לנצח אחי

זוכר אולי?

לאחי, טוביה פיינגולד
נהרג בבלוזה 5.8.1974
ומאז אני אחות שכולה

זוֹכֵר אַתָּה אוּלַי יַלְדָּה קְטַנָּה?
זוֹכֵר אַתָּה אָחוֹת קְטַנָּה
חֲבֵרָה טוֹבָה
זוֹכֵר אוּלַי, אָחִי, אוֹתִי?
זוֹכֵר אוּלַי אוֹתִי וְאוֹתְךָ
בִּמְרִיבָה קְטַנָּה
בְּמַאֲבָק הִתְגּוֹשְשוּת עַל מִטַּת הַיַּלְדוּת שֶלָּנוּ
בְּמִסְפָּרַיִם שֶל רַגְלַיִם אֲנִי מַחְזִיקָה אוֹתְךָ
שֶלֹּא תִּפֹּל לִי מִן הַמִטָּה
וְאוּלַי הַזִּכָּרוֹן הָפוּךְ
אַתָּה מַחְזִיק אוֹתִי
מִתְאַבֶּקֶת עִמְּךָ כְּמוֹ אָח
אָחוֹת כָּזֹאת עִם שֵעָר קָצוּץ
אָחוֹת כָּזֹאת שֶרָצִיתָ שֶכֻּלָּם יֵדְעוּ שֶהִיא אֲחוֹתְךָ
חֲרוּצָה כָּזֹאת וְלֹא שוֹבָבָה בִּמיֻחָד
בַּיְשָנִית נֶחְבֶּאת אֶל הַכֵּלִים
שְקֵטָה
וְהָעִקָּר מַקְשִיבָה

זוֹכֵר אוּלַי,אָחִי הַבְּכוֹר
כֵּיצָד סִפְּרוּ לִי שֶאַתָּה מִתְגַּלְגֵּל בַּשִיחִים עִם הַבָּנוֹת שֶל כִּתָּה ב'
זוֹכֵר, אָחִי הַבְּכוֹר, שֶבָּאוּ אֵלַי כְּדֵי לְבַשֵּר לִי
עַל כָּל מִינֵי הַרְפָּתְקָאוֹת שֶלְּךָ
עַל תְּאוּנוֹת קְטָנוֹת
עַל פְּצִיעוֹת בָּדֶּרֶךְ
זוֹכֵר אָחִי, שֶאֲנִי הָאָחוֹת הַקְטַנָּה
תָּמִיד חִכִּיתִי לְךָ

אָחִי שֶלִּי
כְּבָר שָנִים אֵינְךָ מַגִּיעַ
כְּמוֹ עַקְשָנוּת אֲיֻמָּה
נִשְאָר בֶּן עֶשְרִים
תָּקוּעַ בֵּין שִינֵי הַזְּמָן כְּבֶן עֲרֻבָּה
וַאֲנִי אֲבוּדָה

בארץ לא קיימים 60,000 אחים שכולים, אין רישום במסמכי המדינה לקיומם של האחים השכולים מקום המדינה ועד ימינו אנו. הרשימה אינה סופית הרי היא "מתרעננת" בכל פעם כשחייל נהרג. לא בכוונה אתה הופך להיות אח שכול. המדינה לא מתכוונת שתהיה אח שכול ואין לה כוונות לעגן זאת במסגרת החוק.

אחים שכולים כמוני לא קיימים כבר שישים שנה. אנו לא קיימים ולא רוצים שנתעורר או נעורר את התחושה הקיימת בנו. עדיף להם שלא נרגיש שאנו כאלה. והרי אם נרגיש אנו שאנו כאלה הם הרי יצטרכו להכיר בנו שאנו כאלה, הרי ההכרה תוביל לדרישות מאיתנו. למשל, מכתב הזמנה עם כרטיס חנייה מסודר לעצרת הזיכרון בערב יום הזיכרון. ועדיף שנשתוק ועדיף שנסבול בשקט. נכות נפשית לכל החיים בלי קבלות.

כל השנים גם אני הדחקתי את העניין. הרי שלושים שנה לא דיברתי על השכול הזה. רק בשנים האחרונות, פתאום התחלתי לכתוב ולדבר על השכול, על ההרגשה שלי כאחות לא קיימת.

כנס יסוד של עמותת "לנצח אחי" התקיים בוינגייט בחודש ינואר 2008, ולאחר מכן הוקמו סניפים ברחבי הארץ. ואתמול בערב ב 28.4.08 התקיים הכינוס הראשון של עמותת "לנצח אחי" בעיר מגוריי נתניה. העמותה קיימת מספר חודשים והיא מרחיבה את השורות, עוד ועוד אחים מצטרפים אל העמותה והיא הופכת לגוף שלא יהיה ניתן להתעלם מקיומו.

המפגש הראשון הוא יוצא דופן. כיון שהוא נועד להכרות ראשונית, לפרוק ולתת תחושת שיתוף. אתמול בפעם הראשונה דיברתי לא רק אני דיברתי אלא גם אחים ואחיות כמונו, ישבנו דיברנו וחלק מאיתנו בכה. ומה שמוזר בכל הסיטואציה, מי שמארגן את האחים השכולים הם האחים השכולים בעצמם. אלי דבי יו"ר העמותה אח שכול משנת 1978 שנותר בן יחד להוריו, ורותי רונן אחות שכולה משנת 1977 שנותרה בודדה להוריה, ושניהם ישבו מולי כל הערב. כל אחד בודד בעולמו. כולנו בודדים בעולמנו. אחים שכולים.

כל אחד בתורו אמר משהו על היותו אח שכול. ומישהו היטיב לומר מהי ההגדרה הנכונה,זוהי ההגדרה של מי שרואה אותנו מבחוץ, "זה עם השריטה".

בכל פעם כשנהרג חייל אני משום מה לא חושבת על דבר מלבד על מי שנותר. על האחים השכולים. אני לא מסוגלת לחשוב על ההורים ולא על הצער שמזמין אצלם מקום לשבת, משתרש לנצח, אלא על האחים השכולים שלא תהיה להם לעולם שמחה אמיתית, אפילו חתונה, אפילו הולדת, תביא תבוא בצילם העננה הזאת שאי אפשר בלעדיה. גם אם נלחמתי כל חיי להיות שייכת לנורמה, עדיין יש בי שרטת.

יושבת בינינו בקהל בנתניה אישה שמייבבת כמו ילדה קטנה על אחיה שנעדר מלחמת יום הכיפורים, ואחת שמספרת כיצד החביאה מהוריה את האובדן כאילו מנעה מעצמה וגם מהם את הידיעה הזאת וכאילו רצתה לעצור את המהפכה הזאת שבאה אל חייה, ככה שבועיים בתוך מלחמת יום הכיפורים מחביאה מהוריה את מותו של אחיה. והיא כבר קברה אותו בחולות סיני. היא הייתה צריכה לגונן עליהם ולמעשה ניסתה לעצור את השינוי בכוחות שלא יכלו להילחם בגורל. כאילו זוהי המצווה הבלתי כתובה בתורה. חובתך כאח שכול לא להיות קיים אלא להיות המגן, הסוכך, המשענת הנצחית להוריך החבולים. הרי תבין, אין לך חיים.

ואחי שלי, ניר פיינגולד אחי הצעיר ממני יושב לידי כי הכרחתי אותו לבוא. צלצלתי אליו מיליון פעמים בימים האחרונים כדי שיבוא שיהיה לי אח אמיתי ב"לנצח אחי". ואחי ישב לידי וכשהגיע תורי רציתי שגם הוא ידבר ודיברנו שנינו פתאום כאילו ביחד, כי אף פעם לא דיברנו , באמת, על מה שהרגשנו. ואחי נזכר כיצד חגגו לו בר מצווה בגיל ארבע עשרה וחצי, כי אחינו נהרג בהיותו בן שתיים עשרה, והוא נזכר כאילו זה היה היום, מה שהוא זוכר אני זוכרת דברים אחרים. ואני מספרת על בתי קברות והוא מספר על אמא שנוסעת כל שבוע לבית הקברות, והטקס של הנרות והפרחים, עד שאין לכולנו כבר כוח.

וכל הזמן אני שומעת את המילים האלה שאחי צועק, בודד ובדידות, אני אחותו לידו ושנינו בודדים. ועכשיו כשאני כותבת את המילים עולה בי המנגינה "למה לי לקחת ללב יש לי הרבה דברים.." אני מנסה להרגיע את עצמי על אי קיומי. על העוולות שנגרמו לי מהיותי לא קיימת. מהאבדנים שחוויתי בחיי מתוך התחושה הזאת של העצב שהשתלטה עלי בהיותי אחות שכולה לא קיימת.

ואיך רותי אומרת "כשאני שומעת את הסיפורים של האחרים אני מרגישה שלי קצת יותר קל". וכן, כשאני שומעת על אחים בכל הגילאים שלא מסתדר להם לעבוד הרבה שעות, לא מסתדר להם לקיים מסגרת קבועה. רבים מהם חיים בעולמות שבורים או אחרים מנסים להחזיק חזק את העולם השבור שנשאר להם כדי שלא יתפרק כי להיות אח שכול, מישהו אומר, זה משהו לכל החיים. וזה לא משנה בן כמה אתה. וכאן אני חושבת על האנשים האלה שעזרו לי בלא שביקשתי את עזרתם. ולא, זו לא הייתה המדינה. אף פעם לא המדינה. כי אני לא קיימת.

אני הפכתי אחות שכולה בשנות השבעים, אף אחד לא ליווה אותי משנת 1974. אולי אם היו מלווים והייתה לי כתובת לפנות אליה אולי הייתי במקום אחר היום. פתאום אני נזכרת כיצד בשנת 1977 אני למדתי באוניברסיטת תל אביב, אף אחד לא עזר לי כמו שמסייעים היום, שנה ראשונה של לימודים של הישגים וגם הפסדים, ואף אחד לא הושיט לי עזרה שם. גם במחלקה לספרות או במחלקה ללשון לא שאלו אותי. אף פעם. למה לא המשכתי לשנה ב', למה פתאום התאדתה הסטודנטית שושנה פיינגולד ולא שבה לשנה ב'. אם היו בקשר עם אחים שכולים אולי הייתי היום במקום אחר. חזרתי ללמוד כעבור שנים, וזה היה תמיד, אבל תמיד בלא שיהיו לי מי שיעזרו לי מי שיכוונו,רק החיים הם שהשפיעו עליי מטובם. היום אני פתאום חולמת שבאוניברסיטת תל אביב ייזכרו פתאום לבדוק מה קרה אתי, ואולי אני אחזור ללמוד שם דוקטוראט. זה מה שחסר לנו כאחים שכולים שיבדקו מה קרה איתנו. שלא לדבר על טיפול נפשי , אף פעם לא באו אליי והציעו לי לקבל טיפול מלווה. היינו לא קיימים, וכך קרה שהיינו נופלים וקמים והכי חששנו לפגוע בהורינו.תמיד אבל תמיד הקרבנו את אושרנו למענם. רק שלא יהיה להם כואב.

בשנות השבעים ולמעשה מימי קום המדינה לא התייחסו לשכול אחים, היום אלי ורותי ורבים אחרים מתנדבים להגיע לבתים החדשים אותם פוקד השבר הנורא והם מאמצים את האחים החדשים. כל מיני הכחשות משונות פגשתי בערב הזה של האחים השכולים מנתניה, פבל היחידי כמעט שעמד מול כולם ולא היה מוכן להודות שאחיו נהרג. הוא חי. הוא אתי. הוא אמר לנו וסימן את מקומו של האח בתוך ליבו בצד בו נמצא הכיס שלו בחולצה הכחולה. כל הזמן הוא אמר לאחים שלו, אני לא אספר לכם איך אחי נהרג. אחי חי. אחי חי. ואני יודע מה זה להילחם אני פתחתי הרבה דלתות בעזה. ואני גם נכה צ.ה.ל. אני יודע מה זה. בסוף פבל נשבר והוא סיפר רק שאחיו נהרג בחווה הסינית, ולא היה מוכן לספר איך נהרג. מה שבטוח הוא נזכר כל יום איך אחיו נהרג ואיך באו להודיע להם. ומה לבש באותו היום ומה אמר. כולנו שכנעו אותו שיודה בזה וזהו. אפילו שהוא כבר לא צעיר הוא חייב להודות.

ועוד ועוד סיפורים על אחים שלא מחזיקים מעמד במקומות העבודה, המסגרות המשפחתיות הולכות והופכות מעיקות ואח אחד מספר כיצד המשפחה שלו התפוררה לרסיסים והוא אינו מכיר את ילדתה של אחותו. עולם שלעולם יהיו בו סדקים. שני אחים שכולים אחים לשכול יושבים יחד וגורל משונה הפגיש ביניהם. שני אחיהם נהרגו בפיגוע במגידו לפני כחמש שנים. אישה צעירה בת 27 אומרת כשקולה בוכה "אני לא יכולה להתחתן. אני לא יכולה להתחתן ולדעת שאחי לא יהיה בחתונה." ואולי היא לא קיימת ולכן אינה מתחתנת.

קשר הדם הזה בין האח שאינו והאח שחי קיים גם במיתולוגיה היוונית,אנטיגונה של סופוקלס מחרפת נפשה למען אחיה המת פוליניקס. לאח לדבריה לא ניתן למצוא לו תחליף. עמותת לנצח אחי קמה מתוך הזעקה של האחים השכולים, האדמה כבר רועדת והיא תרעד עוד.

המפגשים העתידיים יהיו מפגשי העצמה, שיתופי פעולה

אח, אח, לְנַצֵּחַ, אָחִי.


חֹר שֶלֹּא רָצִיתִי
שושנה ויג

שָנִים אֲנִי יוֹדַעַת שֶאֲנִי כָּזֹאת
וְשָנִים לֹא יוֹדְעִים עָלַי שֶאֲנִי כָּזֹאת
גַּם אִם עֲשִיתִי עִם זֶה מַשֶּהוּ
יָצְאוּ הַמִלִּים מִמֶּנִּי
וְהָפְכוּ לִטְקָסִים בְּיוֹם הַזִכָּרוֹן
וְכָךְ
נִמְחַקְתִי

בַּכֶּנֶס הַהוּא
יָשַבְתִּי עִם כֻּלָּם
הָיִיתִי אֲנוֹנִימִית
בֵּין כַּמָּה עֶשְרוֹת
כָּאֵלֶּה דוֹמִים לִי
וְהֵבַנְתִּי שֶאֲנִי לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת כָּזֹאתִי
לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה
שֶעָלוּ עַל הַבָּמָה
הוֹפִיעוּ בְּתֵאַטְרוֹן
הָאַבְּסוּרֵד
עַל הַחֶסֶר
עַל הַחֹר שֶנִפְעַר
שֶלֹּא רָצִיתִי

שָנִים יָדַעְתִּי שֶאֲנִי כָּזֹאת
לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת
אָחוֹת שַכּוּלָה

עמותת "לנצח אחי"
http://www.brothers.org.il