אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ציוניים בעל כורחם - אימיגרנטים / גור אלרואי


תופעת השיבה לדרכונים הזרים, שמתוארת במאמרו של גבי וימן "אורזי המזוודות החדשים", שזורה כחוט השני בתולדות שיבת ציון של העת החדשה. בניגוד לשלושת העליות הראשונות, שנבעו לכאורה מטעמים אידיאולוגיים ציוניים, התנקזו גלי העליות הרביעית והחמישית לארץ ישראל ללא יומרה אידיאולוגית כתוצאה מאילוצים של התעצמות האנטישמיות וצמצום דרסטי של מכסות ההגירה לארה"ב. יחסית לקודמותיהן אשר התאפיינו במספרם המועט של העולים ובתדמיתם האידיאליסטית, הצטיירו העליות הרביעית והחמישית, במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, כגלי הגירה המוניים של אימיגרנטים קשי יום.

מכאן שהישגיה הדמוגרפיים של הציונות, בתקופה שקדמה להקמת המדינה, נבעו בעיקר מאילוצים שליליים של התנכלויות אנטישמיות וסגירת שערי ההגירה לארצות המערב, אשר דחפו את היהודים בלית ברירה אל מולדתם ההיסטורית במזרח התיכון. גם ההיסטוריה הציונית הרשמית אינה מתכחשת לכך שמרבית הישוב היהודי של טרום המדינה היה מורכב ממהגרי העליות הרביעית והחמישית, שלא התעניינו בהיבט הציוני של מגוריהם בארץ, בעוד שעל פי הדעה הרווחת חלוציהן ספוגי הלהט הציוני של שלושת העליות הראשונות, הם אלה אשר הכשירו את הקרקע לכינונה של המדינה היהודית. 

כיום מתנפצת גם אגדת הצביון החלוצי של העלייה השנייה. בספרו "אימיגרנטים" גורס המחבר גור אלרואי מהחוג ללימודי ארץ ישראל של אוניברסיטת חיפה, כי מי שבאמת בנו את הארץ לא היו קומץ החלוצים מהעלייה השנייה, אלא המוני מהגרים יהודים שבאו מסיבות כלכליות ולא מתוך ציונות. כמאה שנה לאחר תחילת העלייה השנייה הוא קובע על סמך מחקרו, שהמהגרים ולא החלוצים הם שהיוו את התשתית ליישוב בארץ ישראל. מסקנותיו של אלרואי מתבססות על סקירה מקפת של למעלה מאלף מכתבים של יהודי מזרח אירופה ששקלו עלייה ופנו ללשכות המודיעין של חובבי ציון וההסתדרות הציונית ביפו בין השנים 1904 - 1914. רוב המכתבים נכתבו בכתב יד ביידיש ומקצתם בעברית. הכותבים רצו לדעת בעיקר מה התנאים בארץ ומה הסיכוי שלהם להסתדר בעבודה. תוך כדי כך הם סיפרו על מצבם ומניעיהם להגירה.

מתוך מחקרו הסיק אלרואי כי החלוצים לא היו אלא מיעוט זניח בעלייה השנייה בשיעור של 1,000 - 1,500 איש, שספק רב אם היה מצליח אי פעם להקים מדינה. לטענתו רוב מניינה ובניינה של אותה עלייה, כ- 34,000 נפש, היה מורכב מרוכלים ובעלי מלאכה יהודים שבאו לארץ ישראל, לא משום שהלכו שבי אחר התעמולה הציונית אלא כדי למצוא עבודה ולפרנס את משפחותיהם. הם ברחו ממזרח אירופה, שם חיו בתחום המושב בעוני מרוד נתונים לרדיפות ולגזירות אנטישמיות, והרבה מהם הגיעו לארץ רק משום שכרטיס ההפלגה לכאן היה מסובסד על ידי הוועד האודסאי של חובבי ציון וזול בהרבה מכרטיס לאמריקה.

כך שעל סמך מחקרו המקיף של אלרואי, מדובר למעשה בחברת מהגרים לכל דבר אשר היוותה את הקבוצה המרכזית והחשובה שבסופו של דבר בנתה את היישוב בארץ ישראל. החלוצים היו קבוצה קטנה מאוד שלא הייתה יכולה להוות תשתית יישובית. בלי קבוצת הרוב האימיגרנטית לא היה מתפתח בארץ יישוב בריא שמסוגל לקיים את עצמו, ובלעדיה לא היה שום סיכוי להקים פה מדינה.

מתוך ממצאיו המחקריים של אלרואי מסתבר שדימויה ההירואי של העלייה השנייה נחרת בזיכרון הקולקטיבי כעליית החלוצים לא רק בשל פועלם אלא מפני שהם תיעדו את עצמם באינטנסיביות. כיוון שהשאירו אחריהם הרבה מאוד מכתבים, עיתונים, יומנים וזיכרונות, היה קל מאוד להפוך אותם לקבוצה הדומיננטית המייצגת את העלייה כולה. גם המחקר האקדמי בארץ התמקד ברובו באותה אצולה אידיאולוגית של כ- 1,500 איש, בעוד שכ- 34,000 אימיגרנטים הושמו בצד. כדי להדגיש את הגורם הסוציו-אקונומי המכריע הגלום בעלייה השנייה, מספיק להתבונן בנתוני התקופה שבמהלכה היגרו למעלה ממיליון יהודי מזרח אירופה לארה"ב, בעוד שרק מיעוט מבוטל של כ- 35,000 מצאו את דרכם לארץ ישראל.

החלוצים אכן היו בעלי תודעה פוליטית עמוקה. הם הקימו את המפלגות הראשונות ואת ההסתדרות, ייסדו את הקבוצות הראשונות, כוננו את הארגונים בר-גיורא והשומר, הניחו את התשתית לקיבוצים ולמושבי העובדים והיוו את הנהגת היישוב. אך בספקטרום הרחב, הסיפור של העלייה השנייה הוא חלקי בלבד אם לא מספרים את סיפורה של קבוצת הרוב. אותם אימיגרנטים אשר בסופו של דבר הם אלה אשר הקימו את התשתית המרכזית ליישוב שהלך והתפתח בארץ ישראל מבחינה דמוגרפית, כלכלית והתיישבותית.

סירובו של העם היהודי להתיישב בארצו ונטייתו המובהקת להחמיץ כל חלון הזדמנות שנקרה בדרכו לתקומה לאומית במולדתו, הוא אשר גזר את עליו את גורל גבולות אושוויץ בגיטו הקו הירוק ואת אושוויץ עצמה. דוגמה היסטורית מאלפת להחמצה היהודית אופיינית היא ההזדמנות הגורלית שהוחמצה עם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1920 מונה הרברט סמואל לכהונת הנציב העליון. על פי מסורת הכניעות היהודית ומתוך רצונו להשביע את רצון הערבים, מינה הרברט סמואל את חאג´ אמין אל חוסייני הידוע לשמצה לתפקיד המופתי הירושלמי. אך לא בכך היה נעוץ כישלונו של חזון הבית הלאומי לעם היהודי.

שכן, יהדות התפוצות הייתה שקועה בעניינים יותר דחופים ובוערים מאשר ניצול חלון ההזדמנויות לכינונו של בית לאומי יהודי על פני חבלי ארץ ישראל כולל עבר הירדן המזרחי. יהדות העולם התמכרה באותה עת להתבוללות (אשר גולת הכותרת שלה הרקיעה לשחקים בגרמניה), התגייסה במלוא המרץ לתיקונו הסוציאליסטי של העולם (שיעור היהודים בצמרת הבולשביקית היה מרשים ביותר) וחתרה להשגת אמנסיפציה, שוויון ורווחה גלותית בתפוצה האירופאית לנוכח הגבלת מכסות ההגירה לארה"ב. בשנת 1920 לא הוטלה עדיין שום הגבלה על הגירת יהודים לארץ ישראל, אך שום עלייה יהודית משמעותית לא הסתמנה באופק. כ- 60,000 יהודים בלבד לעומת כחצי מיליון ערבים התגוררו בארץ. בעוד שלמעלה מ- 14 מיליון יהודי התפוצות העדיפו את מנעמי הגלות.

בהעדר קליינטים יהודיים להגשמת הרעיון הציוני, נחלשו תומכי הציונות בצמרת הבריטית, בהנהגתם של לויד ג´ורג´, צ´רצ´יל ובלפור, וגם הם עצמם החלו לאבד את אימונם בסבירות מימושו המעשי של בית לאומי ליהודים. מאורעות 1921, שבמהלכם פרעו ערבים ביהודים ביפו ובשאר יישובים בארץ, היטו את הכף הציונית הרעועה והכריעו אותה לטובת המגמות האנטי-ציוניות בהנהגה הבריטית. ההיתר לעלייה יהודית בוטל מיידית באופן זמני, ולאחר מכן פורסם הספר הלבן הראשון, שקרע את עבר הירדן מהבית הלאומי היהודי, ולא רק זאת אלא שצמצם אותו לתחומים מוגבלים בארץ ישראל המערבית. בנוסף לכך הוטלו הגבלות על העלייה היהודית.

עוצמת ההחמצה היהודית משתקפת מדמותו של האמיר פייסל, מלך עיראק באותם שנים, שאחיו עבדאללה מלך ירדן נרצח על רקע מגעיו החשאיים עם מדינת ישראל. פייסל שהיה המנהיג הערבי הבולט במזרח התיכון בעת החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, תמך בהצהרת בלפור עד כדי כך ששכנע פקידים בריטים בכירים לתמוך ברעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. במסגרת ריאיון טלוויזיוני שנערך לפני שנים ציין אחד מאותם פקידים בכירים בדימוס, שנמנה בזמנו עם הצמרת השלטונית הבריטית, כי האמיר פייסל הוא זה שרתם אותו לתמוך בעניין הציוני.

דפוסי ההחמצה היהודית לנוכח חלונות ההזדמנות, שמפעם לפעם נפערים לרווחה ומתווים נתיבים היסטוריים להגשמת שיבת ציון, חוזרים על עצמם בדייקנות גורלית לאורך כל הגלות. כבודם של חלוצי הציונות במקומו מונח. אך לולא הקיאה הגלות מתוך עצמה את המוני האימיגרנטים, לא היה די בכל הלהט האידיאולוגי של אותו מיעוט חלוצי זניח על מנת לכונן את מדינת ישראל. כאז כן היום, מדינת ישראל מורכבת בעיקרה מאוכלוסייה של אימיגרנטים, שמתגוררים בה מכורח הנסיבות ובהתאם לסבירותם של התנאים הסוציו-אקונומיים.

מכאן שתופעת אורזי המזוודות ומבקשי הדרכונים הזרים צומחת מתוך עצם מהותו של המרקם הציוני, כפי שהוא כשלעצמו ולא על פי המיתוסים הממלכתיים המנסים לשוות לו הילה יוקרתית שאין לה כל בסיס מציאותי. הרציונל הקיומי מחייב אותנו להכיר בעובדות ולהשתחרר ממעמסת המיתוסים כתנאי הכרחי ליכולת התמודדותנו עם אתגר הערכתו המחודשת של האתוס הציוני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יהודה צורף