אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שבתאי קור / נהג חדש


התמונה של דן לחמן

שבתאי

שבתאי קור / נהג חדש. הוצאת כרמל.

לעתים אני ניגש לקרוא ספר עם ציפיות שונות מאלו המלוות אותי בדרך כלל בדרכי לספר חדש. אני לא מצפה למצוא בו כתיבה ספרותית גדולה, אני מקווה למצוא בוא עניין ומענה ליצר המציצנות שלי. כשהספר מתאר עולם לא מוכר למשל, הסקרנות המציצנות עולה.ספר אוטוביוגרפי על חזרה בשאלה בהחלט יכול להיות מענה לסקרנות שכזאת. וכזה הוא הספר "נהג חדש". יש בחיי התרבות שלנו כמה וכמה חוזרים בשאלה, חלקם כתבו בעומק, חלקם השתלבו בצורה אחרת בשיח התרבותי. די אם אמנה את ישראל סגל, איש הטלוויזיה, או דב אלבוים. כל אחד מהם כתב, בדרכו, ספרים בנושא. יהושוע בר יוסף גילה לפני שנים את התערובת של תשוקות אסורות בעולם החרדי. אדם ברוך הפך לאורים ותומים תרבותיים. שבתאי קור מוביל אותנו צעד צעד בתהליך החזרה בשאלה, בייסורים, ובניסיונות ההתאקלמות בעולם החדש לו.בפרק התודות בפתיחת הספר, פרק שלעתים פוסחים עליו, מתגלות שתי עובדות. האחת היא שהשם שבתאי קור איננו שמו האמיתי של הכותב. שהחרדה שמא מישהו יזהה אותו ויביא את הספר להוריו עדיין מלווה אותו. דבר אחר וחשוב יותר, מסעו לא תם. הוא עדיין לא מצא את מקומו. הוא ממשיך לחפש :"לאחר חמש שנים בעולם החילוני בוער בעצמותיי חשק עז לצאת שוב בשאלה לעולם אחר שאותו אני מחפש כאלטרנטיבה לעולם שנפלטתי אליו מהעולם החרדי" לאיש חושב עצם המעבר לחילוניות איננו מספיק. את גיבור הספר אנו פוגשים בגיל שלוש עשרה, מעט אחרי בר המצווה שלו וכבר מתגלה עובדה פחות ידועה לרוב החילוניים. "גיל שלוש עשרה שהכשיר אותי להשלים מניין ולקבל תמורה כספית עבור התפילה". מסתבר שנערים המשלימים מניין בבתי כנסת לא שלהם מקבלים חמישים שקל עבור התפילה. אבל כבר בשורות הבאות הוא נתקל לראשונה באיש שוק הצועק לעברו "אתה חושב שאלוהים כ'פת לו ממך. שהוא שומע אותך?" לא זו הקריאה שתעביר אותו על דתו, אך זו תהיה הראשונה שתבהיר לו שיש מחשבות אחרות.הימים הם אלו בהם הוא נבחן להתקבל לאחת הישיבות, וחשוב מאוד לאיזו ישיבה מתקבלים. הוא מצליח להתקבל לישיבה "קטנה" חשובה שהיא על טהרת הלימוד הספרדי המסורתי. ביום הראשון ללימודים מעורר אותם המשגיח כדי שיתמידו. אתם יוצאים למלחמה להיות הרב שך של דורכם. יש רק רב שך אחד ורק אחד מצליח.כבר כאן מתעוררת שאלת הכתיבה הספרותית. סופרים מנוסים יותר משבתאי התקשו לחזור ולמצוא בבגרותם את קולו של הילד. להעמיס על ילד בן שלוש עשרה, מפותח ככל שיהיה מחשבות בשפה עמוקה מדי איננה עוזרת לאמינות. אפשר בהחלט שהתלבטויות תיוולדנה בגיל הזה, אך הצורה המילולית תהייה עדיין דלה יותר מזו העומדת לרשות הסופר המבוגר, וישנם מקומות בהם קור לא הצליח לשלב בין הרצון לעניין את הקורא מן ההתחלה ובין הצורך להיות אמין, לכן לעתים בעיקר בפרקים על ילדותו השפה גבוהה מדי, המחשבות עמוקות מדי. נכון שעולם הגמרא נותן כלים להתפלספות, אך זו רק תחילת דרכו של הילד.אסור לישון על הבטן, אומר לו אביו. אסור כי צריך להידרש לקיום מצוות להתהפך בסיבוב מהבטן לגב ואז לקום זו תנועה אחת מיותרת שבשלה מאחרים במצווה. אביו הוא איש האיסורים הרבים עליהם הם נלחמים. האב הוא המסורת, ההליכות. הבן עד כמה שבן במשפחה חרדי יכול הוא המורד הקטן. והשינה על הבטן אסורה גם כדי לא להפנות אחוריים לשמיים אלא את סמל הברית. רק מאוחר יותר, בישיבה, ילמד שאסור לישון על הבטן שלא ייווצר חיכוך ולא יהיה קרי לילה.כשמתחילים אצלו הרהורי כפירה רציניים הוא הולך להתייעץ עם המשגיח וזה עונה לו - קרא את הזוהר. הזוהר משכיח מחשבות רעות. אך הנער שבגופו מתחילים להשתולל גם ההורמונים אינו מבין באמת מה קורה אתו, למרות הזוהר.הוא לומד בדבקות, עוברות שלוש שנים והוא צריך להבחן לאחת הישיבות הגדולות. לחץ מאין כמותו, בישיבה הגדולה ילמד עד לנישואיו והישיבה אם תהיה מהנבחרות תוסיף לסיכויי השידוך ולמעמדו בעולם החרדי. הקריטריונים לקבלה לאחת מהישיבות הגדולות חמורים. יוצאי עדות המזרח נדרשים לעמוד בקריטריונים הגבוהים ביותר כדי למלא את משבצת "הזר" רבני הישיבות הללו רובם מזרחיים שלמדו בישיבות אשכנזיות והצליחו והכל זאת מקבלים את הסלקציה הגזענית ואת עליונותם של התלמידים האשכנזיים. גם לישיבה הקטנה יש עניין שתלמיד שלה יתקבל לישיבת בוגרים "מפוארת" כל מי שמתקבל לגדולה חשובה מוסיף כבוד ותלמידים לישיבה הקטנה.הוא מתקבל לישיבת פוניבז' המהוללת בבני ברק וכעת עליו להתאמץ ללמוד מהר מאוד אידיש. בירושלים למד עברית, בבני ברק לומדים רק באידיש ואת שפת הקודש מבטאים בצורה שונה לחלוטין מזו המוכרת לו.בפוניבז' הוא נתקל בקשיי החיים. אין לו חדר מגורים. אין לו מקום ישיבה באולם הלימודים. המקומות עוברים בירושה מאח גדול לבא אחריו, או מדוד או מחבר. הוא איננו מכיר אף אחד היכול ללמוד אתו בחברותה, אותה צורת לימוד בו שניים לומדים יחד מפרשים ומתווכחים על הפרשנויות. ובכלל מוטב לו לשתוק חודש חודשיים עד שילמד את שפוש המוייקם (שפת המקום) להלחם על מקום בשולחנות האוכל ובבית המדרש לתפילה. לאיטו הוא מצליח להסתגל לשפה למנהגים ולקצב. הוא מתחיל לשאול שאלות בשיעור והרב גם עונה לו.הוא משתלב יפה ומוצא לו בני זוג ללימוד, כנהוג בישיבה בה מתחלקים לשניים ולומדים יחד, צורה הנקראת חברותה, שגם בה אתה צריך להיות או ידוע כעילוי, או ממשפחה טובה או מישיבה טובה. לשיעור עצמו מתכנסים שישים התלמידים לשיעור מפי הרב. הם לומדים לשנן פירושי גמרה של רבנים מדורות קודמים, ככל שהוא לומד יותר ברצינות כך הוא רוצה להבין לעומק ולא רק לשנן ומגיע לשואל את עצמו שאלות רחבות יותר מאלו שעליהן מקבלים תשובות בישיבה.זמני חורף רודפים זמני קיץ (מעין סמסטרים חילוניים) ולישיבה מגיע משה, בן אותה ישיבה ירושלמית ממנה בא שבתאי, והוא עוזר לו להכנס לעולם החדש. בישיבה אסור להחזיק בטלפונים סלולאריים אך שבתאי מחביא אחד כזה המכוון על רטט.גם למשה יש אחד כזה. סימנים סמויים למשמעת קלוקלת. משה יביא לישיבה את הספר "גדולי הפילוסופים" וישאיר אותו גלוי על מיטתו. שבתאי הנחרד מציץ ומגלה שאלו לא פילוסופים יהודים. לישיבה מתחילות להגיע שמועות על אגודת הלל (חוזרים בשאלה) שמועות על נפקניות שהאגודה הזו משתמשת בהם לפתות בני ישיבה טועים. יצר הרע מלווה בחרדה גדולה מתעורר גם אצל שבתאי.ברדיו החבוי אצלו הוא שומע על הסערה שקמה כשהרב עובדיה יוסף אמר שהתינוקות שנספו בשואה היו רשעים בגלגולם הקודם. שבתאי לא מבין את המהומה. הרי אלוהים איננו יכול להיתפס ולהיות רשע, ולכן מוכרחה להיות רשעות במתים מגלגולם הקודם. העולם החילוני נתפס כבור ושטחי. שטוף זימה וסמים. חילונים והגיון לא הולכים יחד. החזקת רדיו אסורה כמובן, אך בלילות מתחת לשמיכה הקשיב לשיחות זימה. לעתים הוא יוצא לגבול רמת גן לאכול פיצה. בבני ברק חנויות פיצה אסורים. פלאפל ושווארמה מותרים, כי האוכל עסוק בלהסתכל לתוך הפיתה הנוזלת שלו, אך פיצה משחררת את העיניים להסתכל הנשים ברחוב.משה מסבך אותו בשיחות שבסיומן מחשבות כפירה אסורות. הוא מתגונן. משה אומר שאם יאמין שהתורה איננה אמת יעזוב את הישיבה. "אני לא אשקר לעצמי ולהקריב את חיי על מזבח הבושה או המשפחה" כאן בוויכוח זה מתחילה הסטייה מהכתיבה האמינה למדי. שבתאי משתמש במלים כמו "תפיסה קוגניטיבית" שאי אפשר היה לו להכיר בימים ההם. הוא כותב ממקום מודעותו החילונית ולא נזהר ברמת האמון, למרות שהטיעונים מעניינים.משה שעלה על דרך הכפירה גורר אחריו את שבתאי. בתחילה רק מתוך ויכוחים מלבי שאלות. אחר כל הוא מציג בפניו את דקארט, הפילוסוף שמשנתו היא הטלת ספק בכל המוסכמות. כך, מבלי דעת הוא נדבק בווירוס הספקנות והמחשבה הזר שתחזור, תתעורר ותוביל אותו לדרך אחרת. דרך שלכשעלה עליה כבר לא תוביל אותו להיות " צדיק" בבגרותו.בינתיים הוא דן ומתפלפל בסוגיות קשות כמו מהו הרצון החופשי. מחפש הסברים למה שרבני עבר קראו ניסים, ובעיקר הוא מחפש אצל כל הכותבים הגדולים את ההוכחה לקיומו של אלוהים ואיננו מוצא.מכאן הפרקים הופכים למסע התפתחות רוחו העצמאית של שבתאי. התפתחות רוחו ומחשבתו. על שאלה שהציג לרב הוא נענה "אסור לחשוב על זה" עוד אבן קטנה בדרך החוצה. זה לא הפתרון שהוא מחפש.בתוך ההתלבטויות אפשר לראות שני קצוות עיקריים בתהייה. האחד הוא על מה מדברים החילוניים אם אינם מדברים על אלוהים, על מה יש להם לדבר. והשני צעד הכפירה הגדול הוא כשחרדי שואל את עצמו את השאלה מהי משמעות החיים. ההתעסקות במשמעות מרחיקה אותך מהתשובות הידועות והנושאים הבטוחים. משמעות החיים מוליכה חרדי לכיוון כפירה. באחת השיחות האחרונות עם הרב אומר שבתאי "אם אין משמעות לחיים החילוניים, אז עדיף לי להתאבד...... אני מרגיש שאני קרוב אל המוות הרבה יותר משהייתי קרוב לכפירה"אחת החרדות, הפחות מעובדות בספר נוגעת לאיבוד העולם הבא. בין שאתה דתי או חילוני חרדת המוות, שאלת המשך קיום הנשמה מטיל צל שמוכר לחילונים מחייהם ומעולם הפסיכולוגיה, לדתיים יש סוג של נחמה, ההבטחה שככל שתשמור באדיקות את המצוות חלקך בעולם הבא הטוב יותר יהיה מובטח. קשה לאבד את ההבטחה הזו. והרב שחרד להוליך אותו להתאבדות אומר לו "לך תמלא את עצמך תאוות. יהיה לך כיף. לך תהנה. אבל אתה עוד תחזור". איבוד זהות הנמשך שנים אחדות. איבוד תחושת ההזדהות עם הקהילה אליה הוא שייך. אובדן עצמיות. כך הוא כותב :"מתוך מיליארדי בני אדם נבחרתי להיות יהודי. מתוך מיליוני יהודים נבחרתי להיות חרדי. מתוך מאות אלפי חרדים נבחרתי להיות תלמיד בישיבה המובחרת ביותר. מתוך מאה עשרים תלמידים נבחרתי להיות אחד המוכשרים ביותר. משם אני עומד לקפוץ לתוך ים של מיליארדי בני אדם."הספר מעלה שלב אחרי שלב את דרך עזיבת האמונה. המונח חוזר בתשובה נראה לנו ברור אפילו על משמעותו הכפולה. גם לעשות תשובה גם לקבל תשובות. חוזר בשאלה הוא מושג שמשאיר את התוהה באוויר. לעזוב עולם בטוח של תשובות לעולם שכולו רק שאלות. כופר הוא מושג מפחיד למי שכל חייו חונך נגד כפירה ובוז לאלו שעזבו.בחייו של שבתאי תהליך שנמשך שנים ולא הייתה לו שום קפיצת דרך. שבתאי מנסה להעביר אותנו דרך כל השאלות העולות בראשו של "התלמיד חכם" בדרכו לצאת מהאמונה. את חוסר התשובות. קשה לו לחסוך מאתנו, ומעצמו וזיכרונותיו יש להניח, אף שלב, אף פירור מחשבה. יש להניח שהקורא יצטרך לשאול את עצמו שאלות. מה שנתפס בתחילה ככתיבה "מתנשאת" מעל הנער המתלבט הופכת עם התבגרותו לחלק אמיתי של עולמו ולכן קל לקורא לקבל את הדיונים הפילוסופיים האמונים שלתוכם מוליך אותנו הסופר. כך שאם בתחילת הקריאה חשבתי שזה ספר מתחשבן ומתנשא לאיטו הצליח שבתאי להכניס אותי כקורא למבוך המרתק שבו הולכות ומסתבכות מחשבותיו. והספר מתקבל כחכם יותר בהמשך. במהירות זונח הספר את תיאורי החיים בישיבה ועובר לתאר את נפתולי הנפש של היחיד המתלבט. אני חייב להודות שהפרקים האחרונים נראו מעייפים. אלא שכאמור שבתאי אינו מוכן לדלג על השלבים השונים. אין ספק שזהו ספר מעניין מאוד המאיר את הדרך שעושה החוזר בשאלה. אינני בטוח שכל החוזרים עושים את אותה דרך. לחלקם קל יותר. הם שואלים, כנראה, פחות. אך אבנר הוא זה "שיודע לשאול" והשאלות רבות מני ים, עמוקות ומכאיבות.

תגובות

מיירדיק!

לייבדיק
שטייגנ-דיק

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר