אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גולשים קשישים: עזרו להם לגלוש... עד הסוף


אוכלוסיית הקשישים היא אוכלוסייה בעייתית מאוד לעצמה ולחברה, בכול המובנים. בצד הצרכים החומריים שחיוניים מאוד בחיי היום יום שלה, ישנם צרכים נפשיים, שלא זו בלבד שעומדים בפני עצמם אלא שיש להם השלכה ממשית על מצבם הפיסי של הקשישים. המתווכים בתקשורת ובתרבות מתעלמים מן הביקוש, הטלוויזיה היא מדיום פסיבי. האינטרנט- אקטיבי.

אני גולש "וותיק" בבלוגוספירה. וותיק במירכאות כפולות, מכיוון שאני יחסית וותיק בשימוש באינטרנט כבלוגר וכן וותיק בשנים. עיתונאי שמצוי בתחום אמר לי שלדעתו יש שנים שלושה "וותיקים" בגיל שלי שכותבים באופן פעיל. הוא יכול היה באותו רגע לחשוב על שניים: אורי אבנרי ,מבוגר ממני בכמה שנים, ואני, שנינו עיתונאים. לדעתי ישנם יותר, שקרובים קצת לגיל שלנו, אך למה לי לחלוק על נתון שיש בו מן התואר של "זקני העדה הבלוגוספרית". אבל גם אם הערכה זאת לא מדויקת, כנראה שלפחות בישראל לא רבים מבין האוכלוסייה ה"סניורית" כותבים מאמרים דרך קבע באתרי האינטרנט. זה לא אומר שהם לא משתמשים באמצעי הזה. משתמשים ועוד איך, אבל יותר להתכתבות, לחיפושים במנועי הכלי הזה,ללמידה והעשרת ידע בכלל , מאשר לכתיבה אקטיבית, כולל טוקבקים..

לא מכבר פגשתי ידידה וותיקה, אישה אינטליגנטית ואינטלקטואלית, שמלאה בשעתה תפקיד בכיר בטלוויזיה והיא תוהה איך בכלל ניתן לכתוב "בלוג". אמרתי לה." אם את יודעת לכתוב, והרי את יודעת- כתבי בכול נושא שעשוי לעניין קוראים, ואין ספק שיאמצו אותך". אישה זאת בראשית שנות השבעים נמנית עם קבוצה גדולה של השכבה המבוגרת בישראל, שהולכת וגדלה, אשר עדיין יש לה הפנאי לעסוק בדברים אחרים מלבד תחזוקת בית וגוף.

סוגיית הפנאי תופסת כיום מקום רחב, גם במחקר ובהגות. הרבה מאמרים,מסות,מחקרים,ספרים התפרסמו בנושא. ותמצאו את הנושא באתרי האינטרנט, כמובן. יש גישות שונות לנושא הפנאי.הגישה התועלתית, הפנאי כמסב עינוגים. הגישה הריגושית- להיות חלק מן החוויה הקבוצתית.והגישה החברתית- לתרום לחברה. אני מאמץ את כל אלה כאגד אחד. כמובן וכמובן שלנושא היבט כלכלי,שווקי מן הדרגה הראשונה. אני כבר התייחסתי לכך במאמר "העתיד שייך גם לקשישים. העולם יודע זאת. ישראל-עדיין לא"(דצמבר 2006) . וכאשר מדובר באוכלוסיה המבוגרת הבעיה היא אקוטית.

לפי נתונים סטטיסטיים בסוף שנת 2007 מנתה אוכלוסיית ישראל 7.244 מיליון נפש. אוכלוסיית המבוגרים בני 65 ומעלה מנתה 708.000 כלומר 10% . בכל אחד מבין 4 בתי אב בישראל חי אדם מעל 65. אוכלוסיה זאת גדלה מדי שנה ב- 10,700 נפש בשנה ולפי התחזיות בשנת 2030 , כלומר בעוד 20 שנה לערך היא תגיע ל- 1.4 מיליון , כאשר קצב הגידול הוא פי 2.5 של האוכלוסייה הכללית.( מתוך joc.org.il/mashav ) .גידול כפול מגידול שאר חלקי האוכלוסייה,גידול אשר דורש הערכות בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל, כולל תחום הפנאי. יחסית המצב בישראל טוב יותר מאשר בארה"ב שם הגידול מגיע ל-13% ובגרמניה ל-20% .

תרבות הפנאי

לפני 40 שנה,חזו סוציולוגים, ביניהם פרופסור אליהו כץ מישראל, כי עוד בשלהי המאה ה-20 תופנה תשומת לב רבה מאוד לעיסוק הפנאי. כלומר מה אנו עושים עם הזמן שיש לנו. את ספרו הראשון בנושא פרסם פרופסור כ"ץ יחד עם הדסה האז בשם "תרבות הפנאי בישראל- דפוסי בילוי וצריכה"( הוצאת עם עובד 1970 ) הספר סוקר את תרבות הפנאי בארץ על כול ההשלכות בתחומי החיים השונים. דגש מיוחד יש בו על הבילוי בחברת המשפחה. זאת מול אינדיקאטורים אחרים- חברתיים,נורמטיביים, סביבתיים. ספר שני שנערך על ידי אליהוא כ"ץ ויצחק ינוביצקי. (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1991 ) מנתח את סוגיית הפנאי בישראל ובעולם המערבי בהקשר הרחב. זאת כחלק אינטגראלי של כלל הפעילות האנושית, הן ברמת הפרט והן במישור החברתי. כמו"כ המאמרים עוסקים בקשר הגומלין בין פנאי לחברה,לדת,לצריכה תרבותית, גם בארץ וגם בעולם.

מאז חלה אצלנו איזו התקדמות אך לא ממשית. אם ניקח דוגמה מן התקשורת, שאני מכיר אותה מקרוב, המגזינים התרבותיים בידוריים הם בלבדיים לאנשים צעירים או לרבדים מקצועיים בתחומי האמנות, הספרות,הבידור וכיו"ב. את אוכלוסיית הקוראים המבוגרים מכניסים לגטו של כתבי עת של שם סקסי כמו "סיקסטיס"- החיים טובים אחרי גיל 60 או "גיל הזהב" ( שם מקומם לעצמו). משל שהנאמר בו שייך ל"בית מוגן". זאת טעות בגישה, לגופה וגם מן הפן השיווקי. אני מכיר הרבה אנשים מבוגרים שלא רוצים להיכנס לבתים מוגנים- הם רוצים להיות מוקפים חברה צעירה ותוססת, וכשהם מקבלים את הפרסומים לזקנים הם זורקים אותם לסל ולא קוראים אותם. בעולם המערבי הטכנולוגיה והשווקים עושים הרבה יותר לקידום האינטרסים של פלג זה של האוכלוסייה בתחום הפנאי, מאשר בישראל, כאשר ההיצע לא עונה לביקוש.מלבד זאת ישנם מה שהייתי קורא "עריצי תרבות ואמנות" אשר מכתיבים את האופנה, וזאת בלבדית כמעט לצעירים. מכול מקום לא למבוגרים, אשר לא זו בלבד, שהם,אם נתייחס לפרסום מסוים, הקוראים העיקריים, אלא גם מבחינה מסחרית שיווקית זה שגוי.

כאשר אנו מדברים על פנאי הכוונה היא יחידת זמן שבה אנו לא עוסקים במטלות של יום, יום, בעבודה או בבית. הכוונה אינה לביטוי של מישהו שבמסגרת תפקידיו הוא יאמר כי בשעה זו וזו הוא פנוי. הפנאי הוא, הזמן נטו מכול עיסוקים אחרים.במסגרת התייחסות זאת, לאנשים מבוגרים, אם הם לא עוסקים ועסוקים בטיפול רפואי, סיעודי וכד', עיתותיהם בידיהם, ורבים לא יודעים מה לעשות בהן. ספורט מסוגים שונים כמו התעמלות, הליכה רכיבה על אופני כושר וכדומה, יש להם חשיבות רבה. אך לא בלבדית. קריאה וודאי שיש בה מן הברכה. אבל כאשר אני מבקר אצל הקרדיולוג שלי לבדיקה תקופתית והוא שואל אותי :איך העניינים,ואני משיב לו: ממשיך עשרה קילומטר כול יום על אופני הכושר, הולך קצת...הוא קוטע אותי."אני מתכוון לאיזה מאמר יפה, לסיפור חדש, ואולי לספר חדש." במילים אחרות האיש שמופקד על האלמנט הפיסי ביותר, על המשאבה האנושית, מדבר איתך על חלק אחר של הלב- עניינים נפשיים. ולא בכדי.

כל ענפי הרפואה המשלימה מקדישים לכך תשומת לב רבה מאוד. אבל אפשר לקחת דוגמה מאוד שגרתית,יום יומית. מדיום הטלוויזיה כאלמנט של בילוי בשעות פנאי. אפשר לומר דברים רבים על הטלוויזיה, בעיקר לא מחמיאים, אבל ככלי מידע ובידור לאוכלוסייה המבוגרת, אינני חושב שיש לה חלופה. יש אנשים מבוגרים שאצלם התיבה הזאת פעילה במשך שעות היום והערב, גם כאשר הם עצמם לא צופים בה. הן שומעים, אך בעיקר הם חשים שהם לא לבד. כלומר תחושה של העדר בדידות. הוסיפו לזה תוכניות בחדשות,אקטואליה, תרבות,אומנות ובידור, והרי הוספנו מאגר אדיר של נוכחות תקשורתית בביתו של הקשיש. אבל זה בילוי סביל ולא פעיל. כאן יכול להיכנס המדיום המקוון.

השקעה ודיווידנד.

הקניית ידע הגלישה האקטיבית לבני הגיל העליון, היא לא רק ערך לעצמו במתן הרגשה טובה לקשישים שהם שייכים למעגל הפעיל, אלא השקעה, גם ציבורית וגם פרטית,למשפחה לקרובים לידידים. אדם מבוגר יש לו גם מה לומר, לגבי ההווה -ראיית המציאות ממרום שנותיו ,ובעיקר לספר על העבר. זהו מאגר בלתי נדלה כמעט. אני יודע שיש רבים מקרב כול העדות בישראל ובכלל זה מקרב ניצולי שואה, מכול מקום היו רבים, שרצו לספר את סיפורם בכתובים ולא היה להם הכסף לשלם לאותם מו"לים (חלקם פשוט סוחרים בלא כול זיקה אחרת) כסף רב כדי שיפרסמו. אפילו העלאת הדברים בכתב והדפסתם הוא עניין של כסף. אדם מבוגר שיכיר את הפוטנציאל של כתיבה במחשב, יוכל לעשות זאת. להעלות זיכרונות: מבית אבא,מן המשפחה, הקהילה, במזרח, במערב, בצפון בדרום, הימים ההם, הגיהינום והשחרור, והיריעה רחבה מאוד. כול השאר יעשו בני המשפחה בשלב ראשון וההיסטוריונים בשלב מאוחר. חומר גולמי כזה הוא הבשר של היסטוריונים.

זאת ועוד. השתתפות פעילה של האוכלוסייה המבוגרת עשויה למתן את האופי, לעתים הפרוע, של ה"טוקבקים" (תגובות קוראים למאמרים בבלוגים).עד כדי כך שלעתים אני תוהה, אם מבין הכותבים שמזרימים סחי ורפש מכול הסוגים אין כאלה שמצויים במסגרת "קן הקוקייה" מצוידים במחשבים או שנמלטו משם. אדם מבוגר הוא מיושב בדעתו, דבריו בדרך כלל בנחת יישמעו ומכאן שהוא יתרום להעלאת הרמה של התגובות.עוד סיבה לטובת הכלל.

מה שצריך, זאת לא רק מודעות להיבט זה של תוחלת חיים- מול תועלת חיים, אלא להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל. אני ברצון הייתי מתנדב לעשות זאת. אבל אני רוצה ולא יכול. מסיבה פשוטה מאוד. אמנם אני סובלני (הרבה יותר מכפי שהייתי בנעוריי) אבל הסבלנות היא ממני והלאה. ללמד צריך את שניהם, בעיקר את התכונה השנייה. לא משנה מה מידת הידע שלך, חוסר סבלנות יניא את הלומד בעוד שסבלנות תניע אותו. תיתן לו מוטיבציה. תסיר ממנו את החרדה הראשונית. הוא יחצה את הרוביקון. עצה קטנה לכל אחת ואחד,במעגל הקרוב אליו, המשפחתי, הקהילתי, המקצועי, בתי אבות, כאלה שמסוגלים להעביר ידע זה לקשישה ולקשיש ,הנחלת הביטחון שהיא או הוא מסוגלים לעשות דבר פשוט וגדול. אופק האוכלוסייה המבוגרת יהיה רחב יותר וכך גם התועלת והסיפוק שלכם. טיפוח תינוק הוא דבר מובן מאליו. רוצים שיגדל. טיפוח קשיש הוא חשוב גם כן בכוון ההפוך. מחזירים אותו קצת לאחור. נסיגה בזִקנה כול עוד הוא חיי וחש שהוא עושה משהו לא רק לעצמו אלא לחברה .אם כבר- שיחוש שהוא עושה משהו פרודוקטיבי ויצירתי...עד הסוף.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל