אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם פעילות של מחצבות ישראליות ביוש נוגדת את הדין הבין לאומי?


כותב המאמר הנו גיאולוג מחצבים ומתכנן מחצבות, הפועל גם ביו"ש, ונותן שירותי תכנון וגיאולוגיה הן לגופים ישראליים והן לגופים פלסטיניים בתחום הכרייה והחציבה.

לאחרונה הוגשה ע"י עמותת "יש דין" עתירה לבג"צ נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש והמינהל האזרחי ביו"ש ונגד 10 חברות וגופים ישראליים (בג"צ 2164/09), בטענה שמדינת ישראל וגופים מטעמה בוזזים את המשאבים המינראליים של פלסטין ומעבירים אותם לישראל, בניגוד לדין הבינלאומי הנוהג.

אכן, מאז שנת 1970 לערך, פועלות חברות השייכות לישראלים בתחום הכרייה והחציבה ביו"ש, בהיתרים של המינהל האזרחי. כיום קיימות 6 מחצבות פעילות בתחום איו"ש, השייכות לגורמים ישראליים – בין כאלה הרשומים בישראל ובין כאלה שהם תושבים יהודיים המתגוררים ביו"ש.

בעבר היו מחצבות בתפעול יהודי גם בעזה, אך הן נסגרו בסמוך לפינוי הרצועה.

האם אכן מבצעת ישראל "ביזה" (looting) של משאבי הטבע הפלסטיניים תוך רמיסת החוק הבינלאומי?

מוצרי מחצבה בישראל וביו"ש:

המוצר העיקרי המיוצר במחצבות בישראל וביו"ש (המונח "מחצבות" אינו כולל "מכרות" המהווים קטגוריה נפרדת בפקודת המכרות) הנו אגרגטים לבנייה ולסלילה. שימושיהם – חצץ לתעשיית הבטון, האספלט והבלוקים, וכן אבן בלסט למסילות ברזל ואבן לעבודות ימיות.

הייצור השנתי של אגרגטים בישראל עולה, לאורך כול העשור האחרון, על 35,000,000 טון, מהם כ- 7,000,000 טון אגרגטים מיוצרים במחצבות הנמצאות בתחום איו"ש.

מרבית השימושים באגרגטים מחייבים עמידה בדרישות איכות מחמירות (תקן ישראלי ת"י/3). בשל דרישות התקן – עיקר חומר הגלם לייצור אגרגטים הם סלעים דולומיטים קשים מתצורת חצרה (פרט תמר) בנגב,תצורת ורדים ביהודה, ותצורת סכנין בשומרון ובגליל. כל התצורות הנ"ל הנן מתקופת הקנומן העליון.

מוצרי אבן אחרים המיוצרים בעיקר ביו"ש ובכמויות קטנות בלבד בישראל, הם "שיש דקורטיבי" לציפוי חיצוני של מבנים, ריצוף, מטבחים, מצבות, מדרגות וכו'. השיש הדקורטיבי מיוצר בעיקר מסלעי גיר טורוניים.

סיד, מלט, חול לבנייה וחומרים אחרים, מיוצרים מסלעים צעירים יחסית מבחינה גיאולוגית, הנחשפים בעיקר בישראל וחסרים כמעט לחלוטין בתחום איו"ש.

פוטנציאל חומרי הגלם העיקריים במרכז הארץ:

מרבית פוטנציאל האבן המתאימה לכרייה וחציבה בארץ ישראל המרכזית, באזור שבין באר שבע בדרום ועמק יזרעאל בצפון, נמצא בתחום איו"ש (אזור יהודה ושומרון). הגורמים לכך הם גיאולוגיים: אזורי יהודה ושומרון כוללים את מרבית שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל התיכונה, ואילו מדינת ישראל שבתחומי "הקו הירוק" כוללת רק את רגלי ההרים piedmont)). באזור ההררי נחשפים סלעים גיריים ודולומיטים (בעיקר מתצורות קנומניות וטורוניות מן הקרטיקון העליון), המתאימים לייצור מוצרי אבן, ואילו בתחום מדינת ישראל נחשף מסלע צעיר (קרטונים, חרסיות, כורכר, חול) המתאימים לייצור מוצרי כרייה אחרים, אך לא לייצור אגרגטים.

תנועת חומרי מחצבות בין יו"ש לישראל:

צריכת חומרי מחצבה פרופורציונאלית לגודל האוכלוסייה ולרמת החיים. מכיוון שצריכת חומרי מחצבה לנפש בישראל גבוהה מזו שביו"ש (בשל ההבדל ברמת החיים) ובשל האוכלוסייה הגדולה יותר מבחינה מספרית, מדינת ישראל צורכת פי 4 או 5 חומרי מחצבה מאשר יו"ש (הצריכה הכוללת של חומרי מחצבה מכול הסוגים בישראל נאמדת בכ-40,000,000 טון לשנה, ואילו ביו"ש – כ- 8,000,000 טון לשנה). באיו"ש פועלות כ-60 מחצבות , מהן כ-40 מחצבות "שיש" וכ-20 מחצבות אגרגטים, רובן בבעלות פלסטינית וכ-6 מהן בבעלות ישראלית.

מבחינת תפוקה – תפוקת האגרגטים (שהם ,כאמור, המוצר העיקרי מבחינה כמותית) במחצבות איו"ש נאמדת בכ-17 מליון טון לשנה, מהם כ-12,000,000 טון מיוצרים ע"י המחצבות הגדולות שבבעלות ישראלים וכ-5,000,000 טון מיוצרים במחצבות בבעלות ערבית (ע"פ נתונים משנת 1999- השנה האחרונה לגביה קיימים נתונים).

עד "אינטיפדת אל אקצה"(2000) שיווקו המחצבות הערביות את עיקר תפוקתן לישראל, אולם לאחר האינטיפדה הוגבל שיווק חומרי המחצבה מייצור ערבי לישראל, מסיבות ביטחון. כיום עיקר 7,000,000 הטונות של אגרגטים, היוצאים מיו"ש לישראל, מיוצרים במחצבות הישראליות ביו"ש (הנמצאות כולן בשטחי "c"). כ-5 מליון טון הנותרים של תוצרת מחצבות אלה משווקים ביו"ש לצרכי האוכלוסייה המקומית וכן, כשהדבר מתאפשר, לרצועת עזה (בעבר שווקו 3.5 מליון טון אגרגטים לשנה לרצועת עזה).

רוב הייצור של מחצבות ה"שיש" ביו"ש, הן של גושי גלמיים והן של חומר חתוך ומעובד, נמכרים גם כיום לישראל.

מאידך, כל תצרוכת החול לבנייה ובטונים ביו"ש, וכן סיד לבנייה וביטומן לייצור אספלט, משווקים על ידי יצרנים בישראל לצרכנים שביו"ש. היקף ה"יצוא" הישראלי ליו"ש נאמד ב-4 עד 5 מיליון טון לשנה, שעיקרם חול בנייה וצמנט. יצוין כי מבחינת ההיקף הכספי, קיים איזון ביו היצוא והיבוא של חומרי מחצבה ביו"ש, בשל העובדה שמחירי החול והצמנט גבוהים בהרבה ממחירי האגרגט.

תנועת מוצרי המחצבה בין יו"ש לישראל היא דו סטרית, וכמעט מאוזנת מבחינת ההיקף הכספי של שווי הסחורה.

עוד יצוין, שללא המסחר הדו סטרי בין ישראל לאיו"ש, לא ניתן יהיה לקיים תעשיית בנייה, בטונים ואספלטים מודרניות ביו"ש, בשל התלות המלאה בחול , בצמנט, בסיד ובביטומן הישראלי. כמובן שבנייה וסלילה התקיימו ביו"ש מאז ומתמיד, גם לפני 1967. אולם תעשיות אלה היו מסורתיות ושרתו אוכלוסייה קטנה בעלת רמת חיים נמוכה, דבר שהשתנה בצורה דרסטית מאז שנות ה-70.

משקלן של תעשיות הכרייה והחציבה בכלכלה הפלסטינית ביו"ש:

בשנת 1999 (השנה שלפני פרוץ האינטיפדה השנייה), היוותה תעשיית הכרייה, החציבה ומוצרי האבן כ-18% מן התוצר הלאומי הפלסטיני.building a successful palestinian state)מאת rand palestinian state study team, jerrold d).

המחצבות הפלסטיניות ביו"ש קטנות יחסית, ומעסיקות כ-10 עובדים במחצבת שיש אופיינית וכ-25 עובדים במחצבת אגרגטים אופיינית. השכר האופייני לעובד תעשיית הכרייה והחציבה הנו כ- 2000 שקל לעובד לחודש. בסך הכול מועסקים במחצבות הפלסטיניות כ-1000-1500 עובדים.

המחצבות הישראליות ביו"ש גדולות יותר, ורובן מעסיקות בין 50 ל-100 עובדים פלסטיניים באופן ישיר, ועוד עשרות עובדים עקיפים (נהגים, נותני שירותים שונים). נראה כי המחצבות הישראליות מעסיקות גם הן במצטבר כ-1,000 עובדים פלסטיניים, אך שכרם מפוקח ע"י קצין מטה לתעסוקה במינהל האזרחי ואינו נופל משכר המינימום הנהוג בישראל, לרבות תנאים סוציאליים שאינם נהוגים במחצבות הפלסטיניות ביו"ש.

באזורים מסוימים, כמו אזור אל רם , האזור הכפרי שבין בית לחם לחברון ודרום הר חברון, המחצבות מהוות את הגורם החשוב ביותר בכלכלה המקומית. בדרום הר חברון מחצבות ישראליות (מצויות שם 3 כאלה) מהוות את המעסיק הגדול ביותר באזור.

עיקרי הטיעונים של עמותת "יש דין"

לטענת העמותה – פעילות הכרייה והחציבה הישראלית באיו"ש מהווה עבירה על החוק הבינלאומי, במובנים הבאים:

1. כרייה וחציבה המבוצעת ע"י כובש, לצרכים שאינם צבאיים, אסורה ע"פ דיני הכיבוש (אמנת האג הרבעית).

2. אסורה העברה של אוצרות טבע מתחום שטח כבוש לשטחו של הכובש (אמנת האג וכן תוספות מאוחרות הנוגעות לסיני ולעירק).

3. אוצרות הטבע בשטח הכבוש צריכים להיות מנוצלים ע"י האוכלוסייה המקומית לרווחת האוכלוסייה המקומית (המוגנת)

4. הכרייה והחציבה הישראלית ביהודה ושומרון הן הרסניות, בזבזניות, והורסות את המשאבים באופן קבוע – דבר האסור ע"פ החוק הבינלאומי הנוהג

5. הכרייה והחציבה ביו"ש הן בחזקת ביזה.

המשיבים, מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, המינהל האזרחי והמחצבות הישראליות ביו"ש, הגישו כבר את תשובותיהם לעתירה, כל משיבה בנפרד.

הנושא מתברר בבית המשפט העליון והחלטת בית המשפט תשפיע בצורה דרסטית על המשך הפעילות של המחצבות הישראליות ביו"ש ועל הכלכלה הפלסטינית באופן כללי.

האם יש ממש בטענות העמותה ?

אל לי לחוות דעה בנושאים המשפטיים של הסוגיה. אינני מומחה בתחום זה. עם זאת, חלק העתירה המתייחס לשאלות עובדתיות, נראה לי כמופרך על פניו, לאור ההכרות שלי עם הנושא:

1. האם שטחי איו"ש הנם "שטח כבוש"?

אנוואר

אנוואר פשה- שר המלחמה והשליט דה פקטו באימפריה העותמנית – הריבון האחרון?

כיבוש הנו השתלטות בכוח על שטח ריבוני ע"י כוח זר, ואחזקה בשטח זה באמצעות כוח צבאי, תוך מניעה מן הריבון החוקי לשלוט בשטח. שטחי יו"ש אכן מוחזקים בכוח צבאי, לאחר שצה"ל השתלט עליהם ביוני 1967. אולם שטחים אלה לא נלקחו משום "ריבון" חוקי. יהודה ושומרון נכבשו, במלחמת השחרור (1948) ע"י הצבא הירדני והמצרי, עברו לשליטה ירדנית, והוחזקו ע"י ממלכת ירדן, תוך החלת החוק הירדני, במשך 19 שנים. ירדן לא הוכרה מעולם כריבון בשטחים אלה, אף שנתנה זכויות אזרח לתושבים שהיו באזור כבוש זה. מכול מקום, המלך חוסיין ויתר פומבית על כול טענת ריבונות בשטחי איו"ש.

לפני הכיבוש הירדני, נכלל שטח זה בתחום "המדינה הערבית" שהוצעה ב"תכנית החלוקה", אך תכנית החלוקה נדחתה על הסף ע"י התושבים הערביים של ארץ ישראל וע"י כול מדינות ערב, ולא הוקמה "מדינה ערבית" ריבונית כזאת מעולם.

בין שנת 1917 ועד שנת 1948 (41 שנים) נכללו שטחי יהודה ושומרון בתחום הכיבוש הבריטי ולאחר מכן בתחום המנדט שניתן לבריטניה על ארץ ישראל. שוב – יהודה ושומרון, כמו כול ארץ ישראל המערבית, היו בתקופה זאת שטח מנוהל, ללא ריבון . (נוסח המנדט ראה)

הריבון האחרון בשטחי יהודה ושומרון היה השלטון העותומני, ממנו נכבשה ארץ ישראל ע"י הצבא הבריטי, והוא ויתר על הריבונות בארץ ישראל (כמו ביתר שטחי האימפריה) בהסכמי ורסאי בתום מלחמת העולם הראשונה ובהסכמי סייקס פיקו בנוגע לא"י. מאז ועד עתה שטחי יהודה ושומרון הנם ללא ריבון, ועל כן ספק רב אם ניתן לראות בהם "שטח כבוש".

אנוואר פשה- שר המלחמה והשליט דה בצילום: גנרל אלנבי נכנס לירושלים, 1917) פקטו באימפריה העותמנית – הריבון האחרון?

2. האם מתקיימת העברה של אוצרות טבע מן השטח הכבוש לשטחו של הכובש?

כן, אבל: כפי שהוסבר לעיל, כ-40% מן התפוקה הכוללת של המחצבות הישראליות ביו"ש, נצרך בתחומי איו"ש ועזה (בשנים כתיקונן). יש מחצבות ביו"ש (כגון מחצבת אשכולות ומחצבת כוכב השחר), שרוב תפוקתן מופנית ליו"ש ורצועת עזה. לכן, ההאשמה כאילו המחצבות הישראליות ביו"ש "גוזלות" את המשאבים הפלסטיניים ומעבירות אותם לישראל – אינה משקפת, לכול הפחות, את כל האמת. יש לזכור גם, שיתר 60 האחוזים מן התפוקה הכוללת של המחצבות הנ"ל, מועברת לישראל במסגרת סחר דו צדדי בחומרי גלם. "משאבים ישראליים" מועברים ליו"ש בה במידה שמוצרי מחצבה מתחום איו"ש מועברים לישראל.

3. מרבית מוצרי המחצבה באיו"ש מיוצרים ע"י אוכלוסייה מקומית, לרווחת האוכלוסייה המקומית, בניגוד לטענת העותרת:

בתחום איו"ש כ-60 מחצבות, מהן כ-20 מחצבות אגרגטים. רק 6 מתוכן בבעלות ישראלים. שתים מן המחצבות, כולל המחצבה הגדולה ביותר מבחינת תפוקה ביו"ש, שייכות לישובים יהודיים ביו"ש, ולא לחברות ישראליות. התושבים היהודיים ביו"ש הוכרו כבר ע"י בית המשפט העליון כ"אוכלוסייה מקומית". על כן, ודאי לא כל המחצבות ה"ישראליות" הן אכן כאלה.

מרבית העובדים במחצבות ה"ישראליות" הם פלסטינים (לפחות 85% מן המועסקים הישירים). על אף טענות שונות שהושמעו לא אחת כנגד תנאי ההעסקה של פלסטינים ע"י חברות ישראליות (למשל), השכר המשולם לעובדים הערביים במחצבות אלה עולה בהרבה על השכר המשולם במחצבות הערביות ביו"ש. (ע"פ נתוני חלק מן המחצבות – פי 3).

בדרום הר חברון מהוות המחצבות הישראליות את המעסיק העיקרי של האוכלוסייה ואת מקור ההכנסה העיקרי.

בנוסף – המחצבות הישראליות (בשונה ממחצבות פלסטיניות) משלמות למינהל האזרחי "תמלוג חציבה" המגיע כיום לכ-2.5 שקל לטון. התמלוג מועבר ע"י המינהל האזרחי לרשות הפלסטינית, ומהווה מקור הכנסה חשוב לרשות.

על כן ניתן לקבוע בניגוד לאמור בעתירה, כי המחצבות ביו"ש מופעלות, ברובן הגדול, ע"י אוכלוסייה מקומית, לרווחת האוכלוסייה המקומית. גם המחצבות השייכות לחברות ישראליות ולא לאוכלוסייה מקומית (גם אם היא יהודית) – הן מרכיב חשוב ברווחת האוכלוסייה המקומית.

4. הכרייה והחציבה בשטחי "c", המנוהלים ע"י הממשל האזרחי, מפוקחת באופן קפדני , היא חסכונית מבחינת רזרבות ופגיעתן הסביבתית מעטה יחסית למחצבות פלסטיניות.

כל המחצבות ה"ישראליות" ביו"ש הוקמו על סמך תכניות בניין עיר מפורטות, הכוללות בין היתר סקרים גיאולוגיים מפורטים ותסקירי השפעה על הסביבה. רשויות התכנון ביו"ש מקפידות מאוד על תכניות חציבה, המנצלות באופן החסכוני ביותר את רזרבת חומר הגלם המוקצית להן, עד כדי כך שבמקרים בהן חשבו רשויות אלה כי היזמים מבקשים שטח גדול מדי יחסית לתפוקה המתוכננת ולרזרבה שנמצאה בסקר הגיאולוגי, קוצצו התכניות והוקצה ליזם שטח קטן בהרבה מן המבוקש. קיימת הקפדה על כך, שהתכנון של מחצבה יאפשר ניצול בלתי מופרע של שטחי אותו מרבץ גיאולוגי אשר לא הוקצו למחצבת היזם. כמו כן, נדרש מן היזם לתכנן את החציבה באופן שיאפשר שימוש חוזר בקרקע בגמר החציבה. קיים פיקוח הדוק על העמידה בתנאי רשיון החציבה וקיים פיקוח הדוק על העמידה בהתניות הסביבתיות. מחצבה ישראלית, אשר פעלה ליד דהיישה, נסגרה (הרבה לפני הסכמי אוסלו), על רקע פגיעה סביבתית חמורה בתושבי דהיישה. לכן, האמירה כאילו מחצבות ישראליות מנצלות את אוצרות הטבע ה"פלסטיניים" באופן בזבזני והרסני אין לה על מה להסתמך והיא סותרת את המצב העובדתי.

5.בניגוד לטענת "יש דין" המחצבות הישראליות ביו"ש אינן פועלות על סמך חוקי הכיבוש (אמנת האג) אלא על סמך הסכמי אוסלו:

הסכמי אוסלו, שנערכו בין ממשלת ישראל לבין הנהגת אש"פ, ושבעקבותיהם הוקמה הרשות הפלסטינית, עוסקים באופן ספציפי בנושא המחצבות ביו"ש.

ע"פ הסכמים אלה, הועברה האחריות למחצבות בשטחי aו-b לידי הרשות הפלסטינית. לעומת זאת, נאמר בהסכמים אלה במפורש, שהאחריות למחצבות בתחום שטח c תיוותר בידי המינהל האזרחי.

לכן, אין לבחון יותר את נושא המחצבות ביו"ש ע"פ דיני הכיבוש ואמנת האג, אלא לאור המוסכם ע"י שני הצדדים, בהסכמי אוסלו.

לאור האמור לעיל, בנוסף על הטיעונים המשפטיים אותם יבחן בית המשפט העליון, נראה כי עתירת "יש דין" בנושא המחצבות הישראליות באיו"ש אינה נובעת מדאגה אמיתית לתושבים הפלסטיניים.

להיפך – אם תתקבל העתירה, אינטרסים פלסטיניים חשובים ינזקו, ומצב האוכלוסייה המקומית יורע.

אך מכיוון שהאינטרס של העמותה אינו טובת ורווחת האוכלוסייה הפלסטינית, אלא ניגוח פוליטי של ישראל ושל צה"ל – אין היא בוחלת בהצגת טיעונים שהם חצאי אמיתות ואף טיעונים שאינם אמת כלל – ובלבד שיפגעו אינטרסים ישראליים.

תוצאת הדיון בעתירה יכולה להיות אחת משתיים: או שהעתירה תתקבל והחציבה הישראלית והיהודית ביו"ש תיפסק, תוך פגיעה חמורה בתעסוקה ובכלכלה הפלסטינית ותוך הפסקת הסחר הדו סטרי בחומרי חציבה – או שהעתירה תידחה, דבר שייתן דחיפה מחודשת להקמת מחצבות בבעלות ישראלית/יהודית ביו"ש.

בכול מקרה – יפגע, קודם כול, האינטרס של האוכלוסייה הפלסטינית.

אגודת "יש דין" אכן מוכנה להילחם "עד החייל (או האינטרס) הפלסטיני האחרון".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמעון גילר