אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חולי נפש - לא מה שחשבתם


התמונה של צביאל רופא

התלבטתי רבות אם לקרוא למאמר זה: "נפגעי נפש - לא מה שחשבתם" או "חולי נפש - לא מה שחשבתם". על הסיבה שבגינה בחרתי במינוח הקשה והבוטה יותר אפשר לעמוד בתחילת הראיון עם דוב אלבוים ב"חוצה ישראל" בערוץ 10 (2002).

 

החולי

במהלך השירות הסדיר וכתוצאה מלחציו נתקפתי בדיכאון עמוק לראשונה בחיי. במשך שבועות אחדים הייתי נתון בסבל עז: חרדות קשות, עצבות תהומית, חוסר יכולת לישון ולהחזיר את שעות השינה, ייאוש מוחלט, תחושות חוסר אונים וחוסר ישע. את כל זאת ניסיתי בכל כוחי להסתיר מסביבתי. המצב הלך והחמיר ללא כל יכולת לעצרו. הדיכאון הפך לעמוק באופן בלתי נסבל ולווה במחשבות אובדניות. בעיצומו של אקט אובדני, כשהנשק כבר היה דרוך ומכוון לרקתי, נכנסו חבריי לאוהל. נשארתי בחיים רק משום שהפריעו לי לממש את תוכניתי. בסופו של דבר, אושפזתי וטופלתי בעזרת תרופות ועל ידי טיפול בנזעי חשמל.

ההתקף הראשון חלף, החולי ירד למחתרת, אך לא לעולמים. הוא שב והרים את ראשו המכוער כשנה אחר כך. בימים ההם לא הבנתי עדיין שלמעשה אני חולה במחלת נפש ששמה מאניה דפרסיה, ולכן לא התגוננתי מולה. במחלה זו מופר האיזון הרגשי וישנה נטייה לפתח מצבי רוח קיצוניים לכיוון דיכאון כבד או לכיוון מאניה קיצונית ('היי' בשפת הדיבור) שהולכים ומחמירים אם לא מקבלים עזרה רפואית.

לא ידעתי אז שההתקפים הקשים יחזרו. גם לא העליתי בדעתי שכל חיי יעברו עליי בצל המחלה. תארו לעצמכם שלוש גיגיות. באחת מלט סמיך וכבד, בשנייה דבש, ובשלישית מים. נניח שחובטים בכל גיגית בעוצמה שווה, מה יקרה? המלט בקושי ינוע, הדבש יתנדנד קלות אך לא יישפך מהגיגית, בעוד שהמים יתנודדו מעלה ומטה ואף יישפכו החוצה. ובנמשל, ישנם אנשים שלא יחוו תנודות רגשיות משמעותיות תחת לחצים, ישנם כאלה שיחוו תנודות לא קיצוניות, בעוד הלוקים במחלה ייקלעו לתנודות רגשיות עזות עם השלכות בעייתיות.

("ישר ללב" ראיון בערוץ 2)

האשפוז

יש אשפוז מרצון ויש אשפוז כפוי. את האווירה הטראומטית במחלקה הסגורה בבית החולים הידוע ביותר לשמצה במדינת ישראל אשר בו אושפזתי בכפייה בשלהי 1978 תיארתי כך:

" ... בין כתליו של מוסד זה, הכימיקלים שהעריתי לתוכי, הביאוני לשינה כבדה, אפלה, וחסרת חלום (לפחות לא כזה שניתן להיזכר בו).

והנה מנסים שני "אחים" נוקשים להעירני בין השעה השישית לשעה השביעית של הבוקר. ורציתי באמת ובתמים לקום בכל מאודי, כי נפלה עלי אימתם, כי היו צועקין עלי, ומושכין וסוחבין את ידי ורגלי, ומכאיבין לי לא מעט, עם כל מגע של ידיהם הקשות והפעלתניות. (בתל-השומר - "בביתן" חוויתי מסג' ענוג בהשוואה אליהם.) אך לא יכולתי להניע אף איבר מאיברי.

והייתי נותן כל הון שבעולם על מנת להיפטר מעונשם של צמד הברנשים הגסים ההוא. כאשר פקחתי עיני הטרוטות חשתי שראשי מסתובב עלי כגלגל ענק. בעצם, אולי לא הייתה זו הגולגולת שהתגלגלה, אלא כל המחלקה הזנוחה ההיא הייתה סובבת סביבי על החולים שבה, ועל צמד הקלגסים ההוא, ועל המיטות שכבר היו ריקות, ועל האחרון האחרון ולא חביב, הלא הוא הכיור.

הלה - היה תקוע בקיר על צמד ברזיו, והיו אלו מטפטפים בעוז - כטפטוף סיני חדגוני המוציא מן הדעת. ומדוע יצא קצפי על אותם דוממים בדמות כיור וברז? פשוט, מפני שאותם שני טרוריסטים בדמות אחים, הקימוני בכוח ממיטתי, ואני, שראיתי את העולם סובב, ואת הארץ מתמוטטת לפני, וקבס ממלא גרוני, זעקתי שלא יעזבוני, כי אני נופל... נופל... נופל..., והם התרחקו ממני כדי שתי פסיעות - ואחר עזבוני, ומיד צנחתי כאבן ונפלתי שם, ממש כמו ממטוס באמצע הלילה.

ואם ניחשתם שדפקתי בקול רעש גדול את ראשי בכיור, הרי ניחשתם נכונה! (לא צריכים להיות כה דרמטיים, הרי הזכרתי את הכיור האומלל אך לפני חמש שורות) באותו רגע הזרוע כאב חד לא ידעתי מה אירע, אם התנפץ הראש, או הכיור - או ששניהם ניפצו איש את רעהו. ברם, לעתים יקרה שדווקא האפשרות שלא מניתי בחשבון, היא המתקיימת. מפני שלמזלם של כל הנוגעים בדבר, לא רוצץ ראשי אל הכיור, ואף לא התנפץ זה האחרון מעוצמת החבטה שהוטחה בו על ידי הראש".

("הקרב על השפיות(1998)")

הטיפול הפסיכולוגי - פסיכותרפיה

הפסיכותרפיה היא כלי עבודה חזק ויעיל שבאמצעותו אפשר לבצע שינויים מרחיקי לכת במוחו של המטופל, אפילו עד כדי צמצום משמעותי של הסיכויים לקבלת התקפים נוספים (כמעט הבראה ממחלת נפש). הציבור סובר בטעות שטיפול הפסיכולוגי מתמצא ב"שיחות". זו אכן אמת אך לא כל האמת. למעשה, הפסיכותרפיה מהסוג הפסיכו-דינאמי, שהיא הנפוצה ביותר בישראל, שואפת ליצור בחדר הטיפול מערכת יחסים מורכבת והדוקה אשר ממנפת את היכולת ליצור סדרה של חוויות יזומות ומשמעותיות (רובן באמת באמצעות דיבור, אך לא רק באמצעותו) המשפיעות רבות על מוחו של המטופל. במלים אחרות, בדרך כלל הטיפול מנסה לבצע שינויים מסוימים ומוגדרים באישיותו של המטופל במטרה להביא להתבגרותו ולחזק באופן משמעותי את החלקים באישיות שהינם פחות מפותחים ויותר מועדים לפורענות.

הבעיה היא שטיפולים אלה הם גם יקרים מאוד (מאות שקלים לפגישה), גם ממושכים מאוד (שנים אחדות לפחות), וגם בדרך כלל גורמים לסבל ממושך, בייחוד בקרב המטופלים שהם נפגעי הנפש. שהרי אם המטופל מתאים לפסיכותרפיה, אז ככל שהחולי עמוק יותר, מן הסתם על המטפל לבצע שינויים רחבים יותר ועמוקים יותר באישיותו. וכך, בדיוק כמו בניתוחים פיזיים גם הטיפול הנפשי יהיה אינטנסיבי, חודרני ואף מסוכן לעתים. (למשל, קיימת סכנה להיכנס זמנית לדיכאון ובמקרים נדירים גם לניסיונות אובדניים).

(ראה גם: "פסיכותרפיה - היכן התרמית?" (אימגו)

התרופות הפסיכיאטריות

העומס שיצר החולי עלי, והאשפוזים הטראומטיים שחוויתי לא היו הסוף למצוקותיי. כי בשלב מסוים, כאשר התחלתי להכיר במצבי העגום - אדם שחלה במחלת נפש - הבנתי שכחלק מהתמודדות הכוללת עלי ליטול תרופות פסיכיאטריות אם אני מבקש לצמצם את נזקי המחלה. לא ידעתי עד כמה התרופות עצמן, מצד אחד אכן מחלישות את עוצמות החולי, אך מצד שני יוצרות תופעות לוואי המכבידות על החיים.

הנחיצות ליטול תרופות פסיכיאטריות בקביעות בקרב רוב המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות, היא ברורה. התרופות הן כקסדה כבדה, מסורבלת ומאוד לא נוחה שיש להשתמש בה אם מבקשים לצמצם נזקים בעת תאונה. המתמודדים מחליטים בשלב כלשהו של חוליים לשתף פעולה ולקחת תרופות, אך המוקש הגדול צץ כאשר מפסיקים את השימוש בהן. כי "הסרת הקסדה" יוצרת אפקט זמני של הקלה, אך במוקדם או במאוחר עלול להופיע התקף בעל עוצמה שהגוף אינו מסוגל להתמודד עימו בלי הגנה תרופתית, באין ביו-כימיה תומכת.

התרופות הפסיכיאטריות נחוצות ואף חיוניות לרבבות חולים בישראל. בלעדיהן מן הסתם אלפי אנשים היו מגיעים לחוסר איזון ביו-כימי וחלק גדול מהם היו מתאשפזים בבתי החולים לחולי נפש. אך מנגד, אותן תרופות עצמן גורמות לרבים מהמתמודדים לתופעות לוואי לא קלות המכבידות עליהם ואף מביאות לירידה רבה באיכות חייהם. למשל, הפרשה של חומרים לא רצויים מבלוטות שונות (כגון עליה ברמת הפרולקטין), עייפות במשך כל שעות הערנות, אי שקט, חוסר ריכוז, הפרעות בשינה, סכנת סכרת, סכנה של אי סדירות בפעימות הלב ועוד כהנה וכהנה.

(ראה גם: "טיפול תרופתי - לבחור בין הרע לבין הרע עוד יותר")

המשפחה

פעמים רבות נוצרים מתחים לא קלים בין המתמודד לבין משפחת המוצא שלו. לא תמיד המשפחה מבינה, מעכלת, מפנימה ומסוגלת להתמודד עם הופעתו של החולי הנפשי ועם תופעותיו. אחת הבעיות שנוצרות בתווך המשפחתי היא כאשר המתמודד מכחיש את בעייתו בעוד המשפחה כבר מצויה בתובנה שהוא אדם שחלה וזקוק לטיפול, או להיפך כאשר האדם כבר הפנים את עובדת היותו זקוק לטיפול אך המשפחה עדיין מחזיקה בדעה שהוא כליל השלמות. אני מניח, שדווקא במקרה שלי בגלל מחלתם של הוריי מטבע הדברים תהליכים אלה היו קצרי טווח ופשוטים יותר.

("הסיפור שלי" ראיון בערוץ 10)

תהליכי הפסקת ההכחשה, נמשכים לפעמים שנים ארוכות. אך אפילו כאשר המתמודד מצליח כבר להסתדר עם משפחת המוצא וגם לקבל אחריות על עצמו כאדם הסובל מבעיה נפשית הדורשת טיפול, לא תמה סאת ייסוריו. באופן טבעי הוא משתוקק לבנות משפחה משלו, משפחת ההמשך, אך אז מתחוור לו, שכאדם שנפגע נפשית, הקשיים למצוא בת זוג מתאימה, בלשון המעטה הם לא מבוטלים. הסיבות מובנות.

רכישת השכלה ומציאת מקום עבודה

לאדם שחלה במחלת נפש בדרך כלל קשה להשתקם. קשה לו לרכוש השכלה אפילו אם הוא מבורך בכישרונות מגוונים. דומה העניין לשולחן שעליו מונחים חפצים בערימה גדולה. כאשר שולחן כזה מתחיל להתנדנד באופן משמעותי הוא אינו יכול להחזיק את החפצים והם נופלים ארצה. גם אדם המבורך בכישרונות רבים לא יוכל לעשות בהם שימוש כאשר המערכת הנפשית אינה יציבה קל וחומר כאשר היא קורסת מדי פעם.

"בסביבות אמצע ספטמבר, לאחרי ניסיונות אחדים לחזר על פתחיהם של כמה מעסיקים גסי רוח, אטומים ובדרך כלל אף רעי מזג, אשר חזרו ודרשו ממני להציג בפניהם את סַמָן האפליה הראשי - פנקס המילואים, כבר הייתי מותש, פגוע ומושפל. כל שנותר לי הוא ללקק את המלח שנזרה על פצעיי הפעורים.

ואז, בשבת שחלה לפני 23 בספטמבר, הגעתי למצב של משבר. היו כמה מודעות דרושים בעיתון, אבל ידעתי שאין בכוונתי להתקשר או ללכת לראיונות. הרגשתי שאין לי יותר כוח. הטחתי בפני בני משפחתי כי אינם מבינים כלל את העובר עליי. הם טענו שאני בורח מהתמודדות. טענתי שאפסו כוחותיי להילחם. הם טענו שאני נכנע מהר מדי. אני לא השבתי, כי הדמעות חנקו את גרוני. ביום א' נשארתי לבדי בבית. הזמן נזל טיפין טיפין, כבמין עינוי סיני עתיק. ידעתי כי אם אטלפן למודעות שבעיתון, גלגל העינויים ייעצר לזמן מה, וגלגל אחר יתחיל לענותני.

הזמינו אותי לראיון. הנסיעה באוטובוס לא הייתה סוגה בשושנים, אבל הגעתי לבסוף. הבוס ישב מולי עם רשימה ארוכה של מועמדים שכבר התראיינו לפניי. ברוב מצוקתי שכחתי אפילו לשאול פרטים בסיסיים. ואז הוא אמר לי באדישות: "מדובר בחצי משרה אחר הצהריים כמפעיל מחשב. כמה אתה מבקש?".

גלגל העינויים פעל במלוא העוצמה. משפחתי, המחלקה הסגורה בגהה, המבטים המתוקים של בתי הבכורה והדרישות המקסימליסטיות שלי - כל אלה חגו בערבוביה במוחי המיוסר. לפתע, ברגע של בלבול או חסד, נקבתי בשכר שביקשתי עבור העסקתי. היה זה סכום הנמוך ממחצית השכר שהיה מקובל אז בשוק. לרגע הבחנתי בנצנוץ לא נשלט בעיניו של הסוחר הממולח. חשתי כי הצלחתי לעקוף את מכשול פנקס המילואים שהילך עלי אימים. ידעתי שאתחיל לעבוד."

(מתוך: "מציאותרפיה ואני - שיטה לאיזון מצבי רוח" (אימגו)

כל אחד מבין שכאשר אין אפשרות לרכוש השכלה ואפילו לא תעודה מקצועית יקשה מאוד למצוא עבודה מתאימה. אבל ישנם עוד מכשולים בדרך למציאת מקום עבודה שבו המעביד יסכים להעסיק אדם שמתמודד עם בעיות נפשיות, ואם המתמודד לא נחשף בפני המעביד אזי ייווצר אצלו מתח לא נעים ביחס למידע חשוב שהוא מסתיר ואולי אף עלול בדרך המקרה להתגלות. אבל גם אם נניח שכבר נמצא מקום עבודה מתאים, הקשיים יהיו רק בתחילתם. הרגלי עבודה כגון עמידה בזמנים, התמדה, יחסי אנוש וכיוצ"ב, עלולים להיות בעייתיים בקרב המתמודדים עם בעיות נפשיות, שהרי הם רגישים ופגיעים יותר מהנורמה ולפעמים אף פחות בוגרים ובשלים על מנת לעמוד בדרישות השוק החופשי. אחת הבעיות הרווחות היא, שמתמודדים המודעים ליכולותיהם מבינים שתמיד עליהם לצעוד בעולם העבודה על שביל דק; אסור להם לעבוד בתנאי עומס מוגברים, אך גם עבודה קלה מדי, מן הסתם לא תספק את צרכיהם במניעת מצבים נפשיים בעיתים. כל הנכתב לעיל, שריר וקיים כאשר מדובר במקום עבודה במסגרת השוק החופשי, אך בתעסוקה מוגנת ונתמכת הבעיות הנוצרות עוד יותר חריפות ועוד יותר זועקות לשמיים. כי שכר העבודה במסגרות אלה הוא בדרך כלל שכר עבדים.

סטיגמה

החשיכה ירדה. אנו פוסעים על מדרכה בסמטה צדדית. לפתע מופיע מולנו אדם עוטה בגדים מוזרים, משמיע קולות משונים ומבצע תנועות תמוהות. הנה משוגע חולפת בנו מחשבה. אולי נעבור למדרכה השנייה? תוך כדי חציית הכביש נגלה לעינינו צוות צילום הממוקד באיש המוזר. חיוך הקלה קל עולה על פנינו, עכשיו הכול ברור! מדובר בהכנת סרט. הפחד חלף. סיפור זה היה משל. הנמשל בא להורות כי אם נוכל לשרש בדרך דומה את הבורות ואת הניכור כלפי מחלות נפש וכלפי הסובלים מהם, נצא כולנו נשכרים.

הסברים מלומדים רבים ניתנו באקדמיה לסטיגמה "הקלאסית" כלפי אלו שנפגעו נפשית. עם זאת לי ברור שהבורות בתחום זה היא הסיבה הראשונית לה. באופן טבעי, כאשר קיימת בורות תהומית מאובייקט מסוים תצוץ חרדה מפניו, כי יש בכולנו רצון להבין ולבאר לעצמנו. באין פשר למתרחש אנו מצויים של חוסר ודאות וחוסר שליטה המכניסים לחרדה. אחר כך, במוקדם או במאוחר יופיעו תופעות של התרחקות מהגורם הבלתי מובן, או ליתר דיוק יצוצו תגובות של דחייה, שהרי מתקיים מצב בו החברה היא קבוצה גדולה והחזקה וקבוצת נפגעי הנפש הם המיעוט החלש. אחרי הרצון ולהרחיק ואף לדחות, קצר המרחק לקיפוח ופגיעה כלפי מי שאין אפשרות לדחות ולהרחיק לחלוטין מהחברה.

אם הבורות היא הגורם הראשוני לסטיגמה עתיקת הימים כלפי המתמודדים עם החולי הנפשי, אזי אין טוב מאשר למסור מידע כדי להיאבק בסטיגמה. מידע, שבדרך כלל אינו מצוי תחת ידו של הציבור הרחב:

לדוגמה, הסטיגמה שמן הסתם הינה הכי נפוצה והכי מזיקה היא הקביעה השרירותית: חולי הנפש מסוכנים! זה אולי נכון כמו לומר, שבני אדם בכלל מסוכנים. כי ידוע שבבתי הכלא מרצים את עוונם הרבה אנשים מסוכנים אך רובם המכריע כלל אינו מוגדר "כחולי נפש". אלימות ומסוכנות, אינן תופעות הקשורות בהכרח לחולי נפשי ואף בדרך כלל אינן חלק מהאפיון של החולי הנפש. אלא הן תופעות הקשורות יותר למבנה האישיותי של האדם האלים והמסוכן. ההוכחה הטובה ביותר לכך, היא עצם העובדה שרוב האנשים שסובלים ומתמודדים עם בעיות נפשיות, נתונים למצבי דיכאון כלשהם. מצבים אלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתאפיינים בחוסר תקווה, חוסר אונים, חוסר ישע, חוסר יכולת לפעול. אנשים אומללים במצב נפשי שכזה, אפילו אם ירצו לא יוכלו להיות אלימים ומסוכנים.

סטיגמה אחרת שנפוצה עדיין בתחילת מאה ה-21 קשורה לתפישה הרווחת: שפעם חולה נפש תמיד חולה נפש! אולי לפני הימצאותן של התרופות הפסיכיאטריות היו תופעות בהם אנשים שנפגעו נפשית סבלו רוב חייהם מסימני מחלה בולטים. היום אין זה כך: רוב המתמודדים עם החולי הנפשי מצויים באשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים פחות מ-3% מתקופת חייהם הכוללת, ובזמן הנותר הם חיים במסגרת החברה, עד שאפילו לא ניתן להבחין בשמץ מחוליים. אפילו אנשים שאובחנו בבירור כלוקים בסכיזופרניה - שעצם הזכרת שמה מעורר חלחלה בקרב רבים – עשויים להחלים כליל... למעשה, הסטטיסטיקה הפסיכיאטרית מדברת על שליש מהם שלקו בהתקף ראשון אך אחריו החלימו כליל!

פן אחר של הסטיגמה הוא העדר ידיעה לגבי העובדות השוררות בחברה הישראלית: 4% מהאוכלוסייה מוגדרים קלינית כאנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית. אך למעלה מ-20%, שהם למעלה ממיליון ורבע איש בישראל, זקוקים לטיפול נפשי כלשהו במהלך חייהם. כאן יש לזכור שלרוב האנשים האלה יש כשלושה ארבעה אנשים לפחות שאוהבים אותם ודואגים להם. לפיכך, אפשר לומר שכל האוכלוסייה בעצם מעורבת ברגע זה או אחר בענייני הבריאות הנפשית של אדם קרוב.

כלומר, השורה התחתונה היא: כמעט כל הפרטים בחברה הישראלית מצויים מתי שהוא ובעל כורחם בתוך הקלחת הזו. ומדובר בחברה, אשר מבחינת הידע המצוי בידה מצויה כמעט כולה בימי הביניים!!

כי כאשר מישהו נפגע נפשית בסביבתנו כמעט כולם בתחילה מכחישים ומנסים להסתיר ולהסתתר כדי שחלילה וחס אף אחד לא ידע. אכן כולנו במחתרת, כולנו מבזבזים אנרגיות יקרות, במקום לתעל את האנרגיות שלנו לכיוון של הבנת המתרחש במונחים מודרניים כאשר הנחשים של המחלה עדיין קטנים. כך, אם במקום הכחשה פרימיטיבית והרסנית - נקלוט, נבין ונסייע לסובל לפנות מיד לטיפול - הדבר יחסוך הרבה סבל שאינו הכרח המציאות.

לפיכך, הסטיגמה אינה קללה הרובצת רק על המתמודדים עם החולי הנפשי, אלא על החברה כולה!

ואילו המתמודדים, המצויים כמעט בכל משפחה בישראל, יעלו ויפרחו פלאים בייחוד כאשר הסביבה תפנה אליהם קרן אור ותחל להתייחס אליהם בהבנה ובקבלה. לשם כך, נחוצים קצת רצון טוב, קורטוב נדיבות ומעט בגרות מטעם החברה הסובבת אשר ילווה במתן אפשרות להשתקם בתוכה.

(ראה גם: "סטיגמה – חברה שלא אשמה אבל אחראית" (אימגו)

לסיום

ד"ר פאטרישיה דיגן, מתמודדת בעצמה ומנהיגה גדולה של ארגוני המתמודדים בארה"ב, מתארת זאת יפה במשל הוורדים (ניסוח חופשי):

בחורף נראה שיח הוורדים אפור, מצומק, ועלוב - כזה שלא יצמח ממנו דבר. למעשה הוא נראה לסביבה אבוד ומת לגמרי. כמה פעמים חשבו כך על אודותיי... אבל לעתים, בו בזמן, במסתרים, במעבי האדמה, משתרגים שורשיו ומתפתחים לכל עבר, צוברים עוצמה ופוטנציאל לצמוח ולפרוץ (ונא לזכור היטב: אין לדעת אצל מי קורה הדבר ממש ברגע זה). על פני השטח נראה עדיין שיח הוורדים בעליבותו ובמסכנותו. עד מתי? המועד אולי מתמהמה לעתים, אך לבסוף מגיע עם בוא האביב. קרני האור מלטפות את "חוטי הברזל" הכהים (שהיו פעם גבעולים ירוקים ורעננים), ולפתע הם קמים לתחייה. השיח פונה אל האור, ומתחיל להתפתח ברוב און עד לבלי הכר.

הבלוג של צביאל<a hr

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא