אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלצהיימר חברתי-כלכלי


דיזנגוף סנטר. עוברים ושבים, עובדים ואובדים. צילום צבי גיל

 בדרך כלל אני אלרגי לסוג החדש של ז'ורנליזם מקומי"- המקומונים, שאף קראתי להם פעם מקוממונים, ראשיתם בצרוף המוצלח של יוזמה עסקית וצורך חברתי.זה התחיל כאשר ההוצאה לאור של עיתון "הארץ"- הוצאת שוקן-הקימה רשת מקומונים כמעט בכול מרכזי האוכלוסייה בארץ. מקומונים אלה במשך תקופה ארוכה קיימו כלכלית את עיתון האֵם. הופעתם התבקשה משום שעם התפתחות הפריפריה לא ניתן ביטוי נאות לצרכיה, החברתיים,כלכליים,תרבותיים בידוריים וכיו"ב. אלה מלאו את התפקיד לא רק ברמה המקומית אלא גם במישור הארצי. כערך מוסף, העיתונאים שכתבו במקומונים, שמשו עתודה לכתבים ולעורכים של "הארץ" וגם של עיתונים אחרים, והם היו אנשי מקצוע טובים שעשו את ה"סטאז'' בפריפריה.בין היתר ראיינתי לסרט תיעודי על המקומונים, מי שסיים את תפקידו כערוך המקומון הירושלמי "כול העיר" חנוך מרמרי, לימים עורך "הארץ".

זה היה, דומני, בסוף שנות השמונים או בראשית ה-90, שעשיתי סרט תיעודי ל"מבט שני" בערוץ הראשון על המקומונים בשם "זכות הציבור לדעת-מה?." כי ה- מה, התובנה ולעתים התוכנה, הם שעניינו אותי, וכידוע, אני חקרן של ה-מָה. בשל כך גם זכיתי לגשם נדבות של השמצה מאדם ברוך, איקון התקופה, אדם, עם קבלות, עם יותר משמץ של גאונות, שנטל על עצמו להיות מורה ההלכה והפרשן המוסמך של הז'ורנליזם התקופתי.

ככה או אחרת, מקומונים אלה, הפונקציה שלהם, הפורמט שלהם, השפה שלהם שייכים כאילו לעידן אחר.היום, בדרך כלל אם אלה לא באים כחלק מחבילה כבדה של עיתון - מקומָם בפח הסמוך לתיבת הדואר או אצל המהדרין בסל מיחזור. אם אלה חלק מן החבילה של נייר שאתה ממיין אותו לפי העניין, אני- בפרסומי הכיס כמו "העיר תל אביב", בדרך כלל מעלעל. גם אז יש ודווקא איזו כותרת מעניינת של נושא כתוב בצורה קומפקטית לעיכול קיבה צעירה, נשמטת מעיניי. כול זאת בשל גישה סטריאוטיפית לפרסום המודפס הזה.אולם גיליון מס 1568 מתאריך 22.10.2010 משך מאוד את תשומת לבי. לא הז'ורנליזם שבו. אלא כרוניקה יבשה, ללא כחל וסרק וללא צעצועי ותעתועי ז'רגון עכשווי, הביאה לי גלריה של 25 אנשים, רובם צעירים שאין להם עבודה קבוע או עבודה כלל .גרוע מזה לרבים אין אופק.

משכו את תשומת לבי הלשון המאופקת(להערכתי העריכה הייתה מינימאלית) מעין תת השלמה עם מציאות וגורל,איזה חוסר אונים ותושייה כיצד להתיר את הפקעת. בקיצור גלריה של אנשים שרוצים ולא יכולים.אכן זה לא מוסף ה"גלריה" הנוצץ של עיתון האֵם .כאן זאת שורת מקהלה שמדברת בפרוזה מאוד קשה על עבודה מזדמנת, על הפסקתה,על לשכת העבודה והתסכול הנוראי שזאת גורמת.על השקעה בחינוך אקדמי לצורך שטיפת כלים בבָר

לי זה נראה כאילו טנדר של המקומון "העיר תל אביב" הגיע לכיכר רבין והשליך 25 צדודיות בבחינת זה מה שאספנו. נראה אתכם מה אתם עושים עם זה.בכך המקומון הזה מילא את תפקידו. כמיטב כללי השוק בימינו, הוא הטיל את הסחורה בכיכר ועלינו להתבונן בה ולהחליט מה עושים איתה. זה לא חינם. אולי זה עניין יקר מאוד, ואם כבר, אז זאת רכישה מאוד בעייתית. אבל הגורמים שירימו את הפריטים אלה- בני אדם, במציאות עצובה ומצב רוח עגום, יעשו חסד לא רק עם האנשים עצמם אלא כהשקעה לטווח ארוך לחברה כולה.

קמצוץ מן הסיכומים- פסיכולוגית ויועצת טיפולית נפשית, תואר שני בפסיכולוגיה

"זה מאוד מטריף אותי, גם כלכלית וגם כי משעמם לי. אני יודעת אמנם להעסיק את עצמי. אבל אי הוודאות הכלכלית והייאוש שבחיפוש קשים לי"

סיים תואר בספרות ובבלשנות: אני עורך כתב עת לשירה. זה הרבה עבודה אבל לא בתשלום.רוב העשייה שלי לא נחשבת לעבודה.

הערה שלי: ואנו מתפלאים שהפקולטות למדעי הרוח הולכות ומתרוקנות.

משפטן: "קם בבוקר,נכנס לאתרי האינטרנט של דרושים,יוצא לראיונות ולחברות לכוח אדם,בערב יוצא עם חברים......אני חושב שבזכות הרקע המיוחד שלי והכישורים שלי,יש לי מה לתרום ומשרד שיקלוט אותי ירוויח המון.

צבר מאות שעות הוראה בתחומי המתמטיקה,האנגלית והלשון:" מה שקפקא קרא לו הבנאליות של הרוע מתקיים בעולם חיפוש העבודה. הרוע פה אינו אישי,ואתה יכול להירמס מדי יום על ידי פקיד או טופס ארור מבלי שזה יהיה אישי לרגע.

מוזיקאי בעל תואר בביולוגיה: אין לי בעיה עם עבודה פיסית.הייתי הולך לעבוד בבניין אם זה לא היה עשרה שקלים לשעה.סינים בלבד".

למדה מדעי התנהגות ותקשורת: "המצב הזה בסה"כ מטריף.המשכרות מהמדינה כלומר מלשכת האבטלה די נמוכה וצריך לחיות איכשהו. אני גרה בתל אביב ומוציאים פה הרבה כסף. אז זה יושב מאחורה כול הזמן".

מדריכת אירובי: למדתי אמון גופני בווינגייט אבל מעולם לא עבדתי בזה.העבודה האחרונה שלי הייתה בהוניגמן בקניון רמת אביב.."

ועוד ועוד.

הכתבה והתמונות הן של עופר מתן, חגי מטר ונטע הלפרין. מקבָץ התמונות שמופיע בפתח המסע-משא הזה משדר אלי תוגה, גם אם פה ושם מסתתר איזה חיוך, לעתים תהייה ולרוב מבט בגובה העיניים שלי- הקורא. קראת, אז מה יש לך להגיד. נכון יותר- מה תעשה כדי לעזור לנו.

זאת חבילה שהוטלה לפתחנו אשר שייכת לא רק למדינה, כממסד, אלא לחברה כולה. לא רק לעושי חסד ולפילנתרופים, אלא גם לסופרים, במגדלי השן, ועל הקרקע, לחוקרים, לאקדמאים, לאמנים, לאנשי היי טק, ולכול אחד מאיתנו. לא רק כעניין נקודתי אלא כסימפטום למחלת ניוון של הרקמה החברתית. זה של כולנו, כמו החינוך, הביטחון וכול אותם דברים חשובים שאנו במעשים ובמחדלים הפקענו מעצמנו והענקנו אותם לממסד ביורוקראטי שאיבד את סדר העדיפות ולצמרת אוליגרכית שלא איבדה אותו.

אינני יודע אם בתל אביבי יש עמותות שפועלות למען האוכלוסייה הצעירה בעיר כמו בירושלים העמותות "התעוררות, ו"רוח חדשה", שהגיעו להישגים בין היתר בתחום הדיור לצעירים. בכול מקרה חייב להיות גוף שיעזור לאנשים אלה לעזור לעצמם, גם אם מי מהם הוא מעופף לשמו.אולם ביסודו של דבר כול המוקדים המקומיים הללו הם פגע ברקמה החברתית שלנו,שאם לא יימצא לו מזור, במישור הלאומי הוא יהיה מסוכן למדינה ולעתידה.נגמר העידן שבו קיבלנו כוח אדם מיומן ומשכיל שמומן על ידי ממשלת ברה"מ ובא אלינו. מן המערב באים אלינו מעטים מאוד. ומה שיש לנו חייבים לשמור עליו לבל יברח לנו.

כאן לא מדובר בנתוני עוני שמפרסם הלמ"ס, ולא באנשים שתורתם אומנותם אלא אומנותם תורתם.

אף אחד מהם לא עמד על גג מגדל לב דיזנגוף ואיים לקפוץ, לא ערך מבצע עם יחצנים,לא הופיע בערום,ולכן לא היו אצלם צוותי טלוויזיה.אך מסתבר שאפשר לתת ביטוי חזק מאוד באלם הזה, באיפוק, בלשון המעטה -לכאב ותסכול,שלכאורה הוא לא מעורר אזעקה. אבל זה טבעו של סרטן.

מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל