקרטית מעודדת התפתחות והתחדשות יותר מהשיטה הקפיטליסטית. שנית, ממדים אלו אנו למדים שאפשר לשלב בין פיתוח טכנולוגי ושמירה על איכות הסביבה. בוודאי יטענו חלק מהקוראים שקידמה טכנולוגית פוגעת באיכות הסביבה. במידה מסוימת טענה זו נכונה (מספר מדינות לא מפותחות טכנולוגית מדורגות במיקום גבוה במדדי איכות הסביבה), אולם כפי שמספר מדינות רווחה הראו לנו, אין זה הכרח שקידמה טכנולוגית תהיה מנוגדת לאיכות הסביבה. מדינות רווחה אלו, הדגימו שניתן לשמור על איכות הסביבה ללא הפסקת הקדמה הטכנולוגית.

אולם אם השיטה הסוציאל דמוקרטית היא אינה כשלון, מדוע היא מוצגת לנו ככזו בעיתונים הכלכליים? האם הכתבים הכלכליים אינם מכירים את הנתונים? התשובה לשאלה זו היא שלילית. אומנם לא דיברתי עם אף כתב כלכלי, אך מדי פעם כשהדבר משרת אותם, יציינו הכתבים על הצלחות שיטה זו. כך אברהם טל, הכתב הכלכלי של "הארץ", הזכיר באחד ממאמריו את ההצלחה של ארגנטינה תחת השיטה הסוציאל דמוקרטית וההחלטה המוצלחת של ממשלת השמאל שנבחרה להתערב בכלכלה (העלאה של שכר המינימום, הקפאת מחירים וכו'). התערבות אשר הובילה לטענתו לצמיחה של 8% ולירידה דרסטית באבטלה (למעשה בשנתיים האחרונות, תחת השיטה הסוציאל דמוקרטית, צמחה ארגנטינה ב-17%). אולם יש לזכור שמאמר מפתיע זה, התפרסם רק משום התנגדותו של טל לקביעה של "קרן המטבע הבינ"ל" שהרפורמה המוצעת בבנקים היא שלילית. הדוגמא של ארגנטינה הייתה בהקשר של מדינה שדחתה את עצות הקרן והלכה בדרך משלה שהתבררה כמוצלחת. במאמריו האחרים שולל טל מכל וכל מדיניות כמו זו שבוצעה בארגנטינה.

לרוב כתבות בנושא מדינת הרווחה יהיו שליליות ביותר, דבר הנובע ממספר סיבות: סיבה אחת היא שבעלי העיתונים הם, רובם ככולם, בעלי הון אשר מתנגדים למדינת הרווחה וזאת משום אי רצונם לשלם מיסים גבוהים, שכר גבוה לעובדים, להעניק זכויות עובדים וכו'. זאת בנוסף לחוסר הצורך שלהם בשירותים שמעניקה מדינת הרווחה, משום שיש להם את האמצעים (ממון רב) בשביל להשיג אותם שירותים ללא עזרת המדינה. הכתבים הכלכליים שמופעלים עליהם לחצים מצד בעלי העיתון רוצים לשרתם על הצד הטוב ביותר. אף הגלובליזציה שיצרה תנועת הון בינ"ל רואה בצורה שלילית את הגבלות המדינה. בעלי הון בינ"ל אלו לעיתים משתלטים על אמצעי התקשורת המקומיים ולעיתים הם מקיימים עסקים במשותף עם בעלי ההון המקומיים שמחזיקים בכלי התקשורת. סיבה נוספת היא הסולידריות של בעלי ההון ורצונם המשותף להתבדל משאר האוכלוסייה. בעלי ההון יכולים להתחרות כלכלית אחד בשני, אך בתפיסתם הם שייכים למעמד משותף שעליון על שאר המעמדות בחברה. בעלי הון אלו נתפסים בחברה ואף תופסים את עצמם כאליטה ומשום כך הזדהותם היא עם בעלי הון אחרים, הזדהות אשר באה במשותף עם הבוז שהם חשים כלפי עובדיהם וכלפי שאר התושבים במדינה. הכתבים הכלכליים הם אומנם לא בעלי הון, אך חלקם בעלי משכורת גבוהה ורובם תופסים את עצמם או רוצים שיתפסו אותם כחלק מאותה אליטה. סיבה אחרונה להתקפותיהם כלפי מדינת הרווחה נובעת מהכשרתם ככלכלנים. בהכשרתם זו הם למדים בעיקר את הגישה הניאו-ליברלית. גישה המסתמכת על הנחות בסיס כגון שאיפתו המתמדת של האדם למקסם את תועלתו הכלכלית, כימות וחישוב של כל אלמנט בחיים האנושיים על פי שוויו הכלכלי ועל פי ערכים כלכליים (זכור לי מאמר של הכלכלן אלי ברמן שטען שהאיסורים הדתיים הם מס שמטילים הרבנים על חברי קהילתם, אשר נועד להגביל את יכולתם הכלכלית ולהשאירם בקהילה) וכו'. מדינת הרווחה אינה מסתדרת עם אותם הנחות בסיס (הנחות שלא הוכחו מעולם ושמתקבלות כאקסיומות) ומשום כך הכתבים הכלכליים מתייחסים אליה בחשדנות ובעוינות.

דוגמא לכתבה אשר עויינת את מדינת הרווחה, היא כתבתה של דפנה מאור ב"דה מרקר" שהתפרסמה ב-25.3.05 הכתבה נפתחת במשפט "המודל האירופי הקלאסי פשט את הרגל, לפחות במובן הכלכלי. החלומות על שגשוג כלכלי אינם מתממשים ומיתוס חיי הרווחה של תושבי אירופה הקונטיננטלית לא תמיד עומד במבחן המציאות". כבר ע"פ המשפט הראשון קל לנו מאוד לנחש מהי עמדתה הכלכלית של מאור. עלי לציין, בהערת אגב, שכתבתה מלאה באי דיוקים וחצאי אמיתות. מאור מעגלת נתונים כלפי מעלה אצל המדינות הקפיטליסטיות, מעגלת נתונים כלפי מטה אצל מדינות הרווחה, מפרסמת נתונים ישנים שאינם רלוונטיים יותר כשהדבר משרת את טענותיה ומתעלמת מנתונים רבים. אם נחזור לכתבה נגלה שמאור מופתעת פעם אחר פעם שתושבי המדינות האירופאיות למעשה רוצים לשמר את מדינת הרווחה, כמו שהיא טוענת "למרות החולשה הכלכלית המתמשכת ממשיכים מנהיגיה של אירופה ורבים מתושביה, לדבוק במודל הסוציאליסטי" "אירופה הראתה השבוע, כי אינה מוכנה להפנות עורף לעקרונות הסוציאליסטים" "יתכן כי האירופאים דבקים בדרכיהם פשוט מכיוון שהם אוהבים אותן". לרגע מאור אינה שואלת מדוע האירופאים אינם רוצים לוותר על מדינת הרווחה אם היא רעה כל כך? אולי תושבי אירופה מוצאים בה דבר מה חיובי, אולם מאור עסוקה בהשמצה של מדינת הרווחה האירופאית ואין היא לרגע מפקפקת באמונתה שמדינת הרווחה היא שיטה רעה. מאור טוענת ש"חזונם… כולל תוכניות ממשלתיות לעידוד המחקר, לשיפור החינוך והטיפול בילדים-כדי לשלב טוב יותר בין חיי המשפחה לעבודה" עקרונות אשר נראים לה זרים ומוזרים. היא אף טוענת ש"הצטיידות בחדשנות, אינה משהו שנעשה ע"פ החלטה. כל עוד מוגבלות חברות בחוקים המכתיבים להן שעות עבודה ומסחר, יכולת לפטר או להעסיק עובדים או להחליט היכן להקים מפעלים, טוענים כלכלנים, לא ניתן לבצע שינויים רבים". ראשית לא ברור מיהם אותם "כלכלנים" שטוענים טענות אלו, אולם חשובה יותר היא טענתה המופרכת של מאור בכל הנוגע לקשר בין חדשנות לשיטה הקפיטליסטית. מאור כמובן לא מגבה את טענותיה בהוכחות. שלושת המדדים שציינתי במאמר זה ("מדד ההישגים הטכנולוגיים", "מדד התפתחות טכנולוגיית המידע" ו"מדד המוכנות לעסקים אלקטרוניים ולעידן הטכנולוגי") מראים שלטענה זו של מאור אין כל שחר. עוד מאור טוענת ש"אוסטריה והולנד התנגדו נמרצות…להקלה במגבלות הגרעון, מכיוון שהן עצמן עומדות ביעדים וסבורות כי הן נושאות בנטל הצמיחה המפגרת של הכלכלות הגרעוניות" (כוונתה לגרמניה וצרפת). מאור מציגה גרעון כתוצאה הכרחית של המדיניות הסוציאל דמוקרטית ומשתמע מטענתה זו שאוסטריה והולנד הן אינן סוציאל דמוקרטיות, אולם בכך מאור מטעה. אוסטריה נמצאת בטווח שבין קפיטליזם לסוציאל דמוקרטיה עם נטייה לסוציאליזם, בעוד הולנד היא מדינת רווחה מובהקת ואחת המייצגות בהא הידיעה של השיטה הסוציאל דמוקרטית ובמידה ומדינה כמו הולנד, אשר היא סוציאליסטית לאין שיעור יותר מגרמניה וצרפת, עומדת ביעדי הגרעון, אזי גרעון הוא לא פועל יוצא הכרחי של שיטה זו. כמובן שכל הדיון מטעה ביותר, משום שהגרעון של מדינה קפיטליסטית כגון ארה"ב הוא גדול בהרבה מהגרעון של גרמניה וצרפת. לבסוף מצטטת מאור אמרה שמדהימה ומזעזעת אותה "ויליאם בויטר, הכלכלן הראשי של הבנק האירופי לבנייה מחדש ופיתוח אומר:הנטייה להאמין כי תמ"ג לנפש שקול לאושר ורווחה היא צורה של מטריאליזם אינפנטילי אשר יש לגנותו". ולאחר "שהשתכנענו" שאירופה קורסת, במסגרת קטנה בתוך כתבתה של מאור נמצאת כתבתו של עוזי ליבנה אשר מבקרת את הפועל הישראלי על פריונו הנמוך (למרות מספר השעות הרב שהוא עובד). בכתבה זו מביא ליבנה נתון שקובע ש"התוצר לשעת עבודה בגרמניה גבוה ב-26% לעומת בישראל, בארה"ב הוא גבוה ב-20% ובשוודיה ב-22%". נתון מעניין זה ששתי הכתבות הנ"ל לא התעכבו עליו מראה לנו שהתוצר לשעת עבודה בגרמניה ובשוודיה למעשה גדול מהתוצר לשעת עבודה בארה"ב. כמובן שלא קשה לנחש מדוע הן מאור והן ליבנה לא התייחסו לנתון שקובע שהתוצר לשעת עבודה גדול באירופה יותר מאשר בארה"ב.

כתבתה של מאור מייצגת את הדעה המקובלת בקרב הכתבים הכלכליים כלפי מדינת הרווחה. אומנם לעיתים רחוקות מפורסמת כתבה אשר אוהדת יותר שיטה זו, אולם גם כתבות אלו לרוב יבקרו בסופו של דבר את מדינת הרווחה (מלבד כתבות בודדות שנכתבות ע"י מספר כותבים מאוד מצומצם). כתבה שכזו היא כתבתו של איתי רום על פינלנד שהתפרסמה ב"גלובס" ב-10.3.05. רום אומנם משבח את פינלנד על הישגיה, אך במקביל הוא מנסה ללא הרף לחפש את הבעיות והסדקים בשיטתם. רום מחפש אצל מרואייניו ללא הרף את חוסר שביעות רצונם מהשיטה הסוציאל דמוקרטית ומופתע פעם אחר פעם שמרואייניו עונים לו שהם דווקא מרוצים משיטה זו. כך לדוגמא הוא שואל סטודנטית בשם מריה, אשר הוא קובע כבר בתחילת הכתבה שהיא "מתוסכלת" מהמדיניות השוויונית של פינלנד, מדוע אין היא עוזבת לארה"ב? להפתעתו מריה עונה לו ש"לא הייתי רוצה לחיות במקום שיש הרבה עניים סביבי, אני מעדיפה לעשות פחות כסף, לא להיות מיליונרית ובלבד שלא יהיו חסרי בית ברחוב". למעשה כל הכתבה מתנהלת כך שרום משתומם ומתפלא מדוע אזרחי פינלנד לא מתוסכלים משיטה זו ומדוע הם לא מעדיפים לחיות בסביבה קפיטליסטית, בעוד מרואייניו הפינים עונים לו תשובות כגון "כאן האנשים מאוד אוהבים את שירותי הרווחה". רום אף מציין בפליאה שאין קבצנים ברחובות הלסינקי (בירת פינלנד), הסיבה המוזרה שרום מסביר זאת היא טענתו ש"בקור שיש שם, הם פשוט יקפאו". סיבה זו לא ברורה לי כלל וכלל, רום מודע למדיניות הרווחה המקיפה של פינלנד, מדוע הוא חושש להעניק לה את הקרדיט? (יש לציין שברוסיה הקרה הקבצנים נפוצים). רום מודע שפינלנד גורמת בעיה בקרב הקפיטליסטים "פינלנד, כשאר המדינות הסקנדינביות, מציבה אתגר אידיאולוגי של ממש בפני הימין הכלכלי. למרות התעקשותה על קיום מדינת רווחה ושמירת פערי הכנסות מהנמוכים בעולם בין השכירים, היא מציגה תוצאות כלכליות מרשימות". ד"ר טימו המלאיינן, כלכלן פיני בכיר, שעמו נפגש רום, טוען שבעבור הפינים כסף הוא לא הכוח המניע הראשי. כשרום מקשה עליו ושואל אותו "ככלכלן אתה לא סבור ששיטת השוק החופשי מביאה ליותר צמיחה כלכלית?" הוא נענה ע"י המלאיינן ש"הנתונים מראים שהמודל האמריקני לא יציב ורק מגביר את הבעיות. סחר החוץ בארה"ב לא מאוזן, התקציבים של המוסדות הציבוריים לא מאוזנים…העשירים, כמובן, במצב טוב. ללכת רק על השוק החופשי, להפריט הכל וזהו-זה טיפשי". רום לא מתייאש וטוען כנגדו "זו עובדה שרוב העולם הולך לכיוון הזה ולא לכיוון שלכם". המלאיינן עונה לו שבמידה וישראל תלך בדרך זו מספר העניים בה ילך ויגדל וש"כל הפרדיגמות הכלכליות מראות שהשיטה של "רק שוק חופשי" לא בהכרח עובדת". רום מזכיר בכתבתו סקר שנערך בפינלנד כחודשיים לפני פרסום הכתבה בו הפינים דירגו את איכות הסביבה והשוויון כערכים החשובים ביותר וזאת לעומת ערכים כגון הצלחה, עושר ויוקרה שדורגו במקומות האחרונים. רום מביע פליאה על תוצאות אלו וטוען, ללא כל סימוכין אמפיריים ואף כנגד תוצאות הסקר עצמו, שהשכבות המבוססות והמגזר העסקי מתוסכלים עקב תוצאות אלו והמדיניות הסוציאליסטית והלא ידידותית למשקיעים ויזמים. באופן מעניין מדיניות זו אינה מתוארת כידידותית לאזרחים ולעובדים. רום עובר לראיין את ד"ר גארי רומנאיינן, פיני בעל עמדות כלכליות ימניות (קפיטליסטיות), אשר מגיע למסקנה אשר גם רום מסכים עמה ש"חייבת להיות הרחבה של פערי המשכורות" (מסקנה שרום כמובן לא מקשה עליה או שואל עליה שאלות), זאת משום שאלמלא כן החזקים והמשכילים יעזבו את פינלנד. אולם להפתעתנו טוען רומנאיינן ש"לא ממש ראינו "בריחת מוחות" מפינלנד". רום המאוכזב שואל אותו "אבל בכירי הקהילה העסקית כן מעוניינים בשינוי מדיניות, אין להם השפעה חזקה על השלטון?" רומנאיינן עונה לו ש"ההשפעה של הממש עשירים על הפוליטיקאים לא כל כך חזקה כאן, אין ממש ערבוב בין ההון לשלטון". ראוי בעיני להתעכב על שיחה זו, משום שממנה אנו לומדים שאפילו קפיטליסטים מתונים כדוגמת רום סבורים שפערים בהכנסות וחלוקה מעמדית הם אלמנט נחוץ והכרחי. כלומר, צמצום העוני והפערים היא אינה מטרה ראויה לפי השיטה הקפיטליסטית. באופן סותר לחלוטין את קביעותיו על "חוסר שביעות הרצון" של תושבי פינלנד מהמיסים הגבוהים ומהשיטה הסוציאליסטית, קביעות אשר מצויות לאורך הכתבה, טוען רום ש"הפוליטיקאים הפינים פשוט חוששים להודיע לציבור על הורדת מיסים, הסקרים כולם מצביעים על רצון הציבור לשמר את מודל הרווחה המסתמך על מיסים ואת פערי ההכנסות הנמוכים שהם מייצרים". עוד מזכיר רום שהמפלגה היחידה שיכולה להיחשב ימנית מבחינה כלכלית היא המפלגה השמרנית שיושבת באופוזיציה, אולם גם היא תיחשב כשמאלנית במקומות אחרים ושהנשיאה טרג'ה הלונן שמעמדה פופולרי מאוד בפינלנד, מייצגת מדיניות של שמאל חברתי מובהק, כך שלא כל כך ברור על איזו אי שביעות רצון מדבר רום. בכתבת מסגרת קטנה בסוף הכתבה משוחח רום עם איש העסקים הישראלי גלעד שפרלינג שחי בפינלנד, שניהם אומנם משבחים את מדינת הרווחה הפינית, אך טוענים שפינלנד צריכה להשתנות, "צורך" אשר לא ברור לנו מדוע הוא נחוץ? הכתבה מסתיימת באמרה "המודל הפיני, כמו שהוא היום, לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן". עלי לציין שמודל זה מחזיק מעמד, בצורה ראויה, כבר שישים שנה. דיווחים מוטים כמו אלו שהראיתי במאמרי נותנים בקרב הציבור את התחושה אודות כשלון מדינת הרווחה (ואם לא היום, אזי מחר), תחושה אשר היא מוטעית. זו הסיבה שאנשים סבורים בכל הנוגע לשיטה הסוציאל דמוקרטית ש"זה לא הולך", כלומר ששיטה זו לא מצליחה (ראו תגובתו של קג'טי נגהי בפורום למאמרי הקודם).

פרידריך פון האייק. הכלכלן וההוגה הבולט ביותר של האסכולה האוסטרית. האייק טען שמדינת הרווחה מובילה לדיקטטורה. התפתחות זו צפויה, משום שההתערבות הממשלתית היא כמו מדרון חלקלק, שאי אפשר לדעת היכן הוא יסתיים

בשלב זה אפנה לבדוק את הקשר בין השיטה הסוציאל דמוקרטית לדמוקרטיה. אחת ההתקפות החריפות ביותר על שיטה זו באה מכיוונו של פרידריך פון האייק, הכלכלן וההוגה הבולט ביותר של האסכולה האוסטרית. האייק טען שמדינת הרווחה מובילה לדיקטטורה. התפתחות זו צפויה, משום שההתערבות הממשלתית היא כמו מדרון חלקלק, שאי אפשר לדעת היכן הוא יסתיים. הדרך, לפי תיאור זה, ממדינת הרווחה לדיקטטורה הוא קצר מאוד ובלתי נמנע. היום אנו יודעים שקביעתו זו של האייק היא מופרכת. אף אחת ממדינות הרווחה שבהשוואתנו לא הפכה לדיקטטורה. אולם האם יש משהו בקביעתו זו של האייק? אולי מדינות הרווחה הם אכן דמוקרטיות פחות מהמדינות הקפיטליסטיות?

המדדים שבודקים את רמות הדמוקרטיה במדינות השונות מראים אחרת. ארגון "בית החופש" אשר בודק את רמת הדמוקרטיה במדינה נתונה וזאת ע"פ שקלול של מדדים אודות זכויות פוליטיות וזכויות אדם (נתוני 2003) דירג את בלגיה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, הולנד, נורבגיה, שוודיה, ספרד וארה"ב בדירוג 1 (הדירוג הגבוה ביותר), בעוד דירוגה של צ'ילה הוא 1.5 ודירוגה של קוריאה הוא 2. מדד דמוקרטיה אחר פותח ע"י "הארגון לפיתוח וקידום כלכלי" והוא שקלול של מדדים אודות זכויות פוליטיות, זכויות אדם, חופש העיתונות ומדד השחיתות. לפי מדד זה המדינה בה רמת הדמוקרטיה היא הגבוהה ביותר היא פינלנד, שנייה מדורגת דנמרק, רביעית שוודיה, שישית נורבגיה, שביעית הולנד, במקום ה-11 מדורגת בלגיה, במקום ה-13 ארה"ב, במקום ה-16 ספרד, במקום ה-18 צ'ילה ובמקום ה-42 מדורגת קוריאה. מדד שלישי הוא "מדד החירות והשלטון" מתוך "מדד הרווחה האנושי" (אותו הזכרתי במאמרי הקודם). מדד זה בודק זכויות פוליטיות, זכויות אדם, חופש העיתונות ומדד השחיתות (אלמנטים שונים במדדים אלו מהמדדים הקודמים). לפי מדד זה דנמרק ונורבגיה מדורגות במשותף במקום הראשון והשני, פינלנד ושוודיה במשותף במקום השלישי והרביעי, איסלנד במקום החמישי, הולנד במקום ה-11, ארה"ב במקום ה-13, ספרד ובלגיה במשותף במקום ה-27 וה-28, צ'ילה במקום ה-39 וקוריאה במקום ה-59.

בכל הנוגע לחופש העיתונות, "בית החופש" (נתוני 2004) מדרג את דנמרק, איסלנד ושוודיה בשלושת המקומות הראשונים במשותף (8 נקודות כ"א), בלגיה, פינלנד ונורבגיה מדורגות במקומות ה-4-7 (ביחד עם שווייץ ולהן 9 נקודות כ"א), הולנד במקום ה-11 (12 נקודות), ארה"ב במקום ה-15-17 (13 נקודות), ספרד במקום ה-27-44 (19 נקודות), צ'ילה במקום ה-50-54 (23 נקודות) וקוריאה במקום ה-68-70 (29 נקודות). ממוצע הנקודות של מדינות הרווחה ב"מדד חופש העיתונות" הוא 9, בעוד ממוצע הנקודות במדד זה של המדינות הקפיטליסטיות עומד על 21. "המכון הישראלי לדמוקרטיה" פרסם אף הוא את "מדד חופש העיתונות" בתוך "מדד הדמוקרטיה הישראלי". לפי מדד זה (נתוני 2003), חופש העיתונות הגדול ביותר הוא בשוודיה, זאת כאשר חופש העיתונות הקטן ביותר מבין המדינות שבהשוואתנו נמצא בקוריאה.

"מדד הדמוקרטיה הישראלי" מכיל נתונים נוספים שחשובים לבדיקת הקשר בין מדינות הרווחה לדמוקרטיה (במאמר זה ישנו לינק ל"מדד הדמוקרטיה הישראלי", אולם גרסת האינטרנט מפרסמת רק חלק מהנתונים שאציין במאמר זה, לשאר הנתונים יש להשיג את הגרסה הכתובה). לפי סקר שנערך במדינות השונות, דנמרק היא המדינה בה אחוז התושבים הרב ביותר שהסכימו עם הקביעה ש"משטר דמוקרטי הוא דבר רצוי", בעוד בצ'ילה ובקוריאה נמצא את אחוז התושבים הרב ביותר שהתנגדו לקביעה זו. דנמרק ונורבגיה היו המדינות בהם אחוז התושבים הרב ביותר (אחרי יוון) שהתנגדו לקביעה ש"מספר מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים", בעוד בצ'ילה אחוז התושבים הרב ביותר שהסכימו עם קביעה זו. בכל הנוגע לשאלה "האם האנשים המנהלים את המדינה דואגים לאינטרסים הפרטיים שלהם או שהם פועלים לטובת הכלל", בעוד בנורבגיה היה את אחוז התושבים הרב ביותר שענו שהאנשים שמנהלים את המדינה פועלים לטובת הכלל, בקוריאה היה את אחוז התושבים הרב ביותר שענו שהאנשים שמנהלים את המדינה דואגים לאינטרסים הפרטיים שלהם. בנורבגיה היה אף את אחוז התושבים הרב ביותר שהתנגד לקביעה ש"כדי להגיע לצמרת הפוליטית צריך להיות מושחת". אולי אחת הסיבות לתוצאות הסקרים הנ"ל בנורבגיה, נמצא בתשובתם של תושבי נורבגיה לשאלה "באיזו מידה קיים במדינה מאבק בין עשירים ועניים?", תושבי נורבגיה סברו שמאבק כזה קיים במידה פחותה יותר מאשר בכל שאר המדינות (ע"פ תשובתם של שאר תושבי המדינות השונות). אולם לא רק בנורבגיה התושבים מעריכים ומוקירים את השיטה הדמוקרטית, בהולנד נמצא את אחוז התושבים הרב ביותר שענו בחיוב על השאלה "באופן כללי, האם אתה מרוצה מתפקוד הדמוקרטיה במדינתך?".

כפי שאנו רואים טענתו של האייק לא מחזיקה מים. אולם מדוע רמת הדמוקרטיה במדינות הרווחה, ע"פ מדדים וסקרים אלו, גבוהה מאשר במדינות הקפיטליסטיות? הדבר נובע, לדעתי, ממספר סיבות. הסיבה הראשונה נוגעת להיקפה של השיטה הדמוקרטית במדינות הרווחה. דמוקרטיה משמעותה הכרעות ציבוריות שמבוצעות בהתאם לבחירתו ורצונו של ציבור התושבים (זאת תוך שמירה על זכויות אדם), ככל שיותר תחומים כלולים בתחום חלותן של ההכרעות הציבוריות, כך הדמוקרטיה תהיה רחבה יותר. ספירה דמוקרטית רחבה תכלול גם את הנושאים הכלכליים ותיתן לתושביה אפשרות להשפיע ולפעול גם עליהם. הרחבה של תחום חלותן של ההכרעות הציבוריות, כלומר של הספירה הציבורית, תאפשר לתושבי המדינה להשפיע על אלמנטים רבים יותר ומרחב רב יותר של חייהם, ככל שהמדינה תמנע מלהתערב בתחום הכלכלי ותשאיר תחום זה מחוץ להשפעתה (ובכך היא למעשה תותיר תחום זה מחוץ לספירה הדמוקרטית, כלומר מחץ להשפעתן של ההכרעות הציבוריות), כך היא תקטין את יכולתם של תושבי המדינה להשפיע ולעצב תחומים נרחבים של חייהם. אף יש לזכור שהספירה הכלכלית היא ספירה נרחבת מאוד הנוגעת, בצורה זו או אחרת, לכמעט כל שאר הספירות בחיים. יתרה מכך, דמוקרטיה היא אינה עניין פורמלי בלבד, היא דרכו של האדם להשפיע ולהשתתף בעיצוב המדינה בה הוא חי. רק דרכה תושבי המדינה יכולים להיות ריבונים על עצמם, אולם אם אין היא מתערבת בתחום משמעותי כל כך בחייו של האדם, היא הופכת לריקה, לחסרת תוכן, לפורמלית בלבד. אם אין היא שואפת לעזור ולשפר את חייהם של תושביה, אם אין היא מאפשרת שינוי בתחום מהותי בחייו של האדם, כמו בספירה הכלכלית, אזי היא הופכת לחסרת עניין עבור חלק ניכר מתושבי המדינה, אשר בשבילם לא יהיה הבדל משמעותי בין נשיא א' לנשיא ב'. בארה"ב, לדוגמא, בה ההתערבות הממשלתית בכלכלה הינה קטנה יחסית, אחוזי ההצבעה נמוכים (מלבד תקופות שבהן ארה"ב נמצאת במצב של איום בטחוני). תושבים רבים במדינה זו (בעיקר העניים), אדישים לגבי תוצאות הבחירות במדינתם, משום שאין הם מאמינים בכוונתו של נשיא כלשהו לשנות את מצבם, לתושבים אלו כמעט שאין אינטרסים המיוצגים ע"י הנציגים השונים. במקרה כזה הדמוקרטיה הופכת לפורמלית בלבד (מבחינת אותם אנשים אף אין עדיפות לצורת שלטון אחת על-פני אחרת, משום שהשלטון מנותק מהם ולא מייצגם מבחינה רעיונית). ממשלה שמשאירה את הספירה הכלכלית חיצונית לה, היא ממשלה שמתנתקת מהמציאות, כלומר מהחיים הממשיים והופכת ללא רלוונטית עבור התושבים. בעקבות טענה זו ראוי לבדוק נתון אחר שמופיע ב"מדד הדמוקרטיה הישראלי" והוא מידת האמון של תושבי המדינות הקפיטליסטיות בפרלמנט, לעומת מידת אמונם באיגודי העובדים. בצ'ילה 45% מהתושבים הביעו אמון בפרלמנט לעומת 46% שהביעו אמון באיגודים, בארה"ב 30% הביעו אמון בפרלמנט לעומת 34% שהביעו אמון באיגודים ובקוריאה נמצא את הנתון המדהים אשר לפיו 31% מתושבי המדינה הביעו אמון בפרלמנט לעומת 56% שהביעו אמון באיגודים. רק בספרד יותר אנשים הביעו אמון בפרלמנט מאשר באיגודים. אם נשווה נתונים אלו למידת אמונם של תושבי נורבגיה, בה 69% מהתושבים הביעו אמון בפרלמנט לעומת 66% שהביעו אמון באיגודים, נראה את הפער הגדול. במדינות הקפיטליסטיות, התושבים אינם סומכים על הפרלמנט הנבחר, משום שהם אינם סבורים שהוא מייצג אותם (הוא אינו שואף לעזור להם). לעומת זאת, האיגודים (ויהיה כוחם אשר יהיה) נתפסים ע"י תושבי המדינות הקפיטליסטיות, כגופים אשר מייצגים אותם יותר, כלומר שואפים לעזור להם ולמלא אחר האינטרסים שלהם, בעקבות כך אמונם בשיטה הדמוקרטית נחלש.

סיבה נוספת לכך שרמת הדמוקרטיה במדינות הרווחה הינה גבוהה מאשר במדינות הקפיטליסטיות נוגעת לאלמנט נוסף של השיטה הדמוקרטית (מלבד ריבונות האזרחים על עצמם) והוא עקרון הגבלת האליטות (ע"פ רעיון של ינון ניר). לפי עקרון זה, תולדותיו של הרעיון הדמוקרטי ויישומו בפועל הוא למעשה ההיסטוריה של הגבלת האליטות. אולם אם השיטה הקפיטליסטית שואפת להגביל אך ורק את האליטות הפוליטיות, שואפת השיטה הסוציאל דמוקרטית להגביל גם את האליטות הכלכליות ומשום כך היא דמוקרטית יותר (לאור התפיסה הזאת, נוכל לראות את הקשר בין תמיכה מסיבית בשיטה הדמוקרטית לבין הטענה שמאבק בין עניים ועשירים קיים רק במידה מועטה, בקרב תושבי נורבגיה). זאת משום ששיווין הוא מושג מפתח בדמוקרטיה. השוויון שהשיטה הדמוקרטית מעודדת עומד בלב שיטה זו (קול אחד לכל אחד), התנגדותה של התפיסה הקפיטליסטית לעקרון השוויון, ממוטטת למעשה את הרעיון הדמוקרטי. אם אין מידה של שוויון בין בני האדם וישנם אנשים ראויים ומוכשרים יותר מאנשים אחרים, אזי אין כל בסיס לעקרון של הכרעת הרוב, אין כל תוקף לקביעה שכל אדם יהיה בעל זכות הצבעה שווה, אשר תכריע ותקבע את התנהלותה של המדינה. תפיסה זו למעשה קובעת שראוי יותר, אם האנשים המתאימים הם שיכריעו, משום שהם מוכשרים יותר. תפיסה זו שמכונה גם "דרוויניזם חברתי", אכן התפתחה ראשית כתפיסה כלכלית, אשר נועדה להסביר מדוע ישנם אנשים עשירים אל מול אנשים עניים והייתה לפילוסופיה הדומיננטית של תומכי הקפיטליזם וזאת לפני שהיא הפכה במהרה לתפיסה פוליטית. מייצגה הבולט ביותר של תפיסה זו בארה"ב היה ההוגה ויליאם גראהם סאמנר, אשר התנגדותו לעקרון השוויון, גרמה לו הן להתנגד לעזרה ממשלתית לחלשים (עזרה אשר רק תפגע, לטענתו, בהתפתחות החזקים, כלומר בעתיד האנושות), הן להתנגד לעקרון של זכויות אדם והן לשלול את הדמוקרטיה ולשאוף להחליפה באריסטוקרטיה של המוכשרים (כלומר באליטות). בהערת אגב, עלי לציין שאותם דארוויניסטים החזיקו אף בתפיסות גזעניות ושוביניסטיות, משום תפיסתם ששללה את עקרון השוויון.

יש אף לזכור שכוח כלכלי רב מתורגם בסופו של דבר לכוח פוליטי ופוגע בשיטה הדמוקרטית. אמצעים כלכליים משמעותם שיש לאדם יותר חופש ביטוי (באפשרותו להפיץ את משנתו משום שרכושו מאפשר לו לרכוש זמן אויר באמצעי התקשורת האלקטרוניים. מאמרים, טורים וספרים בתקשורת הכתובה ולעיתים אף לרכוש את אמצעי התקשורת עצמם) ויכולת להשפיע על המשחק הפוליטי (אם זה להריץ מועמדים בעזרת ממונו ואם זה לרוץ בעצמו, כאשר באפשרותו לממן קמפיין בחירות מסיבי העולה כסף רב, ראו קישור למאמר שמראה שמחצית הסנטורים בארה"ב הם מיליונרים, במאמרי השלישי). את חוסר ההבנה של תומכי הקפיטליזם בשיטה הדמוקרטית, אשר העקרונות של שוויון והגבלת האליטות הם מהותיים לה, חשפו קבוצה של אקטיביסטים המכונים "יסמנים", שהתחזו למומחים מ"ארגון הסחר העולמי" ונאמו בכינוס של ארגון זה באוסטריה. הם טענו שיש לכונן "שוק חופשי" בשיטה הדמוקרטית, כלומר לערוך מכירה פומבית לזכות ההצבעה ולערכו של כל פתק הצבעה. להפתעתם התקבלה הצעה זו בחיוב ובהתלהבות ע"י משתתפי הכנס מדדים ונתונים

1.מדד התחרותיות 2.פריון עובדים 3.דירוגי אשראי 4.גרעון 5.מדד התפתחות טכנולוגיית המידע 6.מדד ההישגים הטכנולוגיים 7.מדד ההישגים הטכנולוגיים-הסבר 8.השוואות של רמות המיסוי 9.מדד הדמוקרטיה של "בית החופש" 10.מדד חופש העיתונות של "בית החופש" 11.מדד הדמוקרטיה של "הארגון לפיתוח וקידום כלכלי" 12.מדד הדמוקרטיה הישראלי 13.האתר של "היסמנים"

מאמרים נוספים

התורה מוושינגטון אינה מסיני נפגעי קרן המטבע האיש שמותח את פניה של פאריס הערות על כשל התחרותיות הדמוקרטיה האמריקאית בעידן של אי שיוויון מחריף הנסיון של תקציב שיתופי בברזיל הבטחת זכויות הפועלים. איגודי עובדים מביאים תועלת כיצד איגודי העובדים עוזרים לאנשים מדוע סוציאליזם?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבי קליין