אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרצל לא גר כאן יותר / משה שוקד


התמונה של דן לחמן

תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב תשטוף את העפר מן העיניים, שים יד על הלב ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית? אני לוקח שטר של מאה, מביט על התמונה אני מביט היטב עליך, חוזה המדינה יהודי יקר כזה עם זקן עד החזה יהודי כל כך רזה - מאיפה יש לו כוח להיות חוזה יענקל'ה רוטבליט

הרצל, הוא כמה דברים שונים ולא מחייבים לאנשים שונים. שלט קרטון על דרך חיפה, בואכה לעיר הנושאת את שמו ומעטים זוכרים מי הוא. שם של גימנסיה יוקרתית, שעשויה הייתה בעיני התלמידים להיות קרויה על שם גיבורת סדרת טלוויזיה ארגנטינית לנוער מתבגר, תמונה אחת של איש מזוקן על מרפסת ששימשה עם השנים אמנים אחדים לעיבוד יצירות משלהם. ושיר. שיר מריר שיר מצחיק. על חזונו מדברים כולם, ציונות הפכה למילה שכולם משתמשים בה ושוחקים אותה עד דק. מעטים קראו את הספר ההוא שיסד את מדינת היהודים ומעטים יותר מכירים את חזונו הכולל יותר. יודעים לספר שהתרגש ממשפט דרייפוס. אבל החזון, מה נהייה על החזון שבשמו ופועלו של האיש אנחנו כאן, פחות או יותר. עכשיו מנגיד את הרצל החוזה המדיני עם התוצאה של חזונו משה שוקד.

משה שוקד הוא פרופסור לאנתרופולוגיה. ככזה הוא חוקר תוך כדי הסתכלות לעומק תופעות שונות בחברה. הוא פרסם כמה ספרים שהתייחסו לתופעות שונות אותן חקר. אני חייב להודות שספרו הראשון שהובא לידיעתי עסק בקהילה היהודית ההומוסקסואלית המתרכזת סביב בית הכנסת ההומוסקסואלי בניו יורק, ומתוך הסתכלות עליו בדיקה של היהודים ההומוסקסואליים שם. בזמנו הספר ריתק אותי.

כעת מונח לפני ספרו החדש. הפעם זה איננו ספר מחקרי צרוף אלא אוסף התרשמויות אישיות. צורת כתיבה בה פונה שוקד אל חוזה המדינה, הרצל, ומתאר בפניו בסדרת מכתבים את המתרחש במדינה אותה חזה. מה התקיים מה התממש ומה שונה לחלוטין.

הספר נפתח בציטוט מתוך מדינת היהודים, שרובנו כמובן לא מכירים כלל.

"בשביל אירופה עשויים אנו להוות שם חלק מחומת המגן בפני אסיה. אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות. בתור מדינה ניטראלית נוסיף לעמוד בקשר עם אירופה שתצטרך לערוב לקיומנו. למקומות המקודשים לנצרות ניתן יהיה למצוא צורה של אקסטריטוריאליות לפי המשפט הבינלאומי... ובכן, כלום תהיה לנו בסוף תיאוקרטיה? לא! האמונה מלכדת אותנו, המדע עושה אותנו חופשיים. על כן לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש... עם מודרני אנחנו ורוצים להיות המודרני שבעמים"

אין ספק שכשבאים לדבר על הרצל היום, אחרי ספרו של רייך רניצקי אי אפשר להתעלם מקביעתו החשובה שלפני כל מה שהתרחש בגרמניה בשנות הנאציזם, מדינת היהודים, הספר וכותבו, היו חלק מתוך התרבות הגרמנית. כי מדינת היהודים נכתב ופורסם בגרמנית. נראה לי ששוקד לא הכיר את האמירה הזאת כשכתב.

"משה רבנו נזקק לאל בורא עולם, לאחיו אהרון שידבר עבורו, ללוחות הברית ולספרי חוקים שנחרתו בשמים. אבל אתה עשית כמעט הכול במו ידיך. כתבת את חזון דמות המדינה וחוקיה, נפגשת עם שרים ומלכים, חיזרת אחרי עשירי היהודים ועסקניהם, ניבאת, הכרזת, וההיסטוריה הגשימה את הבל פיך " אם תרצו אין זו אגדה" משה רבנוהיה זקוק לארבעים שנה רק כדי לחצות את מדבר סיני. אצלך אחרי ארבעים שנה כבר היו מוסדות לאומיים למדינה שבדרך.... אין כמוך הרצל נביא. לפי מיטב התרשמותי התכוונת להציל את היהודים ולא את היהדות."

כך מתחיל שוקד את מסעו אל עבר החוזה הנביא. את הערך הרצל באנציקלופדיה העברית מגלה לנו שוקד, בו הוא מתואר כאיש ההיגיון הצרוף, שלא הסכים להשאיר מקום, שום מקום למשחק הכוחות המסתורי של העתיד, כתב ההיסטוריון בן ציון נתניהו, אביו של אחד מאלו שאחר כך באו לנהל את המדינה שהתנבא עליה.

משה שוקד מתאר בהתחלה את המדינה כמקבץ של חמש גדות התפורות יחד נאבקות זו בזו אך גם דבוקות. שוקד איננו נסה להעמיד את עצמו כאובייקטיבי בספר זה. כבר בהתחלה הוא מציב את עצמו בבירור בגדה השמאלית של הנהר הדמיוני.

אנשי הגדה הראשונה הם המתיישבים היהודיים בגדה המערבית וברצועת עזה. הם לאום של מדינה אחרת. הוא אומר. לאום זר לי שאינני יכול להתחבר אל תולדותיהם והווי חייהם. הגדה השנייה היא זאת של החרדים המתגודדים בערי הקודש, בירושלים ובני ברק, בצפת ומקומות אחרים. יהודים ששימרו את תרבות הגטו ממנו נמלטו אבותינו. הגדה השלישית מאגדת את תושבי הפריפריה הלאומית של עיירות הפיתוח, הישובים הנשכחים ושכונות המצוקה שבמרכז "מזרחיים" בחלקם הגדול תומכי מפלגות הימין והדת שאינן משרתות את טובתם. גדה רביעית של תושבי המרכז בעיקר המתחלקת בין שכבות הביניים והשכבות הגבוהות של הימין והשמאל, חילוניים ברובם.החמישית והאחרונה, ערביי ישראל מיעוט שנותר בכפרים בגבולות מדינת ישראל, קרועים בין אזרחות ישראלית ללאומיות פלשתינאית. חמש גדות אלו נעות בתוך המארג המדינתי דוחפות זו את זו באיבה, אך אינן יכולות להיפרד מבלי לפרום את המעטפת הדקה המקיימת אותן בשיווי משקל עדין.

היו ימים שירושלים חיו חיים חילוניים למהדרין. החרדים, מצופפים במתחם מאה שערים היו עדה קטנה ואקזוטית מכונסת בתוך עצמה. ירושלים הייתה שכונת מרחביה, בית הכרם, המושבה הגרמנית. עיר של עקרות בית יקיות פקידי ממשלה והסוכנות. מקום שליו עד שעמום.

שער לנפשך הרצל, לו בו גוריון היה צריך להגיע לכותל האם היה מניח לחרדים לעטות כיפה על קצה קודקודו? והאם גולדה הייתה מסכימה להתייצב במקצה הנשים של הכותל? האם הייתה אומרת לנאמני הר הבית המקצינים שאינם נחמדים או מכריזה שאינה מכירה בשבט הזה? כמה טוב היה להתפלל " בשנה הבאה בירושלים" אלמלא גאלנו אותה בשלמותה.

לתקופה קצרה ב 1967 ירושלים הייתה עיר מדהימה. צבעונית ומרתקת. יהדות, נצרות ואסלאם חשפו את זהותן ההיסטוריות במשותף. השווקים הצבעוניים התמלאו אדם.. כל זה חלף בהרף רגע היסטורי אחד. את הפרגמטיזם שלך אנשי מפא"י המשיכו בדרכה, דרך שנמשכה עד 1977 שהעלתה את המשיחיים למיניהם.

אי אפשר לפטור את הפרגרמיסטים. הם לא ניסו להביא לסוף הסכסוך אלא חיכו. ואז עלו נושאי הזמירות החדשות על זכותו של עם ישראל על כל הארץ המובטחת. התנ"ך הפך למסמך פוליטי עדכני.

כך ממשיך ומתאר שוקד את הברוקלינאים עם הטליתות ונשותיהם עם כובעי מלכת בריטניה שהשתלטו על השטח והשיח הציבורי בכוח. הוא לא חוסך בלשונו התיאורית הצינית כואבת כשהוא מתאר את התהליך במכתבו להרצל, כדי להסביר לו איכן אנו נמצאים היום.

במכתב אחר מתאר שוקד תהליך על עליה וקליטה, דרך המכתבים הללו הוא מצליח לסקור לא רק את המצב ברגע הכתיבה אלא את התהליכים שהביאו אותנו למקום בו אנו עומדים מהמקום בו מסתכל עלינו שוקד. והכול תוך כדי השוואה לדברים שאמר ורצה הרצל עצמו.

"לא פעלת כחוקר וסטטיסטיקאי של העם היהודי בתפוצותיו. כתושב אירופה היית עד נטול אשליות וחזית את האסון המתקרב. לא בשם המשיחיות פעלת אלא בשם מילוט הגוף. יהודי האימפריה העותמנית מתימן ועד צפון אפריקה היו מעבר לתודעתך. רחוקים מלבך כשם שהיו רחוקים מעיניך. וכשהחלו לצאת את אירופה לא היה אכפת לך שפנו אל פסל החירות או ארגנטינה ולא לעבר הארץ המובטחת ההיא במזרח. חיפשת מחסה, שיהיה אוגנדה אך מחסה בטוח. ושנים אחרי מותך הייתה השואה שאחריה באו הניצולים לארץ והביאו אתם את סוד מוראותיהם. יוסף גרודז'ינסקי, בלשן, חשף מקורות ומכתבים המעידים שמנהיגי הישוב פיתו בכל דרך של סחיטה רגשית או אונס מנהלי את הניצולים כדי להביאם לארץ. מנהיגנו שהאמינו בתורתך, רצו להגשים את חזונך, ולו אף בעורמה ובהתעמרות. להביא את הניצולים לכאן ולא לארצות שהיו מוכנות בשל ייסורי מצפון לפתוח בפניהם דלתות.

גרודז'ינסקי לא דאג להקים אגודה אשכנזית בנוסח " הקשת המזרחית " כדי לתבוע את עלבונם של פליטי אירופה.

כשנסתתמו כל מקורות כוח האדם למימוש המפעל שלך, הפנו את הזרקור הציוני לעבר המזרח. הגם שעשו אולי טובה ליהודי המזרח, הרי שבאו לזעזע עולם רגוע למדי. את בשורתך תיבלו סוכני הציונים בחמורו של משיח כשבאו אל בני תימן ומרוקו, כדי להיות להם עובדי כפיים במושבותיהם האשכנזיות. אצל יהודי עירק נקטו תחבולות הסתה של המקומיים לפרוע ביהודים כדי לעורר בהם אימה מעתיד קודר. הם לא בחלו בשום אמצעי בקורדיסטאן באיראן ובכל שאר המדינות בהן היו יחסים סבירים למדי בין היהודים לאוכלוסיה המקומית. משם הוא ממשיך בהשוואה בין הקליטות השונות כמי שחקר בשטח וישב זמן רב במושב של עולי מרוקו ליד רצועת עזה."

בהמשך, בכמה מכתבים קטנים הולכת ומצטיירת אמונתו של שוקד. אנשי הימין לא יאהבו אותו, אבל אולי בכל זאת תבצבץ להם איזו מחשבה שלא חשבו עליה עד הסוף.

הוא מפרסם כתבה ששלח בזמנו לעיתון הארץ בו היה כותב מפעם לפעם מאמר משלו וכנראה בשל ניסוח בוטה מדי הם לא יפרסמו את המאמר הזה שכותרתו, "העם במחילה, מטומטם." בניגוד לאמירה החוזרת ונשנית בפי פוליטיקאים "העם איננו מטומטם" הוא בודק את העוני ההולך ומתפשט לא רק על נדכאי הפריפריה אלא גם על אזורי הרווחה. הוא מדבר על העולם התחתון המרקד עם נסיכי הפוליטיקה ומוביל לגילוי עריות שלטוני מושחת. על המתנחלים והצורך לפנות אותם, וזה במאמר מ2002.

בספר מאמרים, מכתבים, העוסקים בתופעות רבות בחיינו, מלחמת שין בשין ש"ס= שינוי, ניסיון להסביר את תופעת נהירת המזרחיים אחרי בגין אחרי אכזבה מיורשי בן גוריון.

שוקד כותב בצורה מעניינת מאוד. אימונו בשדה האנתרופולוגי בתוספת ראיית העולם שלו. ניתוחו המעניין את השסעים והמחברים בחברה.

הוא מסביר ומנתח את הסיבה למה אילן רמון הוא גיבור ישראלי אוטנטי, ומקווה שלא ייכתב בעקבות "ברוך הגבר" הספר על גולדשטיין גם הספר "יגאל הגבר". פרס ונעמי בלומנטל. כדורגל וחגיגות העצמאות. הספר " מי המציא את המרוקאים" והתיאוריה מסביב לעדה זו. הוא מבקר בבית כנסת של הכובענים היהודים בניו יורק ( יש דבר כזה) ופוגש שם תושב חברון המגלה לו ששרון הפך לאישה ושמו עכשיו אריאלה שרון ובגלל זה הוא כל כך השמין. ומשם לשאלת העובדים הזרים. קיטורי יום השישי המקובלים הפכו לספרון מעניין מאוד.

המאמרים הללו הם כבר בני שנים אחדות. המאמר האחרון מאוקטובר 2004 תחילתו שנתיים קודם. שלוש שנים בהתרחשויות המקומיות הם הרבה יותר משלוש שנים. לא רק שממשלות מחלפות ואנשים נעלמים. החלטות משנות את פני המציאות, כמו החלטת ההתנתקות לאחרונה.

הספר מעניין בעיקר בפניות ובהשוואות להרצל. כי מבחינת ראיית היום יום שלנו אין בו הרבה חדש. המעניין הוא הפער בין החזון וההגשמה. הציונות הכתובה לציונות המוגשמת. מהמדינה בדרך להקמת אחדות יהודית, למדינה המנציחה בדרה ובלי שהנוגעים בדבר נותנים את לבם להפרדה הגזעית הנוצרת כאן, ומי אחראי לה. ישנם משפטים בספר שמהם עשויים כאלה שלא יבינו את דעתו לסופה לחשוב שהוא גזעני בעצמו, אך לא נראה לי שהוא כזה. מכיוון ששוקד איננו פוליטיקאי ואיננו פובליציסט במובן המקובל, והוא כן אנתרופולוג מאומן ולכן גם איש מדע, נקודת היציאה של כל המאמר והחתירה למקום אליו הוא מגיע היא מעניינת מאוד. שונה ומאירת עיניים בדרכה.

אל תעשו שטויות בזמן שאני מת, כתב הרצל מעט לפני מותו. כמו את שאר הדברים שהפכו לקליפה חיצונית ששאלנו ממנו, גם את המשפט האחרון הותרנו מאחרינו.

קריאה נוספת - אימגו

הרצל / אלטנוילנד - שורשים, חזון ומציאות

אלטנוילנד - אם תרצו, אין זו אוטופיה

בנימין זאב הראשון פוגש את וילהלם השני

הרצל - אגדה

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן