אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקיבוץ שהופרט ומלחמת הקיום של גדי גולן


התמונה של שושנה ויג

ריאיון עם גדי גולן, חבר קיבוץ חולתה. אין פלא שהריאיון עם גדי גולן חבר קיבוץ חולתה נולד בעקבות איי מייל שהפיץ כאן גדי גולן. לרוב איני מתעכבת לקרוא דואר מכתובת שאינה מוכרת לי. הכותרת של המייל הייתה "הפרטת הקיבוצים רעיון טוב אך הביצוע קלוקל". ייתכן שהגיע גם אליכם. לרוב אני סבורה שדואר שאינו ממכיריי הוא דואר זבל. גם מכיריי שולחים אליי לא מעט דואר זבל, אבל זה כבר ביני לבינם. לדואר שהגיח מגדי גולן היה ריח אחר, זה היה דואר שזעק זעקה.

וכן, הוא הצליח לעורר את סקרנותי ועל כן נולד הדיאלוג הזה בינינו. שני אנשים זרים שנפגשים רק באופן וירטואלי,כאשר אני מעניקה לגדי גולן במה לספר לקוראים על הבעיות שהוא נאלץ להתמודד עמן בגילו, 63. גדי כמי שכותב בלוג באופן מיוחד בתפוז מוצא לעצמו דרך באמצעות האינטרנט לספר סיפור שלפי עניות דעתי, עשוי להיות סיפורם של חלשים בתנועה הקיבוצית בימים של הפרטה. זהו סיפורו של גדי גולן ויש לי תחושה שהוא סיפור מייצג ולא סיפור חד פעמי. אמנם סיפורו של גדי נסמך על קורות חייו, גדי מי שנולד לתוך ההוויה הקיבוצית מוצא עצמו בבגרותו נטוש ובלי כוחות וייתכן שיש רבים אחרים שאין להם כוחות להילחם במוסדות שהתכחשו לחלק מן החברים. ורק החזקים מצליחים להתקיים? ש. ספר בקצרה כיצד הגעת לחיות בקיבוץ מרום גולם בשנת 1963, האם הוריך בחרו להשתקע שם? כמה תיקוני טעויות בשאלתך.

הורי היו ממייסדי קיבוץ חולתה בשנת 1936 כמדומני. הם חיו בקיבוץ חולתה כל חייהם ומעולם לא חיו בקיבוץ מרום גולן או בשום קיבוץ אחר. אני נולדתי להם בקיבוץ חולתה, והייתי בן משק לכל דבר ולאחר מכן חבר ולמעשה כל חיי אני חי בקיבוץ זה, פרט לתקופה של שבע שנים בין מלחמת ששת הימים ועד שנה לאחר מלחמת יום כיפור, שבהן עליתי להקים את קיבוץ מרום גולן ברמת הגולן. השיקולים שלי אז לעלות להקים את קיבוץ מרום גולן היו שיקולים ציוניים (הייתי אז ציוני וסוציאליסט). חשבתי שלאחר מלחמת ששת הימים הדבר הכי חשוב שיש לעשות במדינה הוא להקים ישובים בשטחים. והחלטתי לעלות דווקא לגולן כי חולתה היא בגליל והגליל סבל כל השנים מהרמה הסורית. והחלטתי להקים דווקא קיבוץ, כי הייתי בן קיבוץ וקיבוצניק, וכן כאמור האמנתי אז בסוציאליזם וחשבתי שחשוב שהמדינה תהיה יותר סוציאליסטית. וזאת צריך לעשות ע"י הקמת קיבוצים חדשים רבים והבאת רב אוכלוסיית המדינה להתגורר בקיבוצים. ש. כיצד ראית בילדותך את חיי הקיבוץ?הייתה לי ילדות טובה מאד. זו למעשה הייתה התקופה היפה ביותר בחיי. היינו עניים, אבל אף פעם לא חיפשתי עושר. מה שהיה הספיק לי לגמרי ונהניתי מאד מחיי. אהבתי את חבריי ואת החיים המשותפים עמם. וכן הערכתי מאד את הוריי ואת שאר חברי המשק המבוגרים. למעשה לא חשבתי אז אף פעם על חיים בצורה אחרת מקיבוץ. זה היה מה שהכרתי, התרגלתי ואהבתי ולא חשבתי אף פעם על אפשרות לחיות בצורת חיים אחרת.ש. הבנתי מקריאת הבלוג שלך שאתה סובל מהלם קרב בעקבות מלחמת יום הכיפורים ואינך מסוגל לעבוד. מהן "תופעות הלוואי" של אדם שלוקה בהלם קרב בחברה הקיבוצית? אסביר. הכרתי מספר ניכר של נכים הלומי קרב. מהם החיים בקיבוצים ומהם החיים בערים או בישובים אחרים. כ"א מהם אופי פגיעתו שונה והחברה מתייחסת אליו באופן שונה. באשר לאלו החיים בקיבוץ, הרי שהדבר תלוי באופי הקיבוץ וחבריו ובאופי פגיעת הנכה. כך שלא אוכל לעשות הכללות. אוכל רק לספר על פגיעתי ומה עברתי אני בקיבוצי שלי. והסיפור שלי הוא מיוחד אפילו בקרב הלומי הקרב. ראשית אומר שלמרות שהוכרתי ע"י כמה פסיכיאטרים כהלום קרב וכן כמי שאינו כשר לעבודה. אני מצוי היום בשיא כושרי ונסיוני האינטלקטואלי, השכלתי, המקצועי וגם הנפשי. מאז צאתי מ"גהה" לפני כשלושים שנה, ניסיתי משך כל השנים לשקם את עצמי, ללמוד, לפתח את כשרונותיי, להתפתח ולהתקדם. ואכן, הגעתי להישגים רבים. עשיתי תואר שני בכלכלה בטכניון.

את השנים הרבות בהן לא עבדתי, ניצלתי להרחבת השכלתי וללימודים באופן עצמאי מספרים ומהטלביזיה, כך שהיום יש לי השכלה רחבה מאד בהרבה תחומים, שהיקפה מגיע למה שרוכש בשנות חייו פרופסור בכיר. אני בכושר עבודה מלא, מסוגל ועובד ולומד עשרים שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כן לאחר צאתי מ"גהה", לצורך רכישת מקצוע לשיקומי, עבדתי והתמחיתי במחשבים במשך שנים רבות והגעתי לרמה מקצועית גבוהה ביותר. הייתי מהטובים בארץ בתחום זה. על אף זאת סיפורי האישי והעובדה שהייתי מפורסם מאד בארץ בצעירותי והיותי בוגר "גהה", לא איפשרו לי להתקדם. עבדתי במספר מקומות, הן כאן באזור ביחידת מחשב של קיבוצי האזור. והן ביחידות מחשב בתל אביב. בכל המקומות חזר אותו סיפור, הייתי בעל המקצוע הטוב ביותר ובדרגות רבות מעל האחרים. אולם מבחינת שכר וקידום, ניתן לי הכי מעט מכל העובדים. משראיתי שתופעה זו חוזרת על עצמה בכל מקומות העבודה. הבנתי שבארץ אני שרוף, סיפורי האישי לא יאפשר לי להתקדם. עמדו לפני שתי אפשרויות. האחת להגר לחו"ל מקום שאין מכירים את סיפורי ולהמשיך בקריירה שם. והשנייה לחזור לחולתה ולהיות שם משוגע בקיבוץ עד סוף ימי. בדקתי את אפשרות ההגירה לחו"ל. הסתבר שעבורי כבוגר בי"ח פסיכיאטרי וכמקבל זריקה פסיכיאטרית מדי חודש, שאותה אצטרך לקחת גם בחו"ל, כך שלא אוכל להסתיר מהם שם את סיפור מחלתי. אפשרות זו אינה מעשית. בלית ברירה נטשתי את הקריירה שעמלתי עליה שנים כה רבות. וחזרתי לקיבוץ. בקיבוץ ניסו תחילה לנצל את ניסיוני והכשרתי לביצוע כל מיני עבודות מקצועיות ברמה גבוהה עבור הקיבוץ. אבל לא היו מוכנים לתת לי שום דבר מההטבות והזכויות שנהנו מהן אז, בטרם היות ההפרטה, חברים בעלי מקצוע ומנהלים בכירים. משראיתי שמוכנים לתת לי רק תקציב הכי נמוך כמו לאחרון החברים, החלטתי שיכול להיות שאני משוגע, אבל פראייר אני לא. גם לעבוד קשה וברמה מקצועית גבוהה וגם לא לקבל כלום ממה שאז היה מקובל לתת. זאת אני לא אעשה והלכתי לעבוד בעבודה הכי פשוטה שאפשר. הם המשיכו ללחוץ עלי ובשלב מסוים הפסיקו לי את התקציב בטענה שאיני עובד.

פניתי אל משרד הביטחון ושם לאחר טיפול ממושך שנמשך שנים ועבר שלבים רבים. הוכרתי כשאינו כשר לעבודה והתחלתי לקבל קיצבה ממשרד הביטחון. לאחר ההפרטה ניסיתי לחפש עבודה גם בקיבוץ וגם מחוצה לו באזור, עם שכר הולם. אולם בכל המקומות לא אמרו אבל ידעו שאני משוגע ואף אחד לא היה נכון לקבלני וזאת למרות שבמשק יש לי את ההכשרה והניסיון הכי גבוהים. אני היחידי במשק הנושא תואר שני בכלכלה וכן ידועים כישוריי. וכן גם באזור בקיבוצים האחרים מכירים אותי. אולם אף אחד לא מוכן להעסיק אותי. זה הגיע למצב קיצוני, כשאושרה לי על פי התקנות של אגף השיקום, אפשרות לעבוד חצי יום בשכר של אלף ושש מאות ש"ח לחודש וזאת מבלי שתפגע קיצבתי. ואני מוכן עבור תוספת זו לעשות כל עבודה. אבל כל פניותיי הן אל המשק והן אל ארגוניי הקיבוצים באזור לא הועילו דבר ובשום מקום לא נכונים להעסיק אותי. אני מעריך שבמשק אין יודעים כיצד לאכול אותי. הם אינם יכולים להעזיבני, כי אז יצטרכו עקב נכותי לשלם לי פיצויי עתק שאין באפשרותם. לכן הם מעדיפים להציק לי ככל האפשר, על מנת שאעזוב בעצמי. זהו בקיצור סיפורי עם המשק. ש. ספר לי ולקוראים בקצרה כיצד הופרט קיבוצך ומנין נבע הצורך הזה להפריט את הקיבוצים בכלל? האם לאחר ההפרטה מצבם הכלכלי של הקיבוצים השתפר? כיצד מתייחסים לזקנים ולחלשים בחברה כזאת?קיבוצי הופרט במסגרת תהליך שעברו מרבית הקיבוצים באזור ובארץ. הצורך להפריט נבע ממספר גורמים. ראשית בשנות התשעים, קיבוצים רבים עברו משברים כלכליים קשים. ונוצרה תחושה, שבלתי אפשרי להמשיך כך. הקיבוץ אינו יעיל כלכלית, יש פרזיטים רבים שכאילו עובדים וגם למנהלים ולבעלי המקצוע הכישרוניים לא השתלם להשקיע את מלוא מאמציהם בעבודה. שאף על פי שכבר אז ותמיד הם נהנו מהטבות שונות בהשוואה לחברים האחרים, ההטבות לא הספיקו להם והם רצו יותר. תהליך ההפרטה כלל מספר שלבים, שעיקרם שינוי במספר תקנונים של הקיבוץ. שהוכרעו כולם תוך מאבק וויכוח בקיבוץ, כל חבר לפי שיקוליו האישיים. ולבסוף הוחלט עליהם בהצבעה וברב הדרוש לפי חוקי האגודות השיתופיות להם כפוף הקיבוץ. כמו כל דבר, יש משקים שבעקבות ההפרטה מצבם השתפר, יש שהורע ויש שנותר ללא שינוי. הכול מותנה בשאלה כיצד בוצעה ההפרטה מעשית בכל משק והאם היא באמת הביאה ליתר יעילות כלכלית. מה שהשתנה באופן יסודי ובכל הקיבוצים המופרטים. הוא אופן חלוקת ההכנסות בקיבוץ. וזו על אף שלא הייתה שווה אף פעם. ג

ם בקיבוץ הישן שלכאורה נהוג היה בו שוויון, המנהלים והמקורבים לצלחת קיבלו בו תמיד יותר. אם כי זה לא נעשה באמצעות העלאת משכורת מעל השולחן, אלא באמצעות כל מיני הטבות וזכויות שהוענקו בדרכים עקיפות ומתחת לשולחן. כרגע באופן הכי רשמי וחוקי, קיים אי שוויון מוכר בהכנסות וקיימים עשירים גדולים ועניים גדולים. באופן כללי ניסו להתייחס בתקנונים שקדמו להפרטה גם לבעיית הזקנים והחלשים ולשמר ולפתח מנגנון זכויות סוציאליות מסוים שיבטיח הגנה לשכבות אלו. הבעיה בעניין היא בשני נושאים. ראשית התקנונים הסוציאליים בקיבוץ מוכרעים ע"י רב דמוקרטי של חברי הקיבוץ, שבו הנזקקים והנתמכים למיניהם הם מיעוט. ולכן כל ההחלטות וההכרעות המתקבלות, הן בהטייה ברורה לנוחיות וטובת הבריאים והשלמים ולא לטובת הנזקקים והחלשים. כן צריך להוסיף שהיות וחברי ההנהלה הם יוצרי ומעבדי התקנונים השונים והם משתייכים לשכבות המבוססות יותר. הרי שבכל התקנונים נשתל ונשקל האינטרס האישי של חברי ההנהלה עמוק בתוך כל הצעת תקנון. בנוסף לכך תקנוני הקיבוץ על אף היותם תקפים משפטית, ניתנים לפירושים שונים ע"י מנהל הקהילה או האחראי על יישומם שלא כמו במדינה שבה הדבר נעשה על פי חוקי מדינה שווים וברורים. מכאן, שמי שמנהל הקהילה חפץ ביקרו זוכה בזכויות נדיבות. ומי שהוא אינו חפץ אינו זוכה בזכויות כלל או במעטות בלבד. והכל לפי אותו תקנון. הבעיה הקשה ביותר היא שתקנוני האגודות השיתופיות האלו חוקיים במדינה. ולגבי חברי האגודה תקנוני האגודות השיתופיות בכל הנושאים הסוציאליים, מאפילים על חוקיה הסוציאליים של המדינה. והיות ובעשורים האחרונים המדינה התקדמה מאד מבחינת התחיקה הסוציאלית. נוצר מצב שבקיבוצים המופרטים השכבות החלשות נהנות מזכויות סוציאליות פחותות ומקבילותיהן במדינה. במציאות היום הקיבוץ המופרט הוא המקום הגרוע ביותר לחלשים במדינה. ודבר זה עגון בחוקי המדינה לגבי הקיבוצים. ונושא זה חייב תיקון. המצב שחוקיה הסוציאליים של המדינה מגיעים רק עד שער הקיבוץ ולא חודרים פנימה הוא בלתי נסבל. לא ייתכן שהנתמכים והנזקקים בקיבוץ יהיו אזרחים סוג ב' לעומת מקביליהם בשאר המדינה. ש. מדוע אתה מתעקש להישאר חבר קיבוץ ולא עוקר לסביבה חדשה, אם במצב הנוכחי החברה הקיבוצית אינה שונה מהחברה הישראלית כלל? ראשית כמו שציינתי בתשובה לשאלה הקודמת, לי כנתמך סעד, קיבוץ מופרט היום הוא המקום הגרוע ביותר לגור בו בארץ כולה. עבורי החברה הקיבוצית לא רק שאינה שונה מהחברה הישראלית בחוץ. אלא היא אפילו גרועה וקשה בהרבה. לצערי אני בן שישים ושלוש, נכה שאינו עובד ובמצבי הנוכחי עזיבת הקיבוץ היום היא התאבדות. כאן לפחות יש לי דירה. בכל מקום אחר אצטרך לרוץ אחרי משרד הביטחון שיסדרו לי דירה ולראות אם, איך, תוך כמה זמן ואיזה דירה הם יסדרו לי. בקיצור, מבחינתי האישית עזיבה היום אינה פתרון מעשי. זהו צעד שהיום פשוט אין ביכולתי לעשותו. וכנראה כאן אחיה עד סוף ימי וכאן אמות.ש.מה נשתמר בכל זאת מערכי הקיבוץ המקוריים בחברה הקיבוצית כיום?האם יש נקודות שלא ניתן למחוק אותן?באופן מעשי, לא בתיאוריה ובמילים יפות, לא נשתמר כלום. היום החברה הקיבוצית אינה שונה במאום מהחברה בחוץ בדיוק אותו דבר. השוני היחידי, שעקב קיומם של חוקי האגודות השיתופיות הישנים במדינה. מצבן של השכבות החלשות והנתמכות בקיבוץ גרוע בהרבה משל מקבילותיהן בשאר המדינה. כן צריך להוסיף שעקב מסורת הקיבוץ הישן שבו להנהלה ולמקורבים הייתה השפעה מכרעת על גורלו של כל חבר. הרי שעל אף כל מה שהוצהר והובטח ע"י מובילי ההפרטה, בנושא זה לא חל כל שינוי. וניהול הקיבוץ למעשה על הפוליטיקה הפנימית, התככים, ההטבות למקורבים והיד רוחצת יד ושאר מרעין בישין נשאר כשהיה ואף כאן המצב גרוע בהרבה מזה שבחוץ. מיותר לי להוסיף מילה. הייתי רק משנה את כותרת המאמר לנתמך סעד בקיבוץ. גדי, תודה לך על גילוי הלב, אני מאחלת לך שכוחותיך יעמדו לך בהמשך דרכך. והלוואי שסייעתי ולו במעט בהקשבה לסיפורך. אני מקווה שסיפורו של גדי גולן יעורר הד ציבורי מסויים.<a

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג