אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אל תבכי, אני בוכה בשבילך


התמונה של שושנה ויג

לרחל, אחותי חלומות גדולים ועבד קשה להגיע לאן שהגיע ממש כואב הלב. עדיין מחכים לרפורט מהמשטרה אבל אני חושבת שמה שקרה זה שנסע מהר לא התהפך ויצא שלם אפילו בלי בלי שריטות רק מכה חזקה בראש. אף איר בייג לא נפתח. מחכה לתקופה של הדכאון יודעת שיגיע. בטח מזכיר לי. אני לא יודעת. מרטין לא יכול להסתכל על התמונות והדברים. אני לא לא יכולה להפסיק להסתכל. ולגעת בדברים אני כול הזמן קוראת מה החברים כותבים עליו אפילו עכשיו זה במחשב אני לא יכולה להפסיק לעקוב אחרי מה שכותבים הוא באמת היה משהוא מיוחד מצחיק חזק לפעמים ילדותי לפעמים רציני חיוך גדול כול הזמן היה כיף להיות איתו ואף רגע לא היה משעמים להיות בחברתו תמיד היה מעניין איתו הראש שלו לא הפסיק לעבוד תמיד חיפש דברים חדשים תמיד אסף משהוא תמיד עשה קסמים .ילדים היו משוגעים עליו עזר להרבה חברים לעבור את הלימודים התקופה הקשה של הלמודים פשוט אינספרשין לכולםאי אפשר היה להיות לידו בלי לחייך את צריכה קודם לראות מה כתבו עליו באמת להבין אזה ילד מיוחד נכון זה באמת בשניה לא יודעת למה מיהר.

היו לו כל כך הרבה תוכניות לחיים היה אמור לעבוד עם ילדים אוטסטים בקייץ ובשנה הבאה והשנה עבד עם מחוסרי ביית בסאן דיגו אנשים עם בעיות סמים וכו... וחופשת הקיץ שהתחילה עכשיו היו לו תוכניות גדולןת עכשיו היה צריך לבוא הביתה זה לא אופי חזק אני עדיין לא מאמינה אני עדיין לא יכולה להאמין אני חושבת שאני עדיין בשוק .(רחל בשיחת מסנג'ר באינטרנט איתי , יוני 2007) הדלקתי נרות שבת לפני כמה דקות ותוך כדי הדלקת הנרות חיפשתי קשר אליו, אל אלוהים שסיפרת לי שאין לך קשר איתו, שאם קיים קשר אליו אינך מוצאת אותו. תוך כדי טיגון השניצלים לשבת, נזכרתי בדרך הארוכה שעברנו. כן, רחל, אחותי, איש לא יבין על מה אני מדברת. ואני כותבת לך מכתב פומבי כדי לנסות להעלות על פנייך חיוך כמו של פעם. אני גם כותבת אלייך, באמונה ההיא הישנה שאת אוהבת לקרוא אותי. רחל, אקרא לך, אחותי, לנצח נצחים. זה כבר בטוח. לא, אין אנו חברות, של דלת מול דלת. אני לא צריכה לצאת לחדר המדרגות ולבקש ממך חלב. אני לא צריכה לקבוע איתך פגישה לכוס קפה במדרחוב העיר שבו אני מתגוררת. אך אני מכירה אותך כבר כמה עשורים. אפשר גם לדייק ולגלות שההכרות בינינו התחילה אי שם בשנות השבעים. צעירה בלונדינית ג'ינג'ית מגיעה לבסיס "המגדל" של חיל הים באשדוד. אני אחראית המשמרת ואת החיילת החדשה. ואני מיד מאמצת אותך אליי בחום הכי גדול שיכול להיות. זה קורה בקליק אחד ואין אפשרות לברוח ממנו. הוא בלתי מוסבר ולא צריך לברר מהותו. את חודרת לנשמתי ומתנחלת שם לעד. ודבר לא יפריד בינינו גם לא המרחקים העצומים שהפכו נחלתנו בתלאות חיינו. האמת, רחל שלי, אמי הייתה אומרת שאסור לבכות בשבת וכדאי להתכונן לשבת המלכה במלוא העוצמה ולא להתהדר בבכי. ולי הערב הזה בא לבכות. כדי קצת להקל עלייך את הימים את הלילות את החודשיים האחרונים. איך אמרת לי צרת רבים חצי נחמה. ורחל כשהתכוננתי לקראת השבת, נזכרתי בתמונות החרוטות בזיכרוני.

יד ביד אנו יוצאות לבקר פעם ראשונה בקיבוץ יזרעאל. את בנעלי "אלף" צבאיות חומות הצבועות במשחת נעלים שחורה. בטרמפיאדה עצר אותך שוטר צבאי והעניק לך תלונה לראשונה בחייך. הוא עשה זאת בשיא הכישרון. אחר כך צחקנו והמשיכנו הלאה . קשקשנו בדרך כיצד השוטר הצבאי התעקש 'לתקוע' לך תלונה על נעליים, כשלא מצא משהו אחר. ושם בקיבוץ אני גיליתי את פיסת החיים שלך. את אינך אלא ילדת חוץ בקיבוץ. התייתמת מאמך. ואביך שנשא אישה חדשה בחר לשלוח אותך לקיבוץ. בצחוק מסוים היית מספרת לי על כך שיגאל בשן, הכוכב של שנות השבעים הוא הדוד שלך ואת לפחות תימנייה במידה מסוימת. רק כשביקרנו בחופשת 'אפטר' בבית אביך בלב תל – אביב , גיליתי למעשה זוהי האם החורגת התימנייה, שהעניקה לך זהות מעורפלת. ואז בא מרטין משדה הכותנה והגיש לנו נדמה לי פירות מתוקים, מרווה אותנו מדרך ארוכה. שם בחדר בקיבוץ בניתם לכם זוגיות עוד לפני שהתגייסת לצבא. מרטין מתנדב שמצא כאן את אהבת חייו. כעבור מעט חודשים את מבשרת לי שאתם מתחתנים. ואני מגיעה פעם נוספת לקיבוץ. שיכורה בעבורך על אהבה מושלמת וגם עומדת איתך ביום חופתך. ואחר כך רצות אנו שתינו כמו שתי ילדות קטנות. את בשמלת כלה ואני עדיין במדי החיילת. רצות במדרון ירוק בדשא של קיבוץ יזרעאל. זוהי התמונה שאני נוצרת מחופתך. אותך ואותי רצות ומשתוללות בשמחה כשתי ילדות. את מתחילה חיים חדשים ויש לך אביר שמושך אותך אליו. וכך חלפו ימים. את בקיבוץ ואני מתאזרחת ולא עוברים ימים רבים וגם אני נלכדת במלכודת הדבש שטווה לי משה וכך אני במסלול שלי ואת במסלול שלך. ובזרם החיים אנו נעות במעגלים מקבילים. כבולות במוסכמות שיצרנו לנו. מה שחיבר בינינו נשאר איתן והמתין בשקט לשעות שיחברו אותנו ליחידה אחת. הצחוק, החיוך שהסתיר כאב ואובדן שלא דיברנו עליו אף פעם הוא שחיבר בינינו. החיים הרחיקו אותך ממני. באופן גיאוגרפי היית תמיד רחוקה.

וכך יצא שהחיים הובילו אותך עם המשפחה הצומחת שלך עד לאמריקה. לארץ חדשה להתחלה חדשה. וכן, אם לא אגזים פעם בעשר שנים היינו נפגשות. ויוצאות לשבת במסעדה. מנסות לזקק כמה רגעים של אושר, והם אכן נולדו בעת ששהינו יחד. כמו בחלום החזקנו ידיים כמו אז בשירות הצבאי המשותף שהיה סך הכול קצר ביותר. תמיד זה היה ערב אחד של השתובבות, של טיול קצר ברחובות המטרופולין, טיול של חיוכים. מבטים תמימים של אהבה זכה. בודקות כיצד השנים מנביטים לנו קמטים קטנים וצובעים את השיער בצבע אחר. ואת אמרת לי באחת הפעמים. שאהבת את שערי השחור. כי כבר הייתי צובעת לצבע אחר מטשטשת את אותות הזמן. גם היית ממליצה לי להתעמל ולהילחם בפגעי הזמן. להקפיד לאכול אוכל אורגני או לפחות מזון בריאות. פשוט דואגת לי, כמו אחות. וכל כך רחוקה. כשהחל עידן האינטרנט מצאנו דרך להתחבר. חיברנו את עצמנו באיי סי קיו בכל מיני מסאנג'רים. התחברנו לתמיד. כאן לא הפריע לנו המרחק. ויכולנו סוף סוף לדבר על כל מה שרק רצינו. רחל, השנים האלה שבהן התחברנו מחדש, חיפו של כל השנים האבודות על כל הימים שלא דיברנו,ותיכף דיברנו באותה השפה ושוב אהבת לקרוא אותי כמו אז. נאמנות משונה בין שתי נשים שמעגלי החיים הרחיקו אותן וקשרו אותן בקרבה מיוחדת במינה. כל זה אינו חשוב כעת. כשאת אומרת לי בטלפון ,יש כעת רק ימים רעים יותר ורעים פחות.ושאלתי אותך לפני כחודש וחצי כשהפצע שלך עדיין היה טרי מאוד אם את מרשה לי לכתוב על אופיר. על אופיר בנך האהוב. ואחר כך לא ידעתי מה לכתוב. פשוט לא הכרתי את אופיר.זה היה הדבר הכי קשה בחיים לכתוב על ילד של החברה הכי אהובה שלי, של החברה שהכי אהבתי בחיי, לכתוב עליו בעקבות טרגדיה נוראה. זה נראה כמו סיוט, רחל. הלוואי שלא הייתי כותבת היום את המילים הללו. הלוואי שהייתי מוותרת על כל זה. אבל איני יכולה להשאיר אותך ואת משפחתך בימים הרעים האלה לבד. לכן אני אוספת את עצמי ויודעת שזהו הצו האמיתי. אם לא, אשנא עצמי. לדבר איתך בכל הערוצים, אחותי. איזה מוזר שכעת אני מרשה לעצמי לקרוא לך אחותי. אף פעם לא הרשיתי זאת לעצמי. והיו ימים שבהם התהלכנו במדרכות העיר הגדולה כשאני כמו ילדה קטנה מספרת לך על הגילויים שלי, ואת אומרת לי שמה שתאמרי לי יזעזע אותי אף יותר. את לא תדמייני מה אני חושבת עלייך את אמרת לי.וכעת את אומרת לי. אני כבר לא יכולה לטייל איתך. כשאני מציעה לבוא לבקר אותך אף שאמריקה לא מעבר לפינה, ואף שהייתי רק פעם אחת אני מנסה להיאחז באיזו המצאה שאני יכולה להגיע אלייך כבר מחר. ואת אומרת לי שאינך יכולה לטייל איתי. ובאמת, רחל כמה מוזר הגורל, לא יצא לי לבקר אותך בימי האושר שהיו לך באמריקה. והיו לך ימי אושר .אופיר שלך בנך שנכונו לו ימים גדולים שהיה במסלול ללימודי הדוקטוראט כבר בגיל עשרים ושתיים איננו. לא במלחמה, ולא בתאונת אימונים, ולא כדור סרק שתעה. לא בקרב.

בתאונת דרכים איומה מיותרת כמו תמיד. תאונת דרכים שהפילה אותך לעיצבונך הזה. והימים נערמים כמו ערימה של מסמרים כשאת הופכת לפקיר. אי שם בחום של פלאם דסרט בקליפורניה בין ארבעים לחמישים מעלות את מנסה לחיות אחרי האסון. את לא מצליחה להירדם את אומרת לי. את לא מצליחה להירדם וכבר בוודאי לא תחייכי באותו חיוך וכבר לא נרוץ יחד באותה משובה. וכבר הכל לא יהיה אותו דבר. אני רוצה לדבר איתך תמיד, גם כשכואב לך מאוד ואין לי מה לומר. וגם כשאני מדברת איתך ואת אומרת לי שאת כעת מבינה את כאבה של אמי. רחל שלי, הלוואי שלא היינו יודעות כזאת היסטוריה משותפת. מעין מעגלים שלא נוגעים. מעגלים שלא באמת מפריעים אחת לשנייה בחיים. הלוואי שחיינו היו נראים שונה בלא המכות והחבטות הנוראות הללו. ואת רוצה לספר לי על אופיר כשאני מדברת איתך. כבר לא מספיק לנו החיבור הזה כאן באינטרנט. לא איכפת לי כמה עולה שיחת טלפון טרנסאטלנטית, חשוב לי באמת לדבר איתך.את רוצה לספר לי. ואז אני שואלת מה עם מרטין? ואת אומרת לי הוא מציל אותך כל בוקר מחדש. הוא מעיר אותך ומוציא אותך לקראת היום החדש. מציב לך עוגנים כדי למצוא לך מה לעשות במשך היום כדי להמשיך לתפקד. ואני אומרת בשקט לעצמי טוב שכך. כעת שניכם צריכים לשמור על הקן שלכם. המשפחה שלכם היא הדבר החשוב ביותר. גם ממרחקים רואים אתכם. וגם מכאן המשפחות והחברים שלכם כאן דואגים לכם. שמרו על מה שיש. יש עדיין על מה לשמור. שמרי, רחל. שמור מרטין. רחל שלי, אחותי המתוקה, אני אמשיך להתפלל כל ערב שישי לאלוהים שלא מצאת את הדרך אליו. אמשיך להפציר בו להקשיב ואחבוט בכפות ידיי על הקירות שיתעורר שם. ואם הוא לא ישמע אותי ישמע כל העולם כיצד אנו האמהות זועקות את האובדן הזה לחינם. את הכתבה הזאת לא הרשת לי לפרסם לפני כחודשיים, וכעת אני רוצה לפרסמה, אולי אין אלוהים כפי שאת אומרת לי כעת, ואולי אלוהים מתאכזר אלינו כדי להעמיד אותנו בניסיון.תאונת הדרכים בה קיפח אופיר את חייו הייתה תאונה מיותרת, והיא אף שהייתה מיותרת הפכה את סדרי העולם שלך לנצח. הלוואי שלא הייתי צריכה לכתוב על השכול הזה שהופיע בחייך. אני רוצה להאמין שיש עוד ימים שבהם תזכי לחייך חיוך אמיתי. אני רוצה להאמין שיגיעו ימים אחרים. תאמיני בעצמך ובמשפחתך, מן השבר תבוא הישועה. שושנה ויג, אוקטובר 2007<>

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג