אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סטיגמה – חברה שלא אשמה אבל אחראית


התמונה של צביאל רופא

רובו המכריע של הציבור הישראלי אינו יודע דבר וחצי דבר על אודות מהותה של הפתולוגיה הנפשית, והוא משתמש בביטוי 'חולה נפש' (או 'חולי נפש' ברבים) כקללה - כזו שכל קשר בינה לבין הגדרתו הקלינית של המושג 'חולה נפש' הוא מקרי בהחלט...אכן, הסטיגמה חיה, נושמת ואף בועטת בנו - נפגעי הנפש בישראל ובעולם כולו מאז היות האדם קיים על פני האדמה. תמיד אמרו לי שאני 'משוגע' מפני שאני מעניק חשיבות יתירה לתחום בריאות הנפש לעומת סוגיות אקטואליות אחרות. אכן, אני מודה שאני 'משוגע לדבר', אך אם נשקול את הנושא באופן רציונאלי - נמצא שבניגוד לסוגיית שפיותו של האדם הקיימת עשרות אלפי שנים לפחות - כולנו מעניקים חשיבות קרדינאלית לסכסוכים פוליטיים 'הרי גורל' אך למעשה מקומיים אשר ימשכו לכל היותר מיממה ועד לכמה מאות שנים. מה הם לעומת כאבי הנפש, חיבוטיה, ייסוריה, וחולייה הקיימים בכל מקום ואתר על פני הגלובוס וימיהם כימות האדם על פני האדמה?המעניין הוא שההגדרה הקלינית היבשה אינה נושאת בחובה סטיגמה, שכן היא באה לתאר תופעות ולא לשפוט אותן. החברה היא זו שרואה את חולי הנפש באופן מעוות, מוטעה ובלתי מציאותי. ראייה שבשלב הראשון ניזונה מבורות, מתפתחת לחרדה, ובהמשך פותחת פתח רחב לדעות קדומות ולאמונות טפלות. התקשורת מחפשת סנסציה, הקולנוע מבקש דם, הספרות והאמנות אנכרוניסטיות ומגמתיות. לאור כל זאת הופכת התנהגות הציבור ללעגנית, דוחה ופוגעת. הריק האינפורמטיבי מתמלא במהלך חיינו בתכנים שקריים, הנוטים להיות שליליים ומלווים בתחושות חרדה. אז נוצרת בדרך כלל דעה מוטעית הקרויה בפינו 'סטיגמה' שלעתים מלווה בהתנהגות פוגענית.אין ספק שהציבור רואה את נפגעי הנפש מזווית צרה המתאפיינת בבורות איומה. בורות זו לא באה לעולם מתוך כוונה רעה והחברה אינה אשמה בבורות הזו. אך החברה בהחלט אחראית לנזק שהיא גורמת בעטיה. בדיוק באותה מידה שכל אדם שדרך בשוגג על רגל שכנו אינו אשם אך בהחלט אחראי למעשיו הלא מודעים ואף חייב לבקש את סליחתו. ואולי זו אכן דרישה מוגזמת שהציבור יידע להגדיר חולי נפשי אך לכל הפחות שיידע להקשיב לעובדות הגלויות והידועות.לדוגמה, הסטיגמה הנפוצה והמזיקה ביותר היא הקביעה השרירותית: חולי הנפש מסוכנים! זה אולי נכון כמו לומר, שבני אדם בכלל מסוכנים. כי ידוע שבבתי הכלא מרצים את עוונם הרבה אנשים מסוכנים אך רובם המכריע כלל אינו מוגדר "כחולי נפש". אלימות ומסוכנות, אינן תופעות הקשורות בהכרח לחולי נפשי, ואף בדרך כלל אינן חלק מהאפיון של חולי הנפש אלא הן תופעות הקשורות יותר למבנה אישיות אלימה ומסוכנת. מצבי החולי הנפשי השכיחים ביותר - דיכאונות לסוגיהם השונים - מתאפיינים בחוסר תקווה, חוסר אונים, חוסר ישע, חוסר יכולת לפעול. אנשים אומללים במצב נפשי שכזה, אפילו אם ירצו, לא יוכלו להיות אלימים ומסוכנים. אך יתרה מכך, לעתים לא נדירות כאשר אדם כלשהו חשוד במעשה פשע מסוים, התקשורת הזריזה והחטטנית טורחת לפרסם בנשימה אחת עם סיפור המעשה, גם שהוא "מעורער בנפשו" או "בעל עבר פסיכיאטרי".לדעתי, גם אם תוספת זו מדויקת מבחינה עובדתית היא אינה מוסרית ואסור לפרסמה בשום מקרה. שהרי מן הסתם, זמן קצר אחרי המקרה, הגיע עיתונאי לשטח ושמע מהשכנים לחשוש רכלני כזה או אחר, אשר נניח לרגע שכולו אמת ורק אמת. ואפילו אם כך, הרי פעמים רבות לא מוגש כלל כתב אישום, וההכפשה הציבורית כבר נעשתה ואין להשיבה! וגם אם המקרה מגיע לבית משפט, פעמים רבות, הנאשם מזוכה, ושוב ההכפשה הנוראית והמזיקה כבר נעשתה ואין להשיבה! ואפילו אם הנאשם אינו זכאי, פעמים רבות מאוד, בית המשפט פוסק על סמך חוות דעת מקצועית, שהחשוד כשיר גם כשיר, מבחינה נפשית לעמוד לדין, קרי, שפשעו לא קשור לבעיותיו הנפשיות והנאשם אף מקבל עונש כאחד האדם. אך ההכפשה קבל עם ועדה כבר נעשתה ואין להשיבה!כלומר, אם בית המשפט לא מצא קשר בין מעשיו, לכאורה, של החשוד לבין היותו "מעורער בנפשו" או "בעל עבר פסיכיאטרי" אז באיזה זכות מוסרית פרסם זאת העיתונאי כחצי שעה לאחר המקרה ושבועות רבים לפני קביעת השופט!? באיזה זכות קבע העיתונאי שיש קשר ברור בין היותו של החשוד קשור לענייני חולי הנפש לבין הפשע שביצע? האם רק נפגעי נפש מבצעים פשעים? והאם כל הפשעים שמבצע פגוע נפש נובעים בבירור מחלקיו החולים? האם אין הוא עלול לפשוע מתוך מניעים "נורמאליים" לשם שינוי?סטיגמה אחרת שנפוצה עדיין בתחילת מאה ה-21 קשורה לתפישה הרווחת: שפעם חולה נפש תמיד חולה נפש! לפני הימצאותן של התרופות הפסיכיאטריות היו תופעות בהם אנשים שנפגעו נפשית סבלו רוב חייהם מסימני מחלה בולטים אך היום אין זה כך: רוב המתמודדים עם החולי הנפשי מצויים במצב אקוטי (ממש מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים) פחות מ-3% מתקופת חייהם הכוללת, ובזמן הנותר הם חיים במסגרת החברה בדיוק כמו מי שמוגדרים כחולי לב בכל ימות השנה, אך חוליים אינו פעיל רובו הגדול של הזמן, אלא רק כאשר ההתקף מתעורר וסימני החולי פורצים.למעלה מ-20%, שהם כמעט מיליון וחצי איש בישראל, זקוקים לטיפול נפשי כלשהו במהלך חייהם. לרוב האנשים האלה יש בממוצע כשלושה ארבעה אנשים לפחות שאוהבים אותם ודואגים להם. לפיכך, אפשר לומר שכל האוכלוסייה בעצם מעורבת ברגע זה או אחר בענייניי בריאות הנפש. יתרה מכך, הסטיגמה אינה רק קללה נוראית הרובצת על המתמודדים עם החולי הנפשי אלא היא חוזרת כבומרנג אל החברה כולה ומכבידה את ידה עליה. שהרי כאשר מישהו נפגע נפשית בסביבתנו בקרובה רובנו מכחישים ומנסים להסתיר ולהסתתר כדי שחלילה וחס אף אחד לא ידע. אכן כולנו במחתרת, כולנו מבזבזים אנרגיות יקרות, במקום לתעל את האנרגיות שלנו למטרות בנייה והתחזקות. האנרגיה הכוללת המושקעת במאמצים כאלה באה על חשבון ההתמודדות חזיתית עם הבעיה הספציפית בקרב מאות אלפים במדינת ישראל ומיליונים רבים בכל העולם. אם במקום הכחשה פרימיטיבית, סטיגמטית והרסנית - נקלוט, נבין ונסייע לסובל לפנות מיד לטיפול - הדבר יחסוך סבל רב שכלל אינו הכרח המציאות. ואילו המתמודדים, המצויים כמעט בכל משפחה בישראל, יעלו ויפרחו כאשר הסביבה תפנה אליהם קרן אור ותתייחס אליהם בהבנה ובקבלה. לשם כך על החברה לגלות רצון טוב, קורטוב נדיבות ומעט בגרות בתוספת מתן אפשרויות שיקום. אם הבורות היא הגורם הראשוני לסטיגמה עתיקת הימים כלפי המתמודדים עם החולי הנפשי, אזי אין טוב מאשר למסור מידע כדי להיאבק בסטיגמה. מידע, שבדרך כלל אינו מצוי תחת ידו של הציבור הרחב. עם זאת, רבים וטובים סוברים ש"מכבסת מילים" תוכל לשנות את פניה המכוערות של הסטיגמה ושחשוב להנחיל לציבור טרמינולוגיה שאינה סטיגמטית. קרי, ניתן לחשוב שהמצב ישתפר, למשל באמצעות שינוי הכינוי המזעזע 'חולה נפש'. אולי ניתן לכנותו 'פגוע נפש' או 'נפגע נפש' או 'אדם עם מוגבלות נפשית' או 'מתמודד עם בעיה נפשית' וכו'...גם אני סברתי כך בסוף שנות ה-80, אך המציאות טפחה על פניי. התברר לי שהחברה הישראלית, לא זו בלבד שאינה יודעת כלל וכלל מהו 'חולה נפש', אלא שהיא אינה מוכנה בשום פנים ואופן שינסו 'למרוח אותה'. נהפוך הוא, בכל אדם המנסה לייפות את המציאות בכינויים 'רכים' יותר היא מוצאת סימנים של חולשה. אלו, בסופו של דבר, יביאו לתגובות חברתיות קשות יותר. כי 'החטא' הוא כפול: גם "חולה נפש", וגם אחד שמגלה סימנים של חולשה ומנסה להתחמק ולהסתתר תחת שמות נאים יותר...החברה זקוקה לאנשים שיסבירו לה ובייחוד שימחישו לה ממש כי חולה נפש יכול לדמות לכל אדם אחר מכל הבחינות. אמנם הוא רגיש יותר ללחצים מסוימים ולעתים גם מוגבל מבחינות מסוימות, אבל ודאי שאינו מה שהחברה מציירת לעצמה מתוך בורותה. הסטיגמה - שמולידה טעות כה מתמשכת, כה אקוטית ודה-הומאנית - מהווה תעודת עניות לחברה עצמה.אני סבור, שאדם אשר חלה במחלת נפש ועומד לפני קהל במטרה 'לשווק' את עצמו ואת קבוצתו, טוב יעשה אם יעמיד את שומעיו על עובדת בורותם. לא רק כי זו האמת, אלא בעיקר מפני שהדבר משדר ביטחון עצמי וכוח המהווה אנטיתזה מוחלטת לדמות חולה הנפש הנפחד והמסתתר. בכך הוא שובר סטיגמה בגדול!לעתים קרובות שואלים אותי אם אני גאה בזה שאני חולה נפש, אולי חושבים שתשובתו של אדם כמוני שאינו מתבייש להציג את עצמו ברבים כחולה נפש ללא כחל ושרק, תהיה חיובית. האמת היא פשוטה וברורה עד מאוד: מעולם לא הייתי גאה בהיותי חולה נפש, אך גם אינני מתבייש בכך אפילו לרגע קט. כי אין איש בכל העולם שיוכל להיות נכלם או גאה בהתנסות שאותה לא היה באפשרותו לבחור. כך בשפעת, כך במחלת לב, בסרטן, וכך גם הדבר במחלת הנפש!נהפוך הוא, נפגעי הנפש רבים מאוד בהחלט יכולים להיות גאים בהתמודדותם המפרכת והייחודית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר