אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גבריות ו-הומופוביה


1. מבוא- " . . . רגע, אני לא מבין. מה בעצם הבעיה עם הומואים?- הם מגעילים, אתה יודע . . . אסור לסובב את התחת אליהם. הם ישר ירצו לתקוע אותך.- אתה מחמיא לעצמך . . . כל הומו שרואה אותך רוצה לשכב איתך?- לא יודע . . . אי אפשר להבין אותם . . . תראה איך הם מתנהגים ומתלבשים.- אתה מכיר מישהו שהוא הומו?- לא. אבל אני מכיר את הסוג.- איך זה שאתה שונא מישהו בלי להכיר אותו? אולי אם תכיר אותם הם לא יראו לך כל כך מפחידים? - עזוב אותך שטויות, אני לא פוחד מהם. אם היה כפתור שאם הייתי לוחץ עליו כל ההומואים היו נעלמים, הייתי לוחץ, מוחק אותם בלי בכלל לחשוב."

מניין השנאה העצומה הזו ל'הומו'? ומדוע היא כה רווחת בקרב נערים וגברים?

את השיחה הזאת קיימתי עם נער, באחת מסדנאות המגדר, שאותן אני מעביר בתיכונים. זו אינה שיחה יוצאת דופן, כי אם משקפת, לפחות על פי ניסיוני, את תפיסתם של נערים רבים בנוגע להומוסקסואליות, ואת יחסם אל השונה בכלל. מניין השנאה העצומה הזו ל'הומו'? ומדוע היא כה רווחת בקרב נערים וגברים? מה מסמלת ההומוסקסואליות עבור הגבריות ההטרוסקסואליות?בכדי להבין כיצד הגבריות 'מיוצרת', עלינו להבין את מקור השנאה הגברית אל השונה, ובפרט אל ההומוסקסואל. במאמר זו אבקש לענות על השאלות הללו, וזאת בכדי להבין את הקשר בין הגבריות למחשבה שמוחקת הבדלים. בהנחה שהגבריות אינה מהותנית, אלא נוצרת ע"י הבניה חברתית, נשאלת השאלה: האם הגבריות מובנת באופן אשר בהכרח מחייב סטנדרטיזציה, וכתוצאה מכך שולל את ה'חריג'? או במילים אחרות, האם הגבריות מתאפשרת רק על – סמך מחיקה של אלו אשר אינם 'נכנעים' לנורמות ההגמוניות? על מנת לענות על השאלות הללו, אשתמש, בעיקר, בהגותה של הפילוסופית ג'ודית בטלר. בחלק הראשון אציג את ההומופוביה כגילוי מרכזי של מחיקת ההבדלים הגברית, בחלק השני אבחן כיצד הגבריות מכוננת ע"י שלילה, בחלק השלישי אתמקד בחדירה, כביטוי הבולט ביותר של מחיקת ההבדלים. בחלק הרביעי, אראה כיצד מחיקת ההבדלים ע"י הגבריות ההטרוסקסואלית יוצרת את 'ניגודה', כלומר את ההומוסקסואליות, כבעלת כוח פוליטי, ובחלק האחרון אסכם את המאמר ואדון במסקנות. 2. הומופוביה כמחיקה של הבדליםתפיסות פוסט – מודרניות העניקו לפילוסופיה, ולתרבות כולה, את התובנה החשובה בדבר קדימותן של הנורמות והקטגוריות החברתיות ל'סובייקט'. זה האחרון, אינו מתואר יותר, כפי שהיה בעבר, כאינסטנציה נפרדת ואוטרקית, אלא כחלק מקונטקסט חברתי רחב יותר, אשר מבנה ומזין אותו. משום כך, טוענת בטלר, כי "התנאי הדיסקורסיבי של הכרה חברתית קודם להבנייתו של הסובייקט, הכרה זו אינה מוקנית לסובייקט אלא מייצרת אותו". החברה היא שמגדירה את הפרט על – פי זיהויו הקטגוריאלי, היחיד אינו נפרד מן הנורמות שמכוננות את זהותו, אלא משקף אותן ומקבל הכרה כתוצאה מהן, והכרה זו היא תנאי להישרדותו–

" . . . life itself requires a set of sheltering norms, and that to be outside it, to live outside it, is to court death"

ג'ודית באטלר

בטלר, בדומה להוגות פוסט – מודרניות נוספות, גורסת כי אין אנו בוחרים זהות מגדרית, אלא 'נולדים לתוכה', וכך זהות זו מתפתחת בהתאם לנורמות ההגמוניות בתרבות. הזהות המגדרית אינה כסות, שאותה ניתן ללבוש על – פי גחמותינו, היא זהות אשר 'מיוצרת' באמצעות חזרה על פרקטיקות אשר מבנות את האופן בו אנו מוצגים בתוך החברה, "היא לא סתם תכונה או נטייה אלא זה אופן של להיות מסודר לקראת האחר". לפיכך, זהותו המגדרית של היחיד, על חשיבותה בנוגע לזהותו של הגבר ארחיב בהמשך, נכפית ע"י נורמות שאותן הוא אינו בוחר, נורמות אלו משמרות את החברה באמצעות כפייה של סטנדרט מסוים, שמקבל את כוחו ע"י מחיקה של כל אשר חורג ממנו. בטלר טוענת, כי כדי שאדם יקבל הכרה, צריכות, מלכתחילה, להימצא בחברה נורמות שמבססות את ההכרה בו. לפיכך, גבר ש'יוצא מן הארון' ומצהיר על עצמו כהומוסקסואל, מקבל הכרה רק מקהילה מצומצמת וכך למעשה יוצא אל 'ארון נוסף', כי אין בנמצא נורמות שיאפשרו לו הכרה חברתית מלאה. כלומר, גם כשאותו גבר חושף את 'זהותו האמיתית', הוא אינו מקבל הכרה מציבור גדול, שאינו מאפשר הכרה לגבר שאינו 'סטרייט'. נורמה נכפית ע"י חזרה, כפייתית מוסיפה בטלר, של פרקטיקות מסוימות ובאמצעות מניעה וסילוק של אחרות. לכן, סטנדרטיזציה מושגת ע"י מחיקה של הבדלים, הכפייה של ה'נורמלי' נוצרת ע"י ההגדרה והתיחום של ה'לא נורמלי', כפי שלימד אותנו פוקו. אולם, מדוע עלינו להתמקד דווקא במחיקת הזהות המגדרית, כשאנו באים לבחון את מוסד הגבריות? הרי הזהות הגברית מורכבת משלל 'זהויות' שונות, שעל – פיהן הגברים 'ממוקמים' בתוך ההיררכיה החברתית. הטענה המרכזית של מאמר זה, שאותה אבקש לבסס לאורך המאמר כולו, היא שהזהות המגדרית ניצבת בבסיס הזהות הגברית, ולכן מחשבה גברית שמוחקת הבדלים, היא קודם כל כזו אשר מוחקת את ההבדל המגדרי. כלומר, ההומופוביה, כמחיקה של הבדל מגדרי, היא שמכוננת את הגבריות יותר מכל מחיקה של הבדל אחר, ועל כך, כאמור, בהמשך.סיבה נוספת להתמקדותי בהומופוביה כרוכה בהיקף התופעה. אי אפשר לנתק את הגבריות מן ההומופוביה מפני, שההומופוביה היא תופעה כה רווחת אצל גברים, וממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחות הזהות אצל ילדים ונערים. על פי סקר שנערך בשנת 2005, בו נשאלו 300 בני נוער הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים, נמצא כי 64% מהם הוטרדו מילולית בתדירות גבוהה ו 24% דיווחו על הטרדה פיזית. הנתונים הללו הם 'קצה הקרחון', הומופוביה היא תופעה ש'חוצה גבולות' וקיימת כמעט בכל חברה. אלימות פיזית ומילולית כנגד הומוסקסואלים אינה רק מנת חלקם של בני נוער, אלא מתרחשת בעוצמה גם אצל האוכלוסייה הבוגרת – " . . . בעוד פחות מחודש עתידה לצעוד ברחובות ירושלים הקדושה קהילת סדום החוטאים. מעל 300,000 חיות מושחתות מתוכם מצפים בכיליון עיניים לרגע בו יוכלו להציג עצמם לראווה מול ילדנו ותורתנו הקדושה. הם ינסו בכל כוחם לטמא כמה שיותר מילדנו הטהורים ולשכנע אותם ללכת בדרכם . . . האם נכנע לרשע הזה ונענש יחד איתם? . . . מוות לסדומאים!". הציטוט הזה לקוח מכרוז אשר הופץ בירושלים בקרב האוכלוסייה החרדית, בעקבות הידיעה על קיום "מצעד הגאווה" בירושלים. הכרוז אינו מסתפק בדברים אלו ומבטיח 20 אלף שקלים "לכל מי שיגרום למותו של אחד מאנשי סדום ועמורה". השנאה היוקדת הזו אינה רק שנאה דתית גרידא, חילול שבת או אכילת חזיר אינם גורמים לתגובות חריפות כאלו, נראה כי אין מי שמאיים יותר על מוסד הגבריות ההטרוסקסואלית, מאשר ההומוסקסואלים. כפי שנטען, הניסיון לכפות סטנדרטיזציה מחייב את ההוקעה של השונה, אולם לחריגות של ההומוסקסואל בתוך הקהילה הגברית, ישנה משקל רב יותר מכל שונות אחרת, אתנית, גזעית וכדומה.3. גבריות כשלילהבחלק זה אבקש להמחיש כי הגבריות 'מיוצרת' באמצעות השלילה, ובנוסף שמחשבה אשר מוחקת הבדלים היא פועל יוצא של אותה שלילה.

המאמץ העצום של גברים לחיות על פי הדימויים הגבריים גורם להם להיות במצב של דיכאון, אולם דווקא מצב זה מאפשר להם להתנתק מן הפגיעות והרגישות, אותם דימויים המזוהים עם נשים. ציור: מגריט.

ההגמוניה הפטריאכלית מבנה את תמונת המציאות שלנו, תפיסה זו מזהה את הנשי עם חולשה, טבע וגופניות, בעוד שהגבריות מזוהה עם מחשבה, שכל וחוזק. הדימוי של האישה כחלשה 'מחזק' ויוצר את נחיתותה החברתית מפני שהחברה מעריכה דימויים וערכים כוחניים. להיות גבר משמע, קודם כל, לא להיות אישה, כלומר להתרחק מן הדימויים הנשיים ה'לא נחשבים' בחברה, שאותם התרבות הפאלוצנטרית ייעדה לנשים, עוד מימי קדם. הפסיכולוג טרנס ריל חקר נערים וגברים ומצא כי "הם לא דיברו על להיות חזקים, אלא על לא להיות חלשים". תהליך הסוציאליזציה, לפחות בחברה המערבית, מייצר את הדיכוטומיה של 'גבר' – 'אישה', הגבריות מובנת ע"י ההתרחקות מן הדימויים הנשיים, ולכן הגבר חייב להתכחש לכל פן 'נשי' בו, על – מנת שיוכל לעמוד ב'קריטריונים' של הפטריארכיה. בטקסט "קוויר באופן ביקורתי", טוענת בטלר, כי הגבריות ההטרוסקסואלית מסתירה בתוכה מלנכוליה, שנובעת "מתוך הסירוב להתאבל על הגבריות כאפשרות של אהבה". ההתכחשות לאהבה בין גברים, אשר יוצרת על פי בטלר מלנכוליה, היא פן נוסף בכינונה של הגבריות באמצעות שלילה. הזיהוי התרבותי בין ההומוסקסואל לאישה אינו מאפשר את הקבלה של ההומוסקסואל אל חיק הגבריות, על כך ארחיב בחלק הבא, כלומר ההומוסקסואליות מנוגדת לייצוגים של הגבריות ההטרוסקסואלית, ולכן היא נשללת. ריל חקר גברים בגילאים שונים והגיע למסקנה שרוב הגברים חיים עם "דיכאון סמוי", אשר מאפשר להם להתנתק מהפגיעות והרגישות שלהם. המאמץ העצום של גברים לחיות על פי הדימויים הגבריים גורם להם להיות במצב של דיכאון, אולם דווקא מצב זה מאפשר להם להתנתק מן הפגיעות והרגישות, אותם דימויים המזוהים עם נשים. הדיכאון הוא מעין חיץ, אשר מאפשר לגברים 'לכרות' את החלקים באישיותם המזוהים עם הנשי, וכך ע"י שלילה זו גבריותם 'מתוחזקת'. בטלר ו-ריל, תופסים את הגבריות כמוסד אשר מבנה ומשמר עצמו באמצעות שלילה, של הנשיות וההומוסקסואליות, שבאמצעותה הגבריות משכילה לא לחרוג מן הנורמות והייצוגים התרבותיים המכוננים אותה. אולם, המחיר שהגברים עלולים 'לשלם' על מחיקת השונות או לחילופין על הכפייה של הגבריות ההטרוסקסואלית, הוא דיכאון ומלנכוליה. כפי שנטען בתחילת העבודה, השיח והנורמות ההגמוניות בחברה קודמים ל'סובייקט' ומאפשרים את קיומו, אדם ללא הכרה חברתית, ללא 'שם', חדל להתקיים במרחב הציבורי, ולכן חדל להתקיים בכלל. בטלר טוענת כי ה'אני' נוצר רק כשהוא נקרא בשם, מתן השם מגדיר את הסובייקט, וכך מעביר אותו אל הספרה הציבורית, אקט אשר מאפשר את ההכרה. מתן השם ,כאופן של הענקת הכרה ציבורית, נקרא על- פי בטלר "מבע ביצועי" ((performative, אלו הן "צורות של דיבור סמכותי, הצהרות שבעצם הגייתן גם מבצעות פעולה מסוימת ומפעילות כוח מחייב". למרות זאת, כפי ש"המבע הביצועי" מאפשר את ההכרה החברתית בעצם הגייתו, כך הוא גם מדיר מן הקונצנזוס את זה ש'אינו ניתן לביטוי' – "אם המבע הביצועי מתפקד כאמצעי להכשרת ההטרוסקסואליזציה של ההקשר החברתי – יש יסוד להניח שיוכל לתפקד גם כטאבו ממיט קלון שעושה 'קוויריזציה' לאלו שמסרבים ומתנגדים . . . ". 'הגבר הקשוח', 'הסטרייט', 'הזיין', מדיר מן השיח את 'ההומו', 'הסיסי', את זה ש'מקבל'. בטלר מציינת את האיידס, כדוגמא להדרת ההומוסקסואליות מן השיח ההטרוסקסואלי ההגמוני. האיידס הוא בגדר מגפה אשר מגיעה למימדי ענק, אך בגלל שהיא מוגדרת כ'מחלה של הומואים', אין היא מקבלת הד תקשורתי, ולכן אינה מטופלת כראוי. "המבע הביצועי", במשמעותו הפטריאכלית, מסלק מן השיח ההגמוני את ההומוסקסואליות, וכך מציג פן נוסף של השלילה הגברית.בטלר מוסיפה על כך וגורסת כי ההומוסקסואליות אינה נמצאת קודם בתוך השיח ורק לאחר מכן מודרת ממנו, אלא מלכתחילה נשללת מתוכו – "כל עוד זיקות הומוסקסואליות לא זוכות להכרה במסגרת ההטרוסקסואליות הנורמטיבית, אי אפשר לומר שהן תשוקות שבאות לידי ביטוי ורק אז נאסרות, נהפוך הוא, אלה תשוקות שנשללו מלכתחילה". הגבריות ההטרוסקסואלית שוללת את הלגיטימיות של ההומוסקסואליות ע"י סילוקה מן 'האפשרי', אהבה בין גברים אינה רק מודרת מן השיח, אלא אינה מקבלת את הלגיטימציה להיות מדוברת. הצנזורה מלכתחילה שוללת מן ההומוסקסואליות את ה'כרטיס כניסה' אל השיח, אשר מעניק הכרה חברתית, כך שלשלילה הגברית ישנה משנה תוקף, היא זו אשר מדירה את הנשי מן השיח ההגמוני, וזו אשר אינה מאפשרת לביטויים הומוסקסואלים להיות מדוברים, ומה שאינו מדובר אינו קיים.בטלר משתמשת בדבריו של לאקאן, אשר טוען כי כדי 'להיכנס' לשפה אנו משלמים מחיר מסוים, הנורמות ששולטות במה שניתן להאמר, מבדילות את הסובייקט 'ממה שלא ניתן לדבר עליו'. נורמות אלו מייצרות דבר שלא ניתן לדבר עליו, ורק כך הסובייקט (ההטרוסקסואלי) נבנה. ההומוסקסואליות היא זו 'שאינה ניתנת לדיבור', רק באמצעות השתקתה - הגבריות ההטרוסקסואלית מתאפשרת, או כפי שסיימון ווטני מנסח זאת – "החברה הסטרייטית זקוקה לנו, אנחנו ה'אחר' ההכרחי שלה, ללא 'גייז' הסטרייטים אינם 'סטרייטים'". הגבריות ההטרוסקסואלית נזקקת להומוסקסואליות כדי להגדיר עצמה כיוון, שהגבריות מבוססת על שלילה של ה'אחר'. הילד לומד לומר 'אני לא בת' וזהותו מתפתחת ע"י התרחקותו מכל סממן נשי, אולם בעוד שהגבר מנגיד עצמו לנשי, הרי שהוא משווה עצמו לגברים אחרים. הגבריות ההטרוסקסואליות אמנם מדגישה את ההבדלים בינה לבין ההומוסקסואליות, אך הדגשה זו הכרחית כדי לאשר את הגבריות, המבוססת על שלילה. מחיקת ההבדלים, הכפייה של ההטרוסקסואליות, נוצרת ע"י הדגשת השוני מן ה'חריג'. זה שמצונזר מן השיח נענש ע"י אי הכרה חברתית, ולכן הנורמות אינן מגנות עליו מאלימות, בדרך זו ההגמוניה הגברית מבנה את הסטנדרטיזציה ההטרוסקסואלית, יוצרת את ה'סטרייטיות' כגבריות היחידה הלגיטימית.כאמור, הגבר מכונן ע"י שלילה, ע"י התנכרות לחלקים באישיותו הוא שולל את עצמו ולכן גם שולל את ה'אחר'. בטקסט "מרי מגדרי", טוענת בטלר, כי "העובדה שההטרוסקסואליות עסוקה תמיד בשכלול עצמה, מעידה על כך שהיא נתונה בסכנה מתמדת, כלומר שהיא 'מודעת' לאפשרות התפרקותה – ומכאן החזרה הכפייתית, שתפקידה לחסום את הדרך בפני מה שמאיים על לכידותה". הגבריות צריכה שוב ושוב לאשר עצמה, פרקטיקות ש'מייצרות' את הגבריות הן כאלו השוללות את הנשיות וההומוסקסואליות, הגבריות ההטרוסקסואלית מאוימת ע"י השונה ממנה ולכן נדרשת לאשר עצמה ללא הרף. לגברים ההטרוסקסואלים יש זכויות יתר בחברה, אך הם 'משלמים' על – כך מחיר יקר. המלנכוליה והדיכאון הסמויים הם תוצאה של 'בריחה' של הגבר ההטרוסקסואל מן 'הלא מדובר', הנורמות ההגמוניות אינן מאפשרות לו נגישות לחלקים, שאינם עומדים תחת ה'קריטריונים' הקשיחים של הגבריות, ובאופן זה נוצר מעין 'לא מודע קולקטיבי' של הגבריות ההטרוסקסואלית. זהו מרחב מסוכן באשר הוא מערער את הנורמות שעל פיהן הגבריות ההטרוסקסואלית מובנת, לכן הגבריות חייבת למחוק את ההבדלים ולכפות את המודל ההטרוסקסואלי, שעל פיו ישק דבר. הגבריות, אם כן, מבוססת על העדר, על מוות, היא נאחזת 'בכל כוחה' בנורמות שאינן מאימות עליה וכך יוצרת בתוכה חללים, שאינם נגישים לה. ישנו קשר הדוק בין הגבריות למחשבה אשר מוחקת הבדלים וזאת משום, שהשלילה אינהרנטית לגבריות. הגבר חייב לשלול כדי לחייב, למחוק כדי לאשר. לפיכך, ההומופוביה היא פועל יוצא של הנגטיביות המכוננת את הגבריות, כי הנורמות המייצרות את הגבריות הן תמיד הטרוסקסואליות, הן לא מאפשרות 'למה שלא ניתן לביטוי' להיכנס אל תחומו של האפשרי. 4. חדירה

אנדריאה דבורקין

בחלק זה אבחן כיצד הפחד מן החדירה מעצב את הגבריות, ובאיזה אופן פחד זה מחזק את הקשר בין הגבריות למחשבה אשר מוחקת הבדלים.בספרה 'משגל', אנדריאה דבורקין תופסת את המשגל כמוסד פוליטי, שמשרת את השליטה של גברים על נשים. לדידה, הגבריות רואה בנחיתותן החברתית של נשים, כזו אשר נובעת מן המשגל, וזאת כי במשגל האישה אינה שווה לגבר. המשגל מבטא את יחסי הכוח בחברה, כי באקט זה הגבר חודר אל האישה, ועל פי התפיסה הפטריאכלית, שעל פיה תודעתנו מעוצבת, בחדירה השלמות הגופנית נפרצת והנחדר מחולל, הופך לפחות ערך. תפיסה זו מפרשת את החדירה כאקט של ביזוי, בו הגבר החודר מבטא את עליונותו ושליטתו – "תועבה היא לעשות לגבר מה שברגיל נעשה בזיון לאישה, חדירה, בעילה, בוז על כך שהיא פחותה, נחותת דרגה . . ." בניגוד לאישה, גבולות גופו של הגבר (ההטרוסקסואל) נתפסים כבלתי חדירים, הגבר 'שלם', מוצקותו הפיזית מתפרשת כמוצקות נפשית, הוא עבר אינדיבידואציה, הוא 'סובייקט'. האישה, לעומת זאת, נחדרת, גבולותיה פרוצים, העולם חודר אליה, ועל כן היא אינה נפרדת ממנו. לחדירה, אם כן, ישנן משמעויות שחורגות מן האקט הגופני עצמו, משמעויות אלו משרתות את התפיסה הפטריאכלית, אשר ממקמת את הגבר כעליון על האישה, ועל ההומוסקסואל, כפי שנראה בהמשך. אקט החדירה מסמל את הסימביוזה של האישה עם הטבע, את אי נפרדותה מן העולם, בניגוד לגבר אשר באמצעות שכלו בונה את החיץ בינו לבין העולם. התפיסה הפטריאכלית רואה בחדירה אקט שבו נפרצים כל הגבולות, הגבר שולל במשגל את עצמיותה של האישה כיוון, שהתרבות מזהה בין חדירה לשליטה. אקט המשגל יוצר את הדימוי של האישה כפאסיבית ושל הגבר כאקטיבי, ובתרבות המערבית הפאסיביות נתפסת כפחותת ערך ביחס לאקטיביות. הזיהוי התרבותי בין ההומוסקסואל לאישה נובע מן התפיסה כי שניהם נחדרים, ועל כן הם נחותים חברתית מן הגבר ההטרוסקסואל. בדומה לחדירה הוגינלית, החדירה האנאלית מייצרת פאסיבי ואקטיבי ולכן אינה שוויונית, פאסיביות זו מקבלת סטיגמה ומקבעת את הסטטוס הנמוך של ההומוסקסואל. הגבר ההומוסקסואל מאבד את זכויות היתר שלו בחברה כגבר ברגע שהוא מזוהה כאישה, הוא מוקע ע"י הגבריות ההגמונית כי 'חטא' את החטא הגברי הגדול מכולם, הוא איפשר למישהו לחדור אליו, כלומר לשלוט בו – "במעשה סדום משתמשים בגברים כמו שמשתמשים בנשים. המזוין חווה גם את המציאות החושנית שבהכנעה, שבחילול ושבהיותו נבעל". על –פי התפיסה הפטריאכלית, החדירה 'מסמנת' את ההומוסקסואל כשונה, על גופו 'מקועקעת' נשיותו, הוא 'חדיר', ולכן נחווה כחלש ופגיע. את הזיהוי של ההומוסקסואליות עם חדירה ואת התפיסה שחדירה מסמלת חולשה, ניתן למצוא בדבריו של בכיר בתנועת הפת"ח, בשם אבו – עודאי שטוען, כי הצבא הישראלי יובס בפלשתין כמו שהובס בלבנון משום שהוא מאוכלס בהומוסקסואלים -

"if we do, what hezbollah accomplished, this israeli army full of gay soldiers and full of corruption . . . can be defeated also in palestine".

גדודי חללי אל – אקצה יזיינו את הצבא הישראלי 'כמו שמזיינים הומואים', הם ישפילו ויכניעו אותו, יחדרו אליו 'כאילו שהוא אישה'. הנחדר הוא הנשלט, החדירה מסמלת את נצחונו של החזק על החלש, 'צבא של הומואים' הוא צבא פגיע ולכן ניתן להכנעה ולשליטה. בטלר שוללת את התפיסה הרואה בגוף הוויה אוטונומית, לדידה הגוף תמיד מצוי בתוך מסגרת חברתית מסוימת אשר מגבילה ומתחמת אותו. הגוף כבול אל אידיאל תרבותי, שמבנה את האופן בו הוא נחווה –

"the body has its invariably public dimension, constituted as a social phenomenon in the public sphere, my body is and is not mine".

על הגוף של ההומוסקסואל 'מוטבע' הסימן החברתי של החדירה, הוא נתפס ע"י הגבריות ההטרוסקסואלית כ'גבר – אישה' ועל – כן נדחה על ידה. על גופו 'מקועקע' אות קין מביש, שאותו כל בן תרבות יכול 'לקרוא', זה של הנחדר והמחולל, הוא 'מגורש' מגן העדן, כלומר ממוקדי הכוח הפטריאכליים, נשלל מגבריותו. סימון גופו של ההומוסקסואל כנחדר, מאפשר את הזיהוי של 'הלא מסומנים' כהטרוסקסואלים. ה'מסמן' וה'מסומן' הם תוצר של אותה מערכת, שניהם נולדים אל תוך תרבות שמציידת אותם ב'כלים' אשר מאפשרים להם לפרש פרקטיקות מסוימות כהומוסקסואליות ואחרות כהטרוסקסואליות. בספר שמות, אלוהים מצווה על משה ואהרון לדבר אל עם ישראל ולומר להם, כי עליהם לשחוט "שה תמים" ואת דמו למרוח על משקוף דלתם, דם זה ישמש לאל סימן, האומר שבבית זה אין לפגוע – " .. . ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף . . . והיה הדם לכם כאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים". אלוהים מסמן את אלו שחסינים מפגיעה, לעומתו, הגבריות ההטרוסקסואלית, 'האל המודרני', מסמנת את אלו שיפגעו – את ההומוסקסואלים.לדעתי, הפחד הגברי מן החדירה אינו רק מן האקט הגופני, החדירה היא גם סימבולית, היא מהווה את האפשרות שאדם אחר יחדור אל המרחב שלי, הגופני, הרגשי והרוחני. הגבריות ההטרוסקסואלית 'הבלתי חדירה', דוחה את כל השונה ממנה, אשר מאיים עליה, ע"י הטבעה של אותו 'אות קין', שגורר סנקציות חברתיות קשות. הגבריות אינה מאפשרת חדירה אליה, היא מכווצת, אנאלית, אך באופן פרדוקסלי, דוחה את ההומוסקסואליות כי היא מזהה אותה, באופן השלכתי, עם אנאליות. הפחד הלא רציונלי מהומוסקסואלים אינו רק נובע מן הפחד להחדר ו'להפוך לאישה', אלא גם מהאפשרות להיפתח לאחר, להסתכן בחדירה של השונה, בפריצה של הגבולות. לדעתי, הדיכוי ההומופובי מהווה את הבסיס לדיכוי הגברי של השונה בכלל, כי הפחד מן החדירה, שלה כאמור יש משמעויות נלוות, ניצב 'בלב' הגבריות. לפיכך, הזהות המגדרית היא שמכוננת את הזהות הגברית כולה, השלילה שמבנה את הגבריות עוד מילדות, היא קודם כל שלילה מגדרית, שלילת האישה וכתוצאה מכך, של ההומוסקסואל המזוהה עימה. מחשבה אשר מוחקת הבדלים היא מחשבה שכופה הומוגניות, מחשבה מסוג זה היא תוצר של נורמות, שאינן מאפשרות את ההכלה של השונה בתוך תפיסת העולם, אותה הן מבנות. אקט הסימון הוא אקט של הגדרה, אם בשלילה ואם בחיוב. החדירה מחדדת את הקשר בין הגבריות לבין מחשבה שמוחקת הבדלים, כי החדירה 'מסמנת' את ההומוסקסואל כחריג, יותר מכל דימוי אחר, וכך הגבריות מבנה ומגדירה עצמה באמצעות שלילת השונה ממנה. החדירה מסמלת באופן הבולט ביותר את הגבריות השוללת מפני, שהיא מזוהה עם הנשי, עם חולשה ועם סימביוזה, כל אותם ערכים שהתרבות הגברית ההגמונית דוחה בשאט נפש ממנה. 5. הומוסקסואליות ככוח פוליטי

כפי שנטען, הנורמות ההגמוניות כופות את 'המודל ההטרוסקסואלי' על הגברים בחברה, אלו שיוצאים נגד מודל זה מסומנים כשונים, כ'אחרים', וכתוצאה מכך 'מושלכים' אל המרחב הציבורי, ללא כל נורמות שיגנו עליהם. הצנזורה, בדומה לאקט הסימון ול'אמצעי אילוץ' נוספים, כופים את מחיקת ההבדלים, וגורמים להטלת סנקציות קשות על כל מי שחורג מן הקונצנזוס המגדרי. בחלק זה, אבחן כיצד מחיקת ההבדלים הגברית - הטרוסקסואלית יוצרת את החורג ממנה, את ההומוסקסואליות, ככוח פוליטי דווקא באמצעות בידודו ודיכויו, וכיצד פוליטיקה זו מאפשרת התבוננות חדשה בשונה, ובפרט בהומוסקסואל. גופנו חשוף למבט ולמגע של האחר בעצם הימצאותו בתוך מסגרת חברתית, דרך הגוף אנו 'מועברים' לאחרים, ולכן אנו יצורים כה פגיעים. בטלר טוענת, כי פגיעות זו מועצמת תחת תנאים חברתיים ופוליטיים מסוימים, למשל התנאים בהם הקהילה ההומו – לסבית מתקיימת. לדידה, מי שנמצא מחוץ למיניות ההטרוסקסואלית נחשב כלא אמיתי, כ'חיקוי', וככזה אין הוא מתקיים בתוך השיח, אין נורמות שיגנו עליו, כלומר 'דמו מותר'. עדות מצמררת לכך ראינו בתגובתם של אותם קיצונים דתיים לרעיון, שמצעד הגאווה יתקיים ב'עירם הקדושה' ירושלים. ההומוסקסואלים אינם רק חשופים לאלימות יותר ממיעוטים אחרים, אלא הם גם יותר חשופים להידבקות באיידס. מה שמשותף לקהילה ההומו – לסבית, גורסת בטלר, הוא שכולם איבדו מישהו לאיידס. לדידה, האובדן והאבל גורמים למתאבל 'לצאת מחוץ לעצמו', את אותה טרנספורמציה בטלר מכנה "אקסטזה", שהיא פרימה של הסובייקט, מעבר מחיים המכונסים בתוך עצמם לחיים 'ליד עצמם'. מותו של אדם אהוב מפורר את 'השלטון האבסולוטי' של הסובייקט בעצמו, באמצעות ההעדר מבין המתאבל כי הוא תלוי באחרים, הוא כבר אינו חי מתוך עצמו אלא 'ליד עצמו'. האבל משנה את המתאבל ע"י ההכרה כי הוא אינו יכול לחיות בנפרד מן הסובבים אותו –

"in this experience something about who we are is revealed, something that delineates the ties we have to others, that shows us that those ties constitute sense of self, compose who we are . . . it exposes the constitutive sociality of the self, a basis for thinking a political community of a complex order".

האבל חושף את הקשר הבלתי ניתק שלנו לבני – אדם אחרים ואת תלותנו בהם, ובכך מערער הוא את גבולות עצמיותנו, את היותנו 'אינדיבידואלים', 'סובייקטים'. התרבות הגברית – הטרוסקסואלית, מקדשת את המוות ורואה בו אפשרות לאינדיבידואציה, תפיסה שהגיעה לשיאה אצל היידגר, בניגוד לתפיסתה של בטלר אשר רואה במוות ובאבל 'טריגר' לחיבור בין האנשים ובסיס לכינון של פוליטיקה חדשה. ההומוסקסואליות, על פי 'קריאתה' של בטלר, יכולה להוות 'מרד גברי' כנגד הפטריארכיה, כי תפיסה אשר רואה באובדן ובאבל אפשרות לחיבור עם בני – אדם אחרים ולא ניתוק מהם, מנוגדת לתפיסה הגברית ההגמונית. ההומוסקסואלים חשופים לאלימות ולאובדן, הם פגיעים, אך פגיעות זו יכולה להתפרש כעוצמה ולא כחולשה, וזאת אם ננתק עצמנו מעולם הדימויים הפטריאכלי. הדימויים התרבותיים הנלווים לפגיעות הם של חולשה ותלות, להן יש ערך נמוך בחברה אשר מקדשת אי תלות, שליטה ועצמאות. העולם הגברי הוא עולם של נתק, ולכן הדימויים אשר מעצבים את החברה הם ממין זה, 'גיבורי התרבות' הם הקאובוי, הנזיר, הלוחם הבודד, הפרוש, כל מי ש'זכה' בעצמאותו ועצמיותו באמצעות הניתוק מן הסובבים אותו. לקהילה פגיעה, טוענת בטלר, יש את הרגישות ואף את החובה האתית לבחון מתי הם מפעילים אלימות על בני – אדם אחרים, ומשום כך הניסיון לסלק את הפגיעות, כפי שהנורמות הפטריאכליות דורשות, משמעו להשמיד את אחד המשאבים הכי חשובים שלנו. ההומוסקסואלים, אם כן, נוצרים פוליטית ע"י הפגיעות החברתית שלהם, אך פגיעות זו מתגלה כמקור לעוצמה וחיות מפני, שדרכה ניתן לצאת מתוכנו ולחוש את כאבם של האחרים. באחת מסדנאות המגדר אותן אני מעביר, שאלתי את התלמידים מהו לדעתם מגדר? אחד מהם ענה לי כי המגדר הוא גדר. זו הגדרה מעניינת כי היא חושפת את היותו של המגדר 'כלי' ממשטר, שמתחם וקובע לנו גבולות. הגבריות ההטרוסקסואלית מפעילה אלימות כדי לשמור ולקבע את גבולות המגדר, וגבולות אלו, כפי שראינו, הן גבולות הזהות הגברית ולכן ערעור הזהות הגברית 'מפרק' את הזהות הגברית כולה. תפיסת האבל, כאובדן אשר גורם לנו להבין כי אנו תלויים באחרים וזקוקים להם כדי לשרוד, וההבנה כי ההומוסקסואלים הם קהילה שמתמודדת באופן נרחב עם אבל וחשופה מאוד לאלימות, מציבה את הגבריות ההומוסקסואלית כאלטרנטיבה לאידיאולוגיה הפטריאכלית.בטלר מעניקה חשיבות רבה ל"פנטזיה", אותה היא מגדירה כלקיחה של גוף למצב של חריגה. הפנטזיה מאפשרת למי שאינו אפשרי, היינו מי שאינו מוכל בתוך הנורמות, לדמיין עצמו בצורה אחרת, לפרוץ את הגבולות של הנורמות, למרוד בהן. ה'מציאות', אותה 'אמת' שאינה ניתנת לערעור, נסדקת באמצעות הפנטזיה. מבעים הומוסקסואלים, בהם 'נלקח' הגוף הגברי אל מעבר לגבולות שהתרבות מציבה, קוראים תיגר על הגבולות הקונטינגנטיים של המציאות. אם המגדר הוא 'גדר', אזי מה מצוי מעבר לו, באותו 'אזור דמדומים' נטול גבולות והגבלות? אם קיים מרחב מעבר ל'גדר', הרי שיש לשאול אם הגבולות שנקבעו אינן מהותיים, אלא נוצרו ע"י החברה? החריגות של ההומוסקסואל בתוך הקהילה הגברית מעמתת את ההטרוסקסואל עם הנורמות שהבנו את גבריותו, אלו שמלכתחילה הוציאו מבעים הומוסקסואלים מתחומו של האפשרי. ההומוסקסואל, כ'חיקוי' של האנושי, מאפשר, בעצם נוכחותו ה'חריגה', לשאול: מהו זה שנחשב לאנושי? ולאיזה 'סוג' של אדם יש את הזכות להתקיים בחברה?

"the very public assertion of gayness calls into question what counts as reality and what counts as human life".

ההומוסקסואליות נכנסת לספרה הפוליטית כשהיא משמשת כאספקלריה לגבריות ההטרוסקסואלית השלטת, כלומר היא משקפת, באמצעות זהות גברית 'אחרת', לפטריארכיה את הנורמות המכוננות אותה וקוראת תיגר עליהן. בטלר טוענת, כי ברגע שאדם מפעיל אלימות על מישהו רק כי הוא הומוסקסואל, הרי שלמעשה הוא מראה כי אי אפשר לחשוב על גוף כזה. אדם כזה, לדידה, מנסה 'להשיב את הסדר' באמצעות אלימות, הוא אינו רוצה לדעת מיהו האדם שעומד מולו כי הוא כבר 'יודע את התשובה', הוא מסרב לשאול את השאלה שאנו מעמידים בפני האחר, "מי אתה"? כשהתשובה לשאלה זו היא, 'אני הוא השונה ממך', 'אני הוא האחר', הרי שנוצר בסיס לפוליטיקה שמכירה בהבדלים ולא כופה את מחיקתם. כשהגבריות ההגמונית כופה את מחיקת ההבדלים, הרי שהיא מנסה 'להרוג את הפנטזיה', להגביל את הגוף ולכפות עליו סטנדרט אחיד, לדכא כל ניסיון ליצירה של גבריות שחורגת מהנורמה. הקהילה ההומוסקסואלית 'מסומנת' ומבודדת, כי היא מהווה את האיום הגדול ביותר על הגבריות, ולכאורה בידודה ופגיעותה הופכים אותה לקבוצה חלשה, ללא שום השפעה חברתית ופוליטית. אולם, כפי שראינו, דווקא בידודם ופגיעותם הם שגיבשו את ההומוסקסואלים לכדי קבוצה בעלת כוח פוליטי משום, שהשונות מתריסה בפני ההומוגניות, ניצבת מולה במלוא האומץ, דורשת ממנה להשתנות. באמצעות ה'קריאה הבטלריאנית' ניתן להבין את ההומוסקסואליות, ואת השונות החברתית בכללותה, באור אחר. השונה הוא זה אשר מציב סימני שאלה במקום שבו ישנם רק סימני קריאה, ב'אי נורמליות' שבו הוא מפקפק ב'נורמלי'. כשמדובר בהומוסקסואלים, הרי שהדברים מקבלים משנה תוקף, כי מעבר לכל 'אמת' תרבותית, ה'אמת' ה'כאילו – טבעית' של המגדר היא זו שלה יש את ה'שורשים' שנטועים הכי עמוק בחברה. הפגיעות הופכת למשאב פוליטי מפני, שהיא קושרת אותנו יחדיו, 'קוראת' לפגיע לחשוב על פגיעותם של האחרים. הכוח הפוליטי של ההומוסקסואליות נובע מכך, שהם נוצרים כ'תרבות נגד' לתרבות ההגמונית, וזאת ע"י צורת חיים שמקדשת ערכים שונים, מאלו שעל - פיהם החברה חיה. הפגיעות היא דוגמא טובה לכך, כאשר דבר הנתפס בתרבות הגברית כחולשה נחווה כעוצמה וכוח, הרי שנוצרת כאן 'קריאה' לשינוי הקטגוריות החברתיות. גם אם אין לוותר על המאבקים החברתיים, כפי שבטלר טוענת, הרי ש,לדעתי, המהפכה האמיתית היא זאת היוצאת לשינוי הערכים והנורמות החברתיות.כשמכים נער, או מבוגר, מפני שהוא 'סיסי' ו'הומו', הרי שעושים זאת משום שהוא מערער את גבולות המגדר כשהוא 'משחק' עם הזהויות המגדריות, כלומר הוא מערב פרקטיקות שנחשבות נשיות בתוך הזהות הגברית שלו. התנגדות לאותה כפייה אלימה עשויה להיות באמצעות התנגדות אלימה, כפי שבוצעה במהומות סטונוול ביוני 1969. מן הפאב הזה יצאה, לראשונה בהיסטוריה של ה'גיי', התנגדות פומבית, ואלימה, כנגד הדיכוי ההטרוסקסואלי, כשעשרות הומוסקסואלים התנגדו לאלימות ולהטרדות של המשטרה. אולם, כפי שראינו, פוליטיקה חדשה, אשר נוצרת ע"י ערעור של נורמות קיימות, עשויה להיווצר גם על בסיס של מחאה לא אלימה. הדראג הוא דוגמא מצוינת לערעור של נורמות קיימות ע"י פארודיה של ההטרוסקסואליות, אולם הוא מהווה 'מופע' ואינו חלק מן היומיום, ולכן השפעתו שולית. לדעתי, יותר מן הדראג, פרקטיקות יומיומיות הומוסקסואליות מהוות 'מרד גברי' בפטריארכיה, ולהן יש את הכוח האמיתי לשנות. אותו נער שמסרב להשתתף בטקסים האלימים היומיומיים של הגבריות, הוא זה שמתנגד לפרקטיקות ממשטרות, ובעצם 'הוויתו' השונה מעמיד אלטרנטיבה לא אלימה, ובכך מערער את 'אמיתותה' וכוחה של הגבריות ההטרוסקסואלית. 6. סיכום ומסקנותבחברה המעוצבת ע"י 'התודעה הגברית' 'מרד גברי' בפטריארכיה מהווה מרד כנגד החברה כולה, ומשום כך ההומוסקסואליות מהווה איום כה גדול על מוסד הנישואין והמשפחה, שעליהן מבוססת החברה ההטרוסקסואלית. כלומר, הצבת אלטרנטיבה לגבריות ההגמונית אינה דבר של מה בכך, כי היא מהווה ערעור על אושיות החברה.הכוח של תפיסות פילוסופיות פמיניסטיות, לדוגמא: 'אתיקה של דאגה' והניתוח המבריק של איריגארי את הדיכוטומיות הגבריות בפילוסופיה, מצוי, לדידי, באופן בו הן חושפות את התפיסות הגבריות ומציבות להן אלטרנטיבה. עבודה זו, אם כן, בשל האופן בו היא משלבת בתוכה כמה תפיסות פמיניסטיות ובעיקר את זו של בטלר, מבקשת 'לפסוע' בנתיב אותו הטוו הוגות אלו. תחילה התמקדתי באופן בו התודעה הגברית נוצרת, לאחר מכן בחנתי את הכוח שהגבריות מפעילה על ה'חריג', ולבסוף, באמצעות הפילוסופיה של בטלר, הצגתי אלטרנטיבה לגבריות ההגמונית.העניין שלי בהומופוביה החל כשנתקלתי בשנאה עצומה להומוסקסואלים, מתוקף עבודתי כמדריך מגדר. התמקדותי בהומוסקסואלים ולא בלסביות, נובעת מכך שהעבודה עוסקת בגבריות, ולכן החריגות של ההומוסקסואלים בתוך המרחב הגברי ההטרוסקסואלי, מאפשרת לי להשוות בינם, ולהבין את כיצד הגבריות מכוננת ע"י שלילת השונה ממנה. כפי שציינתי בעבודה עצמה, ההומופוביה אינה שנאה שולית למגזר מצומצם, אלא כזו המכוננת את הגבריות ונובעת 'בהכרח' מן האופן בו התודעה הגברית 'מיוצרת'. ראינו כי האמת הגברית הבסיסית ביותר היא, 'אני לא בת', וכתוצאה מן הזיהוי בין ההומוסקסואל לאישה גם 'אני לא הומו'.

השלילה אינהרנטית לגבריות, אשר אינה מאשרת עצמה אלא שוללת את ה'אחר' ורק כך משכילה להגדיר עצמה. לפיכך, מחשבה אשר מוחקת הבדלים היא מחשבה גברית 'טיפוסית', גם מעצם השלילה המובנת בתוך הגבריות, וגם כי הכפייה של ה'מודל' הגברי האחיד אינה מאפשרת קבלה והכלה של שונות. בנוסף, ראינו כי הפחד מחדירה הוא זה שמבנה את השנאה להומוסקסואלים, בעקבות המשמעויות ה'שליליות' הנלוות לה, שאינו רק מתמצה רק ביראה מחדירה פיזית. החדירה 'הופכת' את הגבר לאישה, כלומר לנחות חברתית, והפרשנות התרבותית ל'טרנספורמציה' הזאת היא, חלחול של גורם זר לתוך הגבר ופריצה של הגבולות שלו. הגבריות, כאמור, זקוקה לגבולות ברורים כי הגבר חייב להוכיח שהוא עומד בקריטריונים של מוסד הגבריות, אשר בוחן אם הגבר יוערך או יוענש על – פי מידת 'הסתגלותו' או כניעותו למודל הפטריאכלי. משום כך, הפחד מן החדירה מכיל בתוכו גם את הפחד מן השונה, כשהגבריות כופה על הגברים להיות זהים ע"י הטלת סנקציות על החריג, אזי החדירה, המסמלת את השונות, מוגדרת כטאבו. הגבר עלול להגיע למצב בו הוא יהיה 'חייב' להפעיל אלימות בכדי לא להיחשף, יהיה מחויב לשמור על גבולות המגדר בכל מחיר ויוכיח את גבריותו ללא הרף, כי 'העין הפקוחה' של הפטריארכיה מתבוננת בו.גבר שמתנגד למחיקת ההבדלים הגברית ומפגין באומץ את שונותו, בין אם הוא הומוסקסואל או הטרוסקסואל, מעמת את הפטריארכיה עם הנורמות המכוננות אותה. ההתמקדות בהומוסקסואלים, ולא בגברים 'חריגים באופן כללי', נובעת מכך שהם מזוהים עם נשים, ובכך קוראים תיגר על היותו של המגדר 'טבע' ומהות קבועה, אשר אינה ניתנת לשינוי. כשה'חלש' מציג בפני ה'חזק' אלטרנטיבה לכוחניות ולזהות הגברית היחידה ש'ראויה', הרי שהוא הופך לכוח פוליטי, כלומר הוא מערער את הערכים והנורמות ו'קורא' לשינוי חברתי.לחיות בחברה פטריאכלית כפגיע וחלש ולהיות גבר המזוהה כאישה, משמעו להסתכן בנידוי חברתי ולהיות חשוף לאלימות. בחברות כוחניות ומאצ'ואיסטיות, כמו החברה הישראלית, לגבריות שאינה מושתת על כוח ושלילה, יש משמעות פוליטית רבה כי אין היא נכנעת לגבריות ההגמונית, ומהווה חלופה לה. אפשר שניתן ליצור גבריות שאינה נזקקת ל'מודל הנשי' כדי לא לשלול ולא להיות אלימה. גבריות אוטופית - הטרוסקסואלית זו לא תקבע עצמה תחת נורמות מסוימות וכך לא תחשוש מערעורה המגדרי, היא לא תאוים ע"י הגבריות ההומוסקסואלית ולכן לא תדכא אותה. הרוך יכול לנבוע מהגבר עצמו ולא מתוך 'הצד הנשי' שלו, כי שיוך של תפקידים ותכונות למגדר מסוים מצמצם את התודעה לכדי 'תודעה מגדרית', ולא לתודעה אנושית, אולם אין בדברים אלו בכדי לשלול את ההבדלים הביולוגיים בין המינים. כתיבת מאמר זה העלתה בי שאלות נוספות, שחורגות מדיוננו, האם ההומוסקסואלים אכן מעוניינים לקבל את ה'תפקיד' החברתי, ששויך להם ע"י בטלר? האם ה'עימות' של הפטריארכיה עם תפיסת עולם גברית – אלטרנטיבית, אכן עשוי לגרום לשינוי 'שורשי'?שאלות אלו עשויות להוות נקודת פתיחה למחקר עתידי, אשר יבחן כיצד הגבריות ההומוסקסואלית יכולה לתרום לשינוי מוסד הגבריות ההגמוני, ומנקודת מבטם של ההומוסקסואלים, כיצד התפקיד החברתי ה'מוצע' להם משרת את צמיחתם והתפתחותם? בכל מקרה, כמדריך בני – נוער, ברי לי כי כל שינוי חברתי חייב להתחיל מחינוך, וכי חינוך מגדרי הינו בעל חשיבות רבה בעיצוב תודעתם של בני – נוער, שעתידים להפוך לגברים.כמו כן, מאמר זה הוא תיאור הגנאלוגיה האישית שלי, מילד ונער שגדל תחת נורמות גבריות – מצ'ואיסטיות קשיחות, ועד לגבר שמבקש למצוא גבריות 'אחרת'. גם דרכי השתמרה הפטריארכיה, גם אני צעקתי 'יא הומו' כדי להוכיח לכולם עד כמה אני 'סטרייט'. כי הכי קשה להיות 'עקום' בעולם שבו כולם 'ישרים', דרוש אומץ נדיר להיות נער שמתנגד לפרקטיקות הגבריות, בתקופה בה נבדקת הזהות המינית, ומאמץ כאלו הנחשבות נשיות. כיצד אוכל להיות חשוף ופגיע בחברה, שבה 'החזק שורד'? איך אתנגד לצמצום אישיותי לתכונות ולתפקידים שהגבריות 'מייעדת' עבורי? ברגע עוצמתי אחד, הנה אני, חשוף, פגיע, חלש, עירום כביום היוולדי, וסוף סוף בטוח בגבריותי

. . .ביבליוגרפיה

1. אדלמן לי. (2003), בתי תה וסימפטיה או האפיסטמולוגיה של בית השימוש, לקוח מתוך, מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו – לסביים ותיאוריה קווירית, עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל - אביב.2. בטלר ג'ודית. (2003), חיקוי ומרי מגדרי, לקוח מתוך, מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו – לסביים ותיאוריה קווירית, עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו, אורן קנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל - אביב. 3. בטלר ג'ודית. (2001), קוויר באופן ביקורתי, תרגמה מאנגלית: דפנה רז, יעוץ אקדמי: מירי רוזמרין ועמליה זיו, הוצאת רסלינג, תל - אביב.4. דבורקין אנדריאה. (2005), משגל, מאנגלית: דניאל פרידמן, הוצאת בבל, תל – אביב.5. ריל טרנס. (1999), אני לא רוצה לדבר על זה: על המורשת הסמויה של דיכאון גברי – ואיך אפשר להשתחרר ממנה, תרגם מאנגלית: עמי שמיר, הוצאת עם עובד, תל – אביב.6. תנ"ך. (1991), פרק יב', הוצאת קורן, ירושלים.7. almaguer, tomas. (1993), chicano men: a cartography of homosexual identity and behavior, from: the lesbian and gay studies reader, edited by: henry abelove, michele aina barale, david m. halperine, new york: routledge.8. butler judith. (2005), giving an account of oneself, fordham university press, new york9. butler judith. (1997), exitable speech, routledge, new york.10. butler judith. (2004), undoing gender, routledge, new york.11. "world net daily", new york (ap), 25.8.06 – 12. פרוטוקול מספר 449 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. פאנל בנוגע להתייחסות מערכת החינוך לקהילה ההומו-לסבית. יום שלישי 31.5.05.13. פרס נטע. "פרס למי שיביא למות צועד במצעד הגאווה", כתבה מאתר ynet מה 11.7.06 –

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמרי אברמוביץ'