אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדינת הרווחה - פציפיזם והתנגדות למיליטריזם


מאמרי האחרון בסדרה אודות מדינת הרווחה יעסוק בעיקר בקשר שבין התפיסה הסוציאל דמוקרטית והתנגדות למיליטריזם שאותה אגדיר כפציפיזם. פציפיזם במאמר זה יוגדר בהתאם להגדרתו המקורית, כרעיון אשר גורס שעלינו לשאוף לנסות כל דרך אחרת מלבד מלחמה, כתפיסה אשר תומכת במלחמה אך ורק כמוצא אחרון, כאשר אפסו הסיכויים מכל האפשרויות האחרות לפתירת סכסוכים בינ"ל ולא לפי ההגדרה שהתפתחה רק בשנות ה-30, אשר לפיה פציפיסט הוא מי שמתנגד להפעלת אלימות בכל מחיר ובכל סיטואציה (כולל במקרה של הגנה עצמית).

אולם בתחילה ברצוני לסיים לדון בנושאים שעלו במאמרי הקודמים ולענות לביקורות שהושמעו כנגדם. במאמרי הקודם הראיתי את הקשר בין השיטה הסוציאל דמוקרטית לעיקרון הדמוקרטי והסברתי את הסיבות שבעטיין מדינות הרווחה דמוקרטיות יותר מהמדינות הקפיטליסטיות. הסיבה הראשונה לכך היא ריבונות האזרחים על עצמם באמצעות הרחבת תחום חלותם של ההכרעות הציבוריות (דוגמא לכך אפשר לראות בקישור שנמצא במאמרי הקודם בשם "תקציב שיתופי בברזיל", המתאר כיצד בעיר הברזילאית פורטו אלגרו, בעקבות החלטה שנתנה את הכוח לתושבים לקבוע את מטרתו ואופן יישומו של התקציב העירוני (תוך שמירה על סדרי עדיפויות ראויים וחלוקת משאבים לפי נחיצות, אשר מיישמת הלכה למעשה את עיקרון "התועלת השולית הפוחתת", שהסברתי כבר במאמרי הקודמים) גרמו להשתתפות אקטיבית פעילה ועניין מחודש של תושבי העיר בפוליטיקה, עקב האפשרות שניתנה להם להשפיע ולעצב את סביבת חייהם). סיבה נוספת לקשר החזק בין השיטה הסוציאל דמוקרטית והעיקרון הדמוקרטי היא הדגשה של עיקרון השוויון אשר הינו מהותי לדמוקרטיה והסיבה האחרונה לקשר זה נובעת מפעולות אקטיביות אשר נוקטת מדינת הרווחה למען הגבלת האליטות, פעולות אשר מבזרות את הכוח בצורה שווה יותר בין האזרחים, מונעות הצטברות גדולה של עוצמה בידי מעטים ובכך מגבירות את רמת הדמוקרטיה באותן מדינות (וראו את הקישור "הדמוקרטיה האמריקנית בעידן של אי שוויון מחריף" שניתן במאמרי הקודם ומדגים לנו את הפגיעה בדמוקרטיה בחברה אשר אינה נוקטת בפעולות אלו) וזאת בנוסף לקשר שהראיתי במאמרי השלישי בין מדינת הרווחה לרמת שחיתות נמוכה, קשר אשר מחזק את הדמוקרטיה במדינות הרווחה.

אולם אלמנטים אלו הם אינם האלמנטים היחידים המסבירים את הקשר החזק בין השיטה הסוציאל דמוקרטית לעיקרון הדמוקרטי (קשר אשר הוכח במאמר הקודם ע"י בדיקה של מדדים ונתונים אודות עומק ורמת הדמוקרטיה במדינות השונות). עיקרון נוסף אשר מגביר את רמת הדמוקרטיה במדינות הרווחה, הוא שאיפתם של מדינות אלו להרחיב את העיקרון הדמוקרטי גם לתחום העסקי והכלכלי וזאת ע"י עידוד ותמיכה באיגודים ובקואופרציות. ההתנהלות העסקית במדינות הקפיטליסטיות היא ריכוזית באופייה ואנטי דמוקרטית וזאת משום שבאינטראקציה בין המעבידים לעובדים, צד אחד בלבד (המעבידים) הוא שקובע את תנאי העבודה ואופייה, את הנהלים והחוקים בה וזאת ללא מחוייבות להתחשבות מצדם באינטרסים של העובדים. ההתנהלות העסקית במדינות הרווחה, לעומת זאת, היא דמוקרטית יותר וריכוזית פחות. במדינות אלו ישנו משא ומתן בין המעבידים לאיגודים שמייצגים את העובדים (ראשי האיגודים נבחרים בבחירות דמוקרטיות ע"י העובדים), בדרך זו האינטרסים של כל הצדדים מובאים לשולחן הדיונים ובאמצעות פשרות משני הצדדים מושג הסכם שמקובל על כולם. דרך זו של פשרות והסכמים אשר שואפים להביא בחשבון אינטרסים רבים ככל האפשר, מקבילה למעשה לשיטה הדמוקרטית המדינית. האיגודים נחוצים בשביל לאזן את אי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד למעביד, אשר בדרך כלל קורה בפועל. שיטה זו מפחיתה את המרמור והניכור שעובדים רבים חשים כלפי מקום עבודתם בעקבות הוראות ותקנים אשר נכפים עליהם מלמעלה בלא התייעצות עימם ואף מונעת את הנתק בין ההנהלה והעובדים. בנוסף, כשם שהשיטה הדמוקרטית מאפשרת ריבונות של האזרחים על עצמם והשתתפות בעיצוב המדינה בה הם חיים, הן בפועל והן מבחינת תודעתם. כך השיטה הסוציאל דמוקרטית מאפשרת לעובדים יותר ריבונות על חייהם והשתתפות בעיצוב מקום עבודתם, הן בפועל והן מבחינת תפיסתם את מקום עבודתם. אלמנט זה מעודד את העובד לקחת חלק פעיל בעיצוב חייו ולא להיות "ראש קטן" אשר ממלא אחר הוראות ופקודות (שיטת ניהול דומה נהוגה ביפן, בה מושם דגש על שילובם של העובדים במערך ההחלטות ולא על מאבק, נתק והפרדה בין העובדים למעבידים כפי שנהוג במערב. מידע נוסף על איגודים, אפשר למצוא בשני הקישורים "איגודי עובדים מביאים תועלת" ו"כיצד איגודי העובדים עוזרים לאנשים" שהובאו במאמרי הקודם).

צורת ניהול נוספת שהשיטה הסוציאל דמוקרטית מעודדת היא צורת הניהול הקואופרטיבית. הקואופרציות מתחלקות למספר סוגים- קואופרציות יצרניות, קואופרציות צרכניות, קואופרציות של אשראי, קואופרציות חקלאיות וכו'. במאמר זה אתמקד בקואופרציה היצרנית. ההבדל בין הקואופרציה לפירמה הרגילה, הוא שבניגוד לפירמה הרגילה שבה יש הבדל ברור בין מנהלי הפירמה לעובדים בה, בקואופרציה אין חלוקה לבעלים ומנהלים ולעובדים, העובדים הם גם בעלי הפירמה וגם המנהלים שלה. דבר זה יוצר מסגרת ניהולית אשר שונה מהותית בקואופרציה לעומת הפירמה הרגילה. כך לדוגמא, החלטות בקואופרציה נעשות בבחירות דמוקרטיות שנערכות בין החברים, המנהלים ממונים ע"י העובדים, רווחי הקואופרציה מחולקים בין חבריה בצורה שוויונית יותר וקרן שמורה שמוחזקת בידי הקואופרציה משמשת להכשרות עובדים וזאת בכדי שהעובדים יוכלו לשנות תפקידים ומקצועות בתוך הקואופרציה, דבר שמונע ניכור ושגרה מעיקה בקרב חברי הקואופרציה ואף מונע היווצרות מעמדות ועמדות כוח בתוך הארגון. עבודה בשם "הקואופרציה בניתוח כלכלי והשוואתי למול הפירמה הפרטית" של קרין בינס, הוכיחה את יעילותן של הקואופרציות ורמת הפרודוקטיביות הגבוהה שלהן בהשוואה לפירמות הרגילות (עלי לציין שמאמרי לא מנסה לבדוק את האספקט הכלכלי של הקואופרציות, אלא את האספקט הדמוקרטי שלהן). בשיטה ניהולית זו רמת הדמוקרטיה אף גבוהה משיטת המיקוח והמשא ומתן הנהוגה בין האיגודים למעבידים, אפילו במידה ואחוז מסויים מההנהלה הם חברי איגודים אשר נבחרים ע"י העובדים, כפי שנהוג במדינות רווחה רבות. זאת משום שצורת ניהול זו משאירה על כנה את החלוקה בין עובדים למעבידים, בין שולטים ונשלטים. באנלוגיה, נוכל להשוות את הפירמה הרגילה לשלטון ריכוזי ופיאודלי (השליטה בפירמה אף עוברת בירושה. פירמות אשר מעניקות תנאים טובים יותר לעובדיהם כגון חברות היי-טק נוכל להשוות לשיטת "האבסולוטיזם הנאור" שהייתה נהוגה בחלק ממדינות אירופה במאה ה-18, לפיה המנהיג (או בעל הפירמה במקרה שלנו) מוכן להיות נדיב כלפי נתיניו ולהעניק להם את חסדו). את שיטת הייצוג ע"י האיגודים נוכל לדמות למלוכה קונסטיטוציונית (בה השלטון מוגבל וישנו ייצוג מסויים לעובדים בהנהלה ובקביעת תנאי עבודתם, כשם שלאזרחים בשיטה מדינית שכזו ישנו ייצוג בפרלמנט) ואת השיטה הקואופרטיבית נוכל לדמות לדמוקרטיה ליברלית, שבה כל אזרח הוא שווה ובכוחו להשפיע ולעצב את הסביבה בה הוא חי, העיקרון של קול אחד לכל אחד מקביל למעשה לעיקרון הקואופרטיבי הקובע שלכל חבר בקואופרציה יש מניה אחת אשר אינה יכולה להיות נסחרת ובכך זכותו השווה של כל עובד להשפיע על אופי התנהלותה של הקואופרציה נשמרת.

כפי שצייתי כבר, שיטות אלו מפחיתות את ניכור העובד כלפי מקום עבודתו. דרור פויר, אשר כותב טור קבוע בעיתון "גלובס" שעוסק פעמים רבות ביחסי העבודה בחברת ההיי-טק בה הוא עובד, מתאר פעמים רבות את הניכור והדיכוי אשר הוא חש במקום עבודתו. בטור בשם "כמו סצנה במטרופוליס" בתאריך 10.3.05, הוא כותב על חוויות מההסעה המשותפת לעבודה, אשר גורמת לו להרגשה טובה עד ש"מגיע הרגע העגמומי הזה שבו הרכב נעצר מול הכניסה. אוטומטית, רובנו משתתקים. הצחוקים כמעט ונעלמים, טון הדיבור מתחלף לטון של עבודה, שקט ורציני. כולנו נפלטים אחד אחד מהדלת הפניאומטית, ונבלעים בדממה בתוך הבניין הגדול…זה תמיד מזכיר לי את הדימוי החזק מתוך מטרופוליס, סרטו של פריץ לאנג, של המוני פועלים חסרי פנים צועדים דמומים בסך אל המפעל. לפעמים אני כמעט יכול להרגיש שהסיטואציה הזו מתנהלת בשחור-לבן דהוי. יש בזה משהו מדכא". אחרי תיאור בו טוען פויר שהמנהלים הבכירים נהנים יותר מעבודתם, מרגישים סיפוק רב יותר מהעבודה ולכן אוהבים אותה יותר, טוען פויר ש"ככל שאתה בכיר יותר אתה אוהב יותר את העבודה, ואז- באופן בלתי מודע- אתה מתחיל לצפות גם מהזוטרים ממך שתהיה להם אותה שמחת חיים על הבוקר, שתהיה להם אותה מוטיבציה שיש לך. אלא מה? אין להם אותה מוטיבציה, לא יכולה להיות להם. איך תהיה להם? איך? ואז- שוב באופן בלתי מודע- אתה מתחיל להאשים את הכפופים לך בחוסר חשק ובהספקים נמוכים. העובדים, כמובן, קולטים את זה, והפער רק הולך וגדל, הולך ומעמיק. אף צד לא מצליח להבין את הצד השני. זו ההתנגשות היומיומית בין העובד למעביד". בטור נוסף שכתב פויר ב-9.6.05 בשם "לרדת מהסוס", הוא מתאר את הדיכוי שמתבצע בתאגידים שנעשה בחסות הטבות מסויימות "התרבות הארגונית הציע ומציעה תחליפים שונים לתחושות השייכות הוותיקות, כמו גאוות יחידה, מסירות וכדומה. זה גם לא דבר נדיר למצוא תאגידים שמגדירים את עצמם כמשפחה, כבית, כקהילה. הם לוקחים לך את הזמן, גוזלים לך יותר ויותר מהחיים, דורשים הזדהות טוטלית (מדים, מדבקה על האוטו) ובתמורה מארגנים לך יום כיף פעם בכמה זמן, שתרגיש טוב". בהמשך הטור מספר פויר על יוזמה של חברת "אינטל", שהמציאה דמות בשם "מיסטר קלין", שהיה עובר בין התאים של עובדי החברה בלילה ובודק שהם נקיים. מצב ההיגיינה של כל עובד היה נרשם בתיקו ועובד מלוכלך היה מקבל שטיפה מהאחראים עליו. לטענת פויר "אחת השיטות המובהקות והברורות של התרבות הארגונית היא להתייחס לעובד כאל ילד. לשחק אתו משחקים, לתת לו תחושה טובה, לספק לו איזונים מושלמים של מקלות וגזרים…אבל אתם יודעים איך זה ילדים, נכון? סופם להתגבר…בסוף הם- אנחנו- מבינים איך העולם עובד באמת…מקום העבודה שלהם הוא לא בית, ולא קהילה, ולא משפחה: הוא מקום עבודה, שנועד לספק את השאיפות ותאוות הבצע של מישהו אחר. אתה, העובד, אתה לא הלב הפועם של התאגיד, אתה בורג קטן. אתה יכול לעבוד הכי קשה והכי טוב בעולם, אבל בסופו של יום, אלה לא האינטרסים שלך שקובעים". מה שפויר מתאר הוא תחושה של ניכור עמוק שחשים עובדים בפירמות הפרטיות (אפילו בחברות היי-טק). אסיים את ניתוח טוריו של פויר עם הקטע המסיים בטורו "כמו סצנה במטרופוליס" בו הוא כותב ש"בטח יצא לכם לפגוש אנשים שאמרו לכם ש"הכל בראש". שכל דבר…אפשר לראות כך ואפשר לראות אחרת. כן, ברור שאפשר לראות כל דבר בדרכים שונות, אבל אני לא מסכים עם זה שהכל בראש. רוב הדברים הם בכלל לא בראש. הם במציאות, הם קיימים בעולם בלי קשר לאותו "הכל" שנמצא "בראש". כאלה הם היחסים המורכבים והמרתקים בין העובד למעביד. הם קיימים, הם אמיתיים, הם לא (רק) בראש…מה שאני רוצה לומר זה שהקדרות המסויימת של ההסעה בבקרים בכלל לא נמצאת בראש (שלי), היא אמיתית לגמרי. אפשר למשש אותה, לשמוע אותה עושה את הפססס הזה כשהדלת הפניאומטית נפתחת, ואנו יורדים ממנה בדממה, מוכנים לעוד יום של עבודה". לא לחינם התעכבתי על טוריו של פויר, משום שהם מדגימים לנו את הדיכוי והכפייה האנטי דמוקרטית שחש העובד בפירמה הפרטית. את תיאוריו של פויר אי אפשר לבטל בהינף יד, משום שהם מסבירים לנו מדוע ראוי שניישם את השיטה הדמוקרטית ונרחיב אותה גם למרחב העסקי והכלכלי.

מטרופוליס של פריץ לאנג

עלי לציין שאיגודים וקואופרציות קיימים גם במדינות קפיטליסטיות, אולם בעוד במדינות אלו השלטון נאבק בשיטות הללו, הן ע"י השמצתן והפצת אוירה עוינת כלפיהן והן ע"י מאבק אקטיבי באמצעות שימוש בכוחו (חקיקה פוגעת, שימוש במשטרה כנגד איגודים וכו'), מנסה מדינת הרווחה לעודד שיטות אלו, משום שאיפתה להרחיב את העיקרון הדמוקרטי גם למקום העבודה ולא להשאיר אותה ברמת המדינה בלבד (תמיכה זו הביאה לכך שבמדינות הרווחה הנידונות, קרי מדינות סקנדינביה ומדינות השפלה,קיימים מספר הקואופרטיבים הרב ביותר בעולם (פינלנד היא המדינה עם מספר הקואופרטיבים הרב ביותר ובדנמרק נמצא את מספר הקואופרטיבים החקלאיים הרב ביותר) ושבמדינות אלו נמצא את אחוז העובדים המאוגדים הגבוה בעולם (85%-90% בשוודיה)).

מידה מסויימת של דמוקרטיה במקום העבודה נחוצה לשמירה על יציבות חברתית, בלעדיה יחושו תושבי המדינה (אשר הם שכירים ברובם) שקולם אינו נחשב, תחושה זו עלולה לגרום להתפרצות של כעס וזעם מצדם. בקוריאה לדוגמא, שביתות אסורות בחוק. קוראים קפיטליסטיים בוודאי ישמחו לנוכח חוק זה, אולם התוצאה של החוק היא שהאיגודים הקוריאנים מיליטנטים יותר וששביתות והתנגשויות אלימות בין המשטרה לאיגודים, אשר גובים פצועים והרוגים, הם נפוצים וכמעט עניין שבשגרה בקוריאה (במאמרו של אלי אשד על קוריאה מובא קישור לדבריו של סטף ורטהיימר, אשר משבח את קוריאה ומביע תקווה שישראל תהיה דומה יותר לקוריאה, מסיבה כלשהי (מעניין למה?) ורטהיימר לא מזכיר את ריבוי השביתות וההתנגשויות האלימות בין האיגודים לשלטון, דבריו מייצגים את תמונת העולם המניפולטיבית שמוצגת לנו ע"י בעלי הון ומומחים לכלכלה. כנגד דבריו של ורטהיימר, אפשר לשאול האם הוא סבור שראוי שאלמנט זה של החברה הקוריאנית "ייובא" לישראל? תרחיש העלול לקרות בעקבות אימוץ "המודל הקוריאני").במקום לנסות ולדכא את האיגודים בכוח, שיתוף פעולה בין הממשלה הקוריאנית והאיגודים היה מפחית את מספרם של השביתות וההתנגשויות האלימות הללו ומגביר את היציבות החברתית (למאמר מצורף מספר קישורים שמתארים את שכיחות השביתות וההתנגשויות האלימות בקוריאה וגם קישורים שמתארים את המשבר הכלכלי הקשה שפקד את קוריאה ומדינות אחרות במזרח הרחוק כגון הונג קונג, תאילנד וכו' ב-1997-1998). מדינה נוספת אשר פועלת ביד קשה ואלימה כנגד איגודים ושמסרבת בתוקף לשתף פעולה עם התארגנויות של עובדים היא צ'ילה. התוצאה היא בשביתות ובהתנגשויות אלימות שמתרחשות בה כשם שהם מתרחשות בקוריאה (במאמר מצורפים קישורים אודות מהומות בצ'ילה. למעשה התנהלות הממשלה בצ'ילה היא בעייתית ואנטי דמוקרטית אף יותר מבקוריאה, משום שהמפלגה הצ'יליאנית שנבחרה היא המפלגה הסוציאליסטית, אשר מסרבת בתוקף לבצע את המצע שבזכותו היא נבחרה).

מחקר מעניין שהתבצע ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" בנושא ניידות חברתית והשפעתו של החינוך על נושא זה מצא שחינוך ציבורי ושוויוני מגביר את הניידות החברתית, בעוד חינוך פרטי ודיפרנציאלי פוגע בניידות. המחקר בדק ניידות של המעמדות הנמוכים בחברה בשמונה מדינות מתועשות, לפי ממצאי המחקר הניידות החברתית הגדולה ביותר הייתה בנורבגיה, אחריה דורגה דנמרק, שוודיה, פינלנד, גרמניה, קנדה ואחרונות דורגו בריטניה וארה"ב. ממצאי המחקר מראים בצורה מובהקת שככל שרמת ההוצאה של המדינה על הרווחה עולה ושרמת ההשקעה במערכת החינוך הציבורית גדולה יותר, כך משתפרת רמת הניידות החברתית ולהפך. חשיבותו של מחקר זה, הוא שהוא מראה שמדיניות של רווחה מגבירה את שוויון ההזדמנויות במדינה. אלמנט זה מגביר כמובן את מידת הדמוקרטיה של מדינה נתונה (ממצאי מחקר זה תואמים את ממצאי המחקר שהכלכלן פול קרוגמן ציטט בקישור שהבאתי במאמרי הרביעי, בשם "מותו של הורציו", אשר לפיו רמת הניידות החברתית בארה"ב ירדה בצורה דרסטית בעשורים האחרונים).

אולם האם כל העולם לא הולך לכיוון הקפיטליסטי? האין זה תהליך בלתי נמנע? על אף שמציגים לנו זאת כך בתקשורת ועל אף שיש מגמה מסויימת בעולם של נטייה לכיוון זה, התהליך הוא לא כל כך מובהק כפי שמציירים לנו אותו. בדו"ח ההתפתחות האנושית נוכל למצוא את תקציבי החינוך והבריאות של 2002 לעומת 1990. לפי דו"ח זה מתוך 50 המדינות שמדורגות ראשונות ב"מדד ההתפתחות האנושית" 22 מדינות הגדילו את תקציב החינוך שלהן, מדינה אחת השאירה תקציב זה זהה, 11 מדינות הקטינו את תקציב החינוך ולגבי 16 מדינות, אין נתונים לגבי תקציב 2002, תקציב 1990 או לגבי שני התקציבים. בכל הנוגע לתקציב הבריאות, 30 מדינות הגדילו את תקציבן, 3 מדינות השאירו את תקציבן זהה, 9 מדינות הקטינו את תקציבן ולגבי 7 מדינות אין נתונים מלאים. כמובן שאני יודע שגובה התקציב (כאחוז מהתמ"ג) לפעמים מטעה, כך תופעות של הגירה ומלחמה יכולות להטות את גובה התקציב בצורה מלאכותית ולעיתים התעקשות על נתינת שירותים מינימליים דווקא מגדילה את התקציב (כך לדוגמא המצב בארה"ב, בה התעקשותה של המדינה על נתינת שירותי רפואה חיוניים בלבד, גורמת לכך שהשכבות הנמוכות אשר אין בידן לשלם לרפואה הפרטית היקרה, לא הולכות בדרך כלל לרופא ומשום כך מידת נזקקותן לטיפולים רפואיים מסובכים ויקרים אשר עולים למדינה כסף רב היא גבוהה מאוד. התוצאה של התעקשות זו היא ברמת בריאות נמוכה בארה"ב יחסית למדינות הרווחה ובתקציב בריאות גבוה. ראו קישורים במאמרי לנושא זה). אולם על אף כל זאת, לפחות בכל הנוגע לתקציבי הבריאות והחינוך, אנו לא מוצאים תופעה דרסטית וגורפת של קיצוץ בתקציבים. מעניין לבדוק את מדינות המזרח הרחוק, "השווקים המתעוררים", אשר מוצגות לנו בתקשורת כדוגמא לקפיטליזם טהור. ביפן ובסינגפור תקציב הבריאות גדל (בשתיהן אין נתונים על תקציב החינוך) ובקוריאה שני התקציבים- תקציב הבריאות ותקציב החינוך גדלו ב-2002 לעומת 1990. אומנם הן העלייה בתקציבים והן התקציבים עצמם בקוריאה הם עדיין קטנים מאוד, אולם דבר זה לא משנה את העובדה שתקציבים אלו גדלו (אפילו אם עליית התקציבים היא קטנה מדי) ואפילו אם המדינה הקוריאנית לא מתערבת מספיק בכלכלה (ולראייה המהומות האלימות הנפוצות בקוריאה על רקע כלכלי), עדיין אנו יכולים להתעודד מכך שכיום היא מתערבת בכלכלה טיפה יותר מבעבר (למרות שמידת התערבותה היא עדיין זעומה מדי). הונג קונג (אשר אין נתונים על תקציבי הבריאות והחינוך שלה) עוברת בימינו מהפך לטובה, בעקבות אחוזי העוני ההולכים וגוברים בה (עפ"י הערכות ב-2004, 1.3 מיליון אנשים היו מתחת לקו העוני בהונג קונג, אשר סך אוכלוסייתה עומד על 3.3 מיליון איש) ובעקבות פחדה של הממשלה שאי השקט החברתי השורר בה כיום יגרום למהומות המוניות, הולכים ומתרבים בה בפעם הראשונה בתולדותיה, דיבורים אודות זכויות עובדים כגון שכר מינימום והגבלת מספר שעות העבודה (הצעה לזכויות שכאלו שהוצעה ע"י ועדה שמונתה לבדיקת העוני ע"י הממשל, טורפדה ע"י המפלגה הליברלית לעת עתה, אולם ריבוי הדיבורים והדיונים בחוקי עבודה בהונג קונג מסמל את השינוי שהיא עוברת). במאמר זה מובאים שלושה קישורים על מצב העוני בהונג קונג, משלושה תקופות זמן שונות (1998, 2000 ו-2004), אשר בעזרתם אנו רואים את הגידול באחוזי העוני בהונג קונג לאורך השנים.

הקוראים הקפיטליסטיים בטח יופתעו מהנתונים אודות המדינות במזרח הרחוק, אך הם יופתעו יותר מהנתונים אודות בריטניה. בעקבות בחירתו של טוני בלייר לראשות ממשלת בריטניה, הסבירו לנו העיתונים הכלכליים, שבלייר הוא קפיטליסט מושבע, שהוא אימץ בצורה מוחלטת את מדיניותה של מרגרט תאצ'ר ושאין למעשה הבדל במשנתו הכלכלית מזו של השמרנים. אולם טענה זו אינה מדוייקת. באחת הכתבות שפורסמו ב"גלובס" ב-6.5.05 אודות בחירתו של בלייר נטען שבלייר הוא תומך מובהק של "הכלכלה החופשית", אולם בכתבה שלידה בה תוארה מדיניותו הכלכלית של בלייר אנו מגלים לפתע נתונים מפתיעים. לפי הכתבה מאז 1997 עלתה ההוצאה הציבורית בבריטניה על חינוך ב-1000 ליש"ט לתלמיד במונחים ריאליים, תקציב הבריאות גדל ביותר מפי שניים, גובה הפנסיה גדל ב-1500 ליש"ט בשנה בממוצע, חופשת הלידה בתשלום גדלה ל-26 שבועות, קצבת הלידה הוכפלה, שכר המינימום גדל מ-4.20 ליש"ט ל-4.90 ליש"ט (במאמר אחר ב"גלובס" נזכרה העובדה שבלייר קבע לראשונה בתולדות בריטניה שכר מינימום ואף העלה אותו במהלך הקדנציה שלו) וכמות העובדים בשירותים הציבוריים (מורים, רופאים, אחיות וכו') גדלה בעשרות ומאות אלפים (כתוצאה מכך מספר מקרי המוות ממחלות לב ירד ב-27% ובגין סרטן ב-12%). לנתונים מכתבה זו יש להוסיף שבלייר הלאים את הרכבות בבריטניה ובכך ביטל את "ההישג" הנחשב ביותר של השמרנים (על הרכבות בבריטניה ב"מאמרים נוספים"). כמובן שאיני טוען שבלייר הוא סוציאל דמוקרט ואיני מערער על הקביעה שבלייר הוא מנהיג הלייבור הימני ביותר שהיה בבריטניה אי פעם (ימני בכל המובנים, על כך בהמשך), שאין הוא מספיק חברתי (לטעמי) ושהרטוריקה שלו משתמשת, פעמים רבות, בטיעוני הימין הקפיטליסטי. אולם אין בכך לטשטש את העובדה שבלייר הוא אינו תאצ'ריסט, שיש הבדלים במשנתו הכלכלית בינו לבין השמרנים.

כמובן שאין משמעותם של נתונים אלו שרפורמות וקיצוצים לא מבוצעים מעת לעת במדינות רווחה שונות. אולם תושבי מדינות הרווחה מסכימים ברובם עם נחיצותה ועם היתרונות הגדולים שהיא מספקת. קיצוצים במדינות אלו הם רפורמות והתאמות, אך בשום פנים ואופן לא ניסיונות לפירוקה (מלבד המצב שהיה בבריטניה בזמן שלטונה של תאצ'ר). מכיוון שטענו כנגדי שהשוואתי כוללת מספר מוגבל מדי של מדינות, אערוך השוואה בקרב מדינה חדשה שלא הזכרתי עד כה והיא אסטוניה, אשר בשנים האחרונות עלה קרנה בקרב הכלכלנים ובעלי ההון, זאת משום שרמת המיסוי ושהעלויות לעובד בה הן נמוכות. ביצועיה הכלכליים אף טובים מאלו של שאר המדינות הבלטיות (ליטא ולטוויה) שמנהיגות מדיניות דומה. אולם בדיקה של המצב באסטוניה מעלה שמצבה טוב בתחומים שהיא משקיעה בהם ומצבה רע בתחומים שבהם ההוצאה הממשלתית קטנה. כך, לדוגמא, אסטוניה מוציאה רק 4.3% מהתמ"ג על בריאות, התוצאה היא שהסיכויים לא להגיע לגיל שישים במדינה זו עומדים על 20.4%, זאת בהשוואה ל-8.9% במדינות הרווחה. באסטוניה 59 אנשים חולים בשחפת על כל 100,000 איש וזאת בהשוואה לממוצע של 7.5 במדינות הרווחה. תוחלת החיים באסטוניה עומדת על 71.6 שנים, בעוד תוחלת החיים הממוצעת במדינות הרווחה עומדת על 78.5 שנים. שיעור תמותת התינוקות באסטוניה עומד על 10 מיתות על כל 1000 לידות, בעוד הממוצע במדינות הרווחה עומד על 4 מיתות. שיעור תמותת הנשים היולדות באסטוניה עומד 63 מיתות לכל 100,000 לידות, בעוד הממוצע במדינות הרווחה עומד על 7.8 מיתות. כפי שאנו רואים התוצאה של השקעתה הנמוכה של אסטוניה בבריאות, היא בבריאות לקויה שסובלים תושביה. לעומת זאת אסטוניה מוציאה 7.4% מהתמ"ג שלה על חינוך ומספר נקודותיה ב"מדד החינוך" הוא 0.98 (מספר הנקודות המקסימלי במדד זה הוא 0.99), מספר נקודותיה שווה למספר הנקודות הממוצע של מדינות הרווחה במדד זה (מספר הנקודות הממוצע של המדינות הקפיטליסטיות במדד זה עומד על 0.93). אף אחוזי ידיעת קרוא וכתוב באסטוניה גבוהים מאוד ועומדים על 99.8%. מאסטוניה אנו יכולים ללמוד שתקציב גבוה משפר את חיי התושבים ושתקציב נמוך לא משיג את התוצאות הראויות.

מדד מעניין הוא "מדד האימהות", שבודק מהן המדינות אשר הכי טוב להיות בהן אם וזאת עפ"י מדדים של חינוך, בריאות ומעמד פוליטי. מדד זה בודק את נתוני החינוך והבריאות הן של אוכלוסיית הנשים במדינה נתונה והן של אוכלוסיית הילדים באותה מדינה ואף את מידת השתתפותן של נשים בפוליטיקה, דבר המשפיע על קביעת מדיניות שמיטיבה עם אוכלוסיית הנשים בכלל והאמהות בפרט ואף מלמדת על שוויון הזדמנויות גדול יותר לנשים במדינה נתונה.

עפ"י מדד זה (נתוני 2005), המדינה בה הכי טוב להיות אם היא שוודיה, במקום ה-2 מדורגת דנמרק, במקום ה-3 פינלנד, במקום ה-6 הולנד, במקום ה-7 נורבגיה, במקום ה-11 ארה"ב, במקום ה-16 קוריאה ובמקום ה-17-18 צ'ילה (אין נתונים על שאר המדינות). מדד אחר הוא "מדד היצירתיות", אשר חובר ע"י הכלכלן ריצ'ארד פלורידה ומשקלל מדדי יכולות וכשרונות, טכנולוגיה וסובלנות. מדד זה, לטענתו, משקף את מידת היצירתיות שבמדינות השונות מבחינה כלכלית וטכנולוגית. "מדד היצירתיות" של פלורידה מדרג את 15 המדינות היצירתיות ביותר (בתחום הכלכלי והטכנולוגי). ראשונה מדורגת שוודיה, שלישית פינלנד, רביעית ארה"ב, שישית דנמרק, שביעית איסלנד, שמינית הולנד, תשיעית נורבגיה ובמקום ה-13 מדורגת בלגיה. כל מדינות הרווחה נכנסו לדירוג של 15 המדינות היצירתיות ביותר לפי "מדד היצירתיות", בעוד רק מדינה קפיטליסטית אחת נכנסה לדירוג זה. מכיוון שזהו מאמרי האחרון בנושא זה, אציג מספר מדדים נוספים שיסכמו את נושא ההשוואה בין מדינות הרווחה למדינות הקפיטליסטיות.

כבר ציינתי שמדינות הרווחה פמיניסטיות יותר מהמדינות הקפיטליסטיות והסברתי במאמרי הקודמים מדוע המצב הוא כך. אולם אציין עוד שני מדים נוספים שהאו"ם חיבר. המדד הראשון הוא "מדד ההתפתחות המגדרי", אשר משקלל נתונים אודות תוחלת החיים, רמת החינוך וההכנסה המשוערת מעבודה של נשים במדינות השונות. הדירוג במדד זה (המדד חובר ב-2004, אך הוא רלוונטי ל-2002) הוא 1. נורבגיה, 2. שוודיה, 5. הולנד, 6. איסלנד, 7. בלגיה, 8. ארה"ב, 10. פינלנד, 13. דנמרק, 20. ספרד, 23. הונג קונג, 29. קוריאה, 40. צ'ילה. מכיוון שמדד זה דומה ל"מדד ההתפתחות האנושי", גם הדירוג בו דומה מאוד אולם דירוגן של מדינות הרווחה השתפר בשבע מקומות לעומת דירוגן ב"מדד ההתפתחות האנושי" (פינלנד עלתה מהמקום ה-13 למקום ה-10 ודנמרק עלתה מהמקום ה-17 למקום ה-13), לעומתן דירוגן של המדינות הקפיטליסטיות השתפר רק בשני מקומות (צ'ילה עלתה מהמקום ה-43 למקום ה-40, אך קוריאה ירדה מהמקום ה-28 למקום ה-29). מדד נוסף שחובר ע"י האו"ם הוא "מדד ההעצמה המגדרי" שמשקלל נתונים אודות אחוז הנשים שמכהנות בפרלמנט, אחוז הנשים שמתפקדות כמחוקקות, אחוז הנשים שנמצאות בתפקידים בכירים במגזר הפרטי והציבורי, אחוז הנשים שעובדות בעבודות שמצריכות מיומנויות, השכלה וכישורים ברמה גבוהה והפער בין השכר הממוצע של הגברים לשכר הממוצע של הנשים במדינות השונות. הדירוג לפי מדד זה הוא 1. נורבגיה, 2.שוודיה, 3.דנמרק, 4. פינלנד, 5.הולנד, 6. איסלנד, 7. בלגיה, 14. ארה"ב, 15. ספרד, 58. צ'ילה, 68. קוריאה (אין נתונים על הונג קונג).

טענות רבות נשמעות על השחיתות שיוצרת מדינת הרווחה, זאת מכיוון שהיא מגדילה את המגזר הציבורי, אשר הוא , לטענת מתנגדי מדינת הרווחה, מושחת ומסואב יותר מהמגזר הפרטי, מגזר אשר נתפס, מסיבה מסתורית כלשהי, כפועל בצורה ישרה ואמינה יותר. הראיתי כבר במאמרי השלישי שלטענה זו אין כל שחר ע"י בדיקה של הדירוג ב"מדד השחיתות" של ארגון השקיפות העולמי. ישנם קוראים אשר לא השתכנעו ממדד זה ולכן אציג את מחקרי "הבנק העולמי" בנושא השחיתות. "הבנק העולמי" ערך סקרים בעילום שם בין ראשי פירמות בנושא השחיתות, בהם נדרשו הנבדקים לציין את מידת השחיתות שהם נתקלו בה או היו שותפים לה, בדירוג של 1 עד 7, כאשר 1 משמעותו שחיתות רבה מאוד ו-7 משמעותו חוסר שחיתות מוחלט. הסקרים בודקים את שיעור ראשי הפירמות אשר מדרגים את השחיתות (בנושאים שונים) בציון של 5,6 או 7, כלומר טוענים שרמת השחיתות אינה גבוהה במדינתם. הסקר הראשון מכונה "מרכיב השחיתות התאגידית הלא חוקית", בו נבדקה רמת השכיחות של שוחד ומימון פוליטי לא חוקי, שחיתות בבנקים (הלבנות כספים, שוחד לצורך קבלת אשראי והלוואות וכו'), אתיקה תאגידית וכו'. בסקר זה 97.1% מראשי הפירמות בדנמרק ענו שרמת השחיתות במדינתם בנושאים אלו נמוכה (עפ"י תשובותיהם לשאלות שנשאלו בסקר זה), 96.9% בפינלנד ענו תשובה דומה, 95.3% באיסלנד, 93.9% בשוודיה, 91.2% בנורבגיה, 91.1% בהולנד, 90.8% בהונג קונג, 84% בארה"ב, 78.6% בצ'ילה, 75.9% בבלגיה, 62.2% בספרד ו-41.9% בקוריאה. שיעורם הממוצע של ראשי הפירמות במדינות הרווחה שטענו שבנושאים אלו השחיתות במדינתם אינה גבוהה עומד על 91.6%, לעומתם שיעורם הממוצע של ראשי הפירמות במדינות הקפיטליסטיות שטענו שבנושאים אלו השחיתות במדינתם אינה גבוהה עומד על 71.5%. סקר נוסף הוא "מרכיב השחיתות התאגידית החוקית" בו נשאלו ראשי הפירמות על השפעה חוקית שיש להם על המערכת הפוליטית (קשרים, מימון של מפלגות ופוליטיקאים וכו'). סקר זה בדק את שיעור ראשי הפירמות שטענו שהשפעתם קטנה או לא קיימת, כלומר שלא קיימת שחיתות חוקית או שהיא קיימת במידה מועטה (שנית, דירוגים של 5, 6 או 7 נחשבו כתשובות שמלמדות על רמת שחיתות נמוכה). 79.2% מראשי הפירמות בהולנד טענו שרמת השחיתות החוקית במדינתם קטנה, 78.6% בנורבגיה ענו תשובה דומה, 74.7% בדנמרק, 72.6% בפינלנד, 69.5% באיסלנד, 60% בשוודיה, 58.1% בהונג קונג, 54.1% בבלגיה, 53.5% בצ'ילה, 39.7% בספרד, 31% בקוריאה ו-30.8% בארה"ב. הממוצע במדינות הרווחה עומד על 69.8%, הממוצע במדינות הקפיטליסטיות, לעומת זאת, עומד על 42.6% (כלומר יותר ממחצית מראשי הפירמות במדינות הקפיטליסטיות טענו שהשפעתם על המערכת הפוליטית היא גדולה). בעקבות סקרים אלו הרכיבו ב"בנק העולמי" את "מדד האתיקה התאגידית", אשר משלב בין שני הסקרים. לפי מדד זה 85.9% מראשי הפירמות בדנמרק טענו שרמת ההשפעה שלהם (החוקית והלא חוקית) ושרמת השחיתות של ענפים במשק כגון הבנקים, היא קטנה. 85.2% בהולנד ענו תשובה דומה, 84.9% בנורבגיה, 84.8% בפינלנד, 82.4% באיסלנד,77% בשוודיה, 75% בהונג קונג, 66% בצ'ילה, 65% בבלגיה, 57.4% בארה"ב, 51% בספרד,ו-36.4% בקוריאה.

סקר נוסף, אשר נקרא "מדד האתיקה במגזר הציבורי", בדק את תשובותיהם של ראשי הפירמות בכל הנוגע ליושר פוליטיקאים, אפליה של הממשל לטובת פירמות מסויימות, ביזור של ההוצאות הציבוריות, אמון ברשויות ציבוריות כגון הדואר, שכיחות השוחד להשגת רשיונות, לשימוש ברכוש ציבורי ולהנחות במיסים. בפינלנד 93.8% מהנשאלים טענו לשחיתות קטנה במדינתם בנושאים אלו, 93.6% בדנמרק ענו תשובה דומה, 92.6% באיסלנד, 90.1% בנורבגיה, 84.3% בהולנד, 84% בשוודיה, 82.2% בהונג קונג, 70.1% בארה"ב, 64.1% בבלגיה, 62.9% בצ'ילה, 58.4% בספרד ו-40.9% בקוריאה. הממוצע במדינות הרווחה עומד על 86%, בעוד הממוצע במדינות הקפיטליסטיות עומד על 62.9%. סקר נוסף הוא "מדד היעילות המשפטית", אשר בודק את עצמאות בתי המשפט מהשפעות חיצוניות, רמת השוחד בבתי המשפט, איכות המשפט, הגנה על זכויות קניין, יעילות הפרלמנט והמשטרה. 95.3% מהנשאלים בדנמרק ענו ליעילות ולרמת שחיתות קטנה של בתי המשפט והמשטרה, 93.2% בשוודיה, 92.1% בפינלנד, 91.1% באיסלנד, 87.4% בהולנד, 86.9% בנורבגיה, 83.7% בארה"ב, 82.3% בהונג קונג, 68.9% בבלגיה, 66.1% בצ'ילה, 53% בספרד ו-48.5% בקוריאה. הממוצע במדינות הרווחה עומד על 87.8%, בעוד הממוצע של המדינות הקפיטליסטיות עומד על 66.7%. הסקר האחרון נקרא "מדד השליטה התאגידית" ובודק באילו מדינות הפירמות מגינות בצורה ראויה על זכויות בעלי המניות הקטנים, באילו מדינות איכות ההכשרה שהפירמות מספקות היא טובה, נפוטיזם היא תופעה נדירה ולא מקובלת, קיימת נכונות להאצלת סמכויות מצד ראשי הפירמות וכו'. המדינה עם התוצאות הטובות ביותר בסקר זה היא פינלנד, בה 95.4% מהנשאלים ענו בצורה חיובית על השאלות של סקר זה, בדנמרק 94.8% ענו בחיוב על לשאלות בסקר זה, בשוודיה 92.6%, בארה"ב 89.8%, בהולנד 88.5%, בבלגיה 85.9%, בנורבגיה 83.8%, באיסלנד 78.6%, בהונג קונג 69.2%, בצ'ילה 62.2%, בקוריאה 55.4% ובספרד 52.4%.ממוצע מדינות הרווחה בסקר זה עומד על 88.5%, בעוד הממוצע במדינות הקפיטליסטיות עומד על 65.8%.

ישנם קוראים שבוודאי יטענו שתוצאת המדדים הנ"ל קשורים לאלמנט התרבותי ולא לסוג המדיניות (אני בספק אם הם היו טוענים כך במידה והנתונים היו לטובתם). לכן מעניין להסתכל על ספרד. כשהתחלתי את השוואתי, בספרד שלטה המפלגה הפופוליסטית, אשר מדיניותה הייתה קפיטליסטית מובהקת. אולם בבחירות האחרונות עלתה המפלגה הסוציאליסטית לשלטון. בכדי לשמור על מסגרת ההשוואה, השוואתי כללה בעיקר מדדים מלפני עליית הסוציאליסטים לשלטון בספרד, אך מכיוון שלא עבר זמן רב מאז עלייתם לשלטון, יכלתי להכניס גם מדדים עכשוויים יותר להשוואתנו, זאת משום שלוקח זמן עד שההשלכות של מדיניות מסויימת באות לידי ביטוי. למרות זאת נוכל להבחין בשינויים מידיים. ספרד נחשבת לארץ עם תרבות שוביניסטית שמקדשת מצ'ואיזם ומעמד הנשים בה נחשב לנמוך, אך על אף הכל, ספרד עוברת בימינו שינוי שאותו מובילה המפלגה הסוציאליסטית. שינוי זה נובע, ככל הנראה, מעקרון השוויון הסוציאליסטי. עם עלייתו לשלטון מינה נשיא ספרד החדש זפטרו, 8 נשים למשרות של שרות בממשלתו, מתוך 16 המשרות הקיימות של שרים בממשלתו. כלומר חצי מהשרים בממשלת ספרד החדשה הן נשים (לפני זפטרו והסוציאליסטים שיעור הנשים שכיהנו כשרות בממשלה הספרדית עמד על 17.6% (נתונים של דו"ח ההתפתחות האנושית של האו"ם)). זפטרו אף מינה אישה לתפקיד סגנית הנשיא (התפקיד השני בחשיבותו בממשלה אחרי הנשיא). בנוסף, זפטרו העביר חוקים חשובים כנגד אלימות בתוך המשפחה ואף חוקק חוק שקובע שגברים ישתתפו באופן שווה במטלות הביתיות. לטקס הנישואין נוסף נדר שבו הגברים מבטיחים "לחלוק בשוויון מלא את עבודות הבית, הטיפול בילדים והדאגה לבני המשפחה המבוגרים".

זפטרו לא הסתפק בשינוי זה, הוא אף העביר חוק המתיר נישואי הומוסקסואלים. בכך ספרד הפכה למדינה השלישית בעולם בלבד (ביחד עם הולנד ובלגיה) המתירה נישואין רשמיים בין הומוסקסואלים. כמובן שאין זה מפתיע שכל המדינות שהתירו נישואין אלו הן מדינות רווחה או שנשלטות ע"י מפלגות סוציאליסטיות. הדוגמא של ספרד מראה לנו שסוציאליזם יכול לגרום לשינויים רדיקליים גם במדינות שתרבותן נחשבת לשמרנית.

כעת אעבור לחלק האחרון והראשי של המאמר, אשר יעסוק בקשר בין סוציאל דמוקרטיה ופציפיזם וזאת לעומת הקשר בין קפיטליזם ומיליטריזם. הקפיטליזם גורס התערבות ממשלתית קטנה ככל האפשר בכלכלה. אולם אם המדינה הקפיטליסטית אינה קיימת, בצורה משמעותית, בספירה הכלכלית, היא אינה נעלמת מהבמה. מדינה זו קיימת בצורה של מנגנונים של משטרה וצבא חזקים. בעוד מדינת הרווחה מאחדת את תושבי המדינה ע"י עזרה והדגשת הסולידריות החברתית, הקהילתיות והמחוייבות של החברים בקהילה אחד כלפי השני, המדינה הקפיטליסטית נאלצת לאחד את תושבי המדינה ע"י הדגשה של הצבא והמשטרה (אחרת אין מה שיאחד תושבי מדינה שכזו). מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה, אשר פירקה את מדינת הרווחה בבריטניה והתעקשה לטעון ש"אין כזה דבר חברה" (אמרתה המפורסמת), הנהיגה את בריטניה למלחמת פוקלנד, מלחמה מפוקפקת מאוד וזאת בכדי לחזק בדרך זו את הלאומיות הבריטית (למתרשמים מתאצ'ר "גברת הברזל" (כינוי שמלמד שתפיסת עולמה מבוססת על הערצה לכוח ועוצמה), יש לזכור ש"מדד ההתפתחות האנושית" של האו"ם שבודק את איכות החיים במדינות השונות, דירג את בריטניה ב-1990 (השנה בה סיימה תאצ'ר את כהונתה) מתחת לשוודיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד, איסלנד, הולנד, בלגיה, צרפת, גרמניה, שווייץ, אוסטריה, ארה"ב, קנדה, יפן, אוסטרליה, ספרד ואיטליה. למעשה, המדינות המערביות היחידות שאיכות חייהן של התושבים בה, לפי מדד זה, היו נמוכות מזו של בריטניה ב-1990 היו פורטוגל, יווןוניו-זינלנד (שהנהיגה בשנות ה-80 מדיניות "תאצ'ריסטית")).

בנוסף על אלימות חיצונית, דבקה המדינה הקפיטליסטית באלימות פנימית, כלומר בחוקים נוקשים, במשטרה תקיפה ובצורות ענישה חריפות מאוד. אלמנטים אשר פוגעים ברמת הדמוקרטיה במדינתם. כך ארה"ב היא המדינה המערבית היחידה אשר קיים בה עונש מוות. דו"ח של ארגון אמנסטי דירג את ארה"ב רביעית בעולם ב-2004, מבחינת כמות האנשים שהוצאו בה להורג (59 אנשים), נתון זה הוא שיפור לעומת מספר האנשים שהוצאו בה להורג ב-2003 (64 אנשים). ארה"ב אף דורגה ראשונה בעולם במחקר שערך ארגון אמנסטי אודות הוצאות להורג של קטינים בשנים 1990-2005, לפי מחקר זה מספר הקטינים הרב ביותר שהוצאו להורג בשנים אלו היה בארה"ב. לאור זאת מוזרה טענתם של הקפיטליסטים, שארה"ב היא מייצגת הדמוקרטיה בעולם (טענה נוספת שנישאת בפיהם היא שארה"ב היא הדמוקרטיה הגדולה בעולם. טענה אשר היא חסרת שחר, משום שאין כל משמעות לגודלה של המדינה הדמוקרטית, אלא לאיכות הדמוקרטיה בה. טענה זו היא אף שגויה. המדינה הדמוקרטית הגדולה בעולם מבחינת מספר תושביה היא הודו, המדינה הדמוקרטית הגדולה בעולם מבחינת שטחה היא קנדה). אולם בכל הנוגע לביטחון פנים, המדינות הקפיטליסטיות אינן נוחלות הצלחה גדולה. רמת הפשיעה הגדולה בארצות אלו, היא פועל יוצא של עוניים הרב של תושביהן וחוסר האונים שהם חשים לנוכח התעלמותה של המדינה מסבלם וחוסר רצונה לעזור להם. מחקר שנערך (צוטט במאמרו של ארנסט מורק שאתייחס אליו בהמשך), מצא שרמות פשיעה גבוהות מתרחשות במדינות בעלות פערים גדולים, מדינות שבהן העוני נתפס כלא מוצדק, כלומר כמצב אשר הוא אינו נובע מהמציאות. "מדד הדמוקרטיה הישראלי" מדרג את המדינות עפ"י כמות האסירים בהן על כל 100,000 תושבים. לפי מדד זה המדינה בה מספר האסירים הוא הקטן ביותר מבין המדינות שבהשוואתנו היא פינלנד, לאחר מכן מדורגות דנמרק ונורבגיה במשותף, שוודיה, הולנד, ספרד, קוריאה, צ'ילה ואחרונה מדורגת ארה"ב עם מספר האסירים הגדול ביותר. ראוי לבדוק את ההבדלים בין המדינות השונות. בעוד בפינלנד יש 50 אסירים על כל 100,000 תושבים, בנורבגיה ובדנמרק 60 ובשוודיה 65 אסירים, בארה"ב יש 700 אסירים על כל 100,000 תושבים.

אף בסקר שנערך באחרונה בנושא בטחון אישי, דורגה הלסינקי, בירת פינלנד, כעיר השנייה הבטוחה בעולם (אחרי לוקסמבורג). המדיניות הנוקשה והחוקים הנוקשים של המדינות הקפיטליסטיות, אינן מוכיחות את עצמן. טוב יעשו מדינות אלו, אם יגדילו את העזרה הממשלתית לשכונות המצוקה וזאת בכדי למגר את הפשע ע"י מאבק בגורם שלו שהוא מצוקה ועוני (בדרך כלל).

כפי שציינתי במאמרי השני והשלישי, ארנסט מורק ערך מחקר בו מצא שמתנגדי המלחמה בכל מדינה נתונה הגיעו מהאגף השמאלי (הסוציאל דמוקרטי), לעומת תומכי המלחמות שהגיעו מהאגף הימני (הקפיטליסטי) לאורך ההיסטוריה. מורק הראה שמלחמותיה של בריטניה בשנים 1997-1945 (פוסט מלחמת העולם ה-2) נערכו ע"י ממשלות השמרנים (יוצאת הדופן היא המלחמה האחרונה בעיראק, אולם כפי שכבר הזכרנו במאמר זה בלייר הוא מנהיג הלייבור הימני ביותר שהיה אי פעם בבריטניה (כולל בהשקפותיו הכלכליות). בנוסף, אפילו במלחמה זו מתנגדי המלחמה באו מהצד השמאלי של המפה, כולל חברי פרלמנט רבים של מפלגת הלייבור אשר תפיסת עולמם הכלכלית נוטה לכיוון הסוציאליסטי וזאת כאשר תומכי המלחמה באו מהצד הימני בבריטניה וכללו הן את חברי מפלגת השמרנים שנמצאים באופוזיציה והן את חברי מפלגת הלייבור אשר תפיסת עולמם הכלכלית ימנית יותר). המחקר אף מצא שמרבית מלחמותיה של ארה"ב נערכו ע"י ממשלות הרפובליקנים, שנוטים לימין הכלכלי ולא ע"י ממשלות הדמוקרטים שנוטים לכיוון של מדיניות פנים יותר סוציאלית. מורק בדק אף את שוודיה ומשבריה במאה ה-20. לטענתו, שוודיה עמדה בפני שלושה משברים שיכלו להתפתח לעימות צבאי: התנתקות נורבגיה משטחה ב-1905, פרוץ מלחמת העולם הראשונה ומשבר אלנדס ב-1916-1917. בכל אחת מהצמתים הללו הייתה זו המפלגה הסוציאל דמוקרטית אשר תמכה בפתרון של שלום והמפלגה הימנית שתמכה בפתרון צבאי. לא רק שהסוציאל דמוקרטים תמכו בפתרון של שלום (וניצחו לבסוף במאבקים אלו), אלא שהם תמכו במה שחוקר השלום הנורבגי, יוהאן גאלטונג, מכנה "שלום חיובי", כלומר שלום חם של שיתוף פעולה והקמת מוסדות משותפים בין הצדדים (זאת בניגוד ל"שלום שלילי" שהוא מצב של אי-לוחמה). ממחקריו של מורק וממחקרים אחרים אנו למדים שהשמאל הסוציאליסטי נוטה להיות פציפיסטי (הכוונה לסוציאל דמוקרטיה ולא למרקסיזם), כך מפלגת העבודה בישראל שמאלנית מעט יותר מהליכוד הן מבחינת תפיסתה הפוליטית והן מבחינת תפיסתה הכלכלית, מפלגת מר"ץ כבר נוטה שמאלה בצורה מהותית הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה הפוליטית, מפלגת חד"ש נוטה אפילו יותר שמאלה מבחינה כלכלית ופוליטית כאחד. ביבי, לדוגמא, אשר מייצג את הימין הכלכלי, מחזיק בתפיסות ימניות גם מבחינה מדינית, בעוד פרץ שמייצג את השמאל הכלכלי, מחזיק בתפיסות שמאליות מבחינת השקפותיו הפוליטית. המצב הוא כך בכל העולם, ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב, נוטה הן לימין פוליטי והן לימין כלכלי, ג'ון קרי ומפלגת הדמוקרטים בארה"ב נוטים יותר לשמאל הן בתחום הפוליטי והן בתחום הכלכלי. אף העובדה שמדיניות סוציאליסטית מכונה שמאל כלכלי ושמדיניות שנוטה לפציפיזם מכונה שמאל פוליטי מראה על הקשר בין פציפיזם וסוציאליזם, כמו כן, העובדה שמדיניות קפיטליסטית מכונה ימין כלכלי ושמדיניות שנוטה למיליטריזם מכונה ימין פוליטי מראה שקיים קשר בין קפיטליזם ומיליטריזם. כיצד עלינו לפרש את הנתונים האמפיריים שמראים לנו שאותם פרטים שיתמכו במדיניות סוציאליסטית ובמדינת הרווחה יתמכו, לרוב, גם במדיניות פציפיסטית ולהפך (כלומר שפרטים שיתמכו במדיניות קפיטליסטית יתמכו, לרוב, גם במדיניות מיליטריסטית (ראו לדוגמא את תפיסת עולמם של קג'טי נגהי וקסיופיאה, אשר מגיבים פעמים רבות למאמרי, תגובותיהם מלמדות אותנו על הקשר הנ"ל. בעוד קג'טי נגהי תומך במדיניות לוחמנית ומיליטריסטית מבחינה פוליטית ובמדיניות קפיטליסטית מבחינה כלכלית, קסיופיאה תומכת במדיניות אשר חותרת להשגת שלום מבחינה פוליטית ובמדיניות סוציאליסטית מבחינה כלכלית)). האם מדובר בצירוף מקרים? במקריות מדהימה? לטענתי אין מדובר במקריות כלל וכלל. ההסבר לכך נובע מהערכים שמדגיש הסוציאליזם לעומת הקפיטליזם, מתפיסת עולמן של שתי התיאוריות ומהערכתן הכללית את האדם ואופיו. ערכים סוציאליסטים מדגישים עזרה לזולת, סימפטיה לסבל אנושי, רחמים ורווחה. כלומר ערכים שמוגדרים כערכים של "התעלות מעל האגו", ערכים שאינם מקושרים ישירות לתועלת אישית. תפיסת עולמם של הסוציאליסטים מדברת על שוויון, אחווה אנושית ועזרה הדדית. תפיסה זו היא תפיסה אלטרואיסטית שנובעת מאמונה שיצר האדם הוא טוב ביסודו. הנחת היסוד של הסוציאליסטים, באופן כללי, היא שאנשים לרוב הם אינם רעים. במידה וטעו בשיקוליהם, הדבר נבע בוודאי עקב סיבות סביבתיות, ולכן עלינו להבין ולעזור לאותם אנשים (דוגמא לכך נוכל למצוא למשל ביחסה של מדינה כדוגמת שוודיה לתאונות דרכים, בעוד "הוגים" כדוגמת חיים הכט מאשימים בתאונות הדרכים את הנהגים עצמם (באופן לא מפתיע הכט הוא קפיטליסט מושבע), סבורים השוודים שתאונות שנגרמות עקב הגורם האנושי תמיד יקרו ועלינו להתייחס אליהם בסובלנות. רוג'ר יוהנסון, סמנכ"ל הרשות לבטיחות בדרכים בשוודיה, טען בביקורו בארץ "אנו משתמשים בדרכים במשך כל חיינו, וכבכל תחום אחר בחיים, גם כאן אנו עלולים לטעות מפעם לפעם, עלינו להבין זאת וליצור תוכנית עבור אנשים שמועדים לטעויות". התוכנית השוודית למניעת תאונות דרכים, אשר מכונה "חזון האפס" התקבלה בשוודיה ב-1997, ושמה דגש על שיפור תשתיות, בטיחות הכבישים והכנסת תו תקן לבטיחות המכוניות. זאת מתוך האמונה שרמת בטיחות ותשתית לקויה היא הסיבה המרכזית לתאונות הדרכים. התוצאה של תוכנית זו היא שבשוודיה הרמה של הבטיחות בדרכים היא הגבוהה בעולם (ביחד עם הולנד)).

האמונה הסוציאליסטית מדברת בשבחה של האנושיות, כלומר שבסופו של דבר כולנו בני אדם אשר שואפים לטוב (בתיאורי את התפיסה הסוציאליסטית אני מתכוון לתיאוריה הסוציאל דמוקרטית, בשונה מהתיאוריה המרקסיסטית, אשר היא שונה בערכיה). תפיסת עולם זו גורמת לסוציאליסטים לבחור באידיאולוגיה של שלום בתור האידיאולוגיה הפוליטית שלהם ובאידיאולוגיה של רווחה וסעד בתור האידיאולוגיה הכלכלית שלהם. שתי האידיאולוגיות הנ"ל מייצגות את התפיסה האלטרואיסטית- עזרה לזולת, ניסיון להבנת מניעיו, סימפטיה ורחמים לסבלו של הזולת. אמונה באנושיות ובטוב האנושי מחייבת אמונה בשוויון אנושי, הגורסת שערכי הבסיס של כולנו דומים. גם השאיפה הסוציאליסטית ל"שלום חיובי" נובעת מהאמונה בעזרה לזולת ובשיתוף פעולה ומתפיסה אופטימית במהותו הפנימית של האדם וביצריו.

ערכי הקפיטליזם הם הפוכים. לדידו כל פרט הוא אגואיסט הדואג לתועלתו האישית. על הפרט לדאוג בראש ובראשונה להצלחתו שלו. תועלת אישית היא הכוח היחידי שמניע את פעולותיו של הפרט, לפי תיאוריה זו. תחרות בין פרטים, אם כן, היא בלתי נמנעת. כל פרט יאבק בשאר הפרטים בשביל להשיג את תועלתו, רק מאבק זה יקבע מי הראוי יותר לממש את תועלתו. הצלחה מושגת ע"י תחרות והיא השורה התחתונה שחשובה. אידיאולוגיה זו, כפי שאנו רואים, היא כוחנית יותר מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית, משום שבעוד שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית מנסה למנוע סכסוכים ומאבקים ומעודדת עזרה לזולת, האידיאולוגיה הקפיטליסטית, למעשה, מעודדת ומעריצה מאבקים. בעוד שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית היא אלטרואיסטית, האידיאולוגיה הקפיטליסטית היא אגואיסטית. ערכיה של האידיאולוגיה הקפיטליסטית קשורים לתועלת אישית- מעמד, כוח, כסף, הצלחה, הישגים אישיים, כלומר ערכים של "העצמת האגו". מכיוון שתומכי האידיאולוגיה הקפיטליסטית שוללים שיצר האדם טוב, הם מניחים שפרט שפעל בצורה שפוגעת בהם, עשה זאת מכיוון ששאף להשיג את תועלתו האישית, מכאן שעליהם להפעיל כוח חזק יותר בכדי להשיג את תועלתם שלהם ולשכנע את הצד השני בצורה רציונלית לפעול בדרך אחרת (בדרך היחידה שניתן לעשות זאת, תחת ההנחה שפרט תמיד ישאף למקסם את תועלתו אם יוכל לעשות כן). כמובן שתיאוריה שמשבחת תועלת אישית, ללא כל התייחסות לזולת, תתמוך בהפעלת כוח להשגת מטרות ביתר קלות מתיאוריה שמשבחת עזרה לזולת. תיאוריה שהיא אגואיסטית ביסודה תהיה פחות אכפתית לזולתה ולסביבתה מתיאוריה שהיא אלטרואיסטית ביסודה. מכיוון שאגואיזם הוא ערך של הקפיטליזם, תומכיו יטו לרוב לתמוך בדרכים כוחניות, הן במישור הפוליטי והן במישור הכלכלי.

יש לציין אף שהתפיסה הקפיטליסטית גורסת שהרווחה הכללית תצמח אך ורק אם כל הפרטים ינסו למקסם את תועלתם האישית, מכאן שעזרה והתחשבות בזולת, לא רק שהן מיותרות, הן מפריעות ומזיקות. הנחה זו, למעשה, מכילה פרדוקס, משום שלפתע היא פונה לערך אלטרואיסטי של רווחה כללית. אולם, אם הכוח המניע את פעולותיי הוא תועלת אישית, אזי אין לי כל עניין ברווחה כללית ואני אהיה אדיש אליה, אלא אם אניח שתועלתי האישית תגדל במידה ותהיה רווחה כללית. במקרה כזה אני אתמוך, למרבה הפרדוקס, באלטרואיזם שמעוניין בטובתם של האחרים, משום שהנחה זו משמעותה שתועלתי אינה אישית בלבד וקשורה קשר חזק ובלתי נפרד לסביבתי ולמצב שמסביבי. הנחה זו לרוב מטה לסוג כלשהו של סוציאליזם ומדינת רווחה. במידה ואניח שצומחת לי רק תועלת פסיכולוגית מרווחה כללית, כאשר עדיין איני מקבל את ההנחה שמצבי החומרי יהיה טוב רק במידה ומצבם החומרי של הסובבים אותי יהיה טוב, אזי חזרתי להנחה שיצר האדם טוב, משום שיש לי תועלת נפשית מרווחתם של האחרים.

תיאוריה קפיטליסטית תהפוך לעיתים אף ל"דרוויניזם חברתי", תיאוריה שמניחה שהאנושות מתקדמת ומתפתחת ע"י מאבק הישרדות ומלחמת הכל בכל, בה החזק שורד (הנחת "המנצח לוקח הכל" בתפיסה הקפיטליסטית). לפי תיאוריה זו, ישנם אנשים ראויים יותר ואנשים ראויים פחות, והמאבק הוא שחושף את המתאימים והראויים. "הדרוויניזם החברתי" אכן התחיל כתיאוריה כלכלית-חברתית ועשה את המעבר לתיאוריה מדינית ופוליטית מהר מאוד וללא התנגדותם של תומכי התיאוריה. כמובן שאין אני טוען שכל קפיטליסט הוא דרוויניסט חברתי או שכל חברה קפיטליסטית תהפוך לדרוויניסטית, אלא שבניגוד לתיאוריה הסוציאליסטית, בתיאוריה הקפיטליסטית חסרים הרסנים שימנעו אלימות. לאידיאולוגיה אשר מהללת תועלת אישית כמו כסף ורכוש יהיה קל יותר להסכים עם מלחמה, אשר בעזרתה משיג הצד החזק את תועלתו האישית. בנוסף, תיאוריה זו טוענת, למעשה, שכולנו פרטים בעלי תועלת אישית בלבד, תפיסה זו מונעת הזדהות עם פרטים אחרים ותפיסה של אחווה אנושית, תפיסה אשר שוללת את המלחמה על סמך פגיעה בזולת. לבסוף, אזכיר מחקר שנערך ב-1995 בקרב סטודנטים ותלמידי בתי ספר, אשר בדק את הקשר בין סוציאליזם ופציפיזם. במבחן זה נדרשו הנבחנים לדרג את הערכים שהם מאמינים בהם. במקביל ענו הנבחנים על שאלון שבדק את מידת המיליטריזם שלהם בעזרת שאלות כמו "מדינתנו צריכה לעסוק בפיתוח כלי נשק באופן קבוע", "עלינו להשתמש יותר בכוחנו הצבאי ולהסתמך פחות על מו"מ עם אויבינו" ועוד. תוצאות המחקר הראו קורלציה גבוהה בין תפיסות מיליטריסטיות לערכים שמוגדרים כ"העצמת האגו" וקשורים לכוח, סטטוס חברתי אישי, יוקרה, הדוניזם ותועלת אישית, כלומר לערכים אגואיסטיים. לעומת זאת, נמצאה קורלציה שלילית בין תפיסות מיליטריסטיות לערכים שמוגדרים כ"התעלות מעל האגו", כמו אחווה, רווחה ועזרה, כלומר לערכים אלטרואיסטיים.

תפיסת העולם האלטרואיסטית של הסוציאליסטים מסבירה מדוע הם תומכים בזכויות הפרט בתחום הפוליטי ובתחומים אחרים (הם לדוגמא יתנגדו לצנזורה בתחום התרבות והחינוך, יתנגדו לחוקים כנגד נישואי הומוסקסואלים וכו'), אך ישאפו להגביל את זכויות הפרט בתחום הכלכלי, לעומתם תפיסת העולם האגואיסטית של הקפיטליסטים גורמת להם לשאוף לצמצם את זכויות הפרט בתחום הפוליטי ובתחומים נוספים (הם לדוגמא יתמכו בצנזורה בתחום התרבות והחינוך, יתמכו באיסורים על נישואי הומוסקסואלים וכו'), אך יתנגדו להגבלות של זכויות הפרט בתחום הכלכלי. באופן מעניין, הימין שתומך במדינה צבאית ופוליטית חזקה ביותר,לפתע טוען שעלינו להחליש את כוחה של המדינה ע"י כך שלא תתערב בתחום הכלכלי ותשאיר תחום זה מחוץ להשפעתה, אותו ימין שמאדיר את כוחה של המדינה ומעריץ אותה עסוק בהשמצות עליה כשעוברים לתחום הכלכלי. השמאל הפוך לחלוטין, הוא טוען שעלינו להחליש את המדינה ולהגביר את כוחו של הפרט, אך בתחום הכלכלי הוא תומך בחיזוקה של המדינה. הפתרון לפרדוקס טמון בהערצת הכוח של הימין (הן כוח פוליטי והן כוח כלכלי), תפיסה שמלמדת על עקרון האגואיזם שטבוע עמוק בערכי הבסיס של הימין ובתפיסה האלטרואיסטית של השמאל ששואפת להגביל את הכוח (הן הפוליטי והן הכלכלי). יש לחזק את המדינה בתחום הכלכלי, לתפיסת השמאל, משום שהוא משמש גורם מרסן כנגד בעלי ההון (בניגוד לפירמה, מנהיגי המדינה נבחרים והם מחוייבים לפעול לטובת האזרחים (בין השאר משום שאחרת הם לא יבחרו מחדש)). בעוד המדינה מייצגת את הכוח בתחום הפוליטי ולכן חשים תומכי השמאל צורך להתנגד לו, בתחום הכלכלי המדינה היא גוף שמטרתו לעזור ולנטרל את כוחם של בעלי ההון ולכן יש לתמוך בו (המדינה מחוקקת חוקי עבודה שמגבילים את בעלי ההון וכך משמשת כגורם מרסן,המדינה קובעת שכר מינימום, נותנת חינוך ובריאות ציבורי ושוויוני, דמי אבטלה למובטלים, קצבאות לנכים, לזקנים וכו' ומדינות הרווחה אף מעניקות עזרה מסיבית לאימהות, לסטודנטים ולמגזרים שונים). המדינה כמייצגת הכוח בתחום הפוליטי וכמרסנת הכוח בתחום הכלכלי הן הסיבות שהימין תומך במדינה בתחום הפוליטי, אך מתנגד לה בתחום הכלכלי. מהותה של המדינה, לדידו של השמאל, היא עזרה וסעד וזאת לעומת הימין שסבור שמהות המדינה היא בכוח ובעוצמה שלה (בין השאר משום כך הוא ישאף לצבא ולמשטרה חזקים ואף יתמוך ביציאה למלחמה ביתר קלות).

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבי קליין