אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמיל שופאני ראיון


האב אמיל שופאני (1947) הוא יליד ותושב נצרת. הוא איש ציבור, מחנך ואיש דת ערבי-נוצרי, פעיל שלום שפועל למען סובלנות ושיח יהודי-נוצרי-מוסלמי, והמנהל של תיכון אל מוטראן בנצרת. האב שופאני עוסק בהנחלת מורשת השואה לערביי ישראל, ובמסגרת זו הוביל מסע משותף של ערבים ויהודים למחנות ההשמדה בפולין. על עבודתו זכה האב שופאני ב-2003 בפרס אונסק"ו לחינוך לשלום.

עמיר: האב שופאני, מי אתה? מהם הדברים המרכזיים בזהות שלך? אמיל: דבר ראשון אני בן-אדם, וזה אומר שאני פתוח לכל. דתי או לא דתי, רוחני או לא רוחני, מאצלנו או מכל מקום אחר, אני מתייחס לכל אדם ממקום אוניברסלי. ממקום שבו אתה אחד עם כל הדברים, עם כל האנשים, עם כל העולם, עם הבריאה. כשאתה תופס שאתה חלק מהבריאה, מהיופי של הבריאה, אתה רואה הכל אחרת. אתה לא מסתכל מהזוית של "מה בשבילי ומה לא בשבילי". אתה מסתכל ואומר "כל זה יפה וטוב". במרכז של מי שאני נמצאת תפישה אוניברסלית שרואה את הכל כיפה וטוב, כמו שאלוהים ראה את העולם. כשאתה מסתכל על הכל ככה אתה נראה אולי קצת אהבל, קצת מהבול... [צוחק]דבר שני הוא שאני אדם מאמין. אני מאמין שאלוהים חי בכל אדם ובכל דבר. בעצם, זה אפילו לא שהוא חי בתוך כל דבר, אלא שהוא ה-דבר עצמו. ואני כמו פרטנר עם אלוהים. חושב, ישן, הולך, נוסע, כל הזמן עם אלוהים, ולא נפרד ממנו אף פעם. והקירבה לאלוהים נותנת לי הכל. לעצמי אני מרגיש שאני לא-כלום, אבל עם אלוהים אני מרגיש שאני משהו. הקשר עם אלוהים מביא אותי להיות אופטימיסט ונותן לי כבוד עצמי, ואז הכבוד החיצוני וכל הדברים החיצוניים לא משנים לי. אז אפשר שלא יהיה לי בית, ולא תהיה לי משפחה, ולא תהיה לי אישה, ולא יהיו לי ילדים. כיוון שאני מלא בקשר שלי עם אלוהים, אין לי צורך בדברים האחרים. ודבר אחרון הוא שאני רואה בכל בן-אדם את כבוד האלוהים, וחשוב לי להיות מסוגל להגיד לו את זה. לא להגיד במילים אלא לאהוב אותו, כדי שהוא יזכור מי הוא ומה הוא. אני תמיד רוצה להסתכל לבן-אדם בעיניים, בלי הפרדה, ללכת איתו ולהזכיר לו. להזכיר לו שהוא מזכיר לי מי אני.אלו הדברים שאני מאמין בהם וחי אותם.עמיר: מהי בשבילך משמעות העובדה שאתה ישראלי, ערבי ונוצרי?אמיל: זה שאני ישראלי, ערבי ונוצרי, נותן לי הזדמנות לחיות את התובנות האוניברסליות והרוחניות שעכשיו דיברתי עליהן ולהראות אותן. מאד חשוב לי להראות שהדברים האלו לא מתנגשים ולא סותרים. אם אתה חי ממקום של אחדות אז העובדה שאתה ערבי וישראלי, שאלו תעודות זהות שאפשר גם לראות אותן כמתנגשות זו בזו, מאפשרת לך לבטא את האיחוד הזה, ומתוכו להיות מאוחד עם כל בן-אדם.אני רואה את התרבות של האחר, את הדת של האחר, את הזהות הפוליטית שלו, כמעין העשרה של מי שאני. כל דבר שאני תופש כ"אחר" מזכיר לי שהוא בן-אדם בדיוק כמוני. כך אני גם מבין את ה"כמוך" שב"ואהבת לרעך כמוך". הפירוש של "כמוך" במשפט הזה הוא לא "כמו שאתה אוהב את עצמך". הפירוש הוא "כמי שאתה". הוא אתה ואתה הוא, הוא כמוך ואתה כמוהו, כי אתם אחד. אז זה שאני ישראלי וערבי מאפשר לי להגיד את זה לאנשים, ולהגיד את זה לעולם שנמצא במלחמה. זה מאפשר לי להגיד "לא, חביבי, לא. אני לא מרגיש כך. בין אם אתה נוצרי או יהודי או מוסלמי, אנחנו אחד. כמוך כמוני. זה אולי המקום שלי וזה אולי המקום שלך, אבל אנחנו גם המקום של אלוהים, והמקום הזה הוא אחד." כל עם, כל דת, כל תרבות, הם המקום של אלוהים. הוא נמצא בתוך הבודהיזם, ובתוך הנצרות, בתוך היהדות ובתוך האיסלם. הוא הכל והוא נמצא בכל מקום. עמיר: איך אתה מסביר את המצב האבסורדי הקיים, שבו הדתות רק מחזקות ומקבעות את התפישה של שונות ונבדלות בין בני אדם?

אמיל: בדתות אנחנו יצרנו מהרוחניות ממסד, וממסד הוא מקום של סמכותיות, של דוגמטיות, של רצון לארגן את העולם, לקבע אותו ולשלוט בו. בתוך זה כמעט שכחנו את הדבר הכי-הכי חשוב, שהוא התובנה שהאדם הוא רוחני. אפילו שאנחנו אולי אומרים את זה, אומרים שלאדם יש את היכולת לחיות באחדות עם אלוהים, אנחנו לא מאמינים בזה. וההוכחה לכך היא שאם מישהו מצליח בכך אנחנו קוראים לו "צדיק" או "קדוש", ובכך הופכים אותו ללא נורמאלי. המטרה בשבילי היא תודעה רוחנית של כל בני האדם, לא של אחד או שניים אי-שם בהיסטוריה. האנשים המיוחדים האלו חוו משהו והבינו משהו בלתי רגיל, אבל המטרה היא שכל בני האדם יחיו את זה, שכולנו נהיה זה. בשביל לדבר על זה צריך למצוא מילים חדשות, צריך להתחיל לחשוב על זה אחרת. אנחנו מוכרחים למצוא דרך לדבר על הרוחני בלי הדת. זה מאד חשוב. לדבר במילים אחרות של רוחניות, ולא רק מילים אלא אפילו חוויה אחרת. אנשים צריכים לעבור חוויה רוחנית שתהיה הבסיס וההתחלה של הדברים, ואז לדבר על זה בצורה חדשה. כשאנחנו מדברים על רוחניות, להרבה אנשים יש דעות קדומות. הם אומרים "אה, זה לא אמיתי, זה לא רלבנטי". כמו שהיה במסע היהודי-ערבי שעשינו לפולין. כשדיברנו על הדברים האלו, שנוגעים בתודעה הרוחנית של כל בני האדם, הרבה אנשים אמרו "לא, תעזבו אותנו. זה רוחניות, אנחנו לא רוצים לגעת בזה". איך אפשר שלא לגעת בזה? איך אפשר לעזוב את זה? הרי רוחניות זה מי שאנחנו! עמיר: נראה שקשה לנו מאוד לזכור וקל לנו לשכוח מי אנחנו. אמיל: קל מאוד לשכוח. קל לדבר על הרבה דברים שנמצאים בחוץ, בפריפריה, ולשכוח את הדבר המרכזי, שהוא לא רק הדבר המרכזי אלא ה-דבר עצמו, שהוא הבן-אדם. זה הבן-אדם שבתוכו נמצא האור האלוהי, שהוא בצלם אדוניי. אבל אם אני הולך עם הבן-אדם, ונפגש איתו במקום הזה, אני מאפשר לו שיעלה ברוחניות. כשאני נותן לו את החופש ואת הכבוד, אני מביא אותו למקום של רוחניות. וזו לא רוחניות של היהדות או רוחניות של הנצרות. על המקום הזה אי אפשר לשים גבולות. כל בן-אדם הוא שונה. אבל אם אני נותן לו את החופש והכבוד הוא יעלה ברוחניות, ואז בכל מקום שבו הוא יהיה הרוח תתבטא ותהיה נוכחת. עמיר: האם היית אומר שהתרבות האידיאלית, החברה האידיאלית, הם כאלה שתומכים ומעודדים את ההתעלות הרוחנית הזאת?אמיל: אני לא רוצה להשתמש במושג של התעלות רוחנית, כי אין מעלה ומטה. הרוחניות היא הבן-אדם כמו שהוא, והוא צלם אלוהים. זאת אומרת שאין מעלה ומטה. הוא ואני אחד. התפישה שאנחנו נמצאים בעולם אנושי שמתקדם לעבר עולם אלוהי כבר נגמרה, ההיסטוריה האנושית כבר עברה את השלב זה. אז אנחנו כבר לא מדברים על התעלות, על טרנסנדטיות, כיוון שאנחנו יודעים שאלוהים נמצא באדם. היום הדרך הרוחנית האמיתית לא מכוונת למשהו גבוה יותר מהעולם, ולא מתנגדת לעולם. עמיר: האם על פי תפישתך אלוהים מתפתח כשהאנושות מתפתחת? אמיל: במובן של אהבה, כן. במובן של אהבה יש צורך להתפתח. במובן הזה אלוהים עובר דרכי ואני מעביר אותו. הוא לא כמו שחשבנו פעם, האומניפוטנט שיושב למעלה ויודע הכל ועושה הכל. לא. בגלל שהחוויה שלו היא איתי ודרכי, הוא עובר דרך האנושות, דרך בני-אדם ודרך ההיסטוריה האנושית. הוא עובר את זה ביחד איתנו. בגלל שהוא מתגלם באדם הוא נמצא בתוכי. ובגלל שאני מתפתח הוא מתפתח איתי. עמיר: האם הדחף האנושי להתפתח הוא בעיניך ביטוי של הרצון האלוהי להתפתח? אמיל: הרצון האלוהי הוא שכולנו נתפתח, אבל לא בגלל שמשהו חסר לאלוהים אלא בגלל שהוא רוצה לממש את הפוטנציאל האינסופי שיש בתוכנו, ואת האפשרות שיש בנו לאהוב. וכשהאנושיות שלנו הולכת ומתפתחת, גם אלוהים הולך ומתפתח. החוויה שיש היום לאנשים שונה ממה שהייתה לפני ארבע-מאות שנה, וזו הייתה שונה מהחוויה שלפני אלף שנה. ההתפתחות הזאת היא האחריות והחובה של האדם בבריאה. האחריות שלנו היא להתפתח כל הזמן, להתפתח באהבה וברוחניות. ואנחנו נמשיך את ההתפתחות הזאת תמיד, כי אין סוף לבן-אדם. ההתפתחות תמשיך גם כשנהיה בגן-עדן, גם שם היא לא תיגמר.עמיר: על סמך כל מה שאמרת עכשיו, מה החלום או הרעיון האוטופי שיש לך לגבי האנושות? לאן אנחנו אמורים להגיע? אמיל: אני לא מאמין במצב אוטופי של העולם. אני לא חושב שפעם יהיה גן-עדן, שפעם יהיה שלום מוחלט. זהו מצב בלתי אפשרי, אבל גם אנחנו לא צריכים אותו. מספיק שנגיע לכך ששלושה או ארבעה בני אדם יחיו בהרמוניה ובשלום, וזה הכל. אין צורך לחשוב על חלום או אוטופיה לאנושות, כיוון שמחלומות כאלו נוצרות דוגמות ונוצרת סמכות. זה קרה עם הכנסיה הנוצרית, ועם האיסלאם, ובקומוניזם ובפאשיזם, בכל האידיאולוגיות שחשבו שהן יביאו את האנושות למצב האוטופי. אז עדיף שלא נלך על זה. אבל במקום שבו שלושה או ארבעה אנשים חיים באיחוד עם אלוהים, שם נמצא אלוהים. בנצרות וביהדות קוראים לזה "מלכות שמים", ואין מקום נפלא מזה. האוטופיה לא קיימת בחוץ או בעתיד, היא מה שאתה חי עכשיו. אין אוטופיה בעתיד, אין אוטופיה בגן-עדן. הזמן היחידי שאתה יכול לחיות את זה הוא עכשיו. אז אם אתה חי את זה, ואני חי את זה, והוא חי את זה, ואנחנו שלושה אנשים שחיים את זה, זה כאילו ששלושים אלף או שלושים מיליון נפש חיים את זה. זאת מלכות שמיים, ירושלים של מעלה. אין יותר מזה. כן תהיה אפשרות ליותר ויותר אנשים להצטרף, וזה יתפשט. זה כן. אבל מספיק שאנחנו, שלושה בני אדם, נחיה את זה, נחיה את האלוהות עד הסוף, כדי שזאת תהיה מלכות שמיים. אין צורך ביותר מזה. ההכרה הזו יוצרת דינאמיקה של התפתחות ויוצרת את העתיד. מספיק שיהיו שלושה או חמישה בני אדם שיחיו את זה, שיחיו ברוח הזאת, והם יהפכו את העולם. עמיר: האם יש מקום גבוה יותר או עמוק יותר שאתה שואף אליו, שאתה רוצה להגיע אליו? אמיל: כן. יותר אחריות. הייתי רוצה להיות במקום שממנו אוכל להשפיע יותר. אבל זה לא קורה, זה לא בא, ואני למדתי לא להלחם על דברים. אז אין לי בעיה עם זה. עמיר: אולי אתה צריך להשתנות כדי שתהיה לך יותר השפעה ויותר אחריות? אמיל: מבחינה רוחנית לא. אני הגעתי למקום שבו אני נמצא מתוך אמונה ומתוך חוויה רוחנית. לכן לא משנה לי שאין לי יותר השפעה. זה כבר בידי אלוהים, לומר כן או לא, יותר או פחות השפעה. ברוחניות אתה לא מודד את הצלחת החיים שלך כמו שרוב בני האדם מודדים הצלחה. אתה מודד את ההצלחה באותנטיות ובעומק של החוויה שלך, וביכולת שלך להעביר את החוויה הזאת לכל בן-אדם, בכל מקום ובכל מצב. מהמקום הרוחני אתה חושב קצת כמו אלוהים, והמחשבות של אלוהים הן לא כמו המחשבות שלנו. גם החשבון של אלוהים הוא לא כמו החשבון שלנו. אתה מודד את ההצלחה שלך לפי מה שאתה ולפי מה שאתה עושה. האם מה שעשית קרב אותך לאלוהים או הרחיק אותך? האם זה עשה אותך יותר יצירתי או יותר עצלן? האם אתה זוכר או ששכחת? אם אתה ממשיך להיות כל הזמן באחדות עם אלוהים, אז הצלחת, ואז גם מוטלת עליך האחריות לומר את זה, להעיד על החוויה שלך. להעיד שלא אתה עשית אלא שאלוהים עשה הכל.

כל הזכויות שמורות לעמיר פריימן © - 2009

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמיר פריימן