אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

התמודדות - עמותה למען נפגעי-הנפש בישראל


התמונה של צביאל רופא

התעוררתי. הייתי לבוש פיז´מה כחלחלה, גדולה בהרבה מכפי מידתי. רגלי וזרועותיי היו כבולות כבסרט אימה מבעית. לאחר שעיכלתי את מצבי והתאוששתי מעט מהטשטוש שאפף אותי, התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. לאחר זמן קצר הפכו קריאותיי לזעקות רמות, שהפכו בהדרגה לניחרות ואחר כך לצרודות ואף מחרחרות. איש לא בא! והשעות נקפו. פחדתי מאוד שהם שכחו לרשום ברפורט שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזו. בדמיוני לא יכולתי להימנע מלהיזכר בשלדים הכבולים בשלשלאות לקירות, שנמצאו במרתפי טירות אירופאיות. פחדתי שאמות שם כבול למיטה, חסר אונים לחלוטין...
 
 
מבוא
 
 בתשעה בפברואר 1994 נפל דבר בתחום בריאות הנפש בישראל. בתאריך זה קמה על רגליה באופן רשמי "התמודדות - עמותה למען נפגעי-הנפש בישראל".
 
 במאמר הזה אבקש להמחיש בקצרה את משמעותה של הקמת "התמודדות" בשתי פאזות התפתחותיות: זו האישית המוקדמת יותר, וזו שבעקבות הסובלימציה קיבלה גם משמעות חברתית.
 
 לאחר תיאור אירוע אישי מוקדם בחיי, אנסה לסקור את תהליך היווצרותה של "התמודדות" ובמקביל אנסה להמחיש ולחדד את החשיבות העליונה של קיום עמותה כזו בסדר היום הישראלי בכלל, ובתחום בריאות הנפש בפרט. כי לראשונה בישראל הקמנו - קומץ חברים נפגעי נפש וידועי סבל – עמותה משלנו, ובכך בחרנו ללא רתיעה, אלטרנטיבה אקטיבית על פני פאסיביות קבוצתית מתמשכת מצדנו. זו שררה כידוע מימים ימימה, אך עתה היא כבר בגדר נחלת העבר.
 
 אני מודה לכל מי שסייע בידינו...
 אך עדיין אנו זקוקים לעזרה רבה מכולכם!
 

 9/1991 - 1976 : מיחיד לקבוצה

 
 (1) 1976: אקטיביות אישית מול פאסיביות אישית
 

 בשנה זו הייתי כבן 20, חייל בשירות הסדיר. כעשרה חודשים קודם לכן עברתי משבר נפשי קשה, עם סימפטומים חרדתיים ודכאוניים עמוקים. בתום אשפוז של כשלושה חודשים בביתן 33 בבית-חולים תל-השומר, החזירוני לצה"ל (זו הייתה המדיניות אז). בתחילת קיץ ´76, לאחר מספר חודשים בהם ניסיתי להשתלב בתפקיד חדש, החל להסתמן אצלי שינוי באפקט לכיוון מאני שהלך וצבר תאוצה רבה. די מהר התחלתי לעבור על חוקי הצבא (בלי לפגוע בזולת), ובמהרה מצאתי עצמי ניצב לדין בפני שופטים צבאיים אשר גזרו את דיני בלי לחשוד כלל שלפניהם עומד אדם חולה מאוד בנפשו. לבסוף, באחד המשפטים, נגזרו עלי 21 ימי מחבוש בכלא צבאי, הלא הוא כלא 6 שבצפון. שם אירעה תגובת מיתוג (Switch Reaction) - המאניה התחלפה מיד בדיכאון נורא. לפי בקשתי קיבל אותי הפסיכיאטר של הכלא לשיחה. לאחר שהוברר לו עברי הודיע לי כי למחרת אתאשפז בבית-חולים. ההקלה שאשתחרר מהכלא גרמה שתוך פחות מיממה התהפך שוב הגלגל והמניה חזרה לשלוט בכיפה במלוא עצמתה. במצב מרומם וחולני זה הגעתי למחרת לבית חולים "מזרע".
 
 נכנסתי למבנה המיושן של המחלקה הסגורה. הריח המיוחד והחריף הכה בי בחוזקה. אחרי זמן מה רצו להלעיטני בתרופות, וסירבתי בתוקף. הם לחצו, ואני התעקשתי. הם הפכו בעיני למאיימים, ואני איימתי חזרה בתוקפנות פיזית כלפי מי שינסה להכריחני! לבסוף, בתחבולה שמנעה מאבק פנים אל פנים, קרב אלי אחד מהם בגניבה מאחור וחנק אותי בחוזקה. ארבעה אחים חסונים התקרבו ולפתו אותי. עדיין התנגדתי מעט, והם הכו אותי וגררו אותי לחדר קטן צדדי ומרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת אשר רגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע קרנותיה. אני הייתי מזועזע לגמרי. הם השכיבו אותי וקשרו אותי "על ארבע", נתנו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לממלכת השינה.
 
 התעוררתי. הייתי לבוש פיז´מה כחלחלה, גדולה בהרבה מכפי מידתי. רגלי וזרועותיי היו כבולות כבסרט אימה מבעית. לאחר שעיכלתי את מצבי והתאוששתי מעט מהטשטוש שאפף אותי, התחלתי לקרוא להם שיפתחו לי. לאחר זמן קצר הפכו קריאותיי לזעקות רמות, שהפכו בהדרגה לניחרות ואחר כך לצרודות ואף מחרחרות. איש לא בא! והשעות נקפו. פחדתי מאוד שהם שכחו לרשום ברפורט שהושארתי בחדר ההוא. זיעה קרה שטפה אותי מהמחשבה הזו. בדמיוני לא יכולתי להימנע מלהיזכר בשלדים הכבולים בשלשלאות לקירות, שנמצאו במרתפי טירות אירופאיות. פחדתי שאמות שם כבול למיטה, חסר אונים לחלוטין...
 
 להערכתי הייתי קשור וער למעלה ממחצית היממה. האור שבא מהחלון שמאחורי כבר היה מעומעם כבשעת בין הערביים. מחשבותיי נדדו וחלפו בכל מחוזות חיי; בילדותי עם הורי ואחותי, עם חבריי ומוריי בבית הספר, עם הדיכאון המזוויע של השנה שחלפה, עם ההכרה שאני - לא פחות ולא יותר – פשוט משוגע, וזהו! רוחי ריחפה בכל עולמותיי וגופי כאב; הישבן כאב מעט מהזריקה, הגב מהתנוחה, והזרועות מהרצועות המחוזקות בברגים הגדולים.
 
 אך נוצרה בעיה נוספת, רצינית הרבה יותר. ככל בשר ודם הייתי צריך להתפנות מצרכיי. האפשרות היחידה לעשות זאת הייתה לעשות את צרכיי על עצמי... כאשר עלתה מדי פעם האפשרות הזו בדעתי, התמלאתי זעם איום. כעסתי ללא גבול - על כל ההיררכיה של בית החולים: האחים, הרופאים, ובעיקר הנהלת בית החולים. אך בעיקר כעסתי על עצמי ועל חולים שכמותי על כך שאנו כה חסרי כוחות וכה עלובים, וזאת מפני שאיננו מאוחדים ואיננו מאורגנים. כעסתי כעס רב וקשה מאוד, ולכאורה לא יכולתי לעשות דבר! לכאורה, בהיותי כבול לגמרי, הייתי נתון בעמדה פסיבית לחלוטין כלפי המציאות שמסביבי...
 
 השעות הוסיפו לחלוף. הרגשתי שאני רוצה בכל מאודי להיות אקטיבי ביחס לקיומי בכלל וביחס לבית החולים הסובב אותי בפרט, אך לא ידעתי כיצד לעשות זאת... בינתיים בשיפולי הבטן הכאב גבר ונקב. הייתי במצוקה פיזית ונפשית. ולפתע, מחשבה אחת העלתה בי חיוך קטנטן, אך אמיתי ובוטח. פתאום ידעתי היטב כי אוכל להחזיק את צרכיי בתוכי למרות הכאבים, ובכך להיות אקטיבי!
 
 רציתי לראות את פניהם כאשר ייכנסו לחדר ויראו שנשארתי נקי מצרכיי. שבסופו של דבר, חרף התנאים המגבילים, הייתי אקטיבי! יען כי גברתי על עצמי וגם עליהם כולם... לא ידעתי אז עד כמה רגע זה היה חוויה מכוננת. מאז ואילך הפכתי למישהו אחר - לאדם המתמודד באופן פעיל ואמיץ אל מול העולם, זה שטמן בחובו מכשולים ומהמורות אין-ספור, במיוחד עבורו ועבור שכמותו.
 
 (2) 1991: הקמת "קבוצה אל´ף"
 

 בספטמבר 1991, חמש עשרה שנה לאחר מכן, בסיום אחת מהרצאותיי בפני באי מועדון אנוש ברמת-השרון, פנה אלי בחור ושאל בחשש: "אולי תוכל לבוא לביתי ולדבר בפני קבוצה קטנה של חברים - כולם נפגעי נפש - שלא שמעו את הרצאתך במועדון?".
 
 מקץ כמה ימים באתי לביתו, פגשתי באנשים, דיברתי לפניהם וגם הם נפתחו בפניי וישבנו ושוחחנו בהתרגשות ובהתלהבות. הם ראו כי טוב ורצו להמשיך להיפגש במסגרת קבועה. באותם ימים עדיין לא שמענו על המושג קל"ע - קבוצה לעזרה עצמית, אך המשכנו להתכנס בביתו של אותו בחור וקראנו לעצמנו קבוצה אל"ף. במשך הפגישות נוצרה פתיחות, קרבה ואמפתיה גדולה, נוצרה ממש כימיה של שותפים בנשיאת הנטל הנורא.
 
 הקבוצה התחילה להתגבש. במשך הזמן התרחשו שינויים בהרכב לצד רוטינה של פגישות ויחסי אנוש, הרגלים וכללים לא כתובים, שהוסכמו רשמית ופחות רשמית. בצד הכללים מפתחת הקבוצה התנהגויות ומנהגי רשות, כגון תקשורת טלפונית קבועה בין חברי הקבוצה, חגיגת ימי הולדת, אירועים, יציאה לבילויים משותפים, מחיאות כפיים וקריאות עידוד, ועוד מנהגי רשות מסוגים שונים ומגוונים. לאחר כחצי שנה הגיע מספר המשתתפים הקבועים לעשרה. באותו זמן בערך הוחלט על-ידי הקבוצה באורח דמוקרטי על סגירת הקבוצה בפני חברים חדשים עם אפשרות ליוצאים מן הכלל.
 
 כך, במשך חודשים לא מעטים, התכנסנו בקשיים רבים בבתים פרטיים. פעם, בלית ברירה, ערכנו שיחה קבוצתית בגן ציבורי סמוך לחוף הים. לבסוף פנינו ל"מרכז לעזרה עצמית", שפתח בנדיבות את שעריו בפנינו ואִפשר לנו התכנסות תחת צל קורתו בתנאים טובים. כך נפגשו מדי שבוע אנשים נפגעי נפש - אנשים מתמודדים.
 
 
 
2/1994 - 9/1991 : מקבוצה לארגון
 

 (1) מקבוצה לקבוצות
 
 קבוצה אל"ף התכנסה בקביעות ונכנסה לתלם רחב ועמוק של עבודה חברתית בעלת אפקט טיפולי ייחודי ורב משמעות. אני חשתי שעשיתי את שלי ושעליי להמשיך "לנוע קדימה". התחלתי להכשיר מנחים תחתיי. זה לא היה כה קל, אבל הצלחתי יפה - שלושה מנחים מתוך הקבוצה נכנסו לסבב הנחיה. חיכיתי עד שהעניין התבסס והפך לשגרה. לאחר מכן הודעתי שאני פורש מהקבוצה בעוד מספר שבועות. תחילה נוצרה פאניקה קטנה, אך אחר-כך באה התייצבות יפה, ולבסוף פרשתי מקבוצה אל"ף. אספתי אנשים והקמתי קבוצה נוספת שאותה כיניתי קבוצה בי"ת. מובן ששמרתי על קשרים הדוקים ולבביים עם חבריי הטובים מקבוצה אל"ף.
 
 (2) לארגן את עצמי להקים ארגון
 
 בינתיים קיננו בי מחשבות להקים ארגון של נפגעי נפש, אך נהגתי לדחותן מתודעתי. הן הפחידו אותי. עדיין ראיתי את עצמי כחולה נפש כרוני, אשר אינו מסוגל "לקפוץ מעל לפופיק של עצמו", שכן הוא עלול להישבר לרסיסים. מודה אני ומתוודה: אם הדבר היה תלוי בי בלבד, אינני יודע אם הייתה קמה "התמודדות". אך "קול המון כקול שדי" - הסביבה לא פסקה מלרמוז, ללחוש, לדבר ואף לצעוק ולזעוק לתוך אוזניי: "צביאל! למה אינך מקים ארגון? מה מונע בעדך?" ואני רציתי בארגון של נפגעי נפש יותר מכל. חלמתי על ארגון חזק שיוכל לעמוד על שלו מחד, ושיסייע לחבריו במצוקתם מאידך, אבל עם חרדות שמכות בחזה ובבטן קשה להתווכח... בתוכי ידעתי שהדינאמיקה כבר בעיצומה, שלא יעזור לי דבר, עם חרדות או בלי חרדות, זהו צעד שאני חייב לעצמי ולכל חבריי, ולכן אעשה אותו! ואם כך, מדוע לא תיכף ומיד?! כידוע, הפרוצדורה להקמת עמותה אינה סוגה בשושנים, אבל אין בכך כדי להרתיע, קשה הרבה יותר היה לאסוף את החברים ובעיקר להנהיגם. לכל אחד היו רעיונות רבים וטובים והמון רצון טוב, ובכל זאת, לא היה זה קל בלשון המעטה...
 
 (3 ) הארגון מתארגן
 
 עם קבלת ההכרה הרשמית בעמותה שלנו מצאנו את עצמנו - קומץ שמנה פחות מעשרה נפגעי נפש "משוגעים לדבר" - במצב בו נדרשנו, ובייחוד דרשנו מעצמנו, לבצע פעולות רבות בו בזמן. למשל, היינו צריכים לנסח תקנון, לנסח מטרות, לאסוף חברים, ליידע את הסביבה בדבר קיומנו, ועוד כהנה וכהנה.
 
 אחת הפעילויות הראשונות שנתנו את דעתנו עליה הייתה ניסוח מטרות העמותה. ניסינו לקבוע מטרות כלליות, מקיפות וממוקדות בעת ובעונה אחת. ישבנו על המדוכה ממושכות, ולבסוף התקבלה התוצאה שסיפקה את כולנו (נספח 1, להלן מציג את המטרות שהתקבלו על דעת כולנו). הוועד שקד על מלאכתו ולא הפסיק לעבוד, אך מדי פעם שינה את פניו. לא חסרו עימותים קולניים ולעתים אף טריקת דלתות. לא פעם היה עלינו להתמודד עם חברי ועד שנכנסו למצב נפשי עדין ואף קריטי. פעמים רבות הצטרכנו להיות מטופלים ומטפלים כאחד.
 
 לצד חבלי הלידה היה גם סיפוק רב. כבר בשנתיים הראשונות הוצגה "התמודדות" על ידנו 10 פעמים בטלוויזיה, 5 פעמים ברדיו, וכן נעשו 5 כתבות עיתונות הקשורות בנו ובקל"ע. בזמן זה אספנו כ-500 חתימות של תומכים, מהן כ-300 של נפגעי נפש.
 
 למרות אטימות לב מצד מוסדות מסוימים, שלא היו מוכנים לסייע באמצעים שהיו חסרים לנו, כגון מקומות להתכנסות הקבוצות, הצלחנו בכל זאת להקים 10 קבוצות לעזרה עצמית. אלו היוו את הגרעין הקשה של העמותה. כמו כן הפעלנו בקביעות שני קווים פתוחים. כל זאת נעשה בהתחלה ללא כסף כלל, כי פשוט לא היה לנו גרוש...
 
 לראשונה מאז קום המדינה ייצגנו את נפגעי הנפש בכנסת ישראל, כמו גם בכנסים מקצועיים ובאירועים מכובדים וחשובים מסוגים שונים. כיום קשה למצוא כמדומני מישהו בתחום בריאות הנפש שאינו יודע מהי "התמודדות", אך עדיין דומה שכל המלאכה לפנינו, ואין אנו רשאים להיבטל ממנה.
 
 היינו מעטים, פגועים ודחויים על-ידי החברה "הבריאה" ולא מעט גם על-ידי הממסד, אך היינו פעילים ומסורים בכל מאודנו. עשינו לילות כימים, ביקרנו בבתי חולים, ענינו לטלפונים בכל שעות היממה, תמכנו בעצמנו ובחברינו בשעות צרה ומצוקה. פעלנו בהתנדבות ראויה לציון כחיילים אפורים בשדה מערכה רחוק מהעין ומהלב...
 
 כאשר אני חושב על אינסוף הפגישות, על אינספור הוויכוחים והמכשולים וגם על ההצלחות המסחררות לצד מפחי הנפש הקשים - אני מרגיש זקן מאוד. אך כאשר אני חושב על כל מה שעדיין יש לעשות בעתיד - אני מתחיל להרגיש צעיר מחדש... היש ברירה?
 
 ברבות הזמן מצאנו שהקושי העיקרי שלנו הוא ליצור גרעין מוצק של ועד מסור, חזק, אמיץ, מוכשר - והעיקר מגובש. לא פעם קרה משבר כזה או אחר, ולפעמים שררו מחלוקות עזות, ופעמים רבות עזבו אנשים ובאו אחרים תחתיהם. ואף אנוכי נמצאתי לתקופה לא קצרה כלל במחוזות הפסיכופתולוגיה והקשיתי לא מעט את חיי חבריי. בקיצור, זה לא היה פשוט כלל, אבל למרות הכל אני חש עדיין אופטימיות זהירה.
 
 האמת כולה חייבת להיאמר, הקושי העיקרי דלעיל קשור לבעיה רחבה יותר: חוסר יכולתם ו/או נכונותם של פרטים רבים המרכיבים את ציבור נפגעי הנפש להשתלב ולתרום לצורכי ציבור. מצוקתם הפרטית מחבלת רבות באפשרות לראות את הכלל ולפעול למענו. ודאי שלא ניתן לבוא בטענות לאיש, אך אנו חברי הוועד הקטן של "התמודדות" - מאין נמצא אנשים שגם רוצים וגם מסוגלים להטות שכם?!
 
 כבר מתחילת פעילותנו השכיל ועד "התמודדות" להבין שהצלחתה של העמותה תלויה רבות במידת פרסומה בקרב האוכלוסייה הבריאה: אנשי המקצוע, הורי נפגעי הנפש והקהל הרחב. ידענו כי לשם הישרדות ולצורך התפתחות עלינו להימצא "על סדר היום" הציבורי. להלן, בנספח 2 ניתן לראות דוגמה של דף אחד מתוך צרור דפים ש"התמודדות" הפיצה בציבור. הדף יוכל אולי לתת מושג על אודות ניסיונותינו להסביר את דבר פעילותנו ואף למשוך אלינו מתנדבים פעילים נוספים.
 
 על הנייר הכל נראה תמיד מאורגן ומסודר להפליא, אך במציאות לעומת זאת העניינים מתנהלים באופן שונה למדי. ברגעים קשים, כאשר אני מרגיש שהכל נוחת עליי, אני מנחם את עצמי במחשבה: העיקר שאנו מצויים בתהליך שנע קדימה. מניסיוני אני יודע שבתהליכים כגון אלה מתרחשות נפילות נקודתיות לא מעטות.
 
 יחסינו עם אחותנו הגדולה "אנוש" היו בעייתיים בהתחלה, אך לשמחתנו אנשי "אנוש" התעלו על עצמם, ועתה הם מקבלים אותנו בזרועות פתוחות כהורים בשלים. למשל, הם פתחו בפנינו את כל עשרות המועדונים שלהם ומתירים לנו להשתמש בהם לצורך פעילותנו. עתה מחכות לנו פעילויות רבות לצורך בניית עשרות קל"ע חדשות במועדוני אנוש, בכל רחבי הארץ. אבל כמאמר חז"ל: "אם אין קמח אין תורה". ואכן, כבר מתחילת פעילותה הייתה "התמודדות" נתונה בדילמה בסיסית וידועה: "האם לקבל סיוע כספי מהממסד, או לנסות להיות עצמאיים בכל מחיר?" תחילה לא חשבנו לקבל כספים מן הממסד, אחר כך חלה בנו הפשרה כלשהי, מפני שראינו כי אין באפשרותנו לגייס כספים מגופים בשוק החופשי. כך, לאחר פעילות מה מצדנו. בסופו של דבר קיבלנו תמיכה לא גדולה, חד פעמית, ממשרד הבריאות.
 
 כשניסינו לבחון את בעיות ארגוננו, הבנו כי חסר לנו תקנון יעיל ומוסכם על כולם. כמו כן הבנו כי ככל שהתקנון יכלול הסכמות רבות יותר, כך יצטמצמו הנושאים השנויים במחלוקת, וייטב לכולנו. בימים אלה אנו מנסים לנסח תקנון כזה שיתאים לצורכי "התמודדות".
 
 סיכום
 

 בתוך לבם רבים היו ספקניים לחלוטין בדבר יכולתם של נפגעי הנפש בישראל לקום על רגליהם הדואבות ולהתארגן כגוף יציב, יעיל ומועיל. "התמודדות" הוכיחה כי כשמה כן היא. איש לא יוכל להכחיש שהדברים נעשו בקוממיות, חרף הכאב היוקד פנימה, למרות המכשולים מבית ומחוץ, ועל אף עמדת הפתיחה הנמוכה שלנו בקרב הציבור ולעתים אף בקרבנו אנו.
 
 מוטל עלינו לממש ככל האפשר את הפוטנציאל שכבר גלום בעשייה האינטנסיבית עד כה ולהרחיב את בסיס עיסוקנו לעתיד לבוא. איש אינו יודע מה צופן בחובו העתיד, אך אנחנו יכולים להתפלל ולהשתדל בכל כוחנו ולעמול שלא תכבה השלהבת הדקיקה והקדושה הזו...
 
 נספח 1
 
 מטרות "התמודדות" עמותה למען נפגעי נפש
 1. להציע אוזן קשבת, להוות כתובת ולפעול למען נפגעי הנפש בשלבים השונים של פגיעתם.
 2. לעבוד במקביל ובשיתוף פעולה הדוק עם הגופים השונים הפועלים למען נפגעי הנפש בישראל.
 3. לפעול להכרה בזכויותיהם של נפגעי הנפש ולקידומן.
 4. לסייע בהשמתם של נפגעי הנפש במקומות עבודה ותעסוקה ובהשתלבותם בהם, בכל דרך שתביא לקידומם בתחומים אלו.
 5. לעודד הגדלת המשאבים העומדים לרשות הגופים השונים הפועלים למען נפגעי הנפש.
 6. לשפר את תדמיתם של נפגעי הנפש בישראל; בעיני עצמם, בעיני האוכלוסייה, ובעיני אנשי המקצוע בתחום - כל זאת מתוך מטרה להשפיע לטובה על יחסם בפועל כלפי נפגעי הנפש.
 7. לפעול להגדרת זכות החולה לקבל מידע מלא וברור על מצבו.
 8. למסור לציבור בכלל ולנפגעי הנפש בפרט מידע עדכני על אודות גישות, שינויים וחידושים בתחומי הטיפול הרלוונטיים.
 9. בכל מקרה, טיפול רפואי או מקצועי יינתן על-ידי רופא או בעל מקצוע המוסמך על- פי כל דין ובהתאם לחוק.
 
 נספח 2
 

 הכל בקיצור על "התמודדות"
 ש - מהי "התמודדות"?
 ת - "התמודדות" הוא שמה של עמותה, אשר הוקמה בפברואר ´94. את העמותה מוביל בהתנדבות ועד, שחבריו כולם נפגעי נפש. מפעולות הוועד: ניסוח מטרותיה הכלליות של העמותה, הקמת קבוצות לעזרה עצמית, פרסום שמה של העמותה בתקשורת לסוגיה ועוד. העמותה מפעילה שני קווים פתוחים בתל אביב ובירושלים. כיום חוסות בצל העמותה עשר קבוצות (ויש עוד כמה בדרך) לפי הפירוט: שלוש בירושלים, שש באזור המרכז, ואחת בנתניה. סניפי "אנוש" נתנו אישור לבוא ולפעול בהם למען הקמת קבוצות לעזרה עצמית לנפגעי נפש.
 
 ש - מה הצורך "בהתמודדות"?
 ת – "התמודדות" מבקשת לשמש קבוצת לחץ בקרב הציבוריות הישראלית, כדי להשיג את המטרות הבאות:
 - לדאוג לתעסוקה מוגנת אך הוגנת לנפגעי הנפש.
 - לספק לכל נפגע נפש דיור הולם.
 - להביא לשיקום יעיל של נפגעי הנפש בישראל.
 - לגרום לשינוי הסטיגמה נגדנו.
 - להעלות את קצבאות הביטוח הלאומי לקבוצה זו.
 - לשפר את המצב בבתי החולים לחולי הנפש.
 - להביא לכך שמאושפזים יוכלו לקבול בפני רשות ניטרלית.
 
 סוף דבר וצמיחתו מחדש
 

 עמותת "התמודדות" הפסיקה לתפקד ב-1999 ולמעשה התפרקה. למרות זאת, זה אינו סיפור של כישלון אלא סיפור של הצלחה גדולה. כי הקמתה של עמותת התמודדות – ארגון הצרכני ברה"נ הראשון בישראל – גרמה לאפקט דומינו רב עוצמה שהניב כמה וכמה ארגונים שצצו אחריה כפטריות אחרי הגשם בשדה ברה"נ שקודם לכן היה שומם לחלוטין.
 
 בשנים האחרונות קם ממשיך ישיר לעמותת התמודדות - ארגון "מתמודדים למען מתמודדים (מל"מ)".
   

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא