אל תבכי, אני בוכה בשבילך

שושנה....

1

זו הפעם הראשונה שלי,שאני קורא מאמר ב "אימגו",ומזיל דמעה...

מה יש לי לומר על אלוהים? - אז אין לי...
מה יש לי לומר בכדי לנחם את חברתך/אחותך? - גם אין לי...

רק אתמול סיפרתי לחברים, בפאב,שהגעתי לתובנה חדשה,זמנית,והיא:
" החיים הם עונש - אבל, מורידים שליש, על התנהגות טובה..."

כולם צחקו מן המשפט האירוני הזה, הציני הזה,גם אני...
אבל,אולי זה ההסבר להכל?

נ.ב. מה שלום אביך?
האם הוא מתגורר בסביבת רחוב יהודה המכבי בת"א?
כי לפעמים נדמה לי שאני מזהה אותו ברחוב,לפי התמונה שלו,שהיתה פעם באחד
ממאמרייך.
אז אם כן,אשמח ללחוץ את ידו,ולהלל בפניו את בתו המוכשרת, והרגישה מאין
כמותה.

הנורא מכול

2

אכן את צודקת שושנה, מה שקרה לחברתך רחל הוא הנורא מכול. אין שום מלים
בעולם שיכולות לנחם. אומרים שהחיים מקילים עם הזמן, שההתמסרות ליצירה
ולעשייה. אבל ברור שהורים ששכלו בן חיים עם פצע שאינו מגליד לעולם. לכן
מה שנותר לומר לחברתך רחל לעשות את מה שאפשר: להתמסר למשפחה, לעשייה ,
ליצירה בתקווה שזה ישכיח מעט מן הכאב. את הכאב כולו בוודאי שלו. ולו
תהיה זו הנחמה היחידה.

לפעול להנצחתו

4

ההורים אוהבים את בנם ולכן זה קשה להורים לאבד בן, שהוא בשר מבשרם, חלק
מהם, הוא שהעניק להם את השם אבא ואמא. את הזכות להיות הורים. ואין קשה
מזה. ומה שנותר הוא לפעול להנצחתו. לקחת תחביב שהיה לו ולממן פרס/
תחרות על שמו. להקים קרן מלגות על שמו ולהופיע כל שנה בטקס הענקת הפרס,
כדי להנציח את זכרו. לפעמים עשייה כזאת, הגם שהיא מכבידה, היא גם מקילה
ונותנת משמעות לחיים. זה המעט שאפשר להגיד. כי אין נחמה אמיתית.

שלום אורן...

5

אתה יודע,כולנו יודעים שאיבוד ילד זה הנורא מכל.

ונזכרתי כעת,שחבר טוב שלי,רווק,ובן יחיד להוריו,
התייתם משניהם לפני מספר שנים,והוא אמר לי כך: "עם כל הכאב על אובדן
ילד,אז יש עוד ילדים,ותמיד אפשר להביא עוד ילדים חדשים
לעולם,אבל,הורים,כשהם אובדים,אין להם תחליף,ואי אפשר לייצר חדשים..."

אז אני יודע שהוא צודק מבחינה זו,
אבל,עוד לא קרה שמישהו התאבד עקב איבוד הורים,
אלא שרק עקב איבוד ילדים,גם אם היו עוד ילדים בבית,
אז, זו ההוכחה לכך,שאיבוד ילד, זה אכן הנורא מכל...

כבר הרבה זמן שאני חושב ותוהה על הכאב והצער שאנו חווים בחיינו,
ולא נראה לי שמשהו עומד להשתנות בקרוב,(משיח?גאולה?),
אז אולי כל שנותר לנו זה לתקוף את הנושא מזווית אחרת?
נניח: שלא לראות במוות דבר נורא?
אלא כדבר טבעי כמו לידה,בדיוק?

הרי כל מי שאנחנו רואים היום בעולם,גם צעירים ותינוקות,
לא יהיו קיימים יותר,בעוד 100 שנה,נניח...

אז אולי אנחנו לוקחים את סוף החיים,קצת קשה מדי?

קשה לי להגיב לך

3

אייל, קשה לי להגיב לך בעקבות הכתבה. שאלת שאלה משונה בקשר לאבי
ולכן אני עונה לך. אבי מתגורר בנתניה וגם אני. יש כנראה אדם דומה לו
ביהודה המכבי בתל אביב...
תודה על תגובתך
אני רוצה שרבים יגיבו כדי שיהיה לרחל מה לקרוא, חשוב שנדבר על נושאים
כאלה, גם אם כואב לנו.
שושנה

בשם אהוביי שאיבדתי

6

לשושנה,
אין לי מילים מנחמות לרחל חברתך, אחותך. תאונות הדרכים הם הפצעים
הפעורים של החיים. איבדתי אהובים יקרים בתאונות דרכים. בסיפור "כמו
נסיך וסינדרלה"שנמצא בספרי "חלבת תמרים" איבדתי את איתי, רקדן מוכשר
בגלגיליות, חמד של נער, שעוד לא מלאו לו שמונה עשרה, הציל חיים ומכונית
אחרת בחולון לקחה את חייו.

בן הזקונים של שכניי נהרג בהליכה במעבר חציה והוא היה רק בן שלוש עשרה
חודשיים לפני מסיבת הבר-מצווה שלו.

גם יידוי אבנים על רכב נוסע בכביש נחשב לתאונת דרכים,אם הרכב מתהפך על
יושביו. ככה איבדתי את חברת הילדות שלי אסתי אוחנה ז"ל. שחקנית תיאטרון
מוכשרת שלא הצליחה להגשים את חלומותיה...

איך ממשיכים עם כאב כזה? איך ממשיכים עם הריקות הזו שמשאירה בנו חלל כל
כך קשה? יש הפונים לכתיבה ,כי היא משחררת. יש הפונים לציור ולפיסול כמו
גלי אופיר ששכלה את בנה איתי בתאונת דרכים, ראי את המאמר שפורסם כאן
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1892.htm
רק מהאישה הזו אפשר לשאוב כוחות להתמודדות עם השגרה, עם הכאב שלא מרפא.
הכוחות נמצאים בתוכנו. הם מאפשרים לנו אחרי הבכי להתבונן פנימה ולמצוא
את המרגוע לגוף ולנפש.
אדם יקר לי מאוד הלך ברחוב ונפצע בתאונת דרכים. היום גם יציאה החוצה
מהבית איננה בטוחה כמו פעם. וזה לא משנה אם נהגת כהלכה והבטת ימינה או
שמאלה כדי לעבור בבטחה.
אִישׁ הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב


על תאונות הדרכים המסכסכות לנו את החיים

*לאיתמר יעוז-קסט

אִישׁ הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב זָהִיר מִתָּמִיד.
עַל כְּתֵפָיו מִתְמַתֵּחַ יוֹם בָּרִיא.
וְהָאִישׁ מִתְבּוֹנֵן יָמִינָה
מַבִּיט שְׂמֹאלָה
כְּשֶׁמַּעֲבָר הַחֲצִיָּה מְחַיֵּךְ בִּבְהִירוּת.

אִישׁ חוֹצֵה בְּמַעֲבַר.
הַכֵּלִים וְהָאוֹרוֹת
הוֹלְכִים עִמּוֹ יָד בְּיָד.
בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ
פּוֹגַעַת בּוֹ מְכוֹנִית
וְהוּא מִתְקַפֵּל
מִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר
כְּלוּלְיָן.

הֲזָיוֹתָיו שִׁכּוֹרוֹת מֵהֶלֶם
מַחְשְׁבוֹתָיו נִקְרָעוֹת בְּבֶהָלָה
עַל בִּימַת הַתְּפִלָּה
שְׂפָתָיו מְלַחֲשׁוֹת
"רַפְּאֵנִי אֱלֹהַי וַאֲרַפֵּא"
גַּם מֵהַכְּאֵב הַזֶּה אָקוּם
וְחָזָק אֶהֱיֶה.

במידה והשיר לא יקלט הנה הקישור:
http://www.nfc.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?
docId=24170&subjectID=22
אני רק מחזקת אותך שהבאת את כאבה של רחל ואת רחל עצמה, הבכי הוא בן
לוויה צמוד מאוד בימים כואבים אלה. יש לי חברים שהקימו מפעל הנצחה לבנם
וככה הוא חי בתודעת רבבות. ויש אחרים המנציחים אותו במחשבות שכתב.
פעולת ההנצחה היא החיבור הנכון להמשיך בחיים. הכתיבה, הציור, הפיסול
והשירה מנתבות את הנפש החבולה להשתקם מחדש. החיים הנוצרים מהיווצרותן
של היצירות הם-הם המשך לחיים שנקטעו באיבם. הלוואי והרהוריי ינחמו אותך
רחל. משמים תנוחמי את ומשפחתך.

איני מצפה שרחל תגיב באתר

8

אין ממנהגה של רחל היה להגיב בעבר, רק שיחות שלנו התנהלו כאן באינטרנט.
אני חושבת שהיא קוראת כל מילה והיא בוודאי תאמר לי דברים על מה שנכתב
כאן. הרצון שלי הוא לעורר הזדהותואמפטיה כפי שכאן נעשה. כפי שנאמר "צרת
רבים חצי נחמה". ואין נחמה ואין מילים לאחר אובדן כזה.

אני ממש מצטערת שכתבתי מאמר כזה. לי קל וזו לא חוכמה לעומת הכאב המפלח
את האנשים שאיבדו מישהו. גם לאבד אח אינו כלאבד בן. אין בכלל
אפשרותלהשוות עוצמות של כאב .
הלוואי שהדיון כאן יעורר מודעות, ואולי ינהגו אחרת בכבישים, ואולי
ינהגו אחרת בבניית המכונית ובבניית הכלים שהופכים לכלי משחית בחיינו
יותר מאשר במלחמה...
יהודית תודה על דברייך ועל השיר שהבאת לנו.
שושנה

ראיתי מלאך אמיתי(ת)

11

לא איש של מילים אני אך ראיתי שהזכרת את אסתי אוחנה ז"ל - ורציתי לנצל
את ההזדמנות - הכרתי את אסתי בצבא כשהיתה משקית ת"ש ביחידה שלי - היא
היתה הדבר הכי קרוב למלאך שראיתי מימי - יפה יפה שלווה ונעימה - לעולם
לא תמחק דמותה זו מזיכרוני.

"על-כן אשתוק" - רחל

7

אכן מאמר קשה, בפרט כשחווים על בשרינו חוויה כזו של איבוד היקר לנו מכול
לנצח. בזמן קריאת המאמר דמעותיי לא פסקו מלזרום. הכאב שאני נושאת עמי
ימים רבים על אובדן אחי אבשלום בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר שהשתחרר
מהצבא, כשהוא בשיא דרכו להגשמת חלומותיו במישור האישי ובמישור המקצועי-
לא מניח אף פעם. אני פונה אלייך רחל לא במלות תנחומים, כי אינן באמתחתי,
אלא בבקשה לא לצלול אל תוך הצער. חיי למען הקרובים לך והיי עסוקה. כתבתי
מחברת שלמה של שירים על מות אחי, אך אין אני פותחת אותם, כדי לא לצלול
אל תוך הכאב. שיר אחר שכתבתי לאחר שיחה עם אבי שראה אותי בוכה ללא הרף
והסביר לי שאני מצערת את נשמת אחי אבשלום ז"ל, כן אשלח לך, כי הוא נכתב
מתוך תובנה, לאחר שאבי פקח את עיניי:

משחק בחול ושב

1.
יֶלֶד טוֹמֵן יָדַיִם צוֹחֲקוֹת
בְּאַרְגַּז הַחוֹל
מַפְרִיחַ גַּרְגְּרֵי חֲלוֹם לְטַס שָׁמָיו.

עֶלֶם שְׁחוֹר תַּלְתַּלִּים בְּתִלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה
סְפָרִים וּסְפָרוֹת בְּיַלְקוּט חֲלוֹמוֹתָיו
שִׁעוּרֵי אַהֲבָה מְשׁוֹרְרוֹת מַחְבְּרוֹתָיו.

בֵּין עֲצֵי זַיִת וְּרְכָסִים
רוֹכֵס חֲלוֹמוֹת, חוֹגֵר אִידִאָלִים
וּגְבוּלוֹת הָאָרֶץ בְּטוּחִים עַל כְּתֵפָיו.

וְחוֹזֵר זוֹרֵחַ כַּשֶּׁמֶשׁ לִפְנוֹת עֶרֶב
בְּיָרֵחַ פָּנָיו כֶּתֶם עֶצֶב
פְּרָחִים עַל פְּנֵי רֵעָיו
וַחֲלוֹמוֹת אֲרוּזִים
בְּדֶגֶל כָּחֹל לָבָן
בַּחוֹל.

תַּלְתַּלָּיו הִכִּירוּ אֶת הָרוּחוֹת
גּוּפוֹ הִתְמַלֵּא שִׁירַת הָעֲשָׂבִים
בֵּין יָדָיו הַנּוֹשְׁבוֹת מַעֲשִׂים
יָמִים נִכְבָּשִׁים. וּבַלֵּילוֹת, בָּאוּלַמּוֹת
זִמְרַת לִבּוֹ שׁוּב מְהַדְהֶדֶת.


יוֹם אֶחָד חָצָה אָחִי אֶת הָעִיר
רָכוּב עַל קְרוֹן חֲלוֹמוֹתָיו
בְּחוֹף חֵיפָה הַסּוֹאֵן אֳנִיּוֹת
הַכְּבִישׁ חָצָה אֶת חַיָּיו
עַל הַתְּרָנִים תַּלְתַּלָּיו פְּזוּרִים.

2.

סָבִי שָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם אָהַב
בְּרוֹם יָה עִם רוּמְיָה סַבְתָּא
חוֹבְקִים כְּתֵפָיו, שָׁרִים לוֹ תְּהִלּוֹת.

וְדָוִד אָבִי יוֹשֵׁב בֵּין הַשְּׁעָרִים בְּלֵב מֻכֶּה
וּפְנֵי אִמִּי עָבִים עוֹצְרִים גֶּשֶׁם.
לִבָּהּ מָעוּךְ כְּלֵב מַעֲכָה.

מַשְׁחִירוֹת עֵינַי כְּשׁוּלֵי קְדֵרַת שָׁמַיִם
מִמַּכְתֵּשׁ הַלֵּב רַחַשׁ תְּפִלָּה
וְנֶצַח גַּעֲגוּעִים
עוֹלִים כְּאֵדִים מִתַּבְשִׁיל שָׂרוּף
עוֹלִים כְּאָדָם אֶל חֵיק אֱלֹהִים הַשָּׁקוּף.

אָדָם טוֹמֵן יָדָיו בְּחוֹל זָהָב
שָׁב אֵלָיו
נֶעֱטָף בּוֹ וְאֶבֶן לִמְרָאשֹׁתָיו

וְרוּחַ נָחָה.

רחל, אני מתפללת שאלוהים ישלח מרפא לפצעך.
חלי אברהם-איתן

Re: "על-כן אשתוק" - רחל

9

שיר מדהים, חלי, כמה חבל שחוויות כואבות מולידות את היופי הזה. היצירה מהווה נחמה קטנה וזמנית
למי שאיבדו את היקרים להם. זה באמת חשוב לעודד להמשך ליצירה ..רק בעשייה יש חיבור לחיים.
תודה ששיתפת אותנו בחוויות האישיות. זה מרתיע חלק מן האנשים שאיבדו את יקיריהם, אני כתבתי
במקום שרחל עדיין חשה בלבול ומבוכה, ואני מקווה שלא הזקתי....

שושנה

לא חושבת שהזקת...

10

רק שלאחרונה "תאונות הדרכים" הפכו למלחמה על החיים ממש. ככל שכותבים על
הנושא מתפתחת מודעות ציבורית וטוב שכך. בעברי הצטרפתי ל"אנשים
באדום"ארגון של אבות ואמהות שאיבדו בני משפחה אהובים בתאונות דרכים.
הייתי עומדת עם שלט בצמתים "אדומים" ורואה איך כל פעם, הנהגים היו
קוראים את השלטים ואחרי שהרמזור התחלף באו התאונות. לא די לקרוא שלטים,
צריך להפנים ולפתח דרך חיים חינוכית. החינוך הזה איננו רק בשיעורי זה"ב
אלא הרבה מעבר לזה.
כאשר באים עם יוזמות ופרוייקטים למשרד החינוך, אני רואה את ההתלהבות
והשאלה העולה תמיד היא :"מי יממן את זה?" אז גם לחיות צריך מימון. גם
לזכור את אהובינו צריך מימון. אנחנו משלמים מסים גבוהים שיבטיחו לנו
איכות חיים-כאשר למעשה האיכות מאיתנו והלאה.
אל תצטערי שושנה, שהבאת את הרהורייך. טוב שהבאת אותם. הלוואי ויגיבו
כאן אנשים איכפתיים שרוצים לשים סוף להפקרות הזו שיש בכבישים. זה מחדל
נוראי מה שקורה בכבישים, משפחות שלמות נמחקות מהענף המשפחתי ומישהו
צריך לתת את הדעת לכך. החיים שלנו אינם הפקר!!!