אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדינת יהודים או מדינה יהודית, גישות חילוניות ליחסי דת ומדינה


הקדמה

שאלת דת ומדינה היא אחת השאלות הבוערות בישראל. כפייה דתית, כפייה חילונית, חופש דת, החופש מדת; הם מושגים שכיחים ברחוב הישראלי. באחרונה התפוצץ הנושא סביב חוק החמץ[1]. שופטת אמביציוזית במיוחד צמצמה מאוד את החוק שאומץ בלחץ המפלגות החרדיות, ועשתה זאת דרך פלפול הלכתי דווקא. והנה שוב נשלפו הלשונות והחרבות בויכוח הבלתי נגמר- מה בין הדת היהודית למדינת היהודים.

בויכוח הזה מתערבלת ההגדרה הכפולה של היהדות- מהי? דת? תרבות? ומה היחסבין השניים?לאור אותו ויכוח על החמץ נשמעו קולות שונים- מי אתם, שאלו אחדים, ש'תגעולי בצלחת' ותאסרו עלי את אכילת החמץ. כך למשל כותב השר לשעבר פריצקי בטורשהתפרסם ב-[2]ynet- "עניין אמונתו, פולחנו ודתו של אדם הוא שלו ושלו בלבד.ואין לזולת רשות או זכות להתעסק בהם". הבעיה אינה עם האיסור הספציפי שלהצגת חמץ, הבעיה היא בעצם העיסוק. אבל פריצקי אינו לבד בדיון הציבורי הזה. אחרים רואים בביטול החוק פגיעהבצביונה הלאומי-תרבותי של המדינה, ואלו עונים- רגע אבל מי אתם שתגזלומהמדינה היהודית את תרבותה. כך למשל כותבת מרים פיירברג-איכר (ראש עירייתנתניה) במכתבה לשר הפנים[3]- "עלינו חלה החובה 'והגדת לבנך', שאם לא כך,מהי מדינת ישראל ומה היא זכות קיומנו פה?". השאלה שעומדת על הפרק לדעתפיירברג-איכר איננה שאלת החמץ אלא עצם דמותה של מדינת ישראל.אם כך, בשים לב לויכוח הרי שמדובר במקרה קלאסי של דו-שיח של חרשים. על חמץודאי שאף אחד לא מתווכח פה, אך גם ההסכמה בסיסית על המגרש בו אנחנו משחקיםחסרה; חוקי המשחק- החוקים של הדמוקרטיה הישראלית, לא ברורים. פריצקיופיירברג-איכר מתייחסים אל סוגיית החמץ כאל סמל, הנושא המרכזי הוא מהותהיחס בין ישראל והיהדות. במאמר זה אני מבקש לנסות ולבחון בקצרה את הקשרהסבוך הזה ולבסוף להציג שני מודלים חילוניים לשילוב הדת במדינה היהודיתמודל "המדינה היהודית" של אחד העם לעומת מודל "מדינת היהודים" אותו מייצגי.ח ברנר. החרדים והחוקים היהודיים

בטרם אגש לדיון בנושא עצמו ראוי להבהיר את מקומם של החרדים בכל השיח הזה. מקובל להציג אותם במרכז הדיון,כקטליזטור והדבר מתמיה- מתוך נסיבות היסטוריות ותהליכים שונים החרדיםמוצאים עצמם בדרך-כלל מודרים מהדו-שיח האינטלקטואלי בישראל אם כי בנושאידת ומדינה הם לפתע מוצאים עצמם לכאורה במרכזו.האם זה אכן המצב? נראה כי לא בדיוק- על-אף שהחוקים בהם עסקינן הועברובלחצם של החרדים אלו לא חוקים חרדיים. ראשית יש לזכור כי הגדרהזו אינה נכונה פורמאלית- והרי הם עברו באישור רוב חילוני וודאי לכל שלא כלחוק היה עובר רק בשל לחץ חרדי. האם אתם מתארים לעצמכם את אישורו של חוקלהפרדה בתחבורה הציבורית בין נשים וגברים רק בגלל לחץ של ש"ס? ודאי שלא,גם אם בשל כך תתפרק הקואליציה.שנית חוקים אלו לא מתאימים לאורח המחשבה החרדי הקלאסי. בכלל כניסתם שלהחרדים (ובהדגשה החרדים ולא הדתיים הלאומיים) למחלקה של חקיקה דתיתוהאנרגיות שהם מתעלים לכך מתמיהה. אם נסתכל על הדברים ברמה האקדמית,בעיניים חרדיות שלא רואות במדינה ערך מוסף- והרי היא איננה 'ראשית צמיחתהגאולה' עבורם; אין כל ערך ביצירתה ובמלחמה על חקיקה דתית. אם ישראל היאגלות כמו ארצות-הברית או צרפת אין ערך לחקיקה דתית בה כמו שאין ערך ביצירתחקיקה דתית-יהודית בארצות הברית או בצרפת.יותר מכך מבחינה הלכתית צרה (במידה וזו קיימת בכלל) הפיכה של חוק דתי לחלקממערך חוקים חילוני-דמוקרטי, אינו בהכרח בעל ערך. מעבר לבעיה בציות לחוקתורה רק בגלל שהוא חוק המדינה, עולה השאלה ממה נפשך? והרי ב"חוק חג המצות"אין ערך אלא אם יתאים לסעיפים הרלוונטיים לו בשולחן ערוך ויקיים את האמרה"בל יראה ובל יימצא"; והרי ודאי שהוא לא יהיה כזה ועל כן לכאורה אין לוערך. אז מדוע רואים החרדים ערך רב כל כך בחקיקה יהודית? זהו נושא שחוקריםוהיסטוריונים יצטרכו לתת עליו את הדעת בעתיד. דעתי היא כי הנחות היסודשלנו באשר לחרדים וקשריהם עם המדינה הן פשטניות ולוקות בחסר. אנחנו נוטיםלראות בחרדים גוש אחד ולהפריז במימד האנטי-ציוני שלהם.הסכנה הרקונסטרוקציליסטיתעוד נקודה חשובה שיש לדון בה בהקשר של חקיקה, דת, מדינה ויהדות היאהרקונסטרוקציליזם. התנועה הרקונסטורקציליסטית (reconstructionist) היאתנועה שהתפתחה בקרב הדור השני של יהדות ארצות-הברית ומהווה כיום את הזרםהדתי הרביעי בעולם היהודי-אמריקני. מהותה של התנועה הוא בהתייחסות אלהיהדות כאל תרבות דתית ופחות כאל דת במובן האורתודוכסי הממוסד[4]. התנועהעצמה היא קטנה למדי אם כי רעיונות רקונסטרוקציליסטיים נפוצים למדי הןבארה"ב והן בארץ.הכנסתם של מוטיבים בדת היהודית לתוך עולם הרוח הישראלי כשהכוונה אינהאורתודוקסית מזכירה את הרקונסטרוקציליזם. נוכל להבין זאת על-ידי ציטוט שלאורי פז שנדרש לסוגייה[5]- "מאחר וחוק איסור מכירת חמץ בפסח, כמו גם חוקהחזיר וחוק שעות עבודה ומנוחה בשבת נעדרים מטרה דתית- אינם כפייה של'חקיקה דתית', אלא חוקים שנועדו לשמר את הציבוריות הישראלית כציבוריות יהודית... זכותו המלאה של כל אזרח במדינה להחליט מה יכנס לצלחתו ומה לא.זכותו לאגור לחמים ופיתות בפריזר שבביתו. ועם זאת, חובתו של עם לחיותעל-פי תרבותו הלאומית לגווניה... שכן מסורת תרבותית של עם הולכת ומתעצבתבמשך דורות רבים... זו מהותה של תרבותלאומית". ודאי שכוונתו של הכותב איננה רקונסטרוקציליסטית אך דבריו יכולים להתפרשברוח זו. מעשה החקיקה הדתית עלול על כן להביא לרקונסטרוקציליזם ובכך לפגועבדת היהודית. אם כי למעשה אלו הם בדרך כלל לא פני הדברים. מגמותרקונסטרוקציליסטיות המתייחסות לדת כאל תרבות ותו לא, בדרך כלל רחוקות מאודמהדת היהודית וממעשה החקיקה הדתית.הבנה טובה של הדברים יכול לתת פרופ' יעקב מלכין, שמדבר ברוחרקונסטרוקציליסטית על "יהדות כתרבות". אלא שהמסגרת אותה יוצר מלכין היאאתאיסטית- "יהדות ללא א-ל: יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות"[6]. כבד בפתיחתספרו מדגיש מלכין את גישתו לדת- "יהודים חילוניים מאמינים בחופש הבחירה...בחופש ממרות דת ומחובת שמירת מצוותיה". עוד דוגמה הוא ישראל סגל שקוראבמאמרו[7] להתקרבות ליהדות אך רק כדי שהחברה החילונית תצטייד ב"אמצעילחימה" בכדי להילחם בכפייה הדתית. אם כך הגדרתה של חקיקה דתית כרקונסטרוקציליזם אינה נכונה כלל ועיקר, אם כייש קשרי גומלין בין התופעות. ישנו דמיון וזה נמצא בעצם הרעיון, בצורתהחשיבה, המזהה את המימד הלאומי-תרבותי של היהדות ולא מתייחסת אל היהדותבצורה חד-ממדית כדת בלבד. כך או כך מבחינה דתית ההבדל הזה אינו פשוט כללועיקר ומעניין שהמפלגות החרדיות לא נתנו דעתם עליו.החילונים וחוקי הדתכניסתם של החרדים באופן בלבדי כמעט לשדה החקיקה הדתית ומעשה המורשתהיהודית מסמל יותר מכל את הויתור החילוני על עיסוק בסוגיית צביונה הממלכתישל מדינת ישראל. מעניין לציין כי ויתור זה עומד דווקא בניגוד למורשתההיסטורית הישראלית. בעבר הלא רחוק אנחנו מוצאים במרכז העיסוק בנושאים אלו את החילונים כאשרדווקא הדתיים מבקשים לחמוק מהדיון הבעייתי, עם השנים התהפכה המגמה כמעטכליל. יחד עם זאת בשנים האחרונות ניכרת שבירה בתחום הזה. פריחתםשל בתי-מדרש חילוניים, תחייתו של הפיוט הספרדי וארון הספרים היהודי שלפתעהחליטו הכל לאוורר את ספריו; הם כולם תולדה של המגמה- עיסוק מחודש שלחילוניים בנושאים של דת ומסורת ונסיון לחזק את המורשת התרבותית-היסטוריתשל ישראל.בין "מדינת היהודים"ל"מדינה יהודית"במישור העמוק יש בויכוח הזה כפי שהוא מתעצב התנגשות בין שני דגמי מדינותשנראה כי הם נעים בקווים מקבלים ולא ברור כיצד יפגשו אם בכלל. פריצקי דוגלבמדינת כל אזרחיה, מדינה שתושביה הם בעיקר יהודים אך תרבותה אוניברסלית,נקרא לדגם זה " מדינתהיהודים". דגם המדינה אותו מציג פריצקי הוא לא בהכרחאנטי-דתי הוא פשוט לא דתי לאומי. בניגוד למיתוס החרדי הרווח פריצקי לארוצה שבבני-ברק יאכלו חזיר, פשוט לא אכפת לו. המוני החילונים שהצביעולשינוי בבחירות 99', לא עשו זאת ממניעים אלטרואיסטים של דאגה לציבורהחרדי. קריאות שלהם ברוח זו כמו הקריאה להכנסתם של לימודי חול לתכניתהלימודים בזרם החרדי, הם סך הכל בשוליים, לא עבור זה אנשים יצאולרחוב. פיירברג-איכר דוגלת בדגם בו התרבות הדומיננטית במדינה היאהתרבות היהודית. היא בהחלט לא מדברת על תיאוקרטיה ולו בנוסח העדין שלה,היא מדברת על גזירת סממנים תרבותיים מרכזיים מהמכלול שנקרא "יהדות", נקראלדגם זה " המדינההיהודית". את הגישה הזו מסביר יפה אורי פז[8]- "דמותה שלמדינת ישראל כמדינה יהודית מושתתת על התודעה ההיסטורית המשותפת... איסוראכילת חמץ בפסח הוא אתוס יהודי-לאומי בעל משמעות בעיני העם היהודיבכללותו... המדינה היהודית מקיימת את האתוס היהודי, והוא מתבטא בין השארבסמליה היהודיים ובחגיה הרשמיים שעל-פי הלוח העברי". הסבר פחות אקדמי אךברור מציגה חנה, חוזרת בשאלה שרואיינה בספרה החשוב של שרית ברזילאי עלהתופעה[9]- "יש לי רגש וזיקה עמוקים לכל דבר יהודי. אני לא ממש חושבת שזהסותר [את החזרה בתשובה- ע.ש], כי זה שלנו! אם הייתי צרפתייה אז הייתיצרפתייה"[10].בין פריצקי ופיירברג-איכר,בין ברנר לאחד העם הויכוח הזה בין "מדינהיהודית" ל"מדינת היהודים" לא נולד כאמור בדור הזה, שורשיו קדומים מאוד.אבי הרעיון של "מדינת היהודים", מדינת קוסמופליטית שתושביה יהודים, היהתיאודור הרצל. הדבר בא לידי ביטוי מובהק ברומן האוטופי אותו כתב"אלטנוילנד". באלטנוילנד (ארץ ישנה-חדשה), מתאר הרצל את דמותה האוטופית שלהמדינה היהודית ותיאורו חופף במיוחד רעיון זה. הארץ אותה חוזה הרצל מנותקתכליל ממקורתיה ומצטיירת כמדינה אירופאית לכל דבר ללא קשר מובהק ליהדות.אלא שהרצל נמנע מלהילחם על דעותיו החילוניות ודאג להצניע אותן, הוא ראהבאחדות ערך עליון ועל כן דאג להשכנתה. כאשר הבין הרצל את הצורך הכאותיביהדות הדתית לשם הגשמת חזונו הוא קרא לזניחת העיסוק בדת ותרבות. הוא ידעשנושאים אלו נפיצים במיוחד ועל כן ביקש לפרז את הציוניות ממה שכונה"העבודה התרבותית". באופן לא מפתיע ובניגוד למצב בימינו ברעיון אי-העיסוקבדת ובתרבות תמך דווקא הפלג הדתי יותר.מסיבה זו לא נוכל לבחור בהרצל כמייצג התופעה ונצטרך לבחור באדם שונה מאודממנו- י.ח ברנר. ברנר, סופר והוגה חשוב של העלייה השנייה שנולד ב-1881באימפריה הצארית. את ילדותו הוא העביר במסגרת אורתודוקסית-מסורתית- למדבחדר ואף השתלם לאחר מכן בכמה ישיבות מקומיות. בהמשך חייו עזב ברנר אתהמסגרות המסורתיות ופנה אל "הבונד" התנועה היהודית-סוציאליסטית הלאציונית. ב-1909 פנה גם להם עורף כשהחליט לעלות לארץ ישראל.ברנר נחשב במשך שנים כאחד ממיצגיה של העלייה השנייה, דימוי בעייתי משהובהתחשב בדעותיו הקיצוניות. מבחינת נושא עיסוקנו היה ברנר סמן קיצוני מאודדגם המדינה שהציע היה חילוני מאוד ומנותק כליל מהמורשת ההיסטורית היהודית.יחד עם זאת בהשוואה לדגם ההרצליאני היה מנותק פחות מהסביבה הגיאוגרפית.מן הצד השני של המתרס, הצד של "מדינת היהודים" אנחנו יכולים לציין במובהקדמות מרתקת לא פחות- אחד העם (אשר גינצבורג). אחד העם היה אחד מהמנהיגיםהציוניים המיתולוגיים. שלא כמו הרצל הוא היה חבר עוד בתנועת חיבת ציון.במהלך השנים קנה אחד העם לעצמו דימוי של מספר שתיים נצחי. הרעיונות שלותמיד היו מקוריים, הוא תמיד עורר עניין ותמיד היו לו מעריצים; אבל הואמעולם לא הגיע לעמדת ההנהגה. בחלוקה הסכמטית והלא מדויקת שנלמדת בבתי-הספרהתיכוניים מסווג אח-העם כאבי הציונות הרוחנית. אותה ציונות רוחנית, לטעמיהזרם הציוני המעניין ביותר, היה בו זמנית הזרם הדתי ביותר והזרם הרחוקביותר מהיהדות. עד היום נתפס אחד העם, שהיה המנהיג הציוני החילוני הקרובביותר לדת, כאויב הדת בקרב הציבור הדתי והחרדי. יש לשער שזה בגלל שהואהציע שינויים ברוח רפורמית ביהדות והפולמוס עם הרפורמים היה עמוק פי כמהמהפולמוס עם החילונים.אחד העם נולד ב-1856 בקייב. הסביבה בה גדל הייתה חסידית וכמובןאורתודוקסית לגמרי. בהמשך חייו הוא נטש את חיי ההלכה אך לא את היהדות. הואהיה הראשון שהעלה לנגד עיניו את חזון "המדינה היהודית". "לא רק בצרתהיהודים יש לעסוק", הוא טען, "כי אם גם בצרתה של היהדות". אחד העם דיבר עלארץ ישראל כעל מרכז רוחני ליהדות ולא כעל ארץ מקלט ליהודים.גישת "מדינת היהודים"

י.ח

י.חברנר

הנחות היסוד מהן בונה ברנר אתהדגם שהציע מעניינות מאוד. ברנר היה מה שניתן לכנות "אתאיסט לוחם" והיחסיםבינו לבין הציבור הדתי והחרדי היו מעורערים במיוחד. נקודת הפתיחה שלו היאמרקסיסטית-אתאיסטית והוא סבר שהיהדות, ככל דת, סיימה את תפקידה בעולם.לדידו בעולמו של היהודי 'המפוקח' ו'המשכיל' אין מקום ליהדות- היא פשוט לארלוונטית, זמנה עבר. וכאשר ברנר מדבר על יהדות הוא לא נותן בה סימנים- כלמה שמריח כיהודי פסול בעיניו ואין להפריד בין מאפיין תרבותי למצווה דתית. ברנר טוען שהיהדות מתה, היא איבדה הרבה מהחמימות וההתלהבות שהיו מנת חלקהוהיום היא נעה מכוח האנרציה. גם לפני כן הוא לא יותר מדי התלהב ממנה, הואמתאר את היהדות כ"התרפסות לפני איזה אבא שבשמים שיתן פרנסה"[11], משפט שישבו את כל הגועל והשנאה שבעולם- ההתרפסות ונתינת הפרנסה שולחת אותנו לדימוישל היהודי הגלותי ונועדה לעורר בקורא גועל וה-"איזה אבא שבשמים" שולחאותנו לפקפוק הרציונלי כביכול ששולל את קיומו של הבורא.ברנר מדבר על העוני התרבותי שהוא רואה סביבו אבל ליהדות אין מה להועיל בכךוהרי היא בבחינת דת ועל-כן שייכת לעולם האתמול. הוא מגדיר את עצמו "אישעברי חפשי בדעותיו". הבחירה במילה "עברי" משמעותית לטעמי. מעבר לכך שמונחזה שגור באותה העת, הוא מקשר את ברנר לארץ ישראל בלי קונוטציות דתיות.הקשר של ברנר עם הארץ הוא על כן קשר של היסטוריה עתיקה (בלבד) היסטוריהשתוגדר על-ידי אחרים כ"כנענית", אולי אף קשר של שפה, אך לא יותר מזה.אחת מהנחות המשנה של ברנר, באופן הנגזר מכך היא שאין הבדל של ממש ביןהיהדות לנצרות. הנחה זו קוממה עליו רבים והביאה גם לאירוע משעשע- ברחובותירושלים החרדית פורסמו מודעות שברכו אותו על נישואיו הקרבים כביכול. חדיהעין יכלו להבחין בעקיצה שבשם הכלה- זו הייתה לא אחרת ממריה מגדלנה. במאמר המפורסם, ממנו ציטטתי קודם נדרש ברנר לסוגיה הזו. הוא הופך את ההבדלבין הדתות לעניין אפולוגטי, האם המשיח כבר בא או שהוא עתיד לבוא; ענייןשאותו לא מעניין כלל ועיקר- אלו ואלו "הבלי תיאולוגיה". התנ"ך כמו הבריתהחדשה הם חלק ממארג היצירה האנושית, אולי אפילו גם היהודית- הוא לא מתביישלהכריז ואומר "גם הברית החדשה- ספרנו הוא!". לא ששני הספרים האלו 'קוניםאותו' בקשרם אל העם היהודי, לדעתו- "הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים...יותר גדולים ויותר עמוקים".התפיסה הלאומית של ברנר נגזרת מיחסו אל הדת היהודית. ברנר מותח קו ברורבין הדת היהודית ללאום היהודי, למעשה הלאום היהודי אותו הוא מבקש לבנותמומצא. הלאומיות אותה הוא מציע לא רק שאינה דתית היא מנותקת במודע מהעבר.נראה כי בחזונו הוא רואה את מדינת היהודים כאי של קולוניאליזם אירופאיבלבנט. הוא כמובן לא יודה בזה אך מאחר ובהתייחסו אל ספרי היסוד של העם הואמדבר דווקא על גתה ודוסטרייבסקי ולא על ירמיהו או עזרא, הדבר מתבקש.יחד עם זאת הלאומיות היא יסוד מרכזי מאוד אצל ברנר, הוא בהחלט לאקוסמופוליט. גם ברנר מבקש את יצירתו של היהודי החדש אך שתי רגליו של אותויהודי חדש נטועות בעולם המערבי- הוא משכיל אירופאי, אתאיסט 'מפוקח', ולאפחות חשוב סוציאליסט. הדמות הזאת בעיני ברנר צריכה להיות מאוד מונוליתית-הוא לא מכיר בטיפוס אחר של יהודי ובאשר ליהודי השומר על קשר עם דתו הוא לארואה מנוס מלזלזל בו, מלהתייחס אליו כאל מי שעוד לא הגיע לתובנה ההגיונית-אתאיזם.אכן מדינה מנותקת מעברה?קל מאוד לסנוט בברנר כליל, כפי שעשיתי עד עכשיו, אך יש לזכור שתי נקודות.ראשית המודל אותו מציע ברנר הוא פשוט מאוד ונמנע מתסביכים. את ישותו שלברנר כמו את ישותם של רבים מאנשי העלייה השנייה יש להבין על רקע הניתוק-עלייתם לארץ והאידיאולוגיה הציונית אותה אימצו היו בבחינת מרד ובמצב כזהפשוט הרבה יותר למתוח קו על העבר. כמו כן מאחר וברנר הוא אתאיסט מוחלט ולארק אדם שאינו מקיים תורה ומצוות הפרדה בין דת למנהג אינה פשוטה כלל ועיקר.הבעיה המרכזית של הרקונסטרוקציליסטים כמו של כל החילונים שמבקשים יותרעיסוק ומורשת יהודית הוא הקשר הבלתי נמנע לדת- נכון בספר ישעיהו ניתןלמצוא עקרונות סוציאליים יוצאי דופן אך צריך לזכור כי אותו ישעיהו הואנביא הא-ל, נכון דוד הוא משורר יוצא דופן אך אי אפשר להתעלם מכך שרובמזמורי ספר תהילים הם תחינותיו לא-ל, נכון ליל הסדר הוא מסורת יהודיתהנמשכת מאות בשנים, אך מטרתה היא להלל את הא-ל. שנית, מעניין לציין כי מתיחת אותו קו על העבר לא הייתה מוחלטת מבחינתברנר. בעת שהתגורר ביפו מצא ברנר חברות טובה דווקא אצל ש"י עגנון,הגליציאנר שהיה סמל בכתיבתו וביישותו לחיבור בין העולם היהודי הישן לעולםהחדש. כותב על כך עמוס עוז באוטוביוגרפיה המרתקת שלו (סיפור על אהבהוחושך[12])- "השתוממתי על שני אישים כה שונים זה מזה שנעשו ידידים: יוסףחיים ברנר היה איש יהודי רוסי מר ונסער, עבה מרושל וכעסן, נפשדוסטרויבסקית... דמותו באותם הימים כבר הייתה ניצבת בתוך ליבת הספרותוהתנועה החלוצית, ואילו עגנון היה אז רק נער גליצאי ביישן... חלוץ שנעשהלבלר, אברך אנין ומתעדן, מהדר בלבושו ומדקדק בכתיבתו... מה עשוי היה למשוךאותם זה אל זה ביפו של ימי העלייה השנייה עד שכמעט נעשו כזוג אוהבים?".ברבות הימים כשהעלה עוז הצעיר את השאלה בפני עגנון, הוא זכה בתשובהמעניינת- "ובכן בסודי-סודות אגלה לך כי בשבתנו ביפו באותם הימים אהבנו גםיוסף חיים וגם אנוכי אהבת-נפש את שמואל-יוסף עגנון".מעניין עוד לציין כי מותו הטראגי של ברנר בעת מהומות תרפ"א, מצא אותודווקא בגין יהדותו, מה שיגדירו ודאי מתנגדיו כצחוקו של שר ההיסטוריה אוכמרות הגורל היהודי.גישת "המדינה היהודית"

אחד-העם

"מה נשאר [לברנר ולחבריו] מכלהנחלה הלאומית של העבר? לא כלום... אם נעקר מלבם העבר הלאומי עם כלשורשיו, כאילו לא היה – לאומיים הם על שום מה?.. הכרה לאומית 'חופשית' מןהעבר הלאומי – זהו 'אבסורד' שלא נשמע כמוהו בשום אומה ולשון"[13]. במיליםחריפות אלו מבקר אחד- העם את גישתו הלאומית של ברנר. גישה ששמטה את הקרקעמעל התיאוריה המיוחדת שהוא מפתח זה מספר שנים. דעותיהם של אחד-העם וברנר בנוגע לדת וליהדות ומתוך כך תפיסת הלאומיותהכוללת שלהם שונה למדי. אך על אף השוני אין לשכוח גם נקודה חשובה שלדמיון. בהביטנו אל התנועה הציונית בכללותה מצויים ברנר ואחד העם באותו הצדשל המתרס- הם שניהם דוגלים בגישה מונוליטית לגבי היחס בין הציונות והדת.במילים פשוטות שניהם מבקשים לראות את התנועה הציונית נוקטת עמדה ברורהומסדירה את יחסיה אל הדת. בכך הם חולקים על דוגלי הגישה הפלורליסטית(בראשם פינסקר ואחריו הרצל) והדתיים, אלו ביקשו שהתנועה הציונית לא תתעסקבדת ותאפשר בכך את קיומו של ספקטרום דעות רחב יותר ביחס לאמונה.גישתו של אחד העם היא ייחודית. בעוד שברנר התייחס אל הדת היהודית כאל חלקלא משמעותי בזהות הלאומית היהודית אותו ניתן להניח בקרן זווית, מבקש אחדהעם להעמיד את ההוויה התרבותית היהודית במרכז הלאומית החדשה. אחד העם ממשלא מבקש לכונן בארץ מדינת-דת, הוא רוצה לרתום את הדת לשם בניית הלאומיות.אם ראה ברנר בלאומיות תחליף לדת הרי שאחד-העם ראה בדת נדבח לבנייתהלאומיות. האם גישתו של אחד העם הייתה מיטיבה עם הדת? לא בטוח, למעשה ככלהנראה לא.בעוד שברנר רואה בדת דבר לא רלוונטי בעולמו של האדם המודרני, אחד-העם טועןשעם קצת שיפוצים והתאמות בכיוון רפורמו-לאומי הדת צריכה לעמוד במרכז חייושל היהודי החדש. לדעתן של אחד העם השורשים הקוסמופוליטיים אותם מציעיםברנר ודומיו הופכים את המודל הלאומי אותו הוא מציע לעלה נידף ברוח.אחד-העם רצה תנועה עם שורשים ושורשים כאלו יכולים להימצא רק ביהדות. לכןהוא הולך כנגד הזרם ומבקש מהיהודים החדשים לכבד את התורה והמצוות. אחד העםשואף לקיים סטטוס קוו עם הדתיים והדת ולהחיל יסודות דתיים מסוימים עלההתיישבות כולה. על אף שגישתו איננה אתאיסטית ושאחד-העם אינו שולל את הדת, הוא היה שנואנפשם של החרדים, אולי אפילו יותר מברנר. בירורה של נקודה זו יכול לסייעלנו להבין את גישתו הלאומית. לדתיים קל היה יותר להתמודד עם ברנר ששלל מכלוכל את הדת, איתו לא היה להם דין ודברים- להם לא היה אכפת ממנו ולו לא היהאכפת מהם. אבל אחד העם היה אחר- הוא ביקש לשמר את הדת אך לשנות אותה.אחד-העם היה על כן בבחינת האויב הבא מבפנים. רבים מהדתיים ראו במגמותיוסכנה גדולה יותר לדת מאחר ובמסווה של שימור הוא גורר את הדת לכיוון שלרפורמות מרחיקות לכת וכל זאת במטרה להופכה מסד ללאומיות. גם מכיווןהחילונים עורר ברנר ביקורת. היהודי החדש התעצב כאנטי-תזה ליהודי הישן והנהאחד העם מדבר על סינתזה עם עולמו. ובכלל עבור האתאיסט ישנו קושי בקבלתמנהג או בעשיית מעשה שבסיסו דתי והדברים ברורים. מעניין מה היה היחס אלאחד העם אילו היה חי היום, אחרי שגישתו של ברנר הוטמעה בליבות הישראלים,לא בטוח שהוא היה זוכה שוב לאותם קיטונות שנאה.במקום סיכוםאחד-העם וברנר מייצגים שתי גישות מנוגדות ליחסי דת ומדינה בישראל. על אףשקל לסווג את גישת ברנר כגישה חילונית ואת גישת אחד-העם כגישה דתית, זהיהיה במידה רבה חטא לאמת. על אף שונותן, שתי הגישות חילוניות. במשך השניםנראה היה כי גישתו של ברנר קנתה את הבכורה. היא התאימה להכרזה הקולנית שלניטשה על הלווייתו של א-לוהים. האתוס האתאיסטי השלים את האתוס הסוציאליסטיושניהם ביחד התאימו לרעיון הניתוק מהעבר שהובילו היהודים החדשים. היהודיםהחדשים ביקשו לבנות לאומיות מנותקת- "העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות".גם כאשר נעשה קישור אל העבר היהודי היה זה עבר רחוק מאוד ודיברו עליובמונחים לא כל-כך יהודיים אלא יותר כנעניים.זאת על אף שניצחון גישת 'מדינת היהודים' של ברנר רחוק היה מלהיות מושלםוזאת בשלן של שתי נקודות. ראשית הצורך להתפשר עם אגודת ישראל לשם השגתתמיכתה בציונות ויצירתו של הסטאטוס-קוו. שנית בשל החיבה שנטו רבים מאושיותהארץ לעולם הישן- ביאליק הוא הדוגמה המובהקת לכך, התלמיד החכם שהתפקר וחילכאורה חיים חילוניים אך פנימה מעולם לא הצליח באמת להשאיר את העברמאחוריו ותמיד התגעגע אל אותה ישיבה ואל אותו א-ל ישן. והיום? היום במידה רבה פשטה גישת 'מדינת היהודים' את הרגל בתהליך ארוךומתמשך. היא פשוט הייתה חלולה מדי, פשטנית מדי ותלושה מדי. אך האם הגיעזמנה של ישראל להפוך למדינה יהודית ברוח אחד-העם? למרות הבעיות הרבותשבשיטה לדעתי בהחלט כן. רעיונותיו של אחד-העם היא היחידה שיכולה לספק היוםלחברה הישראלית את הדבק שכל כך נחוץ לה. אך אני בכוונה מדבר על רעיונותיוהכלליים של אחד העם ולא על גישתו. גישת אחד-העם בטוהרתה היא קיצונית מדי-יש בה יותר מדי כפייה, יותר מדי התערבות של המדינה בממסד הדתי וגם יותרמדי מגמות רפורמיות או קונסרבטיביות. כאשר אני מדבר על אימוץ רעיונותיו שלאחד העם כוונתי לאימוץ הרעיונות הכלליים בדבר בנייתה של תרבות המחוברתלעבר ולמסורת ותו לא.ומה מקומה של החקיקה הדתית איתה פתחנו? מקובל היום בעולם המחקר והדעותלהציג את החקיקה הדתית כיוצרת אנטגוניזם לדת וכבולמת תהליכים טבעייםכביכול ברוח אחד-העם. אני אינני חושב כך, אם אנחנו מדברים על מדינה יהודיתהרי שודאי כי מאפייניה ככזו צריכים לבוא לידי ביטוי גם בחקיקה. הממסד הדתיאכן יוצר אנטגוניזם, אך זו לא באה לידי ביטוי בחקיקה אלא בהתנהלות המסואבתשל בתי הדין הרבניים, בקישורה של הדת לעמדה פוליטית, בשוביניזם ובנציגיםשאינם ראויים. אם ידע הממסד הדתי לתקן עצמו תצליח הגישה של אחד-העם לטפסמעלה ואולי נזכה בתרבות עשירה ומגוונת יותר.[1] ראה הדיווח בגלובס- globes.co.il/news/article.aspx?did=1000329485&fid=2[2] ynet.co.il/articles/0,7340,l-3529125,00.htm[3] .kan-naim.co.il/artical.asp?id=12421&cid=[4] עוד על התנועה הרקונסטרוקציליסטית ראה אצל- שולוייס, הרולד.יהדות מחודשת. בתוך: כהן, א' א', ו-מנדס פלור, פ' (עורכים). לקסיקוןהתרבות היהודית בזמננו – מושגים, תנועות, אמונות. תל-אביב: עם עובד(תשנ"ג). עמ' 234-237.[5] notes.co.il/uripaz/42772.asp.ההדגשה שלי.[6] מלכין, יעקב. יהדות ללא א-ל. ירושלים: כתר ו-יהדות חופשית(2003).[7] בתוך: צוקר, דדי. אנו היהודים החילונים: מהי זהות חילונית?.תל אביב: ידיעות אחרונות (1999). הציטוט מעמ' 141.[8] אצל פז, שם.[9] ברזילאי, שרית. לפרוץ מאה שערים- מסע אל עולמם של היוצאיםבשאלה. תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד- משכל (2004).[10] בעיניים אקדמיות הטיעון של חנה לוקה בחסר מאחר ודווקאהלאומיות הצרפתית מתקשרת לליברליזם וחילוניות ובדוגמאות אחרות אין אתהכפילות בהגדרת הדת והלאום. כך או כך הדברים מביעים את הרעיוןהיטב.[11] מתוך רשימה שפרסם ב"הפועל הצעיר". מובא אצל- גולדשטיין,יוסי. בין ציון לציונות- תולדות התנועה הציונית 1881-1914. תל אביב:האוניברסיטה הפתוחה (תשנ"ז - 1997). יחידות 5-6, עמ' 59-62. כל הציטוטיםשל ברנר להלן, ממאמר זה.[12] עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך. ירושלים: כתר (2008,מהדורה מיוחדת- עשרים ושבע), עמ' 92.[13] דבריו של אחד העם מובאים אצל גולדשטיין, שם, עמ' 62.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדי שרצר