אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם הצבר המיתולוגי יוכל לשאת את לוחות הברית?


חשבון נפש של זהות: מהו ה dna של דור המדינה, איזו תורה קיבלנו, לאן פנינו מועדות. בדואר ישראל בחרו את בול "הצבר הישראלי" לרגל חגיגות ה- 60. האם זה הצבר האמיתי?

נולדנו סמוך להולדת המדינה, ומאז אנו נושאים את החותם של "דור המדינה". מרגע שנולדנו, טיפחו בנו את תחושת השליחות של נושאי דגל הציונות, ובבית ספגנו שתי מורשות : הסבים הנחילו לנו מסורת ויהדות, האב שהיה פעיל במחתרת הציונית בעיראק, הנחיל לנו ציונות. היום כשמתקרב היום שבו נולד העם, שבו עוצבה זהותו במעמד הר סיני – חוזרת השאלה: עמנו – מהו?העובדה שנולדנו בגולה (ועלינו בגיל שנתיים) לא העלתה ולא הורידה. נולדנו כמה ימים לפני ההכרזה בתש"ח וזכינו לשמות סמליים: הרצל ובלפור. הרצל ייחל לאותה הצהרה על בית ליהודים, וקרא לה "צ'ארטר". בלפור נתן אותה. הקשר בין השניים הפך להיות משאת נפשו של פעיל ציוני בעיראק, אבינו עזרא. כאותו עזרא הסופר בשעתו גם אבינו חלם על גאולה והאמין בכוחם של שמות להשפיע על ההיסטוריה. הוא החליט להפגיש את הרצל ובלפור כתאומים זהים.אבא התעקש לקרוא לנו הרצל ובלפור, הסבא מוראד ביקש שניקרא בשמות תנ"כיים – אלדד ומידד. הציונות ניצחה. נקראנו הרצל ובלפור. כשבגרנו הוספנו לשמותינו את השמות שסבא רצה. יצרנו אולי השלמה בין ציונות ליהדות.משמעות הזהות של המדינה לא הניחה לנו: בגיל עשר אמא תפרה לנו חולצות מבד שמכרו בשוק מחנה יהודה, ועליו סמלי עשור, דגלים, טנקים של צה"ל, חיילים ומגן דויד כחול לבן.מאבא נחלנו את המחויבות לציונות, לדגל ולהמנון. מסבא ינקנו את המדרשים על ארץ ישראל, את החלומות המשיחיים והכיסופים לארץ אהובה שחיכתה לבניה -גואליה.עתה כשאנו והמדינה קרבים לחשבון הנפש של שנת השישים, אנו מביטים בתמונת המחזור של ילדי בית הספר היסודי, של בוגרי התיכון, ברשימת הכתובות של בני המשפחה המורחבת, ואנו מגלים בעצב, שאותה אחיזה בארץ ישראל אכן עיצבה וגילפה צברים על פס הייצור, אך חלק מהם ירדו מן הארץ, ומושבות היורדים באמריקה הפכו למטרופולין של ממש, שיש הקוראים לו באירוניה "ניו איזראל".הכאב הוא רב והתחושה מרה: סמל הצבר הוא סמל ישראלי כה שורשי, וקשה להעלות במחשבה את המטאפורה שהצבר הישראלי המיתולוגי נדד (חזר?) לגלות, שכח את חלום הגאולה, והפך במקרים רבים ליהודי נודד. המיתוס של היהודי הנודד בתיאולוגיה הנוצרית הוא כה מצמרר, שקשה לקשור יחד את הצירופים "צבר מיתולוגי" ו"יהודי נודד".

"ארץ ישראל – התהיי שלנו?"

מספרים על יוסף חיים ברנר, כי באחת השבתות שבהן שהה בכפר בן שמן, ראוהו ידידיו גוחן ארצה, חופן בכפותיו גושי עפר, נושק להם – ובעיניים דומעות קורא: "ארץ ישראל, האם תהיי לנו?". תיאור זה אינו מרפה מאיתנו כאשר אנו מנסים לשוות לפנינו את חזון הצבר הישראלי, אותו חזון שטווה ורקם את דמות ילדי הארץ הנאחזים באדמה הזו. קשה לתאר כך את סמלי הריבונות, את התרבות הנוצרת כאן, ואת הקשר של היהודי הישראלי עם אוצרות העבר היהודי ועם ההיסטוריה הייחודית שהובילה להגשמת החלום.מהלך השיבה לארץ ישראל אין לו אח ורע בתולדות האנושות. אמרו על הצבר (ה"סברס") שהוא קוצני מבחוץ ומתוק מבפנים. די מאכזב לגלות שהצעירים שחוו את החזון הישראלי ואת השילוב של יהדות וציונות, נטשו את מתיקות ה"סברס" ואת מחרוזת הקוצים והלכו לאמץ להם מחוזות זהות אחרים בארצות נכר. נכון, לפעמים תמצאו אותם עוטפים עצמם בסממנים של ישראליות שטחית, כמו פלאפל וחומוס ושירים של שלמה ארצי, אבל את החיבור האמיתי לגורלנו כאן ולארץ, הם נטשו, ועם התחושה הזאת קשה לנו להשלים."שרוליק" של דוש (קריאל גרדוש) היה צבר מרגש ואוהב מולדת, וקשה להבין לאן נעלם אותו צבר. "שרוליק" של דוש היה סמל של צבר דבק בישראליות ונאמן למולדתו. השאלה אינה מרפה עכשיו, איך חלם ברנר שארץ ישראל תהיה שלנו, ואיזה מבט היה נשקף מעיניו הכחולות כשהיה צופה בצברינו הנוטשים אותה.ועוד הרהור קטן מנקר ואינו מרפה: מה קרה ליצר הקיום שלנו? לפני שנים רבות כתב עזריה אלון, ששמע מאחד האיכרים שקמו ליישב ולהפריח את הארץ - את הביטוי המיוחד "כישרון לארץ ישראל". ואתה שואל את עצמך שוב ושוב: בית ראשון חרב, בית שני חרב, הנה התחלנו לייסד עצמאות שלישית כאן. אין תקדים היסטורי לכך שעם שב אל ארצו פעם שנייה ומכונן בה שוב את ריבונותו. האם נוכל לגרום לארץ ישראל להיות שלנו, האם יש בנו כוח לזה? האם נלמד את לקחי העבר ונשמור על החלום הציוני ועל האתוס של "שלילת הגולה" ושל הצו הציוני "אין חזרה עוד לגולה"? ובקיצור: האם יש לנו "כישרון לארץ ישראל"?כשלמדנו ב"תיכון ליד האוניברסיטה" בירושלים, למדנו מחשבת ישראל ופילוסופיה אצל מורה דגול, יעקב מאיר. מורנו התנדב במלחמת ששת הימים לכוחות שלחמו בירושלים ונפל בקרב. אחד הספרים, שיעקב מאיר המליץ לנו לקרוא היה הספר "מנוס מחופש" של אריך פרום. וכה הרבה ניתח אותו בפנינו. היום אנו שואלים את עצמנו, האם הוויתור על החלום הציוני ועל האחיזה במימושו, הוא סוג של מנוס מחופש? נדמה לא פעם שהצברים שלנו מגלים בעזיבה שלהם, עריקה מן החירות האמיתית, מן הזכות האמיתית להיות אדון לגורלך במדינה שלך. בארץ נכר אתה חש הקלה כי זה לא שלך באמת ואין לך אחריות למה שקורה שם באמת. השאלה בוערת וחוזרת: מדוע הם מעדיפים להיות דיירי משנה ומדוע זה מאסו בזכות הטובה שנפלה בחלקנו להיות בעלי הבית כאן? קשה להסיח את הדעת משאלות אלה. יותר מדי הצנענו את השאלות הללו במרתפים אפלים, כמו מנסים להדחיק, לשכוח. בזיכרוננו שבים ומהדהדים דברי המדרש הקדום " בעלי מום ... משעבוד טיט ולבנים". לרגע אתה חושב שאולי הגלות הארוכה טבועה עדיין בנשמות הצברים האלה, משהו לא נמחק, משהו מן הנפש של היהודי הגלותי כמו שרד בגנים. הוצאנו את היהודים מן הגלות, אך טרם הוצאנו את הגלות מן היהודים. שוב יוצא הצבר לאחוז במקל הנדודים, כמו מבקש לרצוע את אוזנו שוב למשקוף של בית זרים, למשקוף הגולה. כשגדלנו כילדים במעברה ולאחר מכן בשכונת מחנה יהודה בירושלים, חינך אותנו בבית הספר אליאנס המורה מיכאל סגל. הוא חזר ואמר שהצברים בונים כאן ישראל חדשה ואפשר לסמוך עליהם. "אתם דור הצברים שתבנו את הארץ" היה אומר לנו תלמידיו בפאתוס. אפילו אנו שנולדנו בבגדאד ועלינו בני שנתיים לארץ, נחשבנו בעיניו לצברים. "גברת חקק", היה אומר לאמנו, "הילדים שלך עם שמות ציונים והם המצטיינים שלי, אבל הם טובים לא בגללי, הם חומר טוב כי הם בני הארץ הזו".העזיבה של הצברים ממחישה את האמת העצובה – השיבה לארץ לא הוציאה מאתנו את הקסם המתעתע של חיי גלות ללא אחריות ואת מקל הנדודים. עלינו לחשוב איפה טעינו במערכת החינוך שלנו. צריך לחפש את סודות ה"כישרון לארץ ישראל" כדי לתת לצבריות מימדים עמוקים יותר. לא רק זהות של מקום, אלא גם זהות של חיבור לזמן היהודי. במשך שנות היותו בגלות ראה העם עצמו עם בעל ייחוד ותמיד שאל את עצמו על שום מה הוא קיים כיהודי. היהודי ביקש אחר פשר הגורל היהודי, אך גם ברר פעם אחר פעם מהו הייעוד היהודי. היום שבנו לארץ ישראל, ועלינו לחזור ולברר: מהו ייעודה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. לא ניתן לנתק אותה ממציאותו המיוחדת של העם היהודי שהקים אותה. המדינה אינה חללית שנשלחה לחלל וניתקה מן התושבת שלה.

האם "אתונה" מול "ירושלים"?

הקמנו מדינה ורצינו להקים מדינה שאינה ככל המדינות, עבור עם שאינו ככל העמים. רצינו להקים כאן חברה צודקת יותר, ערכית יותר, תרבותית יותר, לשאוב ממכמני העבר היהודי. רצינו הרבה, אבל החומר גורס בנו את הרוח, והאמריקניזציה חותרת להביס אותנו. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים חווינו כאן את ימי התום. ככל שחלפו השנים נכנסה המדינה הצעירה והנאיבית לסחרחורת של חברת השפע- ואט אט חלחל כאן אותו עידן אחר, עידן ארור: עידן גוויעת הערכים והאמונות, עידן גוויעת האידיאולוגיות.

כשהיינו ילדים שרנו את שירו של אברהם לווינסון:נִבְנֶה אַרְצֵנוּ, אֶרֶץ מוֹלֶדֶת, כִּי לָנוּ, לָנוּ אֶרֶץ זֹאת.כשהיינו ילדים חינכו אותנו על עידן חלוצי, על דבקות מייבשי הביצות, על חלום חדש וטהור של בניית ארץ החלומות במו ידינו. בביתנו לא סמכה משפחתנו על חזון "כור ההיתוך" המתנשא (שלא הכיר בשוני של תרבותם) ועל הסטריליות של הערכים שהונחלו לנו. הסבים התעקשו לנטוע בנו מדרשים וטעמים ואהבה למסורת היהודית. הם חזרו ואמרו לנו כי יש משמעות ותכלית לקיומו של העם היהודי.ישראל היפה והתמימה די מהר התחלפה בישראל אחרת, בחברה שטיפחה הישגיות ושאיפה לרכושנות ולקידוש המימוש העצמי של הפרט – "יעשה כל איש לביתו". התרופפות הקשר בין הצבר לבין היחד של הציבור היה פרי המפץ הגדול : נשכח חוט השני הקדום שחיבר את היהודים באהבה למולדתם, העמיק הקרע בין ארץ הכיסופים והחלומות לבין סמטת החנוונים שהלכה וקמה כאן. יותר ויותר נתקלנו בתופעות של קטנוניות, פלגנות, סחיטות סקטוריאליות ולעג למתיישבים ציונים ולנושאי דגלים אידיאולוגיים.עוד בטרם שמענו דברים על הגותו של מרשל מקלוהן, חשנו שהכפר הגלובאלי נושף בעורפנו – ובעיקר הרגשנו את הריחות של הכפר האמריקני הגדול. אמריקה היא זו שטבעה את הסיסמה "קשרים ללא מחויבות", ובהיותה סמוכה על מאגרים של כוח ועושר, הצליחה לבנות פסי ייצור של זהויות שטחיות. אמריקה טיפחה את המיתוס של ארץ "האפשרויות הבלתי מוגבלות" ושל מכנה משותף סתמי, קיום לאומי רדוד, אחווה קוסמופוליטית נבובה. לא ברור עד היום מהו אותו "עם אמריקאי" שמורכב משברי מהגרים מארצות שונות. הצברים שנשטפו בסופת ההוריקן האמריקנית נקלעו אל מערכות הזהויות וחלקם איבדו את הדרך ואת חוט השדרה. מרוב רצון "לתפוס עולם", נטשו היורדים לאמריקה את תפיסת העולם הערכית המקורית והם חיים את הפירורים של החלום האמריקני.

מאין באת ולאן אתה הולך

כיום במבט לאחור נראה שהיינו עדים למאבק בין עולמות שונים, כשלכל עולם "סולם ערכים" משלו. יש מעין תחושה של דז'ה וו – הרגשה ששוב מתחדש המאבק בין אתונה לירושלים. כנגד האתוס של ירושלים, האתוס הציוני – קם וניצב אתוס מפתה ומאיים שבו בולט ה"אגו" של האדם במרכז, אתוס המימוש העצמי. לא עוד אחריות של אדם לזולתו, לא עוד מחויבות לחברה ולמורשתה. לא עוד סולידאריות לאומית, לא עוד. התחושה היא שככל שעלה והתעצם קסמו של האתוס האמריקני פחת והלך קסמו של המיתוס הציוני. דהה החלום להגשים כאן ריבונות של מולדת, ליצור ישראליות עמוקה ומורכבת.מה גרם לכך? חלפו ששים שנות עצמאות, וזה הזמן לחשבון נפש. השאלה אינה מרפה: מה גרם להתפרקות שלנו מאותה מחויבות היסטורית? מה הוביל לעזיבת החזון הישראלי הציוני ולעיסוק בקטנות ובחומריות?כיום כשמדברים על מיתוס תל חי ומיתוס העבודה העברית – אתה יכול לגלות סימני גיחוך, כאילו מדובר בתקופה אחרת, תקופה שבה היינו תמימים. שירו של רפאל ספורטה נראה היום זר ומרוחק:לַּיְלָה לַּיְלָה בַּחֲצוֹתבְּמוֹרְדוֹת הַתֵּלבְּתֵל-חַי בִּדְמִי-שָׂדוֹתדְּמוּת חוֹרֵשׁ תָּהֵל.דמות החורש אינה מאירה, היא מועמת. יש תחושה מרה שמתעצמת כל הזמן: אכן החינוך נטע בנו את הישראליות, אך מתברר שהזהות שנבנתה כאן היא זהות של מקום, זהות אזרחית- גיאוגרפית. לדאבון הלב, במרבית המקרים זוהי זהות שטוחה ללא ריפוד המגן של סמלים יהודים, ללא עומק של היסטוריה יהודית ותרבות יהודית.כל כך הרבה דיברו כאן על הצבר הישראלי, על "יפי הבלורית והטוהר", על האהבה לשפה, על המסירות לנופי הארץ, לטיולים בוואדיות ובהרים. אך שכחו כי אותו צבר יכול בקלות להחליף מקום במקום. נופים יפים יש בכל מקום. ללא חיבורו לציר הזמן היהודי, הלך ואיבד הצבר הישראלי את הקשר העמוק למקום. ישראליות שטחית יכולה להפוך את ה"סברס" השורשי לצמח שמבקש אדמת גידול אחרת. ישראליות שטחית יכולה להפוך צבר עתיר נופים ותודעת "גשש חיוור" ושירי "מכורתי מכורתי" – ל"יהודי נודד" מן הסוג הישן ביותר.מתברר שזהות שאין לה "מֵאַין באת" – אינה מוצקה כל כך. זֶהות שצומחת מן הסביבה המיידית בלבד, אין לה שורשים עמוקים מדי. "היהודי הנודד החדש" הוא צמח ארץ ישראלי המחליף צבעים כזיקית, צמח המגלה כישרון להכות שורשים בשדות זרים. מתברר שאין לו "כישרון לארץ ישראל" אלא "כישרון לגולה".

"סולם הפוך"

התופעה הזאת מעוררת פליאה. כאשר החלה ההגשמה הציונית, רווחה ההרגשה שזהו תהליך בלתי הפיך. מלכה אהרונסון ידעה להפיק מפיה אבני חן מקסימות : "אפילו נצטרך לכרסם אבנים – לא נזוז מכאן". סיפור האהבה של שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג ועלילות הגבורה של הישראלים החדשים, כמו הפיח חיים בזהות הילידית החדשה. המציאות הישראלית אכן הוכיחה שארץ ישראל נקנית בייסורים. לא הכול יכלו לעמוד בכך. היום – לאחר שיצרנו כאן "יש ציוני" ו"מהות ישראלית", לאחר שראינו בעיניים נוצצות כיצד קמה לנו מדינה פורחת ומשגשגת, כה נשבר הלב לראות בניפוץ החלומות: המדינה קמה והייתה אך סולם הערכים התרסק. העלייה ואהבת הארץ וחיזוק הארץ שוב אינם בצמרת סולם הערכים. הירידה המחליאה הלכה וקנתה לה מקום ושוב לא הייתה עוד למוקצה מחמת מיאוס. העוזבים נפרדים מאיתנו במסיבה חברתית ואינם מתביישים בנטישתם.יש תחושה שכל הסלים שמילאנו כילדים, סלים של אהבת ארץ ואידיאלים וערכים ומדרשים – דומה שבדרך איבדנו אותם. חרש חרש, אחד אחד ובאין רואה אבדו לנו חלומותינו.משהו מרוח השיר של דוד פוגל "גביעים מלאים נשאנו":חַיֵּינוּ הַנּוֹצְצִיםאֵיךְ שָׁפַכְנוּ אַרְצָה בְּחָפְזֵנוּ,לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ!מה נותר מאותה ילדות רחוקה ונוצצת? כילדים חינכו אותנו בבית על חלום ציון, על שיבת ציון, ובבית הספר דיברו על שלילת הגלות, על שחרור לאומי. התעצמות הירידה הוכיחה שקודקס האמונות והערכים הפך לשביר. הירידה המתחזקת וגוברת באה והרימה ראש ואמרה לנו – יש זכות לוותר על החלום, זו הדרך לוותר על האחריות לגורלנו ולעיצוב זהותנו.מאות אלפי היורדים, (ויש אומרים: למעלה ממיליון) רבים מהם צברים וחלוצים ומבניהם של בוני הארץ – נטישתם כמו אומרת: משהו השתנה ברצון של העם. דעך הרצון של חלק מן העם להמשיך את החלום. היפוך הסולם הפך לעובדה – היטשטשו המושגים של מולדת וגלות, עלייה והגירה. יש לגיטימציה לעקור את הקקטוסים המושרשים ולהוביל אותם אחר כבוד לחממות של צברים ,"קולוניות" ללא ריבונות אמיתית.הנטישה והעריקה של הטובים והבחירים ריסקה את המושג "שלילת הגולה". יושבי הגולה שכה חפצנו בעלייתם, רואים בחרדה את אובדן הדרך אצלנו ואת הצטרפות מושבות של יהודים ישראלים בצד קהילותיהם. הם רואים את היפוך הסולם, ואנו נחמץ בנו לבנו אליהם: מה נאמר להם ומה נדבר? כיצד נדבר עוד על הבדלים בין עלייה להגירה, כיצד נקדש שוב מושגים כמו שיבת ציון ועלייה לציון? תחושת הגלות כמו הפכה למשהו חסר מהות, כמו נתונה היא מעתה להכרתו האישית של היהודי בארצות נכר. למרות שיש נטייה היום לראות ביהודים החיים בארצות הרווחה כמי שאינם חיים בגלות, אנו מדגישים: מבחינתנו כל יהודי שם, גם בארצות הרווחה, חי בגלות, גם אם זו "גלות שהיושבים בה מכחישים את מציאותה" ( גרשום שלום, "דברים בגו",עם עובד, עמוד 320).

המרד ושברו

חשבון הנפש שלנו כבנים ל"דור העצמאות" אינו מניח לנו. אנו נושאים עינינו אל מחנכינו ואומרים: עיצבתם לנו זהות מקומית, והנה אנו קוצרים גם את זרעי ה"כנעניות". נותר שבר הגדול – הניכור למורשת העבר היהודית. ונותר מעיק פצע גדול – המרד הציוני בעבר היהודי. אכן זה היה מהלך נחוץ לחולל את המרד הזה,כדי להעז ולעשות את הבלתי אפשרי – לחדש את עצמאות היישוב היהודי בארץ ישראל. הציונות קמה בשעה של משבר, שבר של היהדות שלא היה לה הכוח לחולל את המהלך של השיבה לארץ– וקמה לחולל את המהפך הגדול. הציונות הצליחה לחולל את אשר היהדות המסורתית לא הצליחה לחולל. קשה היום בדיעבד לדעת, אם הציפייה המשיחית הדתית הייתה מולידה באופן טבעי בשלב כלשהי בהיסטוריה תנועת שיבה ומחוללת את המפנה של יצירת ריבונות ועצמאות. היהדות הסתגרה בתוך מדרש "שלוש השבועות שהשביע הקדוש ברוך את ישראל", והפכה את המדרש להלכה. הציפייה המשיחית הביאה להתאבנות ולסטגציה: לא ניתן היה ליזום מהלך פעיל של שיבה.הציונות ראתה את שברה של היהדות וקמה למרוד: היה הכרח לשבור כלים ולבנות כלים של עצמאות מדינית. בהעמידה את כלי הביצוע החדשים, היא הפנימה די מהר את החשיבות של הסמלים הלאומיים הישנים – הארץ, הלשון, הסמלים המחברים. היה ברור שלא ניתן להקים תנועה לאומית ולחזור להיסטוריה ולריבונות בלי להישען על המרכיבים של ארץ ושפה, ואת אלה חייבת הייתה הציונות לקבל מן היהדות: ארץ ישראל, שפה עברית. רק כך ניתן היה ליצור זהות שבנויה על רציפות ועל המשכיות.

גם כיום, ברקמת ה dna של הציונות המורדת כמו נמצאים זרעי הפתרון האפשריים, מרכיבי התרופה לריפוי השבר גם היום. הציונות ידעה לחבר את הזמן היהודי עם המקום היהודי – ועיקר היצירה החומרית והרוחנית כאן נאחזו בדבק המלכד הזה: רק במרכיבי הזהות מן העבר שלנו נמצאת התשובה לשאלה – "למה דווקא כאן?"

לנוער שגדל כאן היה קשה לענות מהי זהותו, לאחר שהחליפו לו את ארץ ישראל במדינת ישראל. "התנועה לארץ ישראל יפה" שינתה את שמה ל"התנועה לישראל יפה", כי חששה מן המעמקים של הצירוף ההיסטורי "ארץ ישראל". הארץ המשיחית עמוסת ההיסטוריה והרגש הפכה להיות טריטוריה, "שטח". כשאבד העומק, כשבזו לסמלים ולקשר של אמונה בארץ, פג משהו מן הקשר הרגשי שמילא את הנפש לאורך הדורות. כשהאדמה אינה אדמת קודש כלל והסמלים הישנים אינם נחשבים כל כך – מה נשאר מן הקשר הכל כך "אזרחי" וכל כך "רשמי" למדינת ישראל, כזהות של מקום?הדרך שבה השכילה הציונות בעבר לאמץ לחיקה שוב את סמלי היהדות – ארץ, לשון, סממנים לאומיים של עם – היא גם הדרך שתוביל אולי למרפא ולפיתרון בעתיד. לא תהיה תקומה לציונות, אם לא נצבע את המרד הציוני באותם גוונים של המשך. הדיאלקטיקה ההיסטורית צופנת לציונות ולישראליות פריחה מחודשת רק אם נשוב לאותו סגנון תגובה ציוני ישן: מתוך משבר הציונות יכולה לפרוח שוב היהדות במגוון של אופני חוויה, ויש סיכוי לפריחת הציונות והזהות הישראלית במקביל. המרד הציוני בעבר היהודי לא היה אם כן מרד לשם מרד. הוא היה באופן דיאלקטי מרד לשם המשך.

זהות יהודית או ישראלית?

בעבר היו חוקרים וסוציולוגים שטענו שהפיתרון למשבר הזהות של הצברים נעוץ רק בהעמקת הזהות הישראלית. "לא חינכנו די לקשר לארץ", כך חזרו ואמרו לנו. ולא כך הדבר בעינינו. הדגשת הישראליות ורידוד היהדות לא היו הפיתרון, וגם כיום אינם הפיתרון. כיהודים אנו מתברכים בכך ששרדנו כעם אלפי שנים, גם כשהיינו מנותקים מריבונות על גורלנו ועל אדמתנו. זו תכונה מופלאה באמת, שכן עמים שונים איבדו את זהותם הלאומית ובמקרים רבים גם את קיומם, לאחר שגלו מארצם. מתברר שזו תכונה מופלאה לשמור על זהות ללא טריטוריה, אך זהו גם יסוד לחרדה: מה שמבטיח את קיומנו הוא גם מה שמכרסם בו. הקיום הלאומי שלנו הוכיח עצמו בעבר כמהות שאינה צמודה לטריטוריה, חזקה מכל נחלה. ומכאן החשש: שיבת ציון אכן הפכה חזון למציאות, אך אם נתייחס מכאן ואילך לחיים בארץ כחיים בתוך מסגרת אזרחית גיאוגרפית לשמירת הקיום, לא עשינו דבר. יהודי הוא יהודי גם בגולה, וה"ישראליות" היא אזרחות בלבד. ציונות אמיתית מחייבת לראות שילוב של זמן ומקום, שילוב מעמיק בין היהדות לישראליות. זהותנו כאן חייבת להיתפס בעינינו כחלק מן הזהות האנכית שלנו, מהחיבור שלנו לזמן היהודי.מחוללי הציונות הבינו בעבר: צריך למצוא התאמה בין הזמן היהודי למקום שבו אתה גר. הם ידעו שהזמן היהודי מוביל למקום אחד בלבד – לארץ ישראל. וגם בהיות רובם חילונים, הם הובילו תנועת שיבה לארץ המולדת הקדומה. על כן, אין לדבר כיום באופן מקוטע על זהות ישראלית ועל הצורך בחיזוקה. ראייה שלמה ואמיתית היונקת מן העבר מחייבת חיזוק הזהות היהודית-ישראלית. אין פלא, למשל, שמעטים הם היורדים מבין חובשי הכיפות הסרוגות, וכך גם מקרב המגזר החרדי. טעה חיים באר בהגדירו את מתיישבי גוש אמונים כ"כנענים לובשי תפילין", שכן חינוך יהודי אמיתי הוא מלכתחילה חינוך ישראלי שורשי. יש חשיבות הן לזמן והן למקום, וכך גם לרוח, לתכנים היהודיים (ויש אפשרות למגוון של אופני חוויה יהודית – תורה, ערכים יהודיים, חיים בעלי משמעות אמונית, זיקה לתרבות היהודית וכו').הדרך להשיב את היורדים אלינו אינה בהענקת הטבות כלכליות ובפיתויים קוסמים. הדרך הנכונה היא להיות "מרכז רוחני" כפי שחלמו הוגי הציונות, מרכז איתן של זהות. שבנו אל החזון הישן של אחד העם: מרכז רוחני. עלינו לחזור ולהדגיש את מרכזיותה של ארץ ישראל ולא לוותר בעניין "שלילת הגולה". הסכנה הגדולה לקיומנו היא בהתעייפות מן האידיאלים, מן הסמלים. רבקה גובר אמרה שנה לפני מותה בריאיון שנתנה לנו: "ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ונשאו את ארון הברית. ארבעים שנה נשאוהו ולא הורידוהו לארץ, כי תמיד היו כתפיים לשאתו. אנו זקוקים לכתפיים לשאת את הארון".

לאן פנינו מועדות?

הצבר מבקש את המחר: לאן פניו של מועדות? האם רגליו מועדות בחולות? אנו סוגרים עשור שישי, ויום העצמאות יוחג ברוב עם ובטקסים מיוחדים. מעל לכל מרחפת כעננה אותה קללה, קללת היהודי הנודד. יש צמח הקרוי "היהודי הנודד" אבל מתברר, שכאן במדינת ישראל החדשה, בבית השלישי שקם לאחר גלות ארוכה, יש חשש שהניסיון הציוני מברר עכשיו את דרכו. הצבר המפואר, שקשרו לו כתרים ותהילות, לא סיפק באמת את הסחורה. אחוז הירידה מן הארץ, עומק הזהות והקשר לארץ – כל אלה מעוררים סימני דאגה.

האם הקמנו לנו כאן הוויה חדשה שכל כולה אינה אלא מעבדת נאס"א לשיגור עוד חללית של ניסיון קיום ריבוני? האם כל מה שהצלחנו זה לייצר צבר חדש הנושא מהות גלותית? האם העם הזה חי כחילזון הנושא את ביתו על כתפיו ממקום למקום, או שהוא הוכיח לאחר שישים שנות מדינה שיש לו "כישרון לארץ ישראל"?זה הזמן לחשבון נפש. כדי להתקיים ולהחזיק ריבונות לאורך ימים ודורות עלינו להיגמל מאותן מחלות ילדות של מרד לשמו, מרד בעבר, מרד ביהדות. הציונות אכן חתרה לנורמליות, אך כדי להשיג את יעדיה הנורמליים, עשתה הציונות מעשים אנומליים: החייאת שפה העבר, חזרה הביתה לארץ העבר. תמיד יש לזכור שאת מרכזיות הארץ ואת שלילת הגולה ירשה הציונות מהמורשת היהודית. עם השנים אנו מתפכחים מן המרד הציוני הלוהט – ואנו מגלים שלא ניתן למרוד, כשאתה חי בארץ אבותיך ודובר את שפת אבותיך.אנו מגלים אט אט כי גם כאן, לאחר השיבה הביתה, אין קיומנו נחשב בגדר קיום נורמלי והגיוני – והגורל של "עם לבדד" אינו מרפה מאתנו. "עם לבדד" הוא מהות קיומית שלנו. אכן יש דרכים להיסטוריה היהודית ללמד אותנו פרק או שניים בנפלאות הגורל היהודי...הבה נתבגר מן החלום הישראלי הכל כך מוכר לברוח מן ה"אנומליה היהודית" והסמלים היהודיים. יהודים שיורדים מכאן יכולים להתיר לעצמם לברוח מהקיום בארץ ולשאת בגולה את דגל 'אזרחות העולם', את דגל הקוסמופוליטיות. אלה מותרות של יושבים על סיר הבשר, היודעים כי יש חלוצים המחזיקים להם את נחלת האבות ואת מרכז הזהות של עם ישראל. יש להם תמיד בכיס תעודת ביטוח ליום סגריר.כשהיה רבי שניאור זלמן מלאדי בבית סוהר עקב הלשנה, שאל אותו ראש הבולשת: הייתכן שהאל יודע הכול שואל את האדם "אייכה". עונה לו הרב שהדברים בתורה ניתנו לכל אדם בכל דור. לכל אדם מופנית השאלה: אייכה? איפה אתה בעולמך? גם אנו צריכים היום לשאול את עצמנו: עד היכן הגענו במדינה שהקמנו והיכן אנו עומדים בדרכנו.כשהקמנו את המדינה ידענו מדוע, וחשנו את חרדת הקודש: חנה סנש כתבה פעם למשפחתה: "לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהיה בעתיד... כשיפוג קסם הבניין, מה יניע את האנשים, מה ימלא תוכן את החיים".

הרצל

הרצל ובלפור חקק (תאריך לידה: סמוך להולדת המדינה)

זו המדינה היהודית של כולנו והיא אכן פוליסת הביטוח האמיתית ליום זלעפות לכל יהודי בעולם באשר הוא. גורל היהדות וגורל אוצרות היהדות הוא באחריותנו. גורל העם היהודי והמשכיות קיומו מונחים כולם על כתפינו. זו אחריות כבדה. אין לנו דרך לשחק במרד לשמו, עלינו לשמור על "ארון הברית" הזה. ה"צבר המיתולוגי" עבר גלגולים גם במדבר וגם לאורך שנות קיומנו כעם ריבוני. חלק מן הצברים לא הגיעו באמת אל הארץ המובטחת, למרות שהם חיים בה. זה הזמן של הצבר המיתולוגי לבנות לו זהות אמיתית וקשר אמיתי לארץ הזאת.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק