אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות / גדי טאוב


התמונה של דן לחמן

המתנחלים

המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות / גדי טאוב. הוצאת ידיעות אחרונות.

הבטחתי לעצמי לקרוא את הספר הזה בראש נקי. בלי להכניס אליו את דעותיי. לנסות להיות אובייקטיבי. תנאי המציאות האובייקטית לא הרשו זאת. צילום אחד בטלוויזיה הביא אתו את כל סימני השאלה שיש לי לגבי המתנחלים. לא סימני שאלה לעצם היותם כאלה, אלא ספקות באשר לדרך חייהם. אני יודע שמחר יגידו דוברי המתנחלים שהגברת שניבלה את פיה וקראה שרמוטה לערביה, שממילא כבר הייתה סגורה בתוך כלוב כאילו הייתה קוף, היא צמח שוטה בערוגתם. אך לצערי הצמחים השוטים רבים יותר מאלו המתורבתים בערוגה של גן המתנחלים. ראינו תמונות רבות בעבר, התעללות של ילדים יהודיים בערבים וקראנו על מעשי המתנחלים, בצורה לא הוגנת מצדי יכולתי לצקצק בשפתי להגיד כמה נורא ולהמשיך הלאה. אפילו מול סרטו של חיים יבין, שכמה תמונות שם היו מזעזעות באמת. אבל ככה אנחנו, הסמול הציוני הסלוני. מצקצקים וממשיכים. מעטים מדי מאיתנו עושים מעשה. אך התמונה של הגברת הזאת, אישה יהודיה דתייה, חבושת שביס ונראית כמי שהייתה מתאימה למשרת רבנית שברה את כל הכללים. דווקא בגלל מראה דווקא בגלל לשונה הפשוטה, הבוטה והזולה. מניין לאשה כזאת אוצר מלים כזה. כן התמונה הייתה זו ששברה את יכולת ההתעלמות והפכה לסמל לכיבוש ולדיכוי, ובעיקר לאיבוד צלם האדם היהודי הערכי המוסרי והערכי. זו כנראה הערוגה.היו ימים שחשבתי שמגיעים למתנחלים דוברים קצת יותר משכנעים, כאלו שיאפשרו לשמוע את הדעות ולא רק את ההתלהמות. לא לוינגר מזרה האימים, לא דניאלה וייס, שגמרה את חייה הציבוריים כפרודיה על עצמה בתכנית טלוויזיה של גיל ריבה. לא נדיה מטר. לא חנן פורת שגלגל עיניים צבועות לשמים וחשב שצריך לשמוח על רצח גולדשטיין. לא נדיה מטר ולא הבחור המתלהם של מתיישבי רצועת עזה בימי הפינוי, ששמו נשכח ממני. אם בתחילה הרתיעה זחיחות הדעת של המתנחלים שהתלוותה להם חיוך וקריצה שאמרה לכאורה "אנחנו עובדים עליכם בידיעתכם והסכמתכם" הרי שבהמשך האלימות המתלהמת הפכה למרתיעה עוד יותר והביאה צעירים אל חיק הפוסט ציונים. ואי אפשר היה להתעלם, לפחות לא בעיר כמו תל אביב מאות אופנה דוחה של מתנחלים עם מכנסיים היורדים מירכיהם מגלים את חריץ ישבנם בציבור ונושאי נשק על כתפם ובחגורותיהם. אופנה שנעלמה במקצת.אחת הדרכים להתחיל להתייחס אל תופעת המתנחלים היא לבדוק את השפה שהתפתחה סביב השטחים שהם יושבים עליהם. השטחים הכבושים, הפכו לשטחים המשוחררים, לשטחים המוחזקים, שטחי הגדה המערבית. ובפי העם השטחים המשוחזקים. המלה שטחים דיברה על הנדל"ן ועל מעמדם החוקי המדיני של האזורים הקרקעיים הללו. שטחי הגדה המערבית הפכו להיות "הגדה" ונעלמו השטחים. אחר כך נולדה יש"ע וכך גם עניין הגדה נמחק. ואם צריך הוכחה נוספת לחשיבות השפה, תהליך כיבוס המלים להשפעתה על השומעים ומשתמשי השפה, התהליך הזה הוא עד מהדהד למכבסה הגדולה. גדי טאוב שהתחיל את דרכו כעיתונאי ומגיש תכניות בטלוויזיה הפך להיות היסטוריון צעיר. אפשר לחפש בספר את מה שאין בו ולהכות בטאוב. אפשר גם לנסות ולנסות ללכת בעקבותיו אל ההיסטוריה של המתנחלים ולהבין מתוך הדברים את דרך החשיבה של שני הצדדים המשתתפים בדיון הזה ששמו "הציונות" כי הספר מלבד הסקירה העוסקת בהיסטוריית ההתנחלות, לא דווקא זו לפי תיארוך היסטורי אלא דווקא בדרך שינויים רעיוניים, עוסק בקרע בין שתי תפיסות מהותיות של הציונות. כך שאין לבוא בטענות לטאוב על דרך כתיבתו. הוא איננו "היסטוריון חדש", לא " פוסט ציוני" אלא אחד הנציגים המובהקים של השמאל הציוני המרכזי. הוא ממתנגדי הפוסט, והם מתנגדים לו. גדי טאוב עוסק בצד אחד של הדברים, הקרע בין שני חלקי הציונות, בין התפיסות והניסיון להיות כנה ולראות את הצדדים השונים. טאוב כותב על המתנחלים "הגאוליים" בעיקר. ייתכן מאוד שהם אינם רוב המתנחלים, אך אין ספק שהם המשפיעים, נותני הטון, ובעיקר אלו שהיו הפנים הציבוריות של מפעל ההתנחלות. השפה, זו שאנו לא שמים אליה לב חשובה לאין שיעור. גם אנשי ימין חילוניים החושבים שמבחינה פוליטית לא צריך לוותר על שטחי קרקע, אילו היו מבינים מיד שאצל חלק גדול מהמתנחלים לא הפוליטיקה הארצית מדינית חשובה אלא השלטת חוק שמימי עליון, אינני בטוח שהיו מתחברים בקלות כזאת אל הגרעין הגאולי הקשה.המעבר מההאדמה לאנשים החיים בשני הצדדים לבש גם הוא שמות שהלכו והשתנו עם השנים. בתחילה היו יונים וניצים שהתחלפו למחנה השלום והמחנה הלאומי וסופו שמאל וימין. כשהיה מי שדאג להרחיב את פער הדעות במלמולים באזני רבנים עד לידי שנאה והנחלת הדעה שהשמאל איננו יהודי, איננו ציוני. הקושי הוא שלאורך השנים היו ניצים שמאלניים ויונים ימניות. לקח הרבה מאוד זמן עד שהשוני האמיתי התחדד והתברר. הויכוח, אם היה כזה, החלוקה בין הגושים הייתה בין אלו שרצו לשמור על צביון דתי של המדינה ואלו שהדמוקרטיה הייתה בראש סדר החשיבות שלהם. המלחמה הרעיונית הייתה על עצם זהותה של מדינת ישראל. או כמו שטאוב מכנה ומבדיל את הקבוצות "ציונות מדינית" מול "ציונות גאולית" בלב הציונות הגאולית עמדה הקבוצה הקשה של "הגרעין המשיחי" את מהות ההבדל אפשר לראות במה שסיפר הרב גיסר סמוך לימי ההתנחלות על אותה תלמידת תיכון שבאה אליו להתייעץ אחרי שהבינה לראשונה שהבית שלה איננו עומד בשטח שהוא מדינת ישראל באופן מוחלט. שכל מעמד האזור שונה מבחינה חוקית. התלמידה אולי הופתעה. הקורא את הסיפור בידיעות אחרונות היה יכול להתפלא על שיטת החינוך שהעלימה מעיני צעירי המקום את האמת ולא לימדה אותם כלל על ההבדל שבין בית בירושלים לבית בעופרה. אך זמן לא ארוך אחרי השאלה תעמוד בוודאי אותה צעירה מול חיילי צה"ל שבאו לפנות אנשים מביתם, והצעירים הבוכיים אולי לא הבינו כלל למה, מה מצבם החוקתי. ומוכרחים להגיד כאן, שהלב מתחמץ על ההזנחה הנוראה של כל אותם אנשים אחרי שהממשלה החזירה אותם אל תוך המדינה ולא גמרה את הטיפול בהם.עמוס עוז, נביא חילוני בעיני רבים, כתב מיד אחרי מלחמת ששת הימים "המלחמה הציבה אותנו בפני שתי פרשנויות של הציונות. הציונות תצטרך לבחור אם היא גאולת אדמות או שחרור בני האדם. אם היא שחרור בני האדם היא תצטרך לוותר על השטח. אם היא גאולת אדמות, סופה שתשעבד בני אדם" והרי לנו תמצית כל הקרע כבר מהרגע הראשון. כאן נעוצה התחלת החלוקה הפנימית. את אי ההבנה המוחלטת של הצדדים פגש טאוב בהרצאות ומפגשים עם צעירי המתנחלים. לתדהמתו הוא גילה שבעיניהם השמאל איננו בעל השקפה מוסרית, הם היו בטוחים שהם ממשיכי דרכה של הציונות המדינית, של חומה ומגדל, שהקים השמאל אך התעייף מהעשייה.הם האמינו שהשמאל ישמח על כיבוש הארץ. הם נדהמו ממש לשמוע שלשמאל יש מערכת ערכים ולהט מוסרי. נכון שאין לשמאל את המערכת המוכרת של "בוא תעשה אצלנו שבת" אבל השמאל לא עשה ניסיון להסביר לצד השני את עמדותיו והשאיר את הצעירים הללו לחינוך פונדמנטליסטי פנימי.ישראל הראל, עורך ביטאון המתנחלים "נקודה", מבהיר את ההתייחסות כשתי קבוצות מתפלגות. האחת יהדות וציונויות והשנייה ישראליות ומערביות. הוא מאלו שהגדירו את ההבדל בין היהודים לישראלים. לא רק עתיד המדינה הוא שעומד בסימן שאלה לגביו, לא רק עתיד יהודה ושומרון אלא עתיד היהדות והעם היהודי.הרב בן נון מנגד שהבין את ציוניותו של השמאל ורצה לגשר על הפערים חשב שלתאר את השמאל כאתונה תביא את המתנחלים להפוך לספרטה חמושה שקוראת לחומר רוח. בן נון זיהה את המשבר של הציונות הדתית. הציונות איננה עומדת על האדמה בלבד. לוי אשכול אמר אחרי מלחמת ששת הימים בדרכו האירונית:"הכיבוש הוא חתונה נפלאה. הנדוניה של מרחבי ישראל היא נהדרת, ורק בעיה אחת יש בחתונה זו והיא שהחתן אינו רוצה את הכלה"והכלה הם אזרחי אותם שטחים. אי אפשר יהיה להתגרש מהכלה בלי לוותר על הנדוניה. משה דיין הציע אז בימי אשכול להקים קונפדרציה עם ממלכת ירדן שבה הפלשתינאים יהיו תושבי ישראל, אך אזרחי ירדן. ספיר אמר לדיין שתיאורי אצילותן של נשים בדואיות איננה תחליף לתוכנית מדינית. בסופו של דבר אף אחד לא רצה להשתתף בפנטזיה של דיין. לא ירדן לא ישראל ולא הפלסטינאים.הרב אבינר אמר שהגאולה מעמידה את ההתנחלות מעל השיקולים המוסריים – אנושיים. והרי לנו התחלת ההסבר להתנהגות חסרת המוסר היהודי המתנהל בשטחים. מקום בו התחילה היהדות לעמוד כמתנגדת למדינה ולדמוקרטיה. הרב בנון הבין ואמר דבר אחד נכון וחשוב שאם המתנחלים עצמם לא יציעו איזו הצעה הגיונית לפתרון הבעיה הפלסטינאית הם יפנו עורף לדמוקרטיה וימצאו את עצמם מתנתקים לא מאיזה "שמאל" פוסט ציוני אלא מהציונות עצמה. הם לא רצו להבין שדרכם תביא בסופו של דבר את המדינה היהודית דמוקרטית תפנה נגדם. בן נון חשב ובצדק שהמתנחלים מוכרחים למצוא דרך ליישב את מפעלם עם ערכי הדמוקרטיה. רבים כעסו על המתנחלים שבגללם החזיקה המדינה מנגנון קולוניאלי גדול. ובעוד בתוך המדינה התחולל שבר כלכלי המדינה המשיכה לתמוך ולא הורידה את רמת החיים של המתנחלים.קו המחשבה של הראל הוא זה שגרם להתרחקות הציונות, הדת והמדינה. הטענה שהישיבה ביהודה ושומרון היא הדרך היחידה לשמר את גחלת היהדות, מרתיעה, בעיקר שהיא נראית ונתפסת דווקא ככזאת שהיהדות וערכי המוסר היהודים הלכו והתרחשו מהמתיישבים. ראית העולם המתנחלית עמדה בניגוד לרעיונות של הומניזם אנושי שהשמאל לא היה יכול להתעלם ממנה.יש לזכור שהממסד האורתודוקסי לא ראה מעולם את העלייה ויישוב הארץ כדבר מעשי. זו הייתה אמורה לקרות ברצון האל בעתיד לא נראה. הציונות נתפשה אפילו כפשע נגד הדת.הרב קוק מצא דרך לגשר בין שתי התפיסות. את הציונים החילוניים תפס כבעלי התעוררות שיש לה תפקיד בתכנית האלוהית. בציונות ראה רק את תחילת התממשות הגאולה. הוא הצליח להשאיר את הציפייה לגאולה מצד אחד ולחבר את המדינה החילונית כמבשרת את "סוד כיסאו של ה' בעולם" שפעם בעתיד הכל יתאחד לשם שמים.בנו צבי קוק לא רק שינה את תפיסת אביו אלא הפך אותה. אחרי מלחמת ששת הימים אמר "לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה." הכל ציווי עליון. מנקודה זו יכול היה הרב אבינר לומר שהפוליטיקה האלוהית עומדת מעל השיקולים המוסריים אנושיים. והנה לנו התחלת הרשות להתנהגות המתנחלים בהמשך הדרך. הרב נריה ירחיב ויקבע שהרחבת השליטה על האדמות חשובה יותר מפיקוח נפש והיא בחזקת " "דוחה נפש" כך שאם פיקוח נפש היא אחת המצוות המרכזיות הדוחה כל דבר כדי להציל חיים כעת יש דחיית פיקוח לטובת קרקע. מכאן והלאה הולך ונפער פער השפה בה משתמשים הגאוליים וחילוניים. פער שיש בו הרבה יותר משוני סמנטי. השפה מגדירה בדיוק את פער הדעות. הבעיה שהחילוניים לא ממש הקשיבו. זו נשמעה כשפה ארכאית חסרת תוחלת. הרב קוק " הצעיר" רב ההשפעה הפך את יישוב הארץ לערך עליון. האב עשה לקירוב הציונות המדינית והדתית, בנו עשה להפרדה בין השתיים וביטול חשיבותה של הציונות הארצית. אך בינתיים יכלו הרב לוינגר וחנן פורת שהלכו " לחזור הביתה" לחברון להיות מחובקים על ידי הנוסטלגיה של הפלמחניקים הוותיקים שלא הבחינו בשוני התפיסה. של " הביתה".תנועת "ארץ ישראל השלמה" איחדה בתוכה גם את טבנקין השמאלני וגם את אורי צבי גרינברג הימני דרך אלתרמן, עגנון ואחרים מכל קצוות המפה. מפלגת העבודה גם היא הייתה מפולגת בין גולדה גלילי ואלון הניציים לאבא אבן וספיר היונים. אי אפשר היה עדיין לעשות חלוקה אחרת של ימין ושמאל. אנשים קבעו את דעותיהם שלא לפי קווים מפלגתיים.משבר מלחמת יום כיפור שינתה את מוקדי ההתחברות. התנ"ך ומפאי. שר הביטחון והרב גורן. אלוהים והפוליטיקה, כולם נפרדו. האיום בפתרונות מדיניים שהחלו לצוץ באופק הקימו את גוש אמונים כקבוצה שתעמוד נגד הסכמים. הגוש הצטרף למפד"ל כדי שתהיה לו מפלגה והשפעה פוליטית פנימית. כך התקרבה השפה והפוליטיקה הגאולית אל פני הקרקע ונולד רצון חדש, להנהיג את המדינה. למרות החבירה לפוליטיקה חילונית לכאורה במצע הגוש נאמר " חובתנו לארץ ישראל בעלייה ובהתיישבות, וממנה מופרית בשורת הגאולה ההולכת הלוך ואור עד נכון היום" ובהמשך הפרשני " גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו" משם נבע פער התפישה. חשיבות תפישת הקרקע הפכה לחשובה יותר מריבונות מדינית. חובתנו כלפי ארץ ישראל, כתוב שם. הארץ, לא מדינת ישראל.הציונות ששאפה למדינה סיימה את תפקידה. השאיפה לנורמליזציה של חיי היהודים במדינה ריבונית עוררה באנשי הגוש רק בוז. אם בתחילה, באותו מצע עוד הופיע פסקה בדבר זכויותיהם המשפטיות והפרטיות של ערביי ארץ ישראל, בהמשך הפסיקו להתייחס לשאלה. התנתקותם ושתיקתם הרחיקו אותם מהתהליכים שאיימו על המדינה "הציונית" והפיכתה למדינה דו לאומית. חזון שהפחיד את הציונים המדיניים.אחרי מלחמת יום כיפור החליטו בחברון, קצובר וחבריו, לסגור את הגמרות ולעשות מעשה. לאורך שנת 1974 עשו כשבעה ניסיונות להתיישב ללא אישור הממשלה באזור שכם. בשנת 1975 אחרי ניסיון נוסף על ראש הממשלה רבין שרתה להימנע מתמונות חיילים רודפים חובשי כיפת בהתערבות פרס, שרון והמשורר חיים גורי השפיעו על אישור לינה בשטח לשלושים איש, והדרך נפרצה. באותה שנה, על ידי הצטרפות למחנה צבאי נותרו " ללון" ראשונה עפרה ובדרך דומה מעלה אדומים. פרס כשר בטחון נאלץ להגן על המתנחלים החדשים שהיו אזרחים פורעי חוק. מנחם בגין בא לבקר את המתנחלים החדשים, ובכך התחיל הקשר הראשוני שלהם למפלגת הימין, אז עדיין באופוזיציה, ובגין היה יכול לדבר על התנהגות על עם גאון ואכזר ונדיב. אך המתנחלים שרצו להיות ממשיכי דרך לא היו ממשיכי התיישבות דגניה ועין חרוד. אז התיישבו בעת שלטון זר בו מרדו במטרה להקים מדינה. המתנחלים מרדו כבר בשלטון המדינה שלהם עצמם. קל היה להם להזדהות עם תנועת החרות שבמצעה הופיע הזכות להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. בגין שתפס את עצמו כאיש מסורתי מאוד אהב לשמוע את השפה של בני ישיבת מרכז הרב, הישיבה ממנה באו כל פעילי הגאולה המתנחלת החדשים. את הנאום הראשון אחרי המהפך נאם בגין בקדומים ושם הבטיח שעוד יקומו הרבה אלוני מורה. הבטיח וקיים. המתנחלים אימצו את המיליטריזם הביתרי, אך לא את הממלכתיות המוחלטת של בגין. וכך בעוד בגין מדבר על הזכות להתיישב בכל חלקי הארץ הם התחילו לדבר על חובת ההתיישבות. וההבדל התחיל להיות ברור והסדקים הפכו לתחילתו של קרע. תלמידי הרב קוק דיברו על עם ישראל – תורת ישראל – ארץ ישראל. המדינה נמחקה משפתם.כשבגין החל במשא לשלום עם מצרים המתנחלים נבהלו. הם הבינו שדברים הולכים להשתנות וחייהם בשטחים אינם מובטחים יותר. עוד בזמן הפסגה באחוזת וואי עשו המתנחלים פעולת התיישבות. בגין נתן הוראה חד משמעית להוריד את הגרעין החדש.הובטחה להם קרקע אחרת, אלא שקרקע זו הייתה בבעלות פרטית של ערבים. ידין דיין ושרון התנגדו להפקעת האדמות. אין שום עניין בטחוני במקום, הם אמרו. שרון נאלץ לעכב את צו ההפקעה עד ליום העלייה כדי שהבעלים לא יוכלו לערער. אלון מורה קמה.בעלי הקרקעות עתרו לבג"צ. שלושה מראשי הביטחון היו נגד ההתיישבות, הצטרף אליהם ברלב. ובניגוד להתנחלויות קודמות המתיישבים לא התחברו למחנות צבא קיימים אלא התיישבו ויצרו צורך בהגנה עליהם. בית המשפט לא יכול היה להתעלם כמו בעבר שטיעון הביטחון תפס. פליקס הגיש לבג"צ נייר עמדה שאמר " הנימוק הביטחוני במקומו מונח, אבל בעינינו הוא אינו מעלה ואינו מוריד. אלון מורה היא לב לבה של ארץ ישראל. מקום בו נתנה ההבטחה הראשונה לאבינו הראשון" בית המשפט לא השתכנע. הצו האלוהי לרשת את הארץ אינו יכול לשמש בסיס משפטי להפקעת רכוש. הדין במדינת חוק ההלכה מופעלת רק במידה שהחוק החילוני מרשה זאת. בגין הממלכתי הודיע שיבצע את החוק כלשונו. האפשרות שהחוק הריבוני כופף את המטרה הגאולית לא עלה על דעתם של רבני המתנחלים. פסק הדין חילק את המתנחלים לקבוצות חדשות. הקיצונית והפעילה ביותר הייתה " המחתרת היהודית" שפגעה בפלסטינים אך שעיקר תכניתה הסרת " השיקוץ" מהר הבית. הם נתפסו לפני שהצליחו לבצע. הכינוי " עשבים שוטים" אותו הדביק מאז לכל מי שניסה לעשות מעשה לא לגמרי מוצדק. לכל העשבים השוטים הללו היה דבר מה שהכין אותם להשתטות. תיאוריה, רב, מלים. אישור ללכת נגד חוקי המדינה של מטה. יאמר גם שהפוליטיקאים של אותה תקופה כן ניסו לגשר בין שתי הגישות. הם לא רצו להתנתק מהמדינה ומהציונות. ההבנה הזו הולידה את המשפט " או תיקון המעמד המשפטי של השטחים היום, או חיסול ההתיישבות מחר" אי אפשר להגיד שההנהגה לא הבינה באמת את הדילמה החוקית - הפוליטית הבינלאומית של המדינה.פסק דין אלון מורה והדיונים והתקרבות להסדר שלום עם מצריים גרמו לשינוי תפיסה עמוק בשטחים והיו הסיבה להקמת " מועצת יש"ע " גוף שלכאורה מוניציפאלי למעשה פוליטי. מאז הוסיפו לז'רגון השפה שלהם את המונחים תחייתו של עם ישראל. המשך ישיר למפעל הציוני. עתידו הערכי של העם. את הציווי האלוהי העלימו אך לא ביטלו בתוך עצמם. בדרישה לשנות את החוק הם הצליחו לבלבל את העם כי שינוי החוק הריבוני היה בשבילם רק צעד לקראת שינוי עמוק יותר. החלת חוק גאולי. בפועל המשיכו ליישב כנגד חוקי המדינה, כשהריבונות מעלימה עין מסיבותיה שלה.מגילת העצמאות, עד כמה שהיא עדיין נחשבת ונתפסת כמסמך יסוד במדינה, מבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומי. המדינה תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות. פסקה המציבה זכויות אדם ודמוקרטיה בראש. המצע מועצת יש"ע מתבטלות זכויות הערבים. זכות השליטה הכוללת ניתנת בידי היהודים. עם הזמן נעלם הטיעון שבטחון המדינה קשור בהתיישבות. הבטחת היישובים הפכה להיות מועקה על המדינה. הפוליטיקה תפסה מקום נכבד גם בפעילי יש"ע.מועצת ישע המליצה על מדינת אפרטהייד מוחלטת ולא התייחסה לעובדה שכל ממשלות הימין לא עשו דבר כדי לשנות את החוק החל על השטחים. המצע שלהם מציע במפורש אפרטהייד וגאולית מול דמוקרטיה חילונית ציונית. לשינוי השפה הייתה סיבה נוספת מבחינת המתנחלים. החילונים במדינה נתפסו כנחותים. " אי אפשר לקחת ציבור ולהעלות אותו אלינו בבת אחת למדרגות גבוהות.... נקודה חייב לעשות זאת בתהליך מתמשך.... רק אחרי שנקשור את הצבור אלינו, נוכל להעלותו לדרגה גבוהה יותר" האמונה שההבטחה האלוהית ולא הביטחון הם המניע האמיתי להתנחלות נשארה בעיניה, גם כשהוסוותה לצורך ההמונים.הסדרי השלום עם מצרים ופינוי ימית הביא להקמת מפלגת " התחייה" הימנית ניצית אליה הצטרפו חוגי ימין חילוניים ופורשי מפד"ל דתיים. בגין נתן ליובל נאמן הנץ שבניצים למשרת שר ואת ראש וועדת השרים להתיישבות. נאמן לקח את תפקידו ברצינות גמורה.8ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, הסכם וואי. כל אחד מאלה המחיש למתנחלים את הבעיה שהם הולכים לעמוד בפניה והם נזעקו. כך טוהר הנשק מאז ימי הפלמ"ח דרך כל ימיו של צה"ל הפך אצל המתנחלים לקדושת הנשק. הגדרה שנתנה לנשק אפשרויות חדשות.המונח החדש " זכותנו על הארץ" ובתוספת אמירות ביטחוניות אחדות שעליו חזרו כמנטרה טשטשו את המקום האמיתי ממנו יצאו האמירות ומה הן מסתירות. את התגברות הקבוצה הקיצונית אפשר היה לחוש בעקבות הסכמי אוסלו, הסכם שהביא בעקבותיו את טבח גולדשטיין. המתנחלים לא גינו אותו בפה מלא, בטענה שזה לא זמן לפירוק המחנה. את הזעזוע שגרם הטבח בתוך המדינה אפשר היה לחוש לא רק בגלל הרצח עצמו אלא שהתפרצות ערכית שלא התייחסו אליה עלתה אל פני השטח.אני אפסיק את הסקירה הזאת ברצח רבין. רצח שזעזע את כולם. רוב המתנחלים לא הצדיקו את הרצח ובפעם הראשונה נאלצו לעמוד מול גל איבה כזה שלא הכירו. הם עברו תהליך של הטמעה והסברים פנימיים.אני מפסיק כאן מפני שעיקר התזה של הספר כבר ברורה. עניין הדמוקרטיה המדינית נגד האמונה הגאולית חוזר על עצמו ושינויי הגוונים בהתאם לכל המאורעות שקרו בהמשך, כולל התנתקות הגדולה כבר לא משנים באמת את התמונה הגדולה של מה שהיה לטאוב להגיד. התוספת היחידה שנתן לי הספר היא דרך להבין איך והיכן זנחו בשטחים ערכי מוסר אנושי ויהודי. את הקרע בין שני פירושים לציונות, ציונות על פני האדמה וציונות שמימית אי אפשר לחבר. ואני יודע היכן אני עומד באמונה הציונית שלי.זה איננו ספר עמוק מדי אך הוא כתוב בצורה כזאת שכל מי שאינו בקי בפרטים, לא זוכר את כל התהליכים יוכל להיעזר בו. אין בספר ולו משפט אחד על מחשבות הערבים. מבחינתו של טאוב נראה שלצורך התזה המפותחת שלו " כיכר העיר ריקה" יחד אם זאת, מלבד צל צלו ש משפט פה ושם טאוב גם אינו מביא לידי ביטוי את המחלוקות הפנימיות שקרב המתנחלים. לא מספיק להזכיר את המחיר ששילם הרב בן נון. היו חילוקי דעות עמוקים אחרים.טאוב שבא מהעיתונות הכתובה והנחיית תכניות ילדים אמון על שפה שוטפת ובהירה, גם אם הספר אינו מעמיק קל לקרוא ולעקוב אחרי דעה אחת הולכת ומתפתחת. מן הראוי היה להרחיב לכיווני מחשבה נוספים ועמוקים יותר. לא הכל מונח על פני השטח ברור ורק צריך להיאסף. ובכל זאת לכל מי שלא יקרא למשל ספרים של פוסט ציונים והיסטוריונים חדשים הספר ייתן קנה מידה מסוים וחלקי, אך מעניין למחשבה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן