אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקול זעקה אני שומע?


"...הנני רֵע לצפרדע עמה אזעק ואשוועכי כמוה פי יודע שיר המים, שיר המיםככלות ייני תרד עיניפלגי מים, פלגי מים."הנה ששים שנים עברו. בחיי מדינה זה נחשב לגיל צעיר. איך אומרים אצלנו בכל פעם שמשהו משתבש: "מדינה ינוקא". ינוקא או לא ינוקא, ששים שנה עברו, ואם לא ניקח בחשבון את כל השנים בהם היתה למעשה קיימת, באופן לא רשמי, המדינה שבדרך, הרי שכבר הגיע הזמן להפסיק לתרץ תרוצים ולהסתכל באומץ בפרצופה של המדינה, שהוא פרצופה של החברה הישראלית, שהיא פרצופו של כל אחד ואחד מהפרטים היחידים המרכיבים אותה.לרגע חשבתי כי מצאתי הסבר מנחם למראה הפרצוף הזה. ואכן מצאתי הסבר, אך הוא לא כך לא מנחם, הוא אפילו יכול להיות מייאש. אבל איך אמרתי: "להסתכל באומץ". ומה היה זה שראיתי להרף עין של תקווה?ב-2008. 4. 25 פירסם יורם קניוק ב- "וואי נט" מאמר תחת הכותרת "שיר הרעות שאבד". "נו", אמרתי בליבי, "אם השיר אבד, לא נורא, מה שאבד, אפשר גם למצוא". אבל למדתי כי מה שאבדה זו הרֵעוּת ולמצוא מחדש את הרֵעוּת, זה כבר סיפור אחר.אודה ולא אבוש. את שירי הרעות אני כבר בוכה כמעט מיום שנכתבו. את השירה ראו ושמעו, את הדמעות השתדלתי ולא תמיד בהצלחה, להסתיר, לבכות פנימה. אתם יודעים, גברים לא בוכים ("אז למה אמא, למה זולגות הדמעות מעצמן?"). רק הלב בוכה."... כבר שנה, לא הרגשנו כמעטאיך עברו הזמנים בשדותינוכבר שנה, ונותרנו מעטמה רבים שאינם כבר בינינו.אך נזכור את כולםאת יפי הבלורית והטוהרכי רעות שכזאת לעולםלא תיתן את לבנו לשכוח.אהבה מקודשת בדםאת תשובי בינינו לפרוח."כך כתב חיים גורי בשירו האל-מותי "שיר הרעות". שיר שהיה לכמעט תפילה. שיר שהיה לאבן פינה בחינוך של דורות. שיר שנתן את כוחות הנפש לרבים שהיו מוכנים להקדיש את חייהם ולרבים שאכן הקדישו את חייהם למען הרֵעים ובשם הרעות."רֵעַ", ה"רֵעים" ו"הרֵעוּת" מופיעים בשיריו של חיים גורי פעמים רבות, אין זו אלא הוכחה על המקום המרכזי של המושגים האלה בשירתו ובתפיסת עולמו ובתפיסת עולמם של רעיו האישיים ושל רוב בני הדור ההוא.

("... אתה הרע והחסד האחרון" -- השיר "למעין". "... פניו של רע מת קרבים חולפים מעבר." –"פרידה על החוף". "... ראה, אמותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים," – "הנה מוטלות גופותינו". "...ולידי חולפת העופרת, ומסביבי רעי וממולי ההוא." –"משלט הסודנים". "אני זוכר אותם, הם היו רעי... וזהו סוד הדם: פרוץ והנתז על סלע ועפר וגווע נשיה עם בכור הסגרירים. אך הם היו רעי." –"הנשכחים". "... שם פגשתי שנית את רעי האבוד שמכר את חייו על ההר, הוא צמח לפני פרחחי וחבוב, כה יפה, כעולה מעפר." – "אפילוג".) ואלה רק מספר דוגמאות מתוך הספר "פרחי אש".חיים חפר, בן אותו הדור שגם הוא שרת בפלמ"ח כתב: "... עם שחר הבאנו אותו מן הקרב.הברוש צמרתו אט הרכין.רק מי ששכל את הטוב ברעיואותנו יוכל להבין...רעי, נא אמרו והגידו:העוד מחייך הוא שם דודו?"יהודה עמיחי, מעט יותר בוגר אך בן אותו הדור ,שלפני שרותו בפלמ"ח שרת גם בבריגדה:"גשם יורד על פני רעי,על פני רעי החיים, אשרמכסים ראשיהם בשמיכה –ועל פני רעי המתים, אשראינם מכסים עוד."אחת מהתוצאות ההרואית/טראגית של משמעות הרעות והעומק שנוצק בה על ידי דור הפלמ"ח ומלחמת השחרור אפשר למצוא בזמנים אחרים ובהקשר דומה/אחר:" בואדי עת חנו בין אבנים,אמר אחד, כמו מוכה חלום:רואה אני-פניה לבנים.ענו רעיו: הסלע האדום.הו, הסלע האדום-האדום.מטח היריות היה קצר.גנח אחד: נפצעתי-וידום.ענו רעיו בפה מלא עפר:הגענו אל הסלע האדום.הו, הסלע האדום- האדום."ועוד אחזור לרגע אל חיים גורי ואל תמציתה של הרעות:" באב אל וואד,לנצח זכור נא את שמותינו,שיירות פרצו בדרך אל העיר.בצידי הדרך מוטלים מתינו.שלד הברזל שותק כמו רעי.יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,אודם כלנית בהר ובמורד.זה אשר ילך בדרך שהלכנואל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד."הזעקהאל תוך ה"היכל" הזה פורץ לו לפתע, או שאולי לא כל כך לפתע, יורם קניוק. אינני יודע אם ערב יום השואה והקירבה ליום הזכרון והעצמאות העלו בו את הצורך לכתוב את הדברים התלושים אותם כתב, או היתה זו הנפילה הפיסית והכאב הפיסי שנגרם לו בנפילתו העכשווית ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, בה אבדו הרבה הרבה ערכים שהיו פעם ערכי יסוד של החברה הישראלית. או אולי זו "נפילה נפשית" שהחלה עם פציעתו במלחמת השחרור על העלבון שהיה בה שעורר בו את העלבון העכשוי ויצר את הקשר הבלתי נכון והמעוות לתפארת הרעות ו"קדושתה".על מה נזעק יורם קניוק שזעק בקול גדול "שיר הרעות שאבד":יורם קניוק הוא בן אותו הדור של המשוררים שנזכרו לעיל. אין לי צל של ספק שהוא ידע, או שהיה צריך לדעת, מה היא הרעות ככלל ובמיוחד "הרעות" אליה מתייחס חיים גורי שכתב את השיר וכל המוני בית ישראל ועם ישראל, אשר קראו והפנימו ובכו את השיר הזה. לכן, כשקראתי את כותרת המשנה של הכתבה הנ"ל חשבתי והבנתי מיד שהאיש קצת "ירד מהפסים".עצוב מאוד להגיע למסקנה שכזו ביחס לאחד מהבולטים באנשי הרוח של ישראל."כשהממשלה מזניחה את התרבות, מן הראוי שעשירי הארץ יסייעו לה. אבל בישראל של היום כל אחד חס רק על עצמו".אכן, קפיצה נחשונית. לרגע עוד חשבתי כי מדובר בצעיר עז-רוח המסוגל לבצע מעבר שכזה מבלי לשבור, תרתי משמע, את עצמותיו. אבל יורם קניוק לא נולד אתמול, יורם קניוק יודע כי הרעות היא יחסים שבין אדם לאדם. הוא יודע, אך אולי בצר לו הוא לא מבין, כי ממשלה, כל ממשלה, היא גוף ביורוקרטי שהרעות אינה, ולא צריכה להיות חלק מחישובי מדיניותה. אכן, כבר בשורה הבאה יצא המרצע מן השק:"בצהרי יום נאה אחד ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, בקטע דרך צר מאוד, נפלתי והשתרעתי על המדרכה. חפציי התעופפו לכל עבר. שכבתי בלי יכולת לזוז. אנשים רבים הלכו ברחוב. יהודים לרוב. ישראלים יפים. הם דילגו מעלי, דרכו על השעון שלי שעף ברוח, דרכו על המקטרת שלי וכך שכבתי כ-15 דקות. אף אחד לא ניסה לסייע לי.בסופו של דבר הצלחתי להתרומם. בקושי אספתי את חפציי. עצרתי את הדם בממחטה שאני נושא אתי בכיס והתרוממתי. אנשים קיללו אותי יען כי הפרעתי להם ללכת. ברדיו בחנות בגדים לידי נוגן שיר הרֵעוּת היפה של חיים גורי. הרהרתי על הרעות הישראלית שהייתה, זו שהייתה סמל למדינה שבדרך, שקמה ואיננה עוד."ללא ספק זה מעמד לא נעים, מביך, משפיל. הכאב אינו רק כאב פיסי, הכאב הוא נפשי ואולי זה הוא הכאב הנורא יותר, הנורא מכל בקונטקס שבו אנחנו עוסקים.אני מניח, ויסלח לי יורם קניוק, כי הנפילה הזו פתחה פצעים עמוקים ונוראים, פצעי גוף ונפש מימים עברו, שהיו, איך שהוא, מודחקים במשך שנים.הרעות, אליה מתגעגע יורם קניוק ועליה, אני ועוד רבים חולמים עליה, כי לא זכינו לה, היא כבר לא קיימת. תהליך ההתרסקות שלה החל עוד לפני קום המדינה, אך קיבל דחיפה וולגרית כבר עם קום המדינה. כבר עם קומה ועוד לפני שהצליחה לייצב את עמידתה. הרוע, שבו מובנית מלכתחילה ה"אנטי-רעות" הרים את ראשו והחל בזריעת זרעי רעלו מיד.ניסו לשוות לזה משמעות של בדיחה: "למה פרקו את הפלמ"ח?" אין לי ספק שהיה צריך לפרק את כל המסגרות הצבאיות שקדמו לצה"ל, כולל הפלמ"ח. אך צריך היה לדעת מתי ואיך. וברור היה כי חלק מהשיקולים לפרק את הפלמ"ח היה הרצון לפרק את הרעות שהיתה הדבק שליכד אותו, ומהליכוד הזה חשש הרוע.

יורם

עיטים ונבלות / יורם קניוק. הוצאת ידיעות אחרונות

במקביל התבצע תהליך של הדחת הפיקוד של הפלמ"ח, פיזור הקצינים ומעל לכול הדחת המפקד. כל זאת בתוך מהלך המלחמה. תהליך זה הביא לתוצאות קטסטרופליות, תוצאות שלא השאירו צלקות בבשר העם, אלא השאירו בגופו פצעים פתוחים השותתים דם עד היום, שהזיהום פושה בהם שוב ושוב והם שופעי מוגלה ושעד היום לא נמצאה הדרך להביא להם מרפא.והרוע לא נח. לא עבר זמן רב עד שעלה בידו ל"סייע" לפריצת הפילוג בקיבוץ המאוחד. פילוג שהביא לפרידה של רעים שיחד הרוו את האדמה בזיעה ובדם, שיחד לחמו על עוד רגב ועל עוד דונם והקימו מדינה כשהם עומדים גב אל גב ואומרים "חזק" איש אל רעהו. ומשה שרת. ופנחס לבון. ותנועת הבנים המגשימים. ונוער הזהב רד לנגב. ו... ו... ו... נראה היה כי הרעות מכאיבה לו. אולי מי שאין לו רֵעים, לא יכול לסבול שלאחרים יש.לא לי לעסוק בניתוחים פסיכולוגיים, אך לא הייתי מסיר לחלוטין מדעתי את הקרב על נבי-סמואל במלחמת השחרור, קרב בו לקח גם יורם קניוק חלק. קרב אימים בו התנפצו הכוחות הלוחמים של הפלמ"ח אל הכפר והמסגד שבראש ההר. קרב בו נהרגו רבים ונפצעו רבים אך הנורא מכל היה שבסוף הקרב נאלצו שרידי הכוחות לסגת כשהם משאירים בשדה הקרב הרוגים ופצועים, דבר שהיה מנוגד לעקרונות הרעות של הפלמ"ח. לא רק מנוגד לרוח הפלמ"ח, אלא ממש שולל את עצם קיומו: כי לא משאירים חברים מאחור.והינה: "שכבתי בלי יכולת לזוז, אנשים רבים הלכו ברחוב, יהודים לרוב. ישראלים יפים. הם דילגו מעלי, דרכו על השעון שלי שעף ברוח, דרכו עלי ועל המקטרת שלי וכך שכבתי כ-15 דקות. אף אחד לא ניסה לסייע לי." לא אתפלא אם כך, כי בשעה שיורם קניוק שכב על המדרכה חסר אונים, בלי יכולת לזוז, בלי שמישהו ניסה לסייע לו, הוא ראה, ריאלית, בעייני רוחו, את העייטים והעורבים מסתובבים בשמים שמעליו לוטשים בו מבטים. אולי כמו אז על טרשי נבי סמואל, או אולי כמו בסיפרו: "עייטים ונבלות".לא אתפלא אם ממש באותם הרגעים הבין כי הרעות, עליה התחנך ולאורה חי ובשמה על שפתיים יבשות החזירו רבים מרעיו את נשמתם לבורא, אותה הרעות החלה את דרכה אל אובדנה. דרך שכאן ועכשיו הגיעה לסיומה.

אבל, אבל: "אילו הייתה לנו ממשלה של אנשי דור הרעות..." יורם, וכי מאין יבואו אנשי דור הרעות? הרי: "הרעות שאצלנו היא היום שיר יפה. שייכת לתקופה בה דאגנו אלה לאלה, בה הגנו אלה על אלה, בה לא נתנו לזקנים חסרי כל למות בביתם הדל עם ציורים שציירו שנים הרבה ואין להם דורש." (למי או למה הכוונה?).והכעס והחרון מאבדים כל גבול, מסגרת, או שליטה:"...אבל לממשלה אין שום יחס ליצירה. כמו גבלס הם שולפים את אקדוחיהם כל אימת שהם שומעים את המילה תרבות. מזה מתה רֵעות ובאה רָעוּת רוח מזה באה התנשאות הכסף. מזה באה עדנה לקפיטליזם הישראלי הדורסני שכמותו יש רק בארצות דרום אמריקה (ושכמותו דרסה אותי הישראליות בשכבי על המדרכה כואב וחסר אונים). שכבתי אז ברחוב המלך ג'ורג'. הגוף כאב, הייתי בן 74 , זבתי דם אבל התמלאתי צער עמוק על החברה שבראנו כאן, שבה כל איש ואשה יוצאים בבוקר על מנת לדרוס זקנים ונכים במעברי חציה...ליהודים היה מגיע יותר מזה אחרי 60 שנות מדינה. שאכן עושה גדולות ונצורות אבל אין בה חמלה, אין בה הבנה מה נחוץ, אין בה תחושה של יחד ...""...שבתו שירים כי פי שרים מלא מים, מלא מים"הקול זעקה שמעתי?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר