אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תעודה כחולה – חיים יבין והמצלמה


התמונה של מתן אהרוני

חיים יבין בתוכניתו החדשה "תעודה כחולה – יומן מסע" (ערוץ 2, "רשת”, יום רביעי) יוצא למסע מעניין, למסע חשוב, אך גם למסע מסוכן. הוא מציג את נקודת מבטם של הערבים, כפי שהוא מתעד אותן ממצלמתו האישית.

המסע הוא מצד אחד חשוב, מעניין ואפילו ראשוני: חיים יבין מציג את נקודת מבטם של הערבים אזרחי ישראל. נקודת מבט זו היא משהו שכמעט ולא נראה בטלוויזיה המסחרית. הערבים כמעט ולא נראים על מסכי הטלוויזיה, ובטח שלא מציגים את דעותיהם הפוליטיות ואת חיי העוני של חלקים רחבים מהם. לא זכור לי מתי נכנס עיתונאי ישראלי לחורבות שבהם חיים העניים שבהם ברמלה, לוד טייבה ובשטחים נוספים במדינה. מתי הוא נתן להם פתחון פה בלי להאשימם במצבם ולקשר אותו מיד למצב הביטחוני.

הערבים אזרחי ישראל בד"כ מוצגים על המרקע רק במהדורות החדשות, כשיש התפרעויות, אסונות, ו/או פיגועים. בדרמות הישראליות הם מוצגים בודדים אאוטסיידרים ("פרשת השבוע”) או שמוצגות רק האליטות של הערבים (“כוונות טובות”). בכולם, האלימות היא התמה שמלווה אותם כבר עשרות שנים.

עליבות, עוני וקשיים כלכליים של הערבים אזרחי ישראל פחות נוגעים לעיתונות הישראלית בהקשר הערבי. על כן בהתמקדותו של יבין, לפחות בפרק הראשון, בעיקר בעניים שבהם, יבין עשה מלאכה חשובה.

החשיבות היא לא עבור מי שמזוהה כשמאלני או כהומאני ואוהב אדם, שלכאורה רק הם דואגים לחלשים, למוכפפים, אלא ההצגה הזו של הערבים חשובה לכל אזרח במדינה באשר הוא כדי להבין מיהו זה שאותנו מלמדים בתקשורת שהוא "האויב מבפנים". חשוב להבין מה הם חושבים, כיצד הם חיים ומהם הקשיים ואת מי הם מאשימים.

אולם גם בייצוג זה של יבין ישנה בעייתיות גדולה – עלינו לשאול עצמנו מהם הנושאים שעולים, כיצד ומדוע הם מקושרים, מי מוצג שם ויותר חשוב, מי נעדר מהתוכנית?

בתוכנית הראשונה נראה שהייתה מגמה של ערבוב בין שיחות של ערבים משכילים ואליטיסטים על עניינים של חירות וזכויות, יחד עם עניים מרודים שהציגו את הקשיים שבניהול אורח חיים מכובד וראוי עבור משפחתם. שילוב זה נראה לא במקום. כאילו ישנה רמיזה לקשר שבין האליטות לבין העניים, שכל עניינם הוא לנהל חיים "נורמאליים".

לדעתי, היה צורך לעשות את ההפרדה ולבחון את נושא העוני, ולהציג את מעמד הפועלים הערבים בתוכנית אחת בלי המשכילים, שלא נראה לי שהם מבינים ומכירים במצבם הקשה של הערבים העניים. הקשר בין השניים נראה תלוש ולא לעניין. יש לתת לעניים לומר מה דעתם ולהציג את נקודת מבטם בלי התיווך הקבוע של האליטה, שלכאורה יודעת מה טוב עבור האוכלוסייה כולה.

התוכנית גם החלה בצורה שיוצרת אנטגוניזם כלפי כל הנושא הערבי ולא חשוב אם זה עוני או מתן זכויות – הוצגה ערבייה משכילה, שטוענת שהיא לוחמת למען הערבים הנשלטים באשר הם. על כן היא גם מזדהה עם חיזבאללה. פתיחה זו, שחזרה שוב לנושא הביטחון, מעוררת בכל צופה ישראלי צורך לצפות בתוכנית מתוך צפייה מתנגדת. כל אהדה שאולי הייתה שם בתחילה התפוגגה. מהתחלה כזו קשה למצוא צופים שירצו באמת להבין למצבם. וזה חבל. נושא העוני הוא לדעתי חוצה לאומים. בו יש לטפל באופן פרטני, בלי לערב את הפוליטיקה בפנים. היא כבר שם ממילא, היא סיבה מספיק גדולה שמביאה למצבם, נוסף על האבטלה המכוונת של הנשים באוכלוסייה הערבית, שענתה במעט לשאלה למה אחוז כה גבוה מהערבים אזרחי ישראל מובטלים – אסור לנשים לצאת לעבודה.

לכן, לשאלתנו מי שם מדבר ומי נעדר נראה כי התוכנית הציגה את הערבים המשכילים שמציגים טענות של חוסר יכולת להשתלב במדינה שבה הם רואים כגזענית. גם העניים טענו כי אותם היהודים לא מקבלים. אך כל השיח שהתנהל בתוכנית נשמע כמו שיח על גזענות והדרה מצד היהודים. מי שלרוב נעדרו בעיניי מהתוכנית היו הערבים אזרחי ישראל, שדווקא מבקשים להציג פתרונות מעשיים. הרי הדרישה להיות מדינה דמוקרטית ולא אתנוקרטית - יהודית היא בקשה שלא תשיג אהדה ותמיכה בקרב רובם המוחלט של הצופים, שרובם הם יהודים ציונים.

היה דיון חשוב על מקומן של הנשים בעוגת האבטלה, אך נושא זה לא הותקף במספיק אומץ ומקום שהיה ראוי לתת לו.

ודבר נוסף וחשוב שיש לי עימו בעיה רבה היא המצלמה, עימה מסתובב יבין ומצלם את מסעו בקרב הערבים אזרחי ישראל.

בשימוש במצלמה יש משהו מסוכן: היא מקנה מצד אחד מודעות לאמצעי המבע, למדיה המשודרת. זוהי עשייה רפלקסיבית שמעוררת את הצופה להיות מודע לנעשה, אך המצלמה הביתית הדיגיטאלית של יבין גם מסירה מאיתנו כל מחיצה, כמבקשת לטעון "הנה המציאות עצמה”. אנו רגילים לראות במצלמת הוידאו הביתית מצלמה "תמימה" שמצלמת כל מה שיש "שם" וזו הבעיה: זוהי מציאות ערוכה, כתובה ומבוימת עד לכל שוט במרקע, כפי שכבר הצגתי למעלה- הנושאים ערוכים ומציגים נקודות מבט מסוימות.

מן המצלמה הביתית התמונה המצטיירת עלולה להטעות – לא נראה לי שכל הערבים במדינה שונאים את היהודים שנאה תהומית כמו זו שמתגלה, לא כולם חושבים שאין זכות קיום למדינה ציונית-יהודית. שכל היהודים גזענים ושמילים כמו דו-קיום הן מכבסת מילים שלא תורמת במאומה לערבים אזרחי ישראל.

התרגלנו מתוכניות המציאות (ריאלטי) הרבות שמצלמות מציגות מציאות כלשהי, שהן סטטיות והעניינים קורים לפניהן בלי כל התערבות. כאן בא חיים יבין וממשיך המגמה, אך יש לזכור כי היא מתווכת, ערוכה ומבוימת, בדיוק כמו תוכניות המציאות.

תוכניתו של יבין מזכירה ולמעשה מהווה המשך של התוכניות של עיתונאי נוסף שבחר מדי פעם לצאת מהקריינות העייפה והמנוכרת, כמו זו שעשה חיים יבין במשך עשורים: ירון לונדון עשה בזמנו את "השמן עם הסוני". הפעם שום דבר לא השתנה: גם יבין יכול לקרא לתוכניתו התיעודית בדיוק באותו שם ישיר ומכוון: גם יבין מסתובב עם הכרס הלא כ"כ קטנה ועם מצלמת הסוני שלו, מנסה להבין כל מיני נושאים ומצבים חברתיים שמתרחשים במדינה. בשתי התוכניות הייתה תחושה של מציאות שנגלית לנו בזכות המסע המודע שעורכים העיתונאים, אך יש להיות יותר מודעים לכך שזה ערוך, מתוסרט ומבוים.

עיתונאות שכזו היא כה חשובה, במיוחד בזמנים אלה שבהם נדמה כי הטלוויזיה המסחרית עסוקה רק בלייצר עוד תוכניות מציאות שכולאות כמה בני נוער (יחד עם כמה טיפוסים מבוגרים אך לא בהכרח בוגרים) בוילה מפוארת שעמוסה במיטב האמצעים. במיוחד חשוב לתת לערבים אזרחי ישראל את מקומם במרקע ולשמוע מה דעתם על הנעשה בחברה, אולם יש לזכור כי האסתטיקה ואמצעי המבע השונים, כמו מצלמות ביתית, אינן מייצגות את המציאות, כיוון שהיא מורכת מחלקים רבים, שחלקם לא נראים ונשמעים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני