אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניצולי שואה: עצים מתים זקופים. אודים נופלים שדופים


סוגיית תוחלת החיים מול תועלת החיים מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בניצוליי שואה, ("אודים מוצלים") אנשים שלעת זקנה נשכחים וככלות כוחם משוועים לעזרה כדי למות בכבוד.

לא ברור לי מדוע המילה רווחה מתקשרת לניצולי שואה. רווחה- ע"פ אבן שושן פרושה "חיים נוחים וטובים, ללא דוחק וללא צמצום". אם ככה ,שאלתי את יו"ר "הקרן לרווחת ניצולי השואה", זאב פקטור, באיזו רווחה מדובר?. גם הוא תהה כמוני למשמע השם הזה. אני הייתי קורא לקרן "קרן למצוקת ניצולי השואה". "זאת אכן מצוקה. אנחנו מדברים על בעיות אקוטיות בתחום הגריאטרי, הבריאותי והסיעודי. אנחנו מטפלים ב- אלפי מקרים מדי יום. מדובר במקרים ולא באנשים, כדי לאפשר סיעוד מעבר לתמיכה שמקבל ישיש מן הביטוח הלאומי. הכוונה לניצול שזקוק לסוגים שונים של סעד ועזרה.מדובר בצרכים בסיסיים כמו ראייה,שמיעה, ערעור המערכת החיסונית, עזרה סיעודית פיזית,מכשור וכיו"ב בעיות ואביזרים אשר ללא תמיכה פעילה שלנו , אנשים אלה,חלק גדול מהם ערירים , פשוט יגוועו". – אומר יו"ר הקרן, זאב פקטור. ה"קרן לרווחי ניצולי השואה בישראל" , שבראשה עומד זאב פקטור,שריד שואה, נוסדה על ידי "מרכז הארגונים של ניצולי השואה בארץ" בשנת 1994. בראש אלה עמדו משה זנבר,מי שהיה נגיד בנק ישראל שפעל אז כיו"ר המרכז ונוח פלוג היו"ר הנוכחי שהיה אז מזכ"ל הארגון. היו"ר הראשון של הקרן היה יצחק ארצי מראשי המפלגה הפרוגרסיבית בארץ. המרכז הסתייע ב"וועידת התביעות של הארגונים היהודיים" – ה – claims conference . מטרת הקרן הייתה, והנה, לסייע לניצולי השואה ושרידיה(ובהמשך אעמוד על ההבחנה) לגבי אלה שלא הצליחו להשתקם, ולאלה שכן הצליחו אך בשל הגיל, הן מחמת התדרדרות המשאבים והן מחמת התדרדרות הבריאות, לא מסוגלים לנהל אורח חיים תקין פחות או יותר בכוחות עצמם. במקרים רבים אין להם גם האמצעים המינימאליים שדרושים לרכישת מוצרי צריכה בסיסיים או תרופות ועזרה רפואית או סיעוד. מדובר באוכלוסיה שהיא לא רק קשישה( רובם המכריע של ניצולי השואה עברו את גיל ה- 80) אלא כזאת הסובלת מבעיות קשות וייחודיות שהן תוצאה ישירה של השואה. טראומות, מצוקות נפשיות, חרדות, בדידות, העדר טבעת תמיכה חברתית, או אפילו משפחתית. כול תופעה כזאת לחוד וכולן יחד הן מן האפיונים הבולטים של מצוקה שצריך להתמודד איתה.

ולא לשכוח שמדובר באזרחי מדינת ישראל. מדובר בציבור אשר שותף מלא בהקמת המדינה ובביסוסה, ציבור שלמענו, במישרין ובעקיפין, בשילומים ובפיצויים הוזרמו למדינת ישראל כמויות כספים אדירות, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.

זאב פקטור- יו"ר הקרן לרווחת ניצולי השואה

לפי הערכת זאב פקטור, התמותה בקרב ניצולי שואה בגיל המתקדם שלהם, היא עכשיו גבוהה מאוד. מדובר ב-6-8 אחוזים,כלומר כ- 18,000 אנשים. אך לעומת זאת אלה שעדיין בחיים זקוקים לעזרה מוגברת. "מצבנו כיום טוב יותר מכפי שהיה לפני שנה כאשר ממשלת ישראל סוף, סוף הכירה בצורך לשאת באחריות למצוקת אזרחיה ניצולי השואה. אנחנו לא היינו לפני פשיטת רגל. עמדנו בפני התמוטטות. ואלמלא ועידת התביעות, ואני חייב להדגיש נקודה זאת, נוכח ההשמצות נגדה של הפוליטיקאים והתקשורת,לא היינו קיימים. פשוטו כמשמעו. יתרה מזאת, אלמלא אנחנו, הרי טיפול מסיבי כזה מצד גורמים מוסדיים ישראליים, בריאות, סעד,דיור ותמיכה אחרת, מוסדות אלה לא יכלו לעמוד בעומס והיו כורעים מרוב הנטל.אנו פועלים ביחד עם הביטוח הלאומי, עם משרדי הסעד והבריאות, עם "עמך" ועוד מוסדות ,אבל המעמסה התפעולית, כלומר הזרוע הביצועית מדי שעה ומדי יום,היא עלינו."

מן הראוי לציין עובדה שרבים לא מודעים לה. בטרם קמה קרן הרווחה, שרידי השואה, כלומר אלה שחוו בעצמם את מדורי השואה, בגטאות, במחנות הריכוז ובמחנות המוות ושרדו, רובם לא נזקקו לעזרה. בבואם לארץ, הם לא נקלטו- הם קלטו את עצמם. בעיקר אלה שלא הצטרפו למשקים חקלאיים, קיבוצים או מושבים( המגזר ה"פרודוקטיבי"). בכול מקום אחר הם באו אל הכפור,פשוטו כמשמעו, והיו צריכים להסתדר בעצמם. במלחמת השחרור הסידור היחידי שהמדינה סידרה להם היה להביאם מן האוניות ישר לשדה המערכה. או לאחר מכן לאכלוס הערים הנטושות. מי שיבקר ב"יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות" לכשייפתח בסתיו ,במתחם בית הפלמ"ח, ילמד משהו בנושא. מי שמחפש נתונים מתוחקרים ימצא אותם בין היתר בספרו של תום שגב: "המיליון השביעי- הישראלים והשואה". הוצאת כתר 1991 .כמו"כ, התייחסות לסוגיה ב-"מדינת ישראל- העשור הראשון" בעריכת פרופסור משה ליסק- הוצאת ביאליק והאקדמיה הישראלית למדעים 2009 .ודברים על הספר מאת תום שגב (ספרים- הארץ 5.8 ) שבו מובא תיאורו של דוד בן גוריון את העולים(ניצולי השואה- צ.ג) כ"אבק אדם".

ניצולי השואה הצליחו להתגבר גם על הניכור במולדת החדשה. במרוצת הזמן הם קבלו פיצויים מממשלת גרמניה,(היו גם כאלה שסירבו) הצליחו להשתקם, ואף לסייע לילדיהם בחינוך בדיור וכיו"ב, ואף לחסוך ל"ימי שלכת" שלאחר יציאה לגמלאות. יחד עם זאת, גם פנסיה או קופות גמל הם גורם מוגבל, הן בכול הקשור לתוחלת החיים והן בכול אותם מדווים ומחלות כתוצאה מן הגיל,והשלכות מאוחרות-מן השואה.אלה תופעות בלתי חזויות. כלומר עד אז הם לא נזקקו כלל לגוף כמו קרן הרווחה.

מלבד זאת, בשנות ה-90 עם הגעתה של העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר, 170,000 מתוך העולים היו מעל לגיל הפרישה ללא כול זכאות לגמלאות, לא משם ולא מכאן בישראל. הם, ניצולי השואה שנמלטו לברה"מ, הם אלה שגרמו את הלחץ על קרן הרווחה. לימים, כאמור, נוספו שרידי השואה, גם אלה שעד ערוב חייהם יכלו להסתדר בעצמם, אך הגיל תבע את שלו- בכול. זה יכול לנוע ממשקפי ראייה או מכשיר שמע עד לטיפולים חודרניים,כמו ניתוחים מסובכים בארץ ובחו"ל, כאשר העזרה הכספית עשויה להגיע לשליש מן ההוצאה." אף שמדובר במספר קטן יותר של אנשים, הרי מספר המקרים של אותם אנשים, שעלינו לטפל בהם מגיע לרבבות . כלומר, אותו ניצול זקוק לגורמים שונים שיעזרו לו, ומאחורי הגורמים הללו אנחנו בקרן-עומדים."- מדגיש זאב פקטור. "אתן לך דוגמה,לא שגרתית.אש פרצה בביתה של ניצלת שואה בעפולה,וכילתה כמעט הכול. המבנה נשאר. אנחנו שלחנו מייד עובדת סוציאלית כדי לסעוד אותה נפשית ולדאוג לצרכיה המידיים, והענקנו לה סכום של 30,000 שקל כדי שתוכל לרכוש ציוד ואביזרים בסיסיים לבית..תקציב הקרן השנתי הוא 300 מיליון דולר, חלקו בתמיכה ממשלתית, חלקו בהקצאות של "וועידת התביעות" וחלקו של תורמים פרטיים.

צרכים פשוטים שווים הרבה כסף. ( little things cost a lot).

קבלת נזקקים-וידויים אישיים.

שיחה עם אישה בפרוזדור הקרן, שמחכה שהמספר המואר יגיע ותתקבל אצל נציג הקרן ,מספרת משהו על הצרכים של נזקקת מסוג זה.היא לבושה יפה, בגדי שבת כנראה. הייתי אומר אישה אלגנטית שמקפידה על הופעתה. אילו אני פוגש אותה בחוץ הייתי משוכנע שזאת אישה מן המעמד הבינוני, מסודרת, ובדרך לערוך קניות בחנות אופנתית. אבל לא. היא ערירית. הכנסתה דלה.היא אינה מגלה לי מה ההכנסה שלה."מסתדרת".מדברת עברית טובה, במבטא קצת זר,אולי פולני, או יוגוסלבי. לא רוסי. היא כבר נעזרה בקרן. היא שוב זקוקה למשקפיים. גם לראייה מרחוק וגם לקריאה. היא לא יכולה לוותר על קריאה. זה כמעט הבילוי היחיד שלה. יש לה צורך גם במכשיר למדידת לחץ הדם. הוא לא עולה הרבה. במרפאה של קופת חולים שלה מכשיר כזה עולה פחות מ-200 שקלים.זה סכום גדול בשבילה אבל היא זקוקה בעיקר למשקפיים. בלעדיהם היא כמעט עיוורת. יש לה בעיות עם שיניים. היא מודעת שהיא חייבת לתת עדיפות לשורה של צרכים בסיסיים וחשוב לה ביותר הם משקפיים.אלה עולים הרבה כסף. היא מקווה שהקרן תאפשר לה לרכוש אותם. "הם כאן בסדר, בסדר גמור ". פה ושם מופיע גם זוג מבוגר,אפשר בעל ואישה,אפשר ידיד וידידה או בן משפחה.הכול מתנהל על בהונות. שקט של ספרייה. הדלת למשרד הקבלה אמנם פתוחה אך כלום לא מסתנן החוצה.כאילו האדם יושב מול כומר מוודה. מבחינה מסוימת האישה או האיש חייבים לחשוף את מצבם.

ההחלטה על סיוע לניצולי השואה שפונים לקרן נעשית עפ"י אמות מידה קפדניות. כל בקשה נבדקת ומובאת לדיון ולאישור בפני ועדות ציבוריות אשר מורכבות מניצולי שואה שהם אשר מחליטים אם הבקשה תאושר."אני יכול לומר לך בוודאות, כמעט אקסיומטית.אדם משווע לעזרה ובא לכאן לא יצא בידיים ריקות.....לעולם לא. לומר לך, שזה מספיק- לא." ואילו בנק לאומי היה נענה לתביעה להחזיר את הכספים של נכסי הנספים בארץ- האם זה יכול היה להקל: אני שואל את פקטור." כמובן, שאילו בנק לאומי היה משיב את מאות המיליונים שווי הרכוש של נספים בשואה, אנו היינו מקבלים איזה חלק. כיחידים זה מגיע ליורשי הנספים, כקהילה זה אמור לשרת את ניצולי השואה. זה על פי המנדט של החברה להשבת רכוש הנספים. זה היה מקל עלינו מאוד, בעיקר מקל על הנזקקים שרשאים לחיות את שארית חייהם באיזה כבוד מינימאלי. אבל הנה תראה למדינת ישראל לקח 60 שנה כדי להפנות תשומת לבה לצרכים של ניצולי השואה, לאחר שבאותם עשרות שנים ניצולי השואה הם שעזרו למדינה. כיום, לאחר שהמדינה הכירה במציאות הזאת, רוב הניצולים כבר אינם בחיים."

ניצוליי השואה ותוחלת החיים.

במאמר שפרסמתי בפברואר 2008 תחת הכותרת תוחלת חיים- התועלת החברתית - בסימן שאלה. התועלת האישית - בסימן שאלה גדול יותר ציינתי בין השאר:

אחת התופעות הפנומנאליות שאנו עדים להן, היא תוחלת החיים של רבים מקרב הניצולים. לדעתי, ודעותיי בעניין זה, כמו בסוגיה כולה ורבות אחרות שאני עוסק בהן, הן דעות של מה שנקרא layman– בעברית צחה: הֶדיוט. לדעתי אלה ששרדו לאחר הגיהינום, הצליחו בכך כתוצאה מתעצומות נפש, ולא הגוף.והארכת החיים היא המשך. השאלה היא: איזה המשך. "מדובר בתחזוקה- אומר הבן(של שרידי שואה)ן- כלומר להחזיקם כמות שהם בחיים , בלי כול שמץ של תקווה לשיפור כלשהו באיכות חייהם." הוא בן אוהב, וכאמור, לא אצל כולם ההורים נזקקי סעד, מסוגלים לממן מחסכונותיהם ונכסיהם שלהם את השהות במוסד סיעודי-בינתיים. אך כאשר אנו מדברים על תוחלת החיים, האם הארכת החיים היא ברכה, הוא אומר, אינסטינקטיבית:"קללה".

במסגרת המאמצים לגייס את הדור השני לניצולי השואה למימוש ה" פרויקט של תרומת הניצולים למדינה", נפגשנו עם י.ע.בן לשרידים, איש בשנות החמישים, יועץ לענייני כספים ומיסוי שמצבו הכלכלי טוב, אך לא הרבה מעבר לזה. למזלו ולמזלם של הוריו שחיו בצניעות רבה בדירת 2חדרים קטנה ולא נהנו ממנעמי החיים אף לא ממקצתם, חסכו את כל כספי הפיצויים והכסף ממכירת דירתם, כך שהחסכונות והפנסיה של אביו שהיה אזרח עובד צה"ל כל חייו, משמשים מקור עיקרי לא לתוחלת החיים,סבירים פחות או יותר, במרום שנותיהם, אלא לאחזקתם במוסד סיעודי. ההוצאה מסתכמת

ב- 26.000 ש"ח בחודש כתשלום בסיסי בלבד. אימו היא בראשית שנות השמונים ואביו באמצע שנות השמונים. אילו המעמסה הייתה נופלת על הבן, הייתה לו בעיה קשה מאוד. גם לו משפחה וילדים שהוא צריך לתמוך בהם. זה מצב כמעט נסבל, מבחינת כיסוי ההוצאות. אבל הוא יותר חריג מאשר כלל.

מכאן שהסוגיה של ניצולי השואה היא מאוד מורכבת, במידה רבה שובל ארוך מאוד מתקופת השאול, צלקת שנפתחה מחדש עם הגיל. כול יום אתה מגלה לא מה שהמדינה עשתה למען הניצולים, אלא מה היא לא עשתה, והמאזן הוא שהיא כמעט לא עשתה כלום עד לשנת 2008 עת העבירה את החוק שבא לה בלידה קשה כתוצאה מלחץ ציבורי, שכלל הפגנות גם של בני נוער כהזדהות עם הניצולים. זאת אות קין על מצחה של המדינה שיישאר חרות לנצח. והאות הזאת טבועה במצחה של המדינה החל מממשלת בן גוריון ועד לממשלת נתניהו 2 .רק במונחים חומריים נעמיד מה ישראל קבלה במישרין ובעקיפין כשילומים וכפיצויים בעבור הניצולים ומה היא נתנה. הנה הנתונים שמסר לי עמיתי העיתונאי וחוקר השואה , ראול טייטלבאום.

"לפי נתונים אחרונים של משרד האוצר הגרמני ל-31 בדצמבר 2008 (הם מפרסמים מדי שנה דו"ח מסכם כזה) תשלומי ה- wiedergumachung לסוגיהם מן התקציבים הציבוריים הסתכמו ב- 66 מיליארד אורו (שהם כ- 92 מיליארד $), במחירים של היום. ניתוח מפורט יותר של הנתון הכולל הזה הוא כדלקמן: במסגרת הסכם השילומים קיבלה ישראל – 1.8 מיליארד אורו.במסגרת הסכמים גלובאליים עם מדינות אחרות - 1.5 מיליארד יורו.על פי חוק החזרת הרכוש היהודי בגרמניה - 2 מיליארד אורו

לניצולי השואה ישירות שילמה גרמניה:על פי beg– (רנטות מגרמניה) 46 מיליארד אורו

מקרנות מצוקה לרבות קרן סעיף 2 – 3.5 מיליארד אורו לעובדי הכפייה (כולם) - 2.6 מיליארד אורו

במלים אחרות, לניצולי שואה שילמה גרמניה לאורך כל התקופה (1953-2008), בצורה של תשלומים חודשיים או כפיצוי חד-פעמי סכום כולל של 52.2 מיליארד אורו. מזה לניצולי השואה בישראל כ- 40 אחוזים או סכום כולל של 20.8 מיליארד אורו"".

צאו וחישבו. מדינת ישראל באמצעות הבנקים ,כולל בל"ל, קבלה מגרמניה בלבד קרוב למאה ועשרים מיליארד שקלים. זה אמנם לא בא במישרין לכיס של המדינה, אבל בעקיפין מדובר בהון עתק במטבע חוץ. כספים אלה כפי שידוע שימשו לא רק את ניצולי השואה אלא גם לעולים שבאו מחוץ לאירופה לאחר מלחמת העצמאות, ובהסכמתם המלאה של שרידי השואה. הם שימשו במישרין את כלכלת המדינה שהייתה לפני הסכם השילומים על סף פשיטת רגל כלכלית.

כיום, כפי שמתבטא זאב פקטור, גם אם המדינה, או בל"ל שבעצם שייך למדינה( הוא טרם הופרט) ישָנה כבר איזו מדיניות, אך עוד מעט לא יהיה למי לתת. להערכת טייטבלאום חיים היום בארץ כ- 200 אלף ניצולי השואה לפי ההגדרה הרחבה,לרבות אלה שהצליחו להימלט משטחי הכיבוש (מזרח פולין ארצות בלטיות, אוקראינה וביילורוסיה). מספרם של אלה ששרדו את השואה מן הסתם הוא פחות מחצי.אבל הבעיות, כאמור, הכפילו,השלישו הרביעו את עצמם.וכאן מתפרצת הסוגיה של בנק לאומי לישראל.

פרשת בנק לאומי לישראל.

סוגיה זאת של החוב שחב בנק לאומי לישראל לאנשים שרכשו נכסים בארץ ישראל והם נספו בשואה,היא אחד הנושאים הציבוריים והתקשורתיים בעת האחרונה, ואין לי כוונה להוסיף על כך. אדגיש רק שבנק לאומי לישראל איננו בנק פרטי. הוא בנק ציבורי שמרבית המניות הן בידי המדינה והציבור ומי שמופקד עליו היא רשות החברות הממשלתיות.החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה הוא גוף סטאטוטורי שהוקם בעקבות חקירה פרלמנטארית בראשותה של ח"כ קולט אביטל.הוועדה בדקה,בין היתר, את כול היבטים הקשורים בחשבונות הבנק הרדומים המוחזקים בבנקים ישראליים. בנק לאומי לישראל שהיה בשעתו, בתקופת המנדט, בנק-אנגלו-פלסטיין, הוא גדול הבנקים שבידיהם כספי הנספים.אין בנק באירופה המערבית שלא החזיר מזמן את כספי הנספים או את רכושם.אין.המצב שונה במזרח אירופה, שעברה את הקומוניזם אשר הלאים הכול. אך כיום, גם כאשר מדינות אלה ובייחוד פולין שולבו באיחוד האירופי, בעיית רכוש הנספים טרם נפתרה, בין היתר בשל העדר משווע של פעולה תקיפה מצד ממשלת ישראל והארגונים היהודיים. מאידך, מי זה אומר שישראל שייכת למערב הנאור. אם בנק לאומי לישראל אמור לשמש דוגמה- היא עדיין ב"מזרח".

אין בדעתי להיכנס לחילוקי הדעות בין החברה להשבת רכוש לבין בנק לאומי לגבי גובה החוב.אני רק מבקש לציין שני היבטים. אחד. תכלית הטיפול של הוועדה, היא השבת שווי הרכוש ליורשים,ויש עדיין כאלה. אבל מכיוון שכמעט כול בעלי הנכסים הלכו לעולמם, ולחלקם אין יורשים - תפקיד הוועדה היא לסייע לניצולי השואה הזקוקים לעזרה ולסעד מכול הסוגים ולתמוך בגופים שמטרתם סיוע לניצולי השואה.אחד הגופים, שאותם הזכרנו, הוא הקרן לרווחת ניצולי השואה. זה אלמנט אחד.השני: מדינת ישראל, שאחת האושיות שעליהן היא מושתתת היא השואה, יש לה זיקה חזקה מאוד לנושא השואה. אין לה, ולא היה לה, מבחינות רבות, אותה זיקה לניצולי השואה ושרידיה. גם בסוגיית בנק לאומי, שהוא בבעלותה, היא מסתתרת מאחורי הביורוקרטיה המבישה כפי שהסתתרה בנושאים אחרים.

בנק לאומי שהוא לא רק מרוויח אלא לעיתם מפסיד,מה שנקרה "חובות מסופקים" ,לאמור חובות של לקוחות שאין ביכולתם להחזיר כספים או פשטו רגל וכיו"ב, שבחלקם הגדול הם חובות אבודים, לא רוצה "להפסיד" על ניצולים. בנק לאומי גם הפסיד הרבה בגין עסקי ההון שלו שקשורים במישרין בבורסת ניו יורק או כתוצאה מן הנפילה הגדולה. אבל ה"בוכהלטריה" שלו מראה שגובה התביעה לא מוצדק. האם בנק גדול זה הגיע לשפל כזה שמיתָגר כמו אחרון בעלי הבסטות בשוק. הם נדיבים הרבה יותר ממנו. אילו היה קצת יותר רגיש היה מציע להעניק מיד מחצית הסכום מתוך מאות המיליונים שהחברה להשבת רכוש תובעת, ואת הסוגיה להעביר לבורר. היה אם החברה צודקת, בל"ל ישלם את היתרה. היה ובל"ל צודק יישאר הסכום כמחווה וכמענק לניצולי השואה. מכול בחינה שהיא הבנק יוכל לומר שהוא תרם את חלקו. אלא שבנקאים,לא רק בשווייץ, הם נדיבים מאוד לגבי משכורתיהם של מנהליו, קמצניים מאוד כלפי כספי לקוחותיהם. כאן זה לא שוויץ, ומדובר לא במשקיעים אלא בניצולי שואה. ובהקשר זה סיפור קטן מן החדר.

משה זנבר- גם אותו שכחו בבל"ל

בשעתו כאשר קבלנו החלטה להפיק את הסרט התיעודי "עופות החול", סרט שמתאר את התרומה האדירה שתרמו ניצולי השואה למדינה, כציבור וכיחידים,ידענו שלא נקבל פרוטה שחוקה מן הממשלה. הממשלה באמצעות השרה אברהם העבירה את הכסף ל"יד ושם"- מוסד ראוי מכל בחינה שהיא. אבל אנו פנינו כניצולי שואה שמבקשים סיוע להדגיש את פן התקומה במלאת 60 למדינה. אבל "תקומה" לא מצויה במילון הממשלתי. בנושא "תקומה" והסרט סמכנו על תרומות פרטיות. פנינו לראשי הבנקים ורוב הבנקים הגדולים וגם כמה בינוניים,וחברות פרטיות, העניקו תרומה באמצעות קרן מיוחדת של הניצולים ב"יד ושם" שמוכרת על ידי מס ההכנסה. בל"ל לא נמנה איתם. בין שבעה שרידי שואה שמספרים את סיפורם בסרט, מצוי גם משה זנבר, שלחם ונפצע במערכה על לטרון, שימש נגיד בנק ישראל ואחר כך יו"ר מועצת המנהלים של בנק לאומי.

הסרט היה בתהליך ההפקה והיינו חנוקים. ביקשנו מזנבר שיבקש. לו זה היה הרבה יותר קשה, אבל הוא כתב מכתב למנהלת הכללית של בל"ל, גליה מאור ( בשעתו פקידה בכירה אצל משה זנבר בבנק ישראל אח"כ מפקחת על הבנקים בבנק ישראל,ואחת הנשים המשפיעות על שוק ההון והמשק הישראלי). במשך שבועות לא הגיע כול מענה. ואחר כך בא מכתב סירוב. אני לא זוכר מה הייתה הסיבה, אבל זאת הייתה התשובה התכליתית. לחצנו על משה זנבר שיתעניין. באחד המפגשים המקצועיים חברתיים הוא פגש בדליה מאור, והתעניין אם היא קבלה בכלל את הפנייה , בציינו שהוא מסופק אם היא ראתה אותה בכלל. היא אישרה שאכן לא ראתה ומישהו בלשכתה( הרי אצלנו מנהלי הלשכות ועוזריהם ועוזרי עוזריהם, יודעים את נפש בעל הבית) כנראה השיב תשובה סטנדרטית. היא הבטיחה להתעניין.

זנבר שלח את המכתב מחדש. עד עצם היום הזה, לא היה לא מענה ולא היענות לבקשה. לעומת זאת,בנק הפועלים שירד מן הכתר של מספר אחד, תרם את חלקו כמבוקש. אפשר וזה הודות לבעלת המניות הגדולה בבנק שרי אריסון, אשר לעגו ל "נשמתה היתרה" שלה. ולא זו בלבד, אלא כאשר עדיין היינו בגירעון לכיסוי ההוצאות פניתי לאורנה אנג'ל, דור שני לניצולים, סמנכ"ל חברת "שיכון ובינוי", חברה שגם היא שייכת לקבוצת אריסון, ובעקבות פניה שלה, הכפיל הבנק את התרומה .אז הנה. לא כול הבנקים שייכים למשפחת הסירוב. עד כאן בספיחי הפרשה הקטנים על צדודית של בנק. בעצם כול הסוגיה הזאת כה רחוקה מן הניצול הבודד שסופר את ה-count down ובמצבו שלו, כול יום הוא מיותר.

זקיף במערכה אחרונה.

כאשר ביקשתי מזאב פקטור שהוא ימצא לי עותק של פנייה של ניצול נזקק ותשובה עליה, הייתה לו הצעה חלופית. "תבקר אצל ניצול שואה שאנו עוזרים לו.ישראלה שוורצמן, הממונה על השירותים הסוציאליים בקרן תסדיר לך ביקור. זה עדיף על נייר. צא, ראה והתרשם". ישראלה קבעה ביקור אצל ניצול שהוא ורעייתו גרים ברחוב לה גארדיה בתל אביב. ביום ג' השבוע יצאנו לביקור. הבניין הוא ישן, מתבלה ,מתקלף ומוזנח, אף הוא שריד משנות החמישים כאשר הוא הוקם. אז לא חשבו על מעלית בבניין של שלוש קומות, כאשר כול קומה היא בגובה פי אחד וחצי מאשר הקומות החדישות.יש מערכת של פעמוני דלת הכניסה, אך בצדה האחר בעיות שמיעה. לאחר כמה ניסיונות שווא צלצלנו לשכנה והיא שפתחה לנו את דלת הכניסה. טיפסנו שתי קומות גבוהות,כאמור,דפקנו בדלת ונכנסנו . מולנו עמד זוג מלבב ומאיר פנים,שמואל דגן בן 90 ורעייתו רחל בת 80 בקרוב .שמואל, אדם זקוף שממעט לדבר ואילו רחל היא הדוברת.

רחל ושמואל. ישראלה באמצע.

שמואל נולד בלבוב (למברג) כשהייתה חלק מפולין. היום היא במערב אוקראינה.הייתה לו משפחה אמידה לפני המלחמה, אך בשואה נספו כולם,מלבדו. "אין לו אפילו תמונה ממישהו ממשפחתו" אומרת רחל- רעייתו מזה ששים שנה. הוא עלה לארץ בשנת 1950 ועבד כול ימיו במפעל "הארגז" להרכבת רכב. "הוא היה השכן שלנו, משפחת ראובני. באנו מעיראק ואני צעירה, וגרנו בשכונת שפירא. ככה הכרנו וככה נישאנו ומאז אני איתו. היו לנו ימים טובים. שמואל אדם שקט מאוד. אבל עכשיו, הוא מסכן מאוד. קבל שטף דם בעין אחת והוא לא רואה. עשינו סי טי, ובינתיים לא היה כול שיפור.נעשה זאת שוב. לפעמים הוא לא זוכר, וקשה לו, קשה לו מאוד. אין לו נפש מלבדי. כאשר היה כאן האיש מקרן הרווחה( זאב פקטור) הוא נישק אותו. כול הכבוד לו. אני לא זוכרת מתי מישהו נישק את שמואל. והם (קרן רווחה) עוזרים לנו. אם לא הם אני לא יודעת מה היה איתנו".

בואו של זאב פקטור לביתם של הזוג דגן הוא סיפור בפני עצמו. זאב, ניצול שואה במרום שנותיו, עבר אירוע קשה לפני כשנתיים. מאמציי השיקום שידרגו אותו לכיסא גלגלים וכיום הוא הולך בעזרת מקל, מתייצב כול בוקר לעבודה מביתו בהרצלייה ועובד עד לשעות הצהרים המאוחרות. אולם לטפס שתי קומות גבוהות לדירתם של ישראל ורחל דגן, זה מאמץ לא פשוט. מחווה ראוי. המסקנה, בין היתר, היא כי התיזה של פרופסור יהודה באואר (שאני מאוד שותף לה) ששרידי השואה הם גם גיבוריה- זאת הנחת יסוד נכונה.

רחל דגן-ראובני, אף היא גיבורה בזכות עצמה. מכיוון שבתוך הבית היא המטפלת. היא צעירה ממנו בעשור,אבל גם עצמותיה התרופפו. היא מעדה ונגרם לה שבר בצלע ובזרוע. והיא ממשיכה לשאת בעול הכפול. ישבתי המום מול אישה מיוחדת זאת, שפניה חרושים תלמי סבל ומכאוב, שבאה מתרבות שונה מאשר בעלה ונעשתה חלק בלתי נפרד ממנו במשך 60 שנה, חלק בלתי נפרד מאותה טראומה איומה ששמה שואה ושרידי שואה. מיזוג גלויות מיוחד במינו.היא הדוברת, בשקט, בנועם, במה שקוראים באנגלית שפת matter of fact, בתיאור מציאות מרה בלא שתטיח בוץ על גורם כלשהו. היא מסתכלת במציאות בגובה העיניים. זהו המצב,לא למטה ולא למעלה.

ומה המצב שלכם חומרית- שאלתי. מגמלאות בחברת "הארגז" ישראל מקבל 1800 שקל. מביטוח לאומי שניהם מקבלים 2200 שקל. "שאלו אותי מביטוח לאומי מה ההכנסה שלנו, ואמרתי את האמת. אז הפסדתי השלמת ההכנסה" ,- היא אומרת בשמץ של בושה וגם בגאווה על גילוי נאות.ומה עם פיצויים מגרמניה. ישראל קבל פעם סכום חד פעמי של 10,000 שקלים. תהיתי כיצד האדם לא זכה בפיצויים לא מגרמניה ולא מן הלשכה לנכים. ישראלה אמרה כי הקרן בודקת את הנושא. שכן כול פרוטה היא משמעותית לזוג הזה. אחת הבעיות הבוערות היא תרופות. התרופות של ישראל עולות הרבה כסף, וביטוח משלים מכסה רק חלק. "עולה לנו מדי חודש 350-400 שקל לתרופות בלבד.ועל זה אנו לא יכולים לוותר בגלל ישראל. נוותר על אוכל ולא על תרופות בשבילו.תודה לאל ולקרן רווחה שיש לנו שלוש פעמים בשבוע מטפלת שדואגת להביא את התרופות והמזון. אנו לא יוצאים מן הבית, רק פעם בשבוע למועדונית ביפו שבאים לקחת אותנו ברכב. זה עולה לנו 300 שקל (כולל אוכל במקום). מה לעשות זהו המצב" - מסכמת רחל את הפרזנטציה שלה, ומוסיפה תודה וברכה על שבכלל באנו להתעניין בבעלה ובה,והפעם אני זוכה לנשיקה ולחיבוק.

באותו רגע חשבתי על השם רחל. רחל אימנו, רחל המשוררת והתקשר לי עם רחל ראובני-דגן. אילו מחבר מֲשלֵי היה מכיר אותה מן הסתם היה משאיר את הכותרת "אשת חיל מי ימצא",וכן חלק מן הטקסט: "בטח בה לב בעלה","גמלתו טוב", ו"תָקָם בעוד לילה","חגרה בעוז מותניה", אבל כול היתר היה משנה שינוי דראסטי. כולל "קמו בניה ויהללוה".הם ערירים אין להם ילדים.

ואין גם לך שום משפחה- אני שואל. "כן, יש לי שני אחים אבל מצבם רע משלי". וילדים שלהם?

"כן יש להם, אבל אתה יודע ,היום לכול אחד בעיות משלו"- ככה במשפט אחד, המציאות במלוא אכזריותה. וכל הזמן ישראל שותק. עיניו, נכון יותר עינו האחת מדברת באלם .כאילו שהוא כבר לא כאן. היא לא רק הדוברת. היא המשענת, היא המקשרת אותו עם העולם, עולם שאבד לו והוא אבד אותו.

אמרי לי, רחל, אילו שאלתי אותך: במצבכם שלכם –יש לך אלה שאיפות? "לא, אין לי שאיפות, אין, אין מקום לשאיפות. יש לי שאיפה להיות איתו ולשמור עליו עד הסוף."

מאת: צבי גיל. אתר המחבר, זרקור<a

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל