ההמוניות והוולגריות כתרבות ואידיאל

תרומה גדולה לאלימות הגואה בחברה הישראלית, זאת שמבטאת עצמה בין היתר ברציחות יום-יומיות על עניינים של מה בכך כמו ריב על מקום חנייה, תורמת ההמוניות, הוולגריות או כמו שאנחנו קוראים לזה, ה"ערסיות". האנשים האלה שאנחנו שומעים עליהם בחדשות שיורים במאבטחים של מועדונים שלא נתנו להם להיכנס, שדוקרים את חבריהם לספסל הלימודים, שמתנפלים על גבר ורוצחים אותו במכות כי הם לא אהבו את האופן שבו הוא דיבר אליהם ועוד רבים אחרים, אינם אנשים המקושרים לעולם הפשע, אינם אנשים שמגיעים משולי החברה – מקומם של מעשיהם הוא אמנם בשולי החברה אם בכלל, אבל כבר מזמן הם לא מגיעים משם. אלו יכולים להיות אנשים נורמטיביים לחלוטין, השכנים שלכם, האדם שעומד מולכם בתור בדואר, תלמיד החטיבה שעבר על פניכם בדרככם הבוקר לעבודה. אנשים נורמטיביים אלו נכנעים ליצרים האלימים ביותר שלהם משילוב של סיבות – אחת מהסיבות הללו היא שהם גדלו בסביבה וחברה שמעודדת המוניות וולגריות, שנותנת "פרסים" על הפגנת וולגריות ומציבה את ההמוניות כאידיאל.

"רדו אל העם" הוא משפט שכל חיי שמעתי. לא צריך להתנשא, צריך "לרדת אל העם". אני לא יודע אם יצא לכם לשים לב, אבל העם הזה נראה כמו הצרות שלי. ולמרות זאת כל הזמן ירדו ועוד יורדים אל העם. בתקשורת, באמנות, בבתי הספר וברחוב, בכל מקום ירדו אל העם ובכל פעם שיורדים אל העם, העם יורד מדרגה נוספת. ואף אחד לא חושב לעצמו שאולי הגיע הזמן לשנות כיוון, אולי הגיע הזמן לנסות לעלות במקום לרדת, לפני שנרד למקומות שלא נצליח לטפס מהם.

בחברה הישראלית הוולגריות מזמן הפכה ל"דבר החם". כוכבי בידור משתמשים בהמוניות כדי לפנות ולבדר את המכנה המשותף הגדול ביותר (שהוא בהכרח גם הנמוך ביותר). לימור של אורנה בנאי, ז'וז'ו של צביקה הדר, או ערסים יותר מודרניים כמו אלו שמופיעים בארץ נהדרת, כולם הפכו לדמויות נערצות על הציבור הרחב. מאוד ייתכן שהאמנים שיצרו אותן עשו זאת כאקט של דחייה, שזו הייתה דרכם להראות בדרכי הומור כמה התנהגותם של הטיפוסים הללו מכוערת ופסולה, אבל בפועל הדבר ההפוך קרה. באופן אירוני דווקא האנשים בחברה שלנו שמיוצגים על ידי הדמויות האלה, אוהבים אותן מאוד. הם רואים בהן משהו שהם יכולים להזדהות איתו. הדמויות הללו, במקום להיות מוצגות כתופעה המכוערת שהן, מוצגות בדרך כלל כחזקות, כ"ווינריות" בעולם של "לוזרים". כן, קנה המידה של בית הספר היסודי עדיין תקף בשביל רוב הציבור. בסופו של דבר הדמויות האלה יותר "מגניבות" מאלו ה"חנונים" שאינם וולגריים.

הוולגריות נתפסת כמשהו שנותן לך כבוד, או כמו שהערסים מבטאים זאת, "כאבוד". אני עוד בילדותי נתקלתי באימה רבה במושג ה"כאבוד", כששמעתי חבורה של נערים בחטיבת הביניים שבה למדתי מדברים על נער גדול מהם שכולם מכירים, ובקולם כזו יראת כבוד שהיה ניתן לחשוב שהם מדברים על נשיא המדינה. שמיעה נוספת גרמה לי להבין שאותו נער הרוויח את הכבוד הזה מכיוון שהוא נאסר. "זה הדבר הכי טוב!" הכריז אחד מהנערים המשוחחים, "כשהוא יצא, תראו איזה כאבוד יהיה לו. אף אחד לא יעיז לדבר איתו!"

מצמרר, נכון? וזו שיחה שנערכה בין נערים כבני ארבע-עשרה לפני ארבע-עשרה שנה, נערים שלא באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, כי אם ממעמד הביניים. לא אשכח את הויכוחים שהיו לי עם חברי כשנתיים לאחר מכן, שבעקבות דוגמאות נוספות כגון זו (למשל ילד ששואל בכיתה את המורה ביום השואה "למה, מה היינו עושים פה עכשיו עם שישה מיליון אשכנזים?") אמרתי שבעתיד ילדים ילכו עם סכינים לבית הספר כדי להגן על עצמם ויהיה צורך להציב גלאי מתכות בשערים. חבריי חשבו שאני מגזים. אגלה לכם סוד קטן: גם אני חשבתי שאני מגזים. הגזמתי כי זה מה שנוער עושה, אבל לא העליתי על דעתי שקצת יותר מעשור לאחר מכן הנבואה הנוראית והמגוחכת שלי תתגשם.

החברה שלנו הגיעה לתחתית מעוותת שההמוניות לא רק שאיננה דוחה אנשים – היא אף מפתה אותם. כך מפרסמים בוחרים להשתמש במשפחה של ערסים שמתנהגים כמו בהמות כדי לפרסם רשת של קניונים. מטרת המפרסם היא כמובן להגיע לכמה שיותר קהל. דמותו הבהמית של הערס "עוברת מסך", כלומר היא דמות שניתן לאהוב, דמות שמשעשת את רוב האנשים כשבחברה נורמלית היא הייתה אמורה לזעזע, לדחות ולהגעיל ואף מפרסם בחיים לא היה מעז להדביק אותה למוצר.

עכשיו יקומו התרנגולים ויקראו בקול שמה שכתבתי זו גזענות והפלייה ואני אשכנזי מתנשא, אבל ה"ערסיות" כבר מזמן לא קשורה בעדות, היא חוצה גבולות של מוצא, צבע עור והבלטת ח' וע'. נכון שעדיין בתודעה הציבורית דמות האב של ההתנהגות הזו היא דמותו הסטריאוטיפית של המרוקאי (שאותה אלה שצועקים נהנים לראות בפרסומת אבל לא אוהבים שמדברים על זה), אבל בפועל האשכנזים אימצו לליבם את ההתנהגות הוולגרית, הם פשוט עושים זאת בדרכם שלהם. זה לא עניין של עדות, זה עניין של תרבות, או יותר נכון תת-תרבות שקמה עלינו והפכה להיות התרבות המקובלת. גילויי ההמוניות מגיעים בדרך כלל משפה תרבותית משותפת וספציפית. אף אחד מאיתנו מעולם לא שמע בני נוער משמיעים בקולי קולות מוזיקה קלאסית מהפלפונים שלהם באוטובוס, נכון? זו תמיד מוזיקה מסוג מאוד מסוים. ברור לכולנו שהנער שדקר נער אחר בחטיבת הביניים לא גדל על לנון והביטלס, נכון? הוא נחשף בעיקר לדמויות תרבותיות אחרות...
הכל מתחיל בבית, כמובן. כשאני הייתי ילד חינכו אותי לכבד את המבוגרים ממני. אם מבוגר באוטובוס היה מעיר לי שאני מקים יותר מידי רעש, רגש בושה היה ממלא אותי ואני הייתי משתתק. האדם ההמוני הוא חסר בושה וחסר כבוד לאחר. ראיתי במו עיני שאישה מבוגרת מעירה לילדים באוטובוס על הווליום של המוזיקה שבקעה מהפלפונים שלהם, והם בתגובה צרחו עליה, הגבירו ווליום וניבלו את הפה. כנראה שההורים של הילדים האלה לא חשבו שזה חשוב להדגיש את הכבוד למבוגרים ממך, אבל זה יותר מכך. החברה שלנו שידרה להם במשך שנים שאם הם יתנהגו בוולגריות הם יהיו "ווינרים", רק פראיירים עושים מה שאחרים אומרים להם לעשות.

אז מיהו אדם המוני? קווים לדמותו:

האדם ההמוני הוא אדם טיפש, השניים תמיד הולכים ביחד. בדומה לאדם וחווה שאוכלים מעץ פרי הדעת ופתאום נפקחות עיניהם והם רואים כי הם עירומים, אילו היה האדם ההמוני חכם, היו נפקחות עיניו והיה רואה שהוא המוני ועל כן לא היה כזה. דוגמא טובה לכך היא האינטרנט. אני עוד זוכר את התקופה שבה האינטרנט רק התחיל, כשעדיין היו הרבה מאוד אנשים שגלשו באתרי BBS פרטיים (רק שלא קראנו לזה "לגלוש" באותה תקופה, אלא "להתחבר"). כמעט שלא נתקלת בוולגריות, בקללות ובהשמצות אישיות בפורומים ובחדרי הצ'אט שהיו באותה תקופה. הסיבה הייתה פשוטה: קודם כל היו הרבה פחות אנשים שהשתמשו בפורומים האלו, שנית באותם ימים כל המערכת הייתה מאוד לא ידידותית ודרשה קצת יותר ממידע בסיסי במחשבים כדי להשתמש בה. התוצאה הייתה שהיית צריך מידה מסוימת של אינטליגנציה כדי להיות פעיל בפורום, ועל כן גם הוולגריות וההמוניות היו נדירים ביותר (ובאותם ימים מנהלי הפורומים והצ'טים גם היו מגיבים בחריפות לאנשים שהפגינו וולגריות).

מרגע שהמערכת הפכה להיות ידידותית והמונית, הכל השתנה. והנפילה הגדולה באמת הגיעה עם המצאת מערכת התגובות. הטוקבקיסט הוא הגרסא המכוערת ביותר של הרשת להמוניות. צורת התקשורת הזאת מושכת אליה בעיקר את האנשים הוולגריים ביותר ואת ההתנהגות הילדותית והטיפשית ביותר. תחת הקטגוריה הזו נופלים כל אלו שכותבים את ההודעות בסגנון "אני ראשון!", או הטוקבקיסטים שנכנסים לכתבות שעוסקות באמנים או אנשים שהם שונאים, רק כדי להביע את דעתם הרעה על אותו אדם. כך למשל אני קורא כתבה שעוסקת באלבומו החדש של ערן צור, ומתחת אני רואה תגובה שאומרת "ערן צור חרא זמר!" ותו לא. אדם לא יכול שלא לתהות מה עובר בראשו של אותו טוקבקיסט. הרי אדם רציונאלי לא נוהג כך, אדם רציונאלי פשוט נמנע מלקרוא על אודות האנשים שהוא לא אוהב. אבל הטוקבקיסט המצוי בטוח שדעתו חשובה מעין כמוה, יותר מדעתו של כל אדם אחר.

וזה מביא אותנו לפן נוסף של ההמוניות – האינדיבידואליזם הקיצוני. האדם ההמוני לא מודע כלל לכך שהאנשים שסביבו הם "אמיתיים". זה מצחיק ועצוב כאחד שמה שפעם הוגדר כהפרעה פסיכולוגית בשם "סוציופתיות" הוא היום נחלת הרוב. זו הסיבה שבגללה אנשים עולים לאוטובוס ומשמיעים מוזיקה בקולי קולות מהטלפונים שלהם. הם לא מנסים להפריע ליתר הנוסעים, הם פשוט בכלל לא "סופרים" את העובדה שיש עוד נוסעים מסביבם. אותו הדבר נכון להתנהגות של הנהג הישראלי על הכביש. ודאי שמתם לב שהאופנה החדשה של השנים האחרונות היא לא לאותת בזמן פניה, ושכמות הנהגים שמאותתים הולכת ופוחתת ככל שהזמן עובר. אני שומע כל מיני תירוצים טיפשיים לכך כמו "אני מסתכל סביבי ואני פונה רק כשהנהג מאוד רחוק ממני" וכדומה (הסבירות היא שלפחות חלק מקוראי מאמר זה נוהגים כך ואף השתמשו לפחות פעם אחת בחייהם בתירוץ הנ"ל). המציאות היא שלאיתות אין שום ערך אמיתי לנהג עצמו. כשאני מאותת זה לא עוזר לי לפנות ולמעשה לא תורם לי דבר ובסופו של דבר צודקים הנהגים כשהם אומרים שנהג מיומן יצליח לפנות בלי לאותת ובלי לעשות תאונה. האיתות הוא אך ורק בשביל הנהגים האחרים. הוא אקט של התחשבות מינימלית שבעזרתו אני מודיע לנהגים האחרים שאני עומד לפנות כדי לא להבהיל אותם, כדי לגרום להם לשים את הרגל על דוושת הבלם. בגלל שהחברה שלנו נרקבת אל ההמוניות שמכילה בתוכה את האינדיבידואליזם הקיצוני שבעטיו אנשים לא רואים אף אחד מסביבם אלא רק את עצמם – האיתות הולך ופס מן עולם הנהיגה הישראלי.

האדם ההמוני הוא גם אגרסיבי. זוהי גם תכונה שבדרך כלל באה עם טיפשות. איש לא יכול לומר שלצעוק, לקלל, לנופף באגרופים או לנקוט באלימות אלו הן פעולות חכמות או מנומסות. האדם ההמוני יעדיף לפתור את הבעיות בהן הוא נתקל בעזרת אגרסיביות משתי סיבות עיקריות: קודם כל בגלל שהוא מטבעו ילדותי (נגיע לזה) ומעולם לא למד להתמודד עם תסכולים, ושנית מכיוון שזו הדרך הקלה והמהירה ביותר להגיב למשהו. היא אף פעם לא הדרך המוצלחת ביותר, כמובן, אבל היא קלה ומהירה וזמינה תמיד ואלו הדברים שאנשים טיפשים מחפשים.

ועכשיו אנחנו מגיעים לאירוניה הגדולה מכולן: האדם ההמוני הוא טיפש, גס רוח, אגרסיבי ואגואיסטי - ומתנשא ללא תקנה! האדם ההמוני, שכאמור לא רואה אף אחד אחר מלבד עצמו, בטוח שכל מי שלא הוא, נחות ממנו ולכן ניתן לגעור בו, לצעוק עליו, לדרוך עליו ובאופן כללי לא להראות לו כבוד משום צורה. האחר כלל לא קיים בשביל האדם ההמוני. זה לא רק שהוא חושב שהוא חכם – הוא מאמין שהוא יודע את כל מה שצריך ושווה לדעת. כל מי שיודע יותר או יודע דברים אחרים טיפש בעיניו. זו נקודה שמאוד קשה לתפוס, אבל אולי אפשר להבהיר אותה בעזרת מבט נוסף בסוג אחר של טוקבקיסט, הטוקבקיסט ה"אינטלקטואל". באתר זה ובאתרים דומים ניתן למצוא אותם. מדובר באנשים שאוהבים "להישמע טוב" אז הם קוראים ספרים כמו "סיינפלד ופילוסופיה" או שטות אחרת, לומדים כמה שמות וכמה מושגים (ובמילה "לומדים" אני מתכוון לומר "אוגרים את המידע במוחם ללא שום הבנה או עיבוד") ומגיבים נחרצות למאמרים שעוסקים בנושאים שונים שהם תופסים אותם כ"אינטלקטואליים" כגון פילוסופיה, היסטוריה, פוליטיקה וכו'. הדרך הכי טובה לזהות אותם היא על פי אופי התגובות שלהם. כמעט תמיד וללא יוצא מן הכלל התגובה תהיה אגרסיבית. כמעט תמיד תהיה בתגובה עקיצה אישית לכותב/ת המאמר. כמעט תמיד כשהטוקבקיסט יגיב למשהו מתוך המאמר יהיה זה ניכר שהוא כלל לא קרא את המאמר אלא הניח שהוא יודע מראש מה נאמר בו, או לחלוטין לא הבין את מה שנאמר. הרבה פעמים הם אוהבים לזרוק שמות של אנשים מכובדים מהתחום שהמאמר עוסק בו כדי להפגין שהם "יודעים" ולא אחת יתקפו את הכותב/ת על "חוסר ידיעותיו/יה", זאת כמובן מבלי שיש להם מושג מי הכותב/ת ומה ידיעותיו/יה (הנחת היסוד שלהם היא שהם יודעים כל מה ששווה לדעת – זוכרים?).

דרך הטוקבקיסטיות אנחנו יכולים ללמוד על תכונה נוספת של האדם ההמוני – ילדותיות. המדיה הטוקבקיסטית היא מיסודה ילדותית (זהה לכתיבת גרפיטי בשירותים של בית הספר או לילדים שצועקים משהו לתוך כיתה ואז נמלטים כשהם מתגלגלים מצחוק). זו הסיבה לתגובות הארסיות שהטוקבקיסטים משאירים בכתבות שעוסקות באנשים שהם לא אוהבים. זו גם חלק מהסיבה לאגרסיביות, כאמור, הם לא יודעים כיצד להתמודד עם תסכולים ואפילו חוסר הסכמה עם דעתם מתפרש במוחם כתסכול. תופעה פסיכולוגית ידועה בילדים קטנים כבני שלוש או ארבע, היא שאם תטען בפני ילד בגיל שכזה שאביו איננו אביו אלא הוא אבא שלך, הילד יתרגז במהירות עוד ועוד עד שיגיע למצב של בכי והשתוללות שנראים כמעט כמו פאניקה. אופן ההתמודדות של האדם ההמוני זהה.

דוגמא נוספת שניתן לתת היא שאף "דיון" שנעשה על פני הטוקבקים לא מסתיים לעולם בזה שצד אחד מודה בטעותו. בחיים האמיתיים כשאתה דן עם מישהו על נושא כלשהו באופן רציונאלי ושקול, פעמים רבות יקרה שאחד מכם יודה בטעות כלשהי שנאמרה במהלך הדיון (גם אם לפעמים אנשים זקוקים ליום-יומיים כדי לעכל את מה שנאמר ואז הם מודים בטעות). חפשו בארכיונים ונראה אם תצליחו למצוא מצבים בהם טוקבקיסט מודה שטעה ומקבל את העמדה הנגדית. אם קיימים כאלה, הם נדירים מאוד. על פי רוב אם אכן הטוקבקיסט עומד בפני משהו שהוא לא מסוגל להתמודד איתו – הוא ייפול לתגובות אגרסיביות ותקיפת הטוקבקיסט השני, או שבזה ייגמר ה"דיון". ההודעות פשוט יפסיקו. זאת מפני שמה שקורה במערכת הטוקבקים באינטרנט זה לא ממש "דיון" אלא יותר ויכוח במגרש המשחקים. זה לא מטבעם של ילדים להודות בטעות, צריך מידה מסוימת של בגרות לשם כך.

הטוקבקיסטים חווים למעשה סוג של רגרסיה אינפנטילית. זו הסיבה שכמעט תמיד (בייחוד במקרה של הטוקבקיסט ה"אינטלקטואל") הם מתחבאים מאחורי כינויים ולא מוסרים את שמם האמיתי. הדבר מעניק להם תחושה של כוח, תחושה של זהות בדויה שמגוננת עליהם מפני האמת. יש להם סוד, הם עבדו על העולם. זוהי בדיוק המשיכה של ילד לגיבור-על עוטה מסכה. כשהם הולכים ברחוב אנשים חושבים שהם סתם עוד אדם רגיל, אך הם לא יודעים שהם למעשה גם "מוקי הכלבלב הצחקן" (או כל כינוי מומצא אחר). הם יכולים לחבר לכל כינוי ביוגרפיה שלמה, לטעון לתארים, מעשים ומעללים מופרכים לחלוטין מתוך המחשבה שאף אחד לא יעלה על השקר המתוחכם שלהם ובכך הם יוצרים לעצמם גרסא נמוכה ומזיקה של אסקפיזם.

למה מזיקה? אל תשלו את עצמכם, אדם שמגיב באגרסיביות ובוולגריות בטוקבקים, מגיב כך גם בחייו האמיתיים.

הוולגריות פושה כיום בכל מקום בחברה הישראלית וגוררת את כולנו מטה אל תהום הנשייה. היא יוצרת אלימות ושחיתות ומעכירה את איכות החיים. גם האופן בו האלפיון העליון מנכס לעצמו חופים ציבוריים ובונה עליהם בניינים זה סוג של וולגריות והמוניות. זיהום מקורות הטבע על ידי מפעלים, מוסכניקים שעובדים עליכם, אנשי מחשבים שמוכרים לכם חומרה שאתם לא צריכים תוך שימוש במושגים מומצאים, אנשים שמנסים להידחף בתור בדואר או בבנק, אנשים שבאים בסופר לקופה מהירה שמוגבלת בעשרה מוצרים עם עגלה מלאה, נהגים שחותכים אתכם בכביש, אנשים שמשאירים לכלוך בחופי הים, ילדים שמתחצפים למורים ומאיימים עליהם באלימות, נהגי אוטובוס שמסרבים לחכות בסבלנות עד שאדם מבוגר ישב בכיסאו לפני שהם מתחילים לנסוע, כל אלה ועוד אינספור מקרים הם דוגמאות להמוניות שהורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית. היא חוצה גבולות ומעמדות, חוצה עדות ומיקומים גיאוגרפיים ונמצאת כיום בכל מקום; בבתי העסק, בכבישים, בבתי הספר, בטלוויזיה, בתחנות הרדיו, באינטרנט ואפילו במערכות השלטון שלנו. לא בכדי סגן שר החוץ התנהג באופן כה המוני ו-וולגרי בתגובה להתנהגות הוולגרית של הטורקים. לא בכדי העם ההמוני הזה בחר כעת ממשלה שמורכבת מכל כך הרבה אנשים חדלי אישים, חסרי חזון וכישרון, בלתי מנומסים, אנוכיים ומאוד לא אינטליגנטיים.

אם אנחנו מעוניינים לשפר את המצב של המדינה והחברה שלנו, זהו אחד הדברים הראשונים שדורשים את תשומת ליבנו. במקום לרדת לעם, בואו ננסה לעלות את עצמנו ולקחת חלק מהעם איתנו. מי יודע, אולי נגלה שכך עדיף...