אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כשמבקר לא מסתדר טוב עם ההיסטוריה


קטגוריה: 

ביקורת ספרותית עשויה ללמד אותנו לפעמים על התחבטויותיו של המבקר יותר מאשר על הספר שבו מדובר. כך קרה בביקורת של יצחק לאור על ספרי "אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל". הביקורת פקחה את עיניי, אם כי לא בהכרח את עיני הקורא שביקש הערכה נטולת פניות של צדי החולשה והחוזק בספר. מה שהבנתי מלהט גישותיו של איש השמאל הישן הוא, שחטאתי בכך שלא הצגתי את הישראלים הרוסים כחבורה מיוסרת הסובלת מדיכוי. באותה מידה הטריד את לאור משקל ההיסטוריה בתודעתם.אם חוסר ההסכמה היה קשור רק לאיכויותיו של הספר, הייתי שותקת – ישפטו הקוראים בעצמם. גם לא הייתי מגיבה על רמיזותיו שאת המשרה שלי באוניברסיטת תל אביב השגתי איכשהו על חשבון ערבים או "מזרחים" (וכיצד ניתן ליישב זאת עם התפיסה שהרוסים נופלים קורבן לאפליה?) הרקורד האקדמי שלי מדבר בעד עצמו. מדובר כאן בסוגיות החורגות מהתחום האישי. הן נוגעות בלב המשמעות של להיות ישראלי, אינטלקטואל ואף שמאלני במאה העשרים ואחת.בעיסוק החוזר של לאור בהפיכתם-לכאורה של הרוסים לקורבנות, הוא שוכח למרבה הנוחות מהיכן הם מגיעים, איזה מטען היסטורי הם נושאים וכיצד יכול עבר להשפיע על הווה ועתיד, כפי שכמובן הוא עושה תמיד. למעשה, לאור מתעב כל גישה היסטורית תוך כדי העיסוק בקהילה זאת. מדוע? כנראה משום שמבט היסטורי מעלה באוב את רוחות העבר שאיתו אין רוצים להתמודד – לאור עצמו והשמאל הישן שאותו הוא מייצג. על אף המובן מאליו, יש לומר למבקר שלגישה הזאת יש חשיבות בין שהיא תואמת את האידיאולוגיה שלנו ובין שלא; בין שהיא מוצאת חן בעינינו ובין שלא; בין שאנחנו מכירים אותה ובין שלא. ייתכן שהיא חשובה מתמיד דווקא כשאיננו מכירים אותה או מסרבים להכירה, כמו במקרה המפתיע של לאור.אפילו כיום, אינטלקטואלים שמאלנים רבים במערב ובישראל מעדיפים שלא לרענן את זיכרונם בהיסטוריה של ברית המועצות. הכחשתו של ז'אן פול סארטר ב-1954 את קיום הגולאג, בעוד שעדויות לרצח העם שביצע סטאלין היו זמינות בשפע, היא דוגמה קיצונית לקוצר הראייה של אותו חלק מהשמאל, אשר לא מצא מרפא עקב הקריסה הפתטית של האימפריה הסובייטית. קוצר ראיה זה לובש לעתים צורה של הסבת מבט במקום נעיצת מבט באפלה בתקווה לראות אור. גם היום יש מקומות אפלים רבים, אשר מחשבה עליהם מעלה בהכרח את לחץ הדם של הליברלי האמיתי: עיראק, השטחים, עזה... אך הליבראל האמיתי פחות ישאל האם, לנוכח האירועים הללו, מה טעם לזכור את הזוועות שנעשו לפני 60 שנה, בקולימה ובוורקוטה הנידחות שבברית המועצות, או במקומות אחרים, כשאנו מנסים להעריך את ההוויה של הישראלים הרוסים ואף של אלה ממוצא אחר? נראה לי שהתשובה ברורה מאליה.

אסירים בדרך אל הגולאג. אפילו כיום, אינטלקטואלים שמאלנים רבים במערב ובישראל מעדיפים שלא לרענן את זיכרונם בהיסטוריה של ברית המועצות. הכחשתו של ז'אן פול סארטר ב-1954 את קיום הגולאג, בעוד שעדויות לרצח העם שביצע סטאלין היו זמינות בשפע, היא דוגמה קיצונית לקוצר הראייה של אותו חלק מהשמאל, אשר לא מצא מרפא עקב הקריסה הפתטית של האימפריה הסובייטית.

לאור מכנה את ברית המועצות לשעבר "חברה ענקית" ו"פסיפסית". היא אכן היתה כזאת; וכך היתה גם גרמניה הנאצית. אני עורכת את ההשוואה לא כתכסיסי רטורי פרובוקטיווי אלא תוך לקיחת אחריות מלאה על משמעותו. ללא פנקסנות הדם, ללא ספירה של מספר הקורבנות מכל צד ולאומיותם, אני מצהירה שברית המועצות וגרמניה הנאצית היו מפלצות אידיאולוגיות בעלות מעמד שווה או כמעט שווה. הן עיצבו את העולם שבו אנו חיים כיום ועיוותו אותו. גם אחרי מותן הן ממשיכות להרעיל את מחזור הדם של החיים. האם אפשר להבין את האיבה האתנית העזה שקורעת לגזרים את מדינות חבר העמים, הבלקן ומזרח אירופה מבלי לבוא חשבון עם היסטוריית הגירושים, האימפריאליזם התרבותי, האינטרנציונליזם המזויף והדיכוי? האם אפשר לתפוס את ההוויה ואת הלך הרוח של המהגרים מחורבות האימפריה הסובייטית מבלי לדעת דבר על ההיסטוריה שלהם?לאור היה רוצה להאמין בכך. מכיוון שבני אדם הינם שונים כל-כך, בעלי מגוון של טעמים, כישורים, דעות פוליטיות ונטיות תרבותיות, הוא היה רוצה לתפוס את "הרוסים" בישראל כמעין "טאבולה ראסה", דף ריק שנוכל לקשקש עליו את רישומינו כאוות נפשנו; מעין קהילה נטולת זיכרון, שהחוויה הסובייטית ההיסטורית לא הותירה שום חותם, מלבד אולי ההטבעה החיובית של חיים במסגרת "חברה ענקית" את המשפט האחרון יש להבהיר (בלי ההמשך שמחקתי בגלל סרבול). אבל העובדה שאנשים הם פרטים ולא שיבוטים אין משמעותה שהיסטוריה משותפת היא אחיזת עיניים. לא ניתן לומר דבר על חברה, על תרבות או על קבוצה אתנית, מבלי להכליל.

למעשה, כל ישראלי מכיר היטב הן את תחושת הגורל המשותף ("אין לי ארץ אחרת") והן את הייחוד האישי. מגוחך לטעון שלשבעים השנה של ההיסטוריה הסובייטית היתה פחות השפעה בעיצוב תודעת הקהילה הסובייטית מאשר לעשר או חמש עשרה השנה של קשיי המהגרים בישראל. נכון, יש כאן רוסים מכל סוג ומין. יש בהם עשירים מאוד ויש עניים; יש (רבים) ימניים ויש (מעטים) שמאלנים, כמוני; יש אשכנזים וגם ... ובכן, ילידי בוכרה וטשקנט אינם אשכנזים אך גם לא "רוסים" מלבד העובדה שנדחקו אל כור ההיתוך הכפוי של ברית המועצות שם היתה השפה הרוסית אחד מכלי הדיכוי. אולם על כל ההבדלים בינינו, ילדי האימפריה המתה, אנחנו חולקים היסטוריה משותפת. והיא מטילה עלינו מגבלות ומחויבויות כאחת. בראש ובראשונה אנחנו מחויבים לומר על עצמנו אמת, משום שהיינו כלואים במדינה שרוממה שקרים, עיוורון מכוון והונאה עצמית. ואותה אמת שרוסים רבים כל-כך רואים ומבטאים, אינה עולה בקנה אחד עם ההנחות המובלעות של השמאל הישן הישראלי. ראשונה מבין הנחות אלה היא האמונה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המצב הבסיסי של המזרח התיכון; שסכסוך זה נובע בשלמותו מגירוש הפלסטינים בידי ישראל; ושניתן לפתור אותו באמצעים מקומיים. ומהנחות אלה נובע, בין היתר, חוסר הנכונות לזכור את זוועות המשטר הסובייטי ולכבד את קורבנותיו. קל בהרבה לשכוח שהמצב הנפיץ של העולם בכללותו ושל חלקת העולם הקטנה שלנו במזרח התיכון הוא במידה רבה תוצאת המסורת הרעילה של האימפריה הסובייטית. היא הורישה לנו מעשה טלאים של שנאות אתניות ושל שאיפות אידיאולוגיות שלא מומשו. לאור מעדיף להשכיח שמורשת זאת שגשגה כאן הרבה לפני בואם של "הרוסים החדשים". היא הייתה בשיאה כאשר סטאלין נחשב אצל כמה ממיטב הפוליטיקאים בארץ "שמש העמים" ובריה"מ - "המולדת השנייה". ואכן לאור – ככותב בן השמאל הישן – ידחה כל תיאור מעודכן של הרוסים בארץ אם הוא עומד בדרכה של גישתו הבנאלית למדי, הנטולה כל עומק היסטורי. וכך, המחלוקת שלו אינה עם הפרשנות המסוימת שלי לגבי ההיסטוריה הרוסית, אשר פתוחה כמובן לכל דיון שיש בו ממש, אלא עם עצם הרעיון שהיסטוריה גלובלית קשורה איכשהו לפוליטיקה מקומית.

כן, יוזמת ההתנחלויות המיטה אסון על ישראל. כן, אנחנו אשמים בפגיעה בפלסטינים. כן, אפילו שלום זמני וחלקי מצדיק את הוויתור על אדמות. אבל היומרה שהנושאים המקומיים, כבדי משקל ככל שיהיו בעינינו, חשובים יותר מהסכסוכים האידיאולוגיים אשר טלטלו את העולם במאה השנים האחרונות, משמעותה היבריס אינטלקטואלי וצרות אופקים פרובינציאלית. וכדי להבין את הווייתם של הרוסים בישראל, את המערכת המורכבת של גישות תרבותיות, פוליטיות וקיומיות המגדירות את הקהילה, חייבים לבחון אותה לא רק בהקשר המקומי של "שלום עכשיו" לעומת אביגדור ליברמן. נדרשת לצורך זה רגישות להקשר הרחב – למשל, של דמוקרטיה ליבראלית לעומת אוטופיוּת טוטליטארית – המקננת בתודעתם של רוסיות ורוסים רבים מאוד בארץ.ישראלים מסוימים רואים בכפר קאסם ודומיו את החטא ההיסטורי האולטימטיווי. היהודים הרוסיים מגיעים ממקום שבו היו מאות ואלפי כפרי קאסם שנשכחו ברובם, שאיש אינו מכבד את זכרם ושרק אנשים פרטיים מתאבלים עליהם. ואם ישראלים רבים מרגישים – ובצדק – שהכתם של כפר קאסם דבק בכולנו כחלק מהחוויה ההיסטורית המשותפת של מדינת ישראל, כיצד יוכלו להכחיש את כתם שיתוף הפעולה והקורבניות שדבק בכבדות כזאת בקהילת יוצאי ברית המועצות?הרוסים בישראל אינם מיעוט מדוכא שיש לדחוק אל מיטת סדום של אשמה ליברלית ורב-תרבותיות מזויפת, אותה מיטה שהוכח שצרה על ממדי כל קהילת מהגרים באשר היא. הרוסים הם קבוצה רבת עוצמה ודינאמית בעלת מסורת תרבותית מורכבת משלה, שלא קל לתרגם למונחים מוכרים בעבור ילידי ישראל. בספרי אני מנסה לתאר בקווים כלליים את הקשיים הללו של תרגום תרבותי ולאתר במדויק, בקול אימפרסיוניסטי ואישי כמובן, את מקורותיהם ההיסטוריים. ככל שהוא מרבה לתאר את דיוקן הקהילה הרוסית בארץ, הספר אינו מנסה לחקור את הלחץ הכלכלי, את האפליה פה ושם ואת ההתקוטטויות הפוליטיות הטורדות את הקהילה, משום שהן טורדות כל קהילת מהגרים באשר היא (וספרים משובחים רבים עוסקים בדיוק בנושא זה). לא שנושאים כאלה אינם חשובים, אבל כשלעצמם הם אינם מגדירים את הווייתה של קבוצה ואת רוחה. ראינו בחורים בעלי מבטאים בריטיים לעילא ולעילא יורים לעצמם בראש ברכבת התחתית של לונדון. האם מישהו עדיין מאמין שאפליה וקשיים כלכליים הם סיבות מספיקות לכך שמיעוט מהגרים ידחה את התרבות הדומיננטית במדינה שבה הוא חי? האם מישהו עדיין מאמין שמשכורת יוצרת זהות? ומי מוכן להצטרף אל זלזולו השטחי של לאור במשקל ההיסטוריה כשבוחנים תרבות מהגרים?הצד השני לגישה הא-היסטורית של לאור הוא ביקורתו על כך שהספר שלי "אישי מדי". מכיוון שהספר אינו מתיימר למשהו אחר, קשה להבין מדוע מדובר בפגם. זו טענה מפוקפקת ומתנשאת. לאור, אגב, פותח את שלו באנקדוטה אישית לגבי דוברים רוסיים בשני צדי המתרס של הפגנת "שלום עכשיו". אני מניחה שהרלוונטיות של אנקדוטה זאת נטועה בטענה שיש רוסים "טובים" (שמאלניים) ורוסים "רעים" (ימניים).הסיפור האישי הוא גורם בלתי נמנע בניתוח תרבותי, פשוט מפני שאנו חיים בתוך נרטיווים ובאמצעותם.

כמעט כל ספר חשוב בתחום מדעי הרוח שיצא בעשור האחרון הכיר בנטייה הנרטיווית של המחשבה האנושית ועשה בה שימוש נרחב. ולכן אסיים באנקדוטה אישית נוספת, המרוחקת מההתכתשויות הביתיות של רחובות תל אביב.באחרונה נערך באוניברסיטת סטנפורד סמינר שהוקדש לגורל הקוריאנים הסובייטים. סיפור זה, טיפה בים הזוועות הסובייטיות, אינו מוכר וחבל שכך. יתפלא יצחק לאור: גם ממנו נובע לקח מקומי. הקהילה הקוריאנית היתה חרוצה, משגשגת ונאמנה למשטר הסובייטי. עם התעצמות המתח בין ברית המועצות ליפן ב-1937, כינה אותם סטאלין "העם הלא מהימן" בהתבסס על התבנית הגזעית של תווי פניהם בלבד. הוא הגלה אותם בהמוניהם לקזחסטן שהיתה גולאג עצום, המזבלה שאליה הושלכה כל קבוצה אתנית מעוררת פראנויה במשטר הקומוניסטי: גרמנים, פולנים, יהודים, צ'צ'נים... הם נשלחו לגלות בקרונות בקר וגופות מתים הושלכו מחלונותיהם כפסולת, נאסר עליהם לדבר בשפתם ותרבותם נגזלה מהם; צאצאי "העם הלא מהימן" ממשיכים להיאבק כיום, במסגרת העולם הפוסט-סובייטי, בטראומה ההיסטורית ההיא.ובעודי מקשיבה לסיפוריהם, לספקות המיוסרים שנטעה בהם האירוניה האכזרית של ההיסטוריה – שכן סביהם שירתו בהתלהבות את המשטר ששלח אותם בסופו של דבר לגלות – רדפה אותי תחושה של היכרות. אני, שלא ידעתי דבר על הגלות הקוריאנית, זיהיתי את תחושת התלישות; את ההומור הציני; את הכמיהה ללשון אם שאבדה באין משיב; את הניכור מארץ הגלות ומארץ המולדת שהתגלתה באחרונה מחדש; את החיפוש המטאפיזי אחר זהות; את יחסי האהבה-שנאה עם התרבות הרוסית. אלה הן הגישות שניתן למצוא באינספור בתי קפה, מטבחים, חנויות ספרים וחדרי מגורים בכל רחבי ישראל; בכל מקום שבו נאספים כמה יהודים רוסיים, ויהיה זה בתל אביב, באשדוד או בנצרת עילית. בשיחה עם סופר רוסי-קוריאני שמתגורר בקזחסטן, הבעתי את תדהמתי על הדמיון הזה בין שתי קהילות שונות כל-כך."למה זה מפתיע אותך?" הוא שאל. "הרי כולנו סובייטים".15 שנה לאחר קריסת ברית המועצות, רוחה ממשיכה לרדוף את אירופה, אמריקה, העולם השלישי – ואת ישראל. ושום העמדת פנים שרוח הרפאים הזאת היא רק מזכרת בלתי מזיקה או פיה מיטיבה, לא תביא לגירושה. קוראי ספרי, אם אינם סובלים מעקשנותו האינטלקטואלית החד ממדית של לאור, עשויים להיות עדיין פתוחים לטיעון שעל מנת להבין להיכן מועדות פניה של הקהילה הרוסית בישראל, עלינו להבין גם מהיכן היא מגיעה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת