אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התעללות בבתי חולים פסיכיאטריים והצעה לפתרון


התמונה של צביאל רופא

הקדמה

נוכחתי לא פעם שלעתים יש צורך לאשפז בכפיה אנשים שהם חולים מאוד ומסוכנים לעצמם ו/או לסביבתם. אם לכם הקוראים היה בן, בת, אחות או אח, אב או אם - במצב נפשי קשה המנותק באופן משמעותי מהמציאות - אני בטוח שלא הייתם יכולים לישון בלילה, ולו רק מפחד שישלח יד בנפשו כאשר תירדמו. מצב קשה כזה היה שורר בביתכם כל עוד לא הייתם מרגישים בטוחים ביחס למצבו של הסובל בזמן שהיה מתייסר במחוזות החולי. כלומר, עד שהיה חוזר לאיתנו או עד שהיה מצוי במקום בטוח יותר.

אך הבעיה הגדולה, לדעתי, אינה טמונה בשאלת נחיצותו של האשפוז הפסיכיאטרי, אלא באופן המזעזע והדה-הומאני - שבעוד רגעים ספורים תוכלו לחזות בו באמצעות הקישור לתוכנית כלבוטק – המאפיין את הדרך שבה נעשים הדברים. ושלא יגידו לכם שמדובר בחריגות נדירות, כי הן שכיחות הרבה יותר מכפי שהייתם רוצים להאמין.

התנאים האנושיים המשפילים, והתנאים הפיזיים הירודים ברבים ממוסדות האשפוז, זועקים ללב השמיים ונדמה שלאיש כבר לא איכפת. לית מאן דפליג - שהגורל פגע בנפגעי הנפש קשות ואנושות - מדוע גם בני האדם האמורים לטפל בהם צריכים להוסיף חטא על פשע?

בהמשך מאמר זה, אביא גם את הצעתי לפתרון אלגנטי אשר בין היתר לא יעלה אגורה אחת למשלם המיסים הישראלי.

העדות המצולמת מכלבוטק

תוכנית "כלבוטק" המזעזעת ששודרה היום (14/5/08) בערוץ 2 מדברת בעד עצמה ומעידה כאלף עדים על המתרחש בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. אני יודע ומודע לזוועה הזו כבר הרבה שנים כי אני עצמי הייתי מאושפז ביותר ממוסד אחד וכי שמעתי אין-ספור עדויות מפי חבריי ובאמצעות כלי התקשורת. כיום, אחרי תוכנית שכזו, כבר אין ספק שכלל המתאשפזים עוברים שבעה מדורי גיהינום ברוב הגדול מאוד של המסגרות הפסיכיאטריות הקיימות.

לצפייה בתוכנית הקשה של כלבוטק באדיבות אתר "רשת". אחרי הוידיאו המזעזע הזה חלחלו בי מחשבות נוגות שהפכו די מהר לשאלות נוקבות. בין היתר שאלתי את עצמי:

1. איזה מין אנשים הם אנשי הצוות האלה, המתעללים יום-יום באומללים חסרי ישע, ומי הם השותפים לפשעים אלה?

למיטב ניסיוני וידיעתי ההתעללויות הן לחם חוקם של המאושפזים הפסיכיאטריים לכל אורך שנות המדינה, והן שכיחות למדי בייחוד במחלקות הסגורות (און אנד אוף) בכל בתי החולים הפסיכיאטריים במדינת ישראל ובידיעת כל דרגי בית החולים מגדול ועד קטן. כי זאת לדעת: בית חולים הוא מקום קטן יחסית ואי אפשר להסתיר דבר וחצי דבר מהעובדים הקבועים. חלק מסוים מהצוותים משתתף בפועל במסכת ההשפלה וההתעללות ואילו החלק הנותר, הכולל גם את הדרגים הגבוהים ביותר, שותף לקשר השתיקה. קרי, כולם עוברים על החוק: אלה שמבצעים בפועל, ואלה שממלאים פיהם מים כבר שנים ארוכות לנוכח המתרחש. ונתקלתי גם בקומץ צדיקים בסדום (שלצערי אינה מתהפכת).

2. למה מתעללים?

כאן אני מוצא שלוש תשובות תיאורטיות:

(א) בקצה האחד: ההתעללויות הן פרי סדיזם טהור.
(ב) בקצה השני: ההתעללויות הן למעשה טיפול פסיכיאטרי הנסתר מעיני ההדיוטות שמטרתו לטפל באישיות החולים המקובעת.
(ג) ובין שני הנ"ל: ההתעללויות הן פריצות גבול של הצוותים הסיעודיים שהתרגלו לבצע טיפולים מכאיבים ומייסרים בחוליהם, אך בדרך הטבע ממשיכים לעשות כן גם כאשר לא קיימת הוראה טיפולית מפורשת מטעם הרופאים. וזאת משום שעבודת הצוותים היא קשה ושוחקת והימנעות מגלישה לאלימות מילולית ו/או פיזית דורשת שליטה רבה ובלמים מנהלתיים יעילים. אם אין כאלה באופן רצוף ומובנה, האלימות לצורותיה השונות עלולה וצפויה לפרוץ לעתים קרובות.

(א) היא התשובה הרווחת אחרי שצופים בקטע מ´כלבוטק´. לכאורה, איך אפשר בכלל לחשוב אחרת?

(ב) היא תשובה שאולי נתפשת כשגויה לחלוטין אחרי הצפייה בקטע. אך בכל זאת יש לזכור, שבמסגרת טיפולים נפשיים רבים, הסבל הקשה שעוברים המטופלים - שתדיר נחווה כאכזריות חסרת לב מצד המטפלים - נובע ישירות משיטות הטיפול הרפואי הפסיכיאטרי. אני עצמי עברתי טיפול פסיכו-דינאמי שכזה זאת על בשרי במשך שנים לא מעטות. טיפול שכזה, מתבצע בסתר הרחק מעין הציבור ובייחוד מהבנתו, ומצריך מעצם מהותו ועקרונותיו, שימוש באמצעים לוחצים ומייסרים כדי לנסות ולהיטיב עם המטופל לטווח ארוך, בבחינת "מצווה הבאה בעבירה".

(ג) היא תשובה שבעצם חושפת מצב עניינים מורכב יותר בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים: הטיפול הפסיכיאטרי אינו מתמצה במתן תרופות אלא גם בטיפול בשורש העמוק של המחלה - הלא היא האישיות. האחרונה אחראית על ניהול ענייני האדם כלפי חוץ וכלפי פנים והיא זו אשר אמורה להתמודד עם קשיים ולחצים באופן שבעליה לא יקרוס לחולי נפשי. אבל הטיפול הזה, הדורש פגיעות טיפוליות בחולים, מן הסתם משחית את נפשם של הצוותים הטיפוליים על פי הכלל: "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה". מי שמתרגל להכאיב לחלשים מתוך הוראות מגבוה, מן הסתם גם יכאיב ויפגע גם כאשר איש אינו מחייב אותו לעשות כן.

3. למה הצוות הבכיר משתף פעולה בשתיקה ומתיר את ההתעללויות?

כלומר, מדוע בעצם בוחרים אנשי המקצוע המשכילים והמכובדים "ללכלך את ידיהם", להכתים את מצפונם ואף לקלקל את תדמיתם ותדמית מקצועם על ידי שימוש ביחס בוטה ופוגע כלפי הנפגעים? מה עוד, שפעילות זו שבעיני החוק נחשבת כפלילית ומכניסה אותם לסיכון תמידי לא מבוטל של העמדה לדין אם וכאשר ייתפסו?

הגורסים שההתעללויות הן פרי סדיזם מסבירים כי ההתעללויות החמורות בחסרי הישע משרתות יצרים אפלים. השאלה הגדולה היא: מה מרוויח מהתעללויות האלה הדרג הבכיר הכולל פסיכיאטרים רבים? מדוע הם מסכנים את עורם בחיפוי מתמיד לאורך עשרות שנים על הצוותים הסעודים? מה החיפוי הזה נותן להם? כמו כן, האם שכחו ששבועת היפוקראטס קובעת שהעיקרון הראשון של עיסוק ברפואה הוא אי גרימת נזק לחולה? תמהני.

4. מדוע הצוותים הזוטרים והבכירים גם יחד אינם חוששים מתלונות?

לפני מספר שנים רן רזניק, רוני זינגר וחיים שדמי כתבי הארץ, נתנו באומץ תשובות נוקבות בשתי כתבות מצמררות. בראשונה, מדובר על טיוח תלונות שיטתי ברמת בית החולים. השנייה, עניינה טיוח המגיע לרמה מיניסטריאלית! הטיוח המסיבי מספק מטרייה לצוותים ומאפשר להם לפעול ללא מעצורים ובלא חשש מתביעות משפטיות.

5. איך אפשר להסביר שאלפי האנשים שהולכים ללמוד מקצועות טיפוליים מתוך רצון להיטיב - פתאום תוך שנים מספר "מתקרנפים" - והופכים למשתפי פעולה עם המתעללים במטופלים במסגרת עבודתם בבתי חולים פסיכיאטריים?

בכתבה של ´כלבוטק´ ניתנת תשובה ברורה. המסר הטרוריסטי של הנהלות בתי החולים לכל עובדיהן הוא אמנם סמוי אך ברור וחד: מי שינסה לפעול כנגד ההתעללויות באופן כלשהו יפוטר! וגם מובטח שלא ימצא עבודה בשום מוסד רפואי אחר. ופה כבר אפשר להבחין בבירור בשתי תופעות: קשר השתיקה הפסיבי הופך לאיום מפורש ואקטיבי. היקף התופעה מתרחב מהנהלת בית חולים מסוים לכלל הנהלות בתי החולים הפסיכיאטריים בארץ אל מול כל מי שינסה לחשוף את צפונותיהן.

6. איך אפשר להסביר שמקצועות הרפואה ומוסדות החוק והמשפט במדינת ישראל נותנים לפסיכיאטריה ולמוסדותיה גיבוי כבר עשרות שנים למרות הביקורת הקשה והתמידית המוטחת בה? איך ייתכן, שלמרות אלפי הפניות במשך השנים, האגודה המפוארת לזכויות האזרח לא עושה דבר וחצי דבר ביחס למצב החמור בתחום זה? ואיך להסביר שארגון כמו ´רופאים לזכויות אדם´ אינו יוצא חוצץ כנגד, למרות פניות חוזרות ונשנות מצד מתמודדים כמוני, למשל?

אין לי תשובות טובות למצב עניינים מתמשך זה, אך אולי ייתכן שהפסיכיאטריה מקבלת לגיטימציה וחופש פעולה מוחלט כי מחד - היא מתרצת את פעילותה בנימוקים טיפוליים, ומאידך - מפני שהיא "דואגת לכך" שיהיה מינימום של דליפות מרשיעות.

7. האם בידיי כל הנתונים בבואי לדון בסוגיה מוסרית זו?

אני בטוח שלא. למשל, לא נגעתי כאן בנושא השחיקה הקשה מאוד שעוברים צוותים בבתי חולים פסיכיאטריים. גם לא רציתי להתעסק בכך, מפני שלדעתי אין בכל העולם נסיבות מקלות להתעללות שנראות בווידיאו.

8. האם אני "אויב הפסיכיאטריה" או אולי אויב הטיפולים הנפשיים?

בכלל לא, נהפוך הוא! כל כולי בעד טיפול נפשי כי יודע אני שרק הוא זה שעשוי לפתוח בפני המטופל, הכלוא בתוך עצמו, צוהר לעולמות חדשים אשר לא היה מגיע אליהם בלעדיו. אך כל זאת רק בתנאי הכרחי שתתקיים בד בבד שמירה מוקפדת עד מאוד של המקצוע על זכויות האדם של המטופל כפי שהן מעוגנות בחוק זכויות החולה, כערך עליון הגובר על פני כל שיקול מקצועי אחר המנוגד לחוק או לרוחו של החוק. ובוודאי הדברים אמורים לגבי רוב המאושפזים שהם "מאושפזים מרצון" אשר לפי דעתי אמור לחול גם עליהם חוק זכויות החולה, ובייחוד על פי סעיף 13 העוסק בחובת ההסכמה מדעת לטיפול.

עד כאן על מה שמתרחש במעמקי בתי החולים הפסיכיאטריים, ומכאן ואילך אביא במאמר זה הצעה מהפכנית לפיתרון אלגנטי ומתוחכם למצב הירוד השורר במערכות האשפוז. פתרון זה עשוי להיות לא רק יעיל אלא גם חסכוני – הוא לא יעלה אגורה אחת לקופת משלם המיסים.

המצב כיום

ברפואה הכללית יכול הפציינט לקבוע במידה רבה את מקום אשפוזו דרך קופת החולים שבה הוא מבוטח, על ידי שר"פ ובהתייצבות בחדר מיון. ב אשפוז הפסיכיאטרי קופות החולים אינן מעורבות ומיקום האשפוז לפי אזור המגורים נכפה בצורה קשיחה.

רוב האשפוזים (כ- 20,000 בשנה) הם אשפוזים חוזרים והפציינט חוזר לרוב לאותה מחלקה. המעבר לבי"ח אחר מוגבל בקשיחות בהתאם לסעיף 32 לחוק הטיפול בחולי נפש וגם בשטח.

תלונות ופחד

מלבד כתבת ´כלבוטק´ הנוכחית, כבר בעבר חשפו ועדות בדיקה ודיווחים בתקשורת חריגות חמורות ביחסי אנוש, בהזנחת הטיפול הגופני ("בית החולים לא מתוקצב לכך") ועוד. ברם, מספר התלונות שמגיעות לבירור רציני או לתביעה משפטית הוא אפסי מפני שמחלות נפש פוגעות ביכולת לפעול ולהגיב וגם בגלל סטיגמה ופחד החולים ומשפחותיהם: "אם נתלונן, מי יודע מה יעשו לנו כשנחזור בעתיד לאותה מחלקה". וכמובן בגלל מדיניות של טיוח מצד גורמים בכירים (שקישורים על אודותיה הבאתי לעיל).

הצעת הייעול החיונית והחסכונית

אחרי ישיבה של שנים אחדות על המדוכה הגעתי למסקנה שיש לתת לחולה או לבא-כוחו אפשרות לבחור את מקום האשפוז. אפשר, שהחולה יוכל לבחור לפני אשפוזו או זמן מה קודם (ע"י הצהרה בכתב למקרה שיתאשפז). ואם לא יהיה במצב בו יוכל להחליט יוכלו קרוביו מדרגה ראשונה להחליט עבורו. המועמד לאשפוז, או מישהו מטעמו, ייתן כמה שמות של בתי חולים. אם בית חולים הראשון ברשימה מלא, יתאשפז החולה בבית החולים השני לפי בחירתו, וכו`. שיטה זו יכולה להיות מנוף אדיר לשיפור הטיפול והיחס כלפי החולים ולהביא לייעול תפעולי.

הרעיון הוא, לשנות את המצב הקיים ולבטל את האפליה של מערכת בריאות הנפש, כך שיהיה אפשר לבחור את מקום האשפוז בדיוק כפי שהדברים קורים במערכת הבריאות הכללית.

תחרות – האלמנט המנצח

במצב זה תיווצר תחרות חיובית בין בתי החולים. במצב זה בית חולים X הידוע לשמצה כמעט לא יקבל חולים (כי מעטים יבחרו בו), ואז בהתאם לא יקבל תקציבים (כי תקציב מקבלים על פי מספר המאושפזים). אם בכל זאת בבי"ח X הצוות וההנהלה ירצו שיגיעו אליהם יותר מאושפזים, יצטרכו שם לעבוד קשה על תנאי האשפוז ובייחוד על יחסי האנוש הלקויים, כדי ליצור בית חולים "נעים והומאני יותר".

חשוב ליצור מצב שבו חוקי השוק יכריחו את בתי החולים הפסיכיאטריים "להתנהג יפה" או שיפסידו בגדול.

עתירה לבג"ץ?

כבר בשנת 2005 פנו חברי ארגון מתמודדים למען מתמודדים למשרד עורכי דין מפורסם, אשר בנדיבות ליבו הסכים לנסח פרו-בונו מסמך בנושא אשר יהיה בסיס לבג"ץ. המסמך נוסח ונשלח לשר הבריאות דאז - יעקב אדרי. עיקר הטענה המשפטית שהמסמך מעלה הוא: שבפועל אין שוויון בין חולים פיזיים לחולים נפשית בעניין חופש בחירת בית החולים למרות שאין רמז לאפליה זו בספר החוקים. ברם, בכל זאת עד היום לא הוגשה עתירה לבג"ץ מפאת ההערכה, שהרפורמה העומדת בפתח (כבר עידן ועידנים!) תגרום לבית המשפט העליון לסרב לדון בעתירתנו עד אשר ייפול דבר בתחום הרפורמה לכאן או לכאן.

לסיכום

יכול להיות שזה לא השינוי האופטימלי המיוחל, אך כל עוד אין אפשרות לנטרל כליל את ההתעללות והדיכוי בבתי החולים, זהו השינוי שאפשר לבצע בקלות יחסית. השפעתו תוכר בהדרגה ותשנה באופן משמעותי את המצב הקשה והקלוקל השורר כיום, ובנוסף - לא תעלה כאמור אפילו אגורה אחת למשלם המיסים הישראלי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא