אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תיק תפור / יחיאל גוטמן סיפור שלא היה ולא נברא


תיק תפור / יחיאל גוטמן . הוצאת ידיעות אחרונות
תיק תפור / יחיאל גוטמן . הוצאת ידיעות אחרונות

בחיים לא פעם מתרחשים דברים שאם מי שהוא היה כותב עליהם ספר אף אחד לא היה מאמין לו. על מנת לחסוך וויכוחים מיותרים בשאלות "כן קרה", "לא קרה", "מאיפה אתה יודע" ועוד כהנה וכהנה, סופרים נוהגים להכניס לספרים שהם כותבים את המשפט "כל קשר בין הדמויות המתוארות בספר לבין אנשים חיים הוא מקרי לחלוטין", או "כל נסיון לזהות את הארועים המתוארים עם ארועי אמת או עם המציאות הוא על אחריותו של הקורא בלבד". משפטים כאלה, או משפטים בנוסח דומה, מופיעים דרך קבע בכל ספר שאיננו non fiction כמו ספרי היסטוריה או ביוגרפיות, ספרים שמלכתחילה אמורים לתאר את המציאות.

"תיק תפור", ספרו של יחיאל גוטמן שהופיע לא מכבר על הדוכנים הוא, כפי שהמחבר מגדיר אותו, סיפור שלא היה ולא נברא. הספר הוא מותחן פוליטי המתאר סדרת אירועים שלא התרחשו. הספר מרתק ואני ממליץ בכל לב לכל אחד ממשתתפי הפורום לקרוא את הספר וכן להמליץ עליו בפני חבריו. יש הרבה מה ללמוד ממה שלא קרה . . .

קראתי את הספר בעניין רב, ולמרות שמבחינה ספרותית טהורה קראתי כבר יצירות יותר מוצלחות, נהניתי מכל שורה. אינני בטוח ש"הנאה" היא מונח הולם לתאור מה שחשתי למקרא ההתרחשויות המתוארות. עצב על כך שאלה הם פני הדברים הוא ביטוי יותר קולע לתאר את מה שהרגשתי.

לאורך כל מהלך קריאת הספר ליוותה אותי הרגשה עמומה של déjà vu, שאין בדברים משום חידוש ושכבר ראיתי אותם מקודם. עם הגיעי לסוף הספר, לסצינת הסיום המפתיעה, נפל לי האסימון. נזכרתי. אלה דברים שאני בעצמי כתבתי!

באישון לילה זינקתי ממיטתי, הדלקתי את המחשב וישבתי לחפש בארכיון שלי. ואכן צדקתי. מאמר ראשון על הנושא, "טרוף מערכות" התפרסם ב 5 במאי, 2008 והיווה את "יריית הפתיחה". בעקבותיו התפרסמו מאמרים נוספים: "מזוז נגד פרידמן - בסיבוב הזה ניצחון בנקודות", 10 ביולי, 2008, "הרהורי כפירה - פרשיות אולמרט בלי התלהמות", 15 ביולי, 2008,"פרידמן נגד המערכת – סוף עגום ליוזמה ברוכה", 5 באוגוסט, 2008, ו"למי, למי יש יותר סמכות", 4 בספטמבר, 2008. איזה מזל שהספר יצא לאור רק עכשיו. עוד היו מאשימים אותי בפלגיאט.

ספרו של גוטמן, הסיפור שלא היה ולא נברא, מסתיים ב happy end – ה"טובים" יוצאים כשידם על העליונה וה"רעים" יורדים מהבמה בבושת פנים ועטויי כלימה. אבל זה קורה רק בסיפורים לילדים,

המציאות, עליה אני כתבתי היא שונה, שם הדברים נגמרים אחרת. במציאות ה"רעים" יוצאים מהעסק לגמרי לא רע. אף אחד לא מפוטר ממשרתו, שלא לדבר על כך שאף אחד לא מועמד לדין. אדרבא, חלק מהם אפילו מקודם בתפקידו. יתרה מזאת, מאמציהם של ה"רעים" מוכתרים בהצלחה. המטרה העיקרית של כל התרגיל – סילוקו של פרידמן ממשרד המשפטים, הושגה.

למפח נפשם של ה"רעים", "הצלחתם" איננה שלמה. אפשר אפילו לאמר שזה היה נצחון פירוס, כי מחליפו של פרידמן במשרד המשפטים, יעקב נאמן, הוא גלולה לא פחות מרה אותה על הממסד המשפטי לבלוע.

כל כך הרבה עמל הם השקיעו, את כל המדינה הם שיגעו, לטלטלת הסחרור של מערכת בחירות מיותרת הם גרמו, ומה יצא להם מזה? משהתפזר העשן ונדמו קולות הצהלה, הם מצאו "לקוח וותיק" על כיסאו של פרידמן. הם קיוו למרידור, הם הציעו את בגין ובסופו של דבר נחת עליהם נאמן.

"לא לזה ציפינו" הם אומרים, ובצדק :

הקול קול נאמן, אבל הידיים . . . ידיו של פרידמן?

כי פרידמן זה פרידמן

מה יש לדבר,

אבל נאמן עבורנו גרוע יותר.

ובחזרה למציאות שאיננה קיימת, זאת המתוארת ע"י יחיאל גוטמן. העיתון "ידיעות אחרונות" מה 1 באוגוסט 2008, מספר לקוראיו על מצבה של החקירה המתנהלת נגד ראש הממשלה, אולמרט. "הכל סגור", כך נאמר בידיעה, "בידי החוקרים יש מספיק ראיות כדי להגיש תביעה עד ה 1 בספטמבר" (בידיעה לא נאמר ספטמבר של איזו שנה, אבל אין זה משנה לצורך הדיון כאן). אנחנו נמצאים כבר באפריל 2009, למעלה מ 8 חודשים מהמועד בו התביעה היתה אמורה להיות מוגשת. מזוז אומנם הודיע לפני מספר שבועות לאולמרט שהוא עומד להגיש נגדו תביעה, אבל זה עדיין לא קרה. מזוז נמנע מלנקוב במועד בו תוגש אותה תביעה. נו טוב, אפשר להבין אותם. הרי אי אפשר לנהל חקירה עם שעון סטופר . . .

משהוסר האיום הפרידמני, העמדתו לדין של אולמרט איבדה מדחיפותה. יתרה מזאת, עם חילופי השלטון הסמכות למנות או להדיח את שר המשפטים איננה מצויה יותר בידיו של אולמרט ואין כל צורך למהר. סביר להניח שבמוקדם או במאוחר את שעון הסטופר יחליף שעון שעמד מלכת . . . .

סיפורו של גוטמן, הסיפור שלא היה ולא נברא, הסתיים, אבל החיים ממשיכים, ובחיים, כפי שאמרנו בתחילת המאמר, ממשיכים להתרחש דברים שאף אחד לא מאמין שהם קרו כאשר כותבים עליהם ספר. סיפור הפרידה של פרידמן הוא עוד סיפור מהקטגוריה הזאת.

מבצע סילוקו של פרידמן ממשרד המשפטים התגלה בדיעבד כמשימה יותר מורכבת ממה שנראה היה בהתחלה ליוזמיו. לכאורה זה היה צריך ללכת צ'יק צ'ק. מאלצים את ראש הממשלה להתפטר, בעיקבות התפטרותו של ראש הממשלה הממשלה כולה מתפטרת, בעיקבות התפטרות הממשלה מורכבת ממשלה חדשה, ממשלה חדשה שהיא למעשה הממשלה הישנה ב"תיקונים קלים" – ראש ממשלה חדש, שר משפטים חדש - ופרידמן היה כלא היה. ברוך שפטרנו מעונשו של זה. נשמע פשוט, לא? כדי שלא תהיינה הפתעות של הרגע האחרון, מוודאים שברק (אהוד ולא אהרון) יודיע אולטימטיבית שבממשלה החדשה-ישנה, שתוקם אחרי התפטרותו של ראש הממשלה, מפלגת העבודה תדרוש לעצמה את תיק המשפטים. אחזור לנקודה הזאת להלן.

אבל קרה הבלתי צפוי. המבצע עלה על שירטון. יוזמי המבצע שכחו על קיומו של החוק של התוצאות להן לא התכוונת (the law of unintended consequences), חוק שכמעט תמיד משבש אפילו את התיכנון הקפדני ביותר, ו"אכלו" אותה. אולמרט לא "שיתף פעולה", בחר בהתבצרות במקום בנבצרות, וסרב לפנות את משרד ראש הממשלה. פרידמן נותר על כנו והמימסד המשפטי חשך עליו עולמו. המימסד המשפטי מצא עצמו במצב של אדם ההולך לרופא שיניים על מנת לעשות סתימה ומגלה למגינת ליבו שהפתרון היחיד לבעייתו הוא טיפול שורש.

בהעדר נבצרות הדרך האלטרנטיבית להחלפת הממשלה בממשלה אחרת, ממשלה ללא פרידמן, היא בחירות חדשות. בחירות זה דבר שאתה יודע איך אתה נכנס אליו אבל אתה אף פעם לא יודע איך תצא ממנו. ובאמת, הבחירות הביאו לשידוד מערכות במערך הפוליטי של המדינה. מפלגת הגימלאים, שהיתה המשען העיקרי שאיפשר למפלגתו של אולמרט לשלוט, נמחקה מהמפה, מפלגת העבודה הפכה לבלתי רלוונטית ככוח פוליטי, ועל "קדימה", למרות שהצליחה לשמור על כוחה, נגזרו ארבע שנות אופוזיציה (בהנחה שיהיה להם "אוויר" להמתין תקופה כל כך ארוכה). מנגד, דרך כוכבו של ליברמן שהפך להיות כוח מרכזי בפוליטיקה הישראלית. התוצאה הטובה ביותר שהתקבלה מהבחירות היתה כמובן הפיכתה של מרץ להיסטוריה, אבל זה באמת לא שייך לסיפור כאן.

בין ליברמן לבין הממסד המשפטי, כפי שזכור לכולנו, מתנהל "רומן" ארוך, רומן בהמשכים שכבר מלאו לו כמעט עשר שנים. אין זה מפליא לפיכך שבמהלך המו"מ להרכבת הממשלה החדשה, ליברמן דרש מנתניהו את משרד המשפטים. הוא לא התעקש על קבלת התיק לעצמו או לשר אחר ממפלגתו. מנקודת מבטו של ליברמן, השארת פרידמן בתפקיד היתה "עונש" מספיק לממסד המישפטי. לנתניהו, שגם הוא לא רווה נחת ממגעיו עם הממסד המשפטי בעבר, לא היתה שום סיבה לסרב לדרישתו של ליברמן, וכמו שאומרים, "עשינו עסק" - done deal. הממסד המשפטי נאלץ להתבונן בעיניים כלות איך "השקעתו" יורדת לטימיון, ולהתכונן לארבע שנות פרידמן נוספות. כאמור במגילה "נפל פחד פרידמן עליהם".

אז איך קרה בכל זאת שפרידמן נותר בחוץ? הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. הגואל התורן היה ברק (אהוד ולא אהרון), האיש שציבור הבוחרים שלח אותו לארבע שנות גלות של אי-רלוונטיות. מעבר לאמביציה בלתי מרוסנת של ברק לכהן כשר, ה"כבוד" של להיות כינור שני באופוזיציה לא כל כך נראה לו. נתניהו, שחיפש בנרות תוספת קטנה על מנת להרחיב את הבסיס הפרלמנטרי של הקואליציה, לא התקשה למצוא שפה משותפת עם ברק.

וכאן אנחנו חוזרים לסיפור על דרישותיה המשפטיות של מפלגת העבודה. לברק אין שום רקע או הבנה בנושאי חוק ומשפט. יתרה מזאת הוא מעולם לא גילה עניין בתחום הזה. כאשר ברק היה ראש הממשלה הוא ראה את משרד המשפטים כ"ארץ גזירה" אליה הוא שלח את ביילין, שגם לו לא היה שום רקע או הבנה בנושאי חוק ומשפט, כדי שזה האחרון לא יסתובב לו בין הרגליים בנושאי חוץ. אז מה פתאום הוא מייחס חשיבות כזאת לנושא? מדוע איכפת לו מי יהיה שר המשפטים? יש לכך תשובה. ברק (אהוד ולא אהרון) הוא המועמד "האידיאלי" לכהן כשר בממשלה מנקודת מבטו של הממסד המשפטי. לברק אין צורך להזכיר שתיקי חקירה שנסגרו בעבר יכולים להפתח מחדש ולהוסיף, תוך קריצת עין לכיוון החקירה נגד ליברמן, שתמיד אפשר לגלות "הוכחות חדשות" שתצדקנה את פתיחתם מחדש של התיקים. האיש נושא קופת שרצים מכובדת שלאחרונה התווספה אליה גם רעייתו. על ברק אפשר לסמוך שהוא "יבין" את הסכנה הנשקפת לשלטון החוק ("שלטון החוק" – קרי שלטון השופט) מאנשים כמו פרידמן.

כצפוי, ברק נטל על עצמו את המשימה. דא עקא, תאוות השררה שלו וכן הפיחות שחל במעמדה של מפלגתו צמצמו במידה רבה את יכולתו של ברק להציב תנאים ולהכתיב לנתניהו מי יהיה ומי לא יהיה שר. נתניהו שכנראה ציפה ל"תרגיל" כזה, היה מוכן. כשהנושא עלה הוא הראה שכושר התיכמון שלו השתפר בהשוואה לסיבוב הקודם, הוא לא התעקש על פרידמן, אבל במקום לבחור מבין המועמדים המועדפים על הממסד המשפטי והתקשורת, שלף את נאמן. לא היה לו כל קושי להשיג את הסכמתו של ליברמן.

נכון לעכשיו המצב הוא תיק"ו, כשהממסד המשפטי מלקק את פצעיו וממתין בחרדה לנאמן. בינתיים תשומת הלב מופנית אל ליברמן והחקירה שלא תסתיים לעולם. בהקשר הזה כדאי להעלות נשכחות מהעבר.

גם הפעם מדובר בסיפור שלא היה ולא נברא, נסיון להדחה של ראש ממשלה מכהן באמצעות עלילה משפטית. השנה היא שנת 1996, בנימין נתניהו גבר זה עתה על פרס ונבחר לראשות הממשלה על חודו של קול. האליטות שנולדו לשלטון מסרבות להשלים עם גזר דינו של הבוחר ופותחות מיד במאמץ לסובב את הגלגל לאחור. נתניהו "זוכה" למסע רצח אופי חסר תקדים בתקשורת, וכחלק מהמאמץ לדלגיטימציה של ממשל נתניהו צצה פרשת "בר-און חברון", פרשה שבדיעבד התגלתה כבועת סבון תקשורתית. כל ההתייחסויות לאותה פרשה בעיתונות היום יוצרות את הרושם שנגד נתניהו הוגשה תביעה ושהוא הורשע, ושבכל מקרה אין צל של ספק באשמתו. עד היום אני שומע מפי רבים ממכרי "נתניהו גנב", " נתניהו מעל", "נתניהו שיקר", ועוד כהנה וכהנה. פעם אחר פעם, כשאני מנסה לקבל תשובה חד משמעית מי מה ומתי, הם מתחילים לגמגם "כולם יודעים", עד שלבסוף, כשגם את עצמם הם לא מצליחים לשכנע, הם שולפים את תשובת המחץ "זה היה כתוב בכל העיתונים".

אסתפק בשתי אפיזודות מאותה תקופה.

התנהלו חקירות אינטנסיביות של ראש הממשלה ומקורביו עם אזהרה ובלי אזהרה, חקירות בהן נטלו חלק מיטב השרלוקים של משטרת ישראל. בערך ששה או שבעה חודשים אחרי שהחקירה החלה, התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר בו נאמר "הסתיים החלק הראשון בחקירתו של נתניהו. בשלב זה לא נמצאו כל ראיות נגד ראש הממשלה. בשלב הבא החוקרים יגשו לגבש הוכחות . . ." אינני ערב לדיוק בניסוח כי אני מצטט מהזיכרון, אבל המלים "לא נמצאו כל ראיות" וה"חוקרים יגשו לגבש הוכחות" חקוקות היטב בזכרוני. למיטב הבנתי אם לא מוצאים ראיות נגד חשוד החקירה מסתיימת וסוגרים את התיק. ככה זה בכל מדינה נורמלית. לא בישראל. בישראל, את מה שלא מוצאים מנסים ל"גבש". לא צריך פרשנות מיוחדת על מנת להבין את משמעות המונח "גיבוש" בהקשר הזה. סביר להניח שחוקריו של ליברמן עוברים בימים אלה "סדרת גיבוש".

האפיזודה השניה התרחשה זמן קצר אחרי שנתניהו הפסיד בבחירות של 1999, והחליט לפרוש זמנית מהחיים הפוליטיים. חוקרי המשטרה שעדיין לא נרגעו מכישלון הגיבוש, המשיכו ל"חפש" אותו ובמסגרת החיפושים פשטו על ביתו על מנת לאתר מתנות שנתנו למדינה ושהוא גנב אותן כביכול. הפשיטה בוצעה לאור הזרקורים וזכתה לכיסוי טלוויזיוני מלא בשעות השיא בצפיה. כמובן שלא מצאו שום דבר, אבל מה היה בפיו של חוקר המשטרה שניהל את הפשיטה בתשובה לשאלות העיתונאים? "יש הוכחות שהיו כוונות לגנוב". זאת תשובה שמתאימה לאינספקטור קלוזו.

מפכ"ל המשטרה באותה תקופה, רב ניצב וילק, הופיע במסיבת עיתונאים במהלך אותה פשיטה והצהיר חגיגית "יש לנו הוכחות מוצקות נגד ראש הממשלה לשעבר". מפכ"ל המשטרה איננו בהכרח בעל השכלה משפטית, אבל חזקה על אדם במעמדו שידע את ההבדל בין "הוכחות לכאורה", "הוכחות" סתם ו"הוכחות מוצקות". מאחר ובסופו של דבר הסיפור כולו התגלה כעוד בועת סבון במסגרת מאמצי הגיבוש, ברור שניצב וילק "לא דייק" כשהוא אמר את הדברים האלה (זה בלשון המעטה). אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו לשקר לציבור במצח נחושה בנסיבות כאלה, מה זה אומר על פיקודיו?

אני משאיר לקוראים להסיק לבד את ההשלכות על חקירתו של ליברמן בימים אלה.

לסיום, יחיאל גוטמן הוא עורך דין המעורה בחיי המשפט בארץ, וככזה יש לו גישה למקורות מידע שאינם עומדים לרשותו של כל אדם. הוא מכיר לכן מקרוב את העובדות שלא התרחשו ואת המציאות שלא קיימת עליהם הוא כותב בספרו. המקורות היחידים שעומדים לרשותי, לעומת זאת, הם מה שמתפרסם בתקשורת וההדלפות המגמתיות מהפרקליטות וממשרד היועץ המשפטי. אולי אני הוא זה שצריך היה לכתוב ספר בדיוני על הנושא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר