אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ללקק ארטיק בסילוואן


הכל מתחיל, איך לא, בדף מקומט על המקרר. הנוסח הרגיל של הודעות בית ספר על טיולים: לא לשכוח כובע, מים ולחתום על אישור הורים מצורף. אבל הפעם משהו קצת שונה: הטיול הוא להורה וילד והיעד "עיר דוד". עיון מדוקדק קצת יותר מגלה שלא מדובר בעוד טיול אלא באירוע במסגרת תכנית שורשים לילדי גיל בר המצווה. “שורשים", למי שאינו לקוח של המערכת, היא תוכנית המונחתת בכיתה ז' ועיקרה עבודה שמבצע התלמיד והוריו שבמסגרתה, על פי תבנית מוגדרת היטב, מסכם הילד את ההיסטוריה המשפחתית כך שתתאים לשטנץ החביב (שואה, תקומה, קיבוץ גלויות וכו'). בשעה 12 לוקח אותנו אוטובוס משער בית הספר לירושלים, המורה סופרת את התלמידים ובזה מסתיים תפקידה ותפקיד סגל בית הספר כולו למשך שארית היום: את כל מלאכת ההדרכה, הארגון וההסבר נוטלים כמה מדריכים, כולם "דתיים לאומיים" לובשי חולצה אחידה עליה הכיתוב "עיר דוד – ירושלים הקדומה". בתחנה הראשונה: טיילת ארמון הנציב הילדים וההורים ממחיזים אירועים תנ"כיים שונים – עקדת יצחק, סיפור מגילת רות, דוד וישי – שום פוליטיקה ובעצם גם בלי הרבה ירושלים בשלב זה פרט לשימוש בכיפות מסגדי הר הבית כהמחשה למקום בו נעקד יצחק. המדריכים מיומנים וניכר שהם מורגלים בהפעלת ילדים חילונים בעלי טווח קשב קצר: הכל תמציתי, דרמטי ומלווה בבקשה תקיפה שלא לקנות ארטיקים בדרך חזרה לאוטובוס כי "תוכלו לקנות ארטיקים בעיר דוד". בנסיעה הקצרה להר ציון משמיע המדריך קלטת של "מהדורת חדשות" המדווחת על המלכת דוד למלך בחברון. לכל אורך הסיור ניכר שמתכנן הסיור רואה בחברון תבלין חריף שיש להזליף לתבשיל בכמויות מדודות היטב.ההליכה לאורך החומות עד למתחם החפירות מהירה ומלווה בהזהרה שלא לקנות כלום בקיוסקים שבדרך עד לנווה הארטיקים המובטח בעיר דוד.

מגדל

הורה שמאלן נדרך בשלב זה לשמוע מה יוסבר לילדים על שכונת סילוואן שהם מטיילים בה אבל שום דבר לא נאמר על הבתים והאנשים שמסביב: לאחר הארטיק המובטח (10 שקל לקסטה) נערך סיור שנושאו ההיסטוריה של ירושלים המתחילה ביבוסים (הלא יהודים היחידים שהילדים נחשפים לקיומם), ממשיכה בכיבוש ירושלים בידי דוד המומחש בתוך חפירות פיר וורן ומסיימת בהמלכת שלמה במעיין הגיחון שם זוכה הילד המגלם את החכם באדם להשפרצת כמה טיפות מים על ראשו.אפשר להירגע: משרד החינוך, באמצעות קבלן חיצוני, בסך הכל הוליך את הילד במסלול תמוה והשמיע לו גרסה נוספת של קלטת "סיפורי התנ"ך לילדים" שהרדימה אותו בגיל 5, כעת ודאי חוזרים הביתה.אז זהו שלא: עכשיו נתכנס לטקס. כאן מורם המצח בתמיהה : טקסי בית ספר הם תמיד אירועים עתירי הכנות על חשבון זמן הלימודים, לא משהו שהורה מתעניין לא ידע עליו מראש. ובכן, כמו הסיור גם הטקס מאורגן ומבוצע בידי עמותת אלעד (שמה של האגודה הזו לא מוזכר בשום שלב ומבצבץ רק במדבקות על גב כיסאות הפלסטיק) ואינו מותיר שום עבודה למורים או לילדים עצמם.הטקס הוא בעצם מצגת ערוכה היטב וספוגת פתוס. המנחה עובר במיומנות בין בדיחות קלילות מהווי גיל ההתבגרות להיסטוריית הדמעות של העם היהודי. "לפני שלושת אלפים שנים בא לכאן דוד מחברון בא קבורים אבותינו" נפתח החלק ההיסטורי וכדי לרכך מעט את האווירה נזרקת שאלת הטריוויה "במערת ה...?” מישהו משלים "המכפלה" המנחה מגיב ב"כל הכבוד לחטיבת הביניים פסגות! בבית ספר אחר אמרו לי "מערת הנטיפים". לאחר שצחקנו לבורותם של אותם תלמידים נמשך הטקס והוא אינטנסיווי, עמוס סמלים, שירה בציבור ואפקטים. לאחר דקלום מזמור תהילים קכ"ב (עומדות היו רגלינו בשערייך...) מושמעת תקיעת שופר. מיד אחר כך משמשת תמונת יד אישה זקנה עליה מקועקע מספר ולידה יד תינוק מונחות על דגל ישראל השראה להסבר המפיק את המירב מכל סמל בלי להשאיר ולו קמצוץ להבנתו העצמית של הצופה. המנחה מדבר בקולה של הסבתא, מעלה בשמה זיכרונות אימה ממחנות הריכוז ומתנחם איתה בנכדים יהודים חופשים המניפים את הדגל בעיר דוד וכו' וכו'. המנחה מקפיד לפרוט על כל נימי הרגש "זה שאנחנו באוהל בעיר דוד זה נס גלוי, גדול ומהותי..אתם השפיץ של ההיסטוריה היהודית..אשרינו שזכינו" התחנה הבאה באותה היסטוריה יהודית (שכזכור נקטעה בסיור בשלמה המלך) היא מלחמת ששת הימים: סרטון עתיר פירוטכניקה בליווי שיר גבעת התחמושת מביא את רגע השיא: תקיעת השופר של הרב גורן בכותל. את הקרקע הכינו המארגנים קודם לכן בהסבר נרגש על סמליותו העמוקה של השופר מעקידת יצחק דרך מעמד הר סיני והמלכת דוד ושלמה כך שתקיעת הרב גורן משתלבת באופן טבעי כחוליה נוספת בשרשרת הזו.בר המצווה של הנערים היא דרך אלגנטית לעבור מההטפה הלאומנית לשיחת מוסר בה נקראים הילדים לכבד את אבא ואמא. כאן נראים הנהוני הסכמה מצידם של ההורים ואיכשהוא שני חלקי המסכת אינם נראים מנותקים: נער שמתרגש משיר גבעת התחמושת ומניף בגאווה את הדגל בעיר דוד יעזור בפינוי הצלחות מהשולחן בסיום הארוחה. משפטי הסיום מזכירים לילדים עד כמה הם בני מזל: מי שגילו מבוגר מ43 עוד חי בתקופת החושך בה לא ניתן היה להגיע לכותל והיום "אתם נוסעים לשם ב120 קמ"ש עם מזגן" .בעת כתיבת שורות אלו, 4 ימים לאחר הטיול, בני לא ממש זוכר איפה הומלך דוד או היכן בדיוק נמצא הגיחון וכנראה שלא הידע הזה היה מטרת האירוע. המארגנים בקשו והשיגו ניצחון בקרב על אוצר הדימויים והאסוציאציות. כשישמעו ברקע דיווחי חדשות על מתנחלי חברון, סילוואן ושייח' ג'ארח הם יקושרו איכשהו לדוד המלך, לשופר, לסבתא ניצולת השואה. מי שמוציא עצמו מחגיגת "איחוד העיר" וגאולתה מהיבוסים מן הסתם גם לא מסדר את החדר ולא עוזר לנקות כלים אחרי האוכל.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.