אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אילנה גומל: קהילה של אישה אחת


התמונה של אלי אשד

הזהויות של אילנה גומל 

ד"ר אילנה גומל מרצה וחוקרת פנטזיה - מדע בדיוני הפכה בחודשים האחרונים לדוברת הקהילייה הרוסית בישראל הודות לספר מעורר המחלוקת שפרסמה על הקהילה הרוסית בארץ "אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל" ספר שזכה לשבחים מפליגים לצד האשמות בגזענות כלפי כל גורם אפשרי: ישראלים, מזרחיים וגם רוסים. ספר שגם לכותב שורות אלו יש יד ביצירתו."... מצחנת האדיקות של השטייטל ועד לפרשת האהבים הלוהטת עם התרבות הרוסית, מן הרוכלים הנודדים ועד לקומיסרים ולאוליגרכים, מן הקורבנות ועד למורדים, מן התליינים ועד לאנשי העסקים –היהודים הרוסיים חיו סיפור מרגש, נפלא סוער ואפל. סיפור זה אינו חייב להגיע לשיאו לעלייה בישראל אם תדרוש הציונות כי צרכיו של היחיד ושאיפותיו ישועבדו לאלה של המולדת היהודית, הרי שתהפוך רק למולך אידיאולוגי נוסף המעלה את צאצאיו כקורבן. אך כל עוד מדינת ישראל שואפת לנורמאליות בעולם שאינו נורמאלי, להמשכיות שלווה באזור מוכה מלחמה, לשגשוג בקרב העוני הגובר בעולם, היא מספקת מוקד לכל זרמי העלייה אשר כולם יחד מהווים את סיפורה של הקהילה שלי. ישראל אינה נקודת השיא של הסיום, אחרית דבר מפוארת, נקודה טעונת חומר נפץ בסוף המשפט, לכל היותר היא כותרת צנועה של אחד הפרקים." (מתוך "אתם ואנחנו –להיות רוסים בישראל" מאת אילנה גומל ע' 158)השבוע הקרין הערוץ הראשון כתבה טלוויזיונית לרגל על העלייה הרוסית מברית המועצות לשעבר ומצבה התרבותי כיום. בכתבה זאת כיכבהד"ר אילנה גומל, מרצה לספרות אנגלית ולשעבר ראש החוג לספרות אנגלית באונ' תל אביב. ד"ר אילנה גומל הפכה בחודשים האחרונים למעין דוברת של ומומחית לענייני הקהילה הרוסית בישראל בעיני התקשורת הישראלית.זאת בגלל ספר שדווקא אינו קשור לעיסוקה המקצועי שהוא ספרות פנטסטית אנגלית באופן כללי ובכלל זה ספרות מדע בדיוני אלא עוסק בשאלות זהותה כנציגה מאשל הקהילה הרוסית בארץ הספר "אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל". הספר שמיד עם יציאתו עורר ויכוחים סוערים גם בגלל מה שנראה כגזענותו כנגד הישראלים ותרבותם שמתוארת בריש גלי כנחותה וכלפי מזרחיים גם כלפי רוסים.הספר מציג את הקהילה הרוסית בישראל כקהילה שאינה מסוגלת להשתלב בתרבות הישראלית שכלפיה היא בזה וחשה תחושות עליונות גם משום התדמית שהייתה ליהודים הרוסים לגבי ישראל הייתה שונה מאוד ממה שקיבלו בפועל - תרבות לבנטינית נחותה בעיניהם (וכאן יש לציין שזאת בדיוק התדמית שיש לתרבות הישראלית בעיני אימה של אילנה - מאיה קגנסקיה) המפגש בין התרבויות כפי שמציגה אותו אילנה גומל הוא של אי הבנה מוחלט אם כי בסופו של דבר מסקנתה היא אופטימית הרוסים מצליחים יותר ויותר להשתלב יותר ויותר בישראל, אם כי אין סיכוי גם אין צורך להגיע להצלחה מושלמת ולשילוב מוחלט, בעולמנו המורכב מתרבויות שונות ומגוונות.הספר עורר דיונים סוערים ובכל מקרה לא השאיר את המבקרים השונים אדישים. היו שראו בו יצירה מרשימה ושוברת מוסכמות לגבי הקהילה הרוסית והחברה הישראלית בכלל. אחרים טענו ש-אילנה גומל מוצגת בו כגזענית שעסוקה רק בעצמה ומתעלמת לחלוטין מהקהילה שהיא מתארת. והאמת היא משום שהמחברת המתגלה בו היא הדבר הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת מ"יהודיה רוסיה טיפוסית".גילוי נאות "הצברים נמשכים לרוסים ומוקסמים מזרותם אשר אינה מאיימת באותה מידה כמו זרותם של האתיופים או של הערבים." ( מתוך "אתם ואנחנו - להיות רוסים בישראל" ע' 44)

וכאן יש צורך בגילוי נאות וגם ארוך בהרבה מהמקובל: רשימה זאת אינה עומדת להיות וגם אינה יכולה להיות סקירה אובייקטיבית על אילנה גומל ועל ספרה זה. זאת מכיוון שד"ר אילנה גומל היא מקורבת קרובה ביותר שלי ובמשך תקופות שונות הייתה גם יותר מכך. איני יכול להיות אובייקטיבי לגבי "אתם ואנחנו" מכיוון שעקבתי אחריו במהלך שלבי יצירתו ואף יש לי חלק זעיר כל שהוא ביצירתו. לא מן הנמנע שאני הוא אחד מהנמענים הספציפיים מאוד שאליהם מכוון הספר במוחה של המחברת.חלקים שונים בספר אני מזהה כמבוססים על שיחות שונות שאני ואילנה קיימנו אגב רביצה בבתי קפה לאחר צפייה בסרט מתח אימה או מדע בדיוני זה או אחר (אילנה גומל היא חובבת גדולה של סרטי אימה ו-מדע בדיוני) או בביתה לאחר צפייה בדי וידי ושיחות שבהם אנו דנים בעניינים שברומו של עולם ממצב הדת עלי אדמות וכלה באיום הטרור העולמי וגם בשאלת הזהות הרוסית – יהודית ישראלית בשיחות אלו אילנה ממלאת את תקן האינטלקטואלית הקוסמופוליטית אשת העולם הגדול הנודדת הלוך וחוזר מישראל לארה"ב להונג קונג וחוזר חלילה, ועבדכם את תפקיד הצבר המחובר לארץ הזאת ושלא כל כך מבין את הקוסמופוליטיות ה"גומלית" כמו גם את האנטישמיות שאותה חוותה על בשרה.הייתי נוכח אפילו באותו רגע היסטורי כאשר התקשר לאילנה העיתונאי והעורך של הוצאת כינרת זמורה ביתן, גדעון סאמט והציע לה לכתוב את הספר שהפך להיות "אנחנו ואתם". לאילנה היו חיבוטי נפש והיסוסים קשים אם לכתוב ספר כזה שהוא שונה כל כך מתחומי העיסוק המקצועי שלה שעלול להשניא אותה על כלל חברי הקהילה הרוסית בארץ.הייתה לי יד בשכנועה לכתוב אחרי הכל את הספר הזה שהיא חזתה נכונה שיביא על ראשה רק השמצות והתקפות נזעמות מכל צד אפשרי. כמה וכמה מהמרואיינים בספר (כמו למשל "המתמטיקאי הרוסי בוריס") אינם אלא ידידים ומקורבים של עבדכם שהצעתי לאילנה לראיינם (לזעמם הרב של הידידים שלא יסלחו לאילנה על הצורה שבה הציגה אותם בספר). כמה אנשים שהצעתי לאילנה להתראיין בספר כמו למשלהעיתונאית נטשה מוזגוביה לא רואיינו וכתוצאה הם ודעותיהם לא הוכנסו לספר.

האחריות למחדל היא כולה שלי, הייתי אמור להביא לאילנה טלפון או אי מייל שלהם ופשוט שכחתי לעשות זאת עד לדד ליין. כתוצאה נטשה מזוגוביה איננה נמצאת ב"אנחנו ואתם" וחבל. עד כאן תרומתי הצנועה "לאתם ואנחנו" אבל כמובן הספר הוא פרי יצירתה ורעיונותיה של ד"ר אילנה גומל. אם אחווה את דעתי הלא אובייקטיבית בעליל אני חושב ש"אתם ואנחנו" זהו ספר שכתוב יפה מאוד (ואם כי הרבה יותר במקור האנגלי מאשר בתרגום העברי) מלווה בחוש ההומור הבלתי ניתן לחיקוי של אילנה גומל. מלווה בתובנות מרתקות ומקוריות על אופי העדה הרוסית ומערכת היחסים המיוחדת שלה עם החברה הישראלית.קהילה של אדם אחד אינני "נציגה". אני לא "טיפוס". אני אני עצמי, אדם יחיד וייחודי, אבל ההיסטוריה נכתבת על ידי יחידים, ולעיתים קרובות מאוד גם היא נכתבת על גבי יחידים, נחקקת בגופם ובנשמותיהם. (אילנה גומל קטע מ"אתם ואנחנו – להיות רוסים בישראל" ע' 15) ויהי בעצם האישה הזאת שעוררה מחלוקת ואיבה רבה כל כך מצדדים שונים? (ואין להכחיש היא גם נהנית לעורר מחלוקת כזאת). ד"ר אילנה גומל באה ממשפחה ספרותית טובה ושנויה מאוד במחלקות בקרב אנשי הקהילה הרוסית ומחוצה לה. היא ביתה של מסאית רוסית ידועה ושנויה במחלוקת בשם מאיה קגנסקיה, אביה החורג הוא חוקר הספרותזאב בר סלע שהתפרסם לאחרונה בספר עםהתיאוריה השנוייה במחלוקת שחתן פרס נובל מיכאיל שולוחוב גנב מאחר את הספר שעליו זכה בפרס נובל לספרות "הדון השקט". דהיינו אילנה באה ממשפחה "טובה". אבל לא כל משפחתה היא כזאת, אחד מקרובי משפחתה היה המנהיג היהודי הקומוניסטי לזר כגנוביץ מקורביו של סטליןשהרג בשליחותו ובשם האידיאולוגיה הקומוניסטית אלפים. אילנה גומל היא סוג של מוטציה יהודייה רוסית אוקראינית שהשתלבה בתרבות העברית תוך שהיא מתמחה בתרבות אנגלו סקסית. המוטציות מהכיוון שלה לא הסתיימו, כיום אילנה מגלה עניין גובר והולך בתרבויות המזרח הרחוק ובראשן הסינית.באתי לישראל כדי להיות ישראלית, לא יהודיה. רוב בני ארצי לשעבר – אם לא כולם – באו לישראל כדי להיות יהודים, לא ישראלים. ( מתוך "אתם ואנחנו ע' 35 ) כפי שהיא מספרת לנו בספרה, אילנה גומל היא תוצר של כמה תרבויות שונות: היא יהודיה רוסיה שנולדה בקייב אוקראינה שם גדלו אצל הוריה הגרושים ואצל סבתה עורכת הדין והשופטת. אילנה גומל הפכה שם למעריצה של הספרות האנגלית הויקטוריאנית והפכה לבת בית בשפה האנגלית (וזאת תופעה נדירה ביותר לאנשים מתרבויות שונות כל כך) ואולי יש לראות בכך מרידה כנגד אימה הדומיננטית מאוד - מאיה כגנסקיה, המעריצה הגדולה של השפה והתרבות הצרפתית של המאה ה19 ושל סופרים כמו גוסטב פלובר, שבזה לספרים האהובים על אילנה כבורגנים מוגבלים. בכל אופן את השתיים מאחדת האהבה למדע בדיוני, לפנטסיה ולרעיונות גראנדיוזיים למיניהם כך שלמרות הכלולמרות ההכחשות של השתיים הצופה האובייקטיבי יכול לקבוע שהתפוח נפל קרוב מאוד אל העץ. האם מאיה קגנסקיה היא התוצר אולי האולטימטיבי של התרבות הרוסית (ובמידה פחותה בהרבה הצרפתית). לתרבות העברית הישראלית שבקרבה היא חיה בעשרות השנים האחרונות אין לה כל זיקה כסוג של גולה רומנטית להוציא למשוררים חיים גורי (שעליו חיברה מאמר מעניין) ו-דויד אבידן בגלל רעיונותיו הגרנדיוזיים. אלי אשד: איזה סוג של יחסים ישנם בינך ובין אימך מאיה? אילנה גומל: אמא גידלה אותי מבחינה רוחנית אינטלקטואלית והיא השפיע על הקריירה שלי משום שבחרתי בספרות כמקצוע. אבי היה מתמטיקאי שניסה להשפיע עלי בכיוון שלו ונכשל אם כי רק חלקית, אני מתעניינת מאוד במדעים שונים כמו ביולוגיה, אבל לבסוף אמא נצחה. אלא שבניגוד לה אני השתלבתי באקדמיה בעוד שהיא נשארה פרילנסרית אאוטסיידרית נצחית וזה באמת חבל.אלי אשד: יש לך עוד קשר עם אביך? אילנה גומל: לא אין שום קשר. נפרדנו בזעם רב. הוא סירב לחתום על אישור שהוא מתיר לי להגר מברית מועצות. ואז אישור זה היה תנאי למתן אשרת יציאה. אבל הוא עד הסוף לא חתם. הוא לא רצה שאעזוב אותו. אבל באופן יוצא דופן הצלחתי לצאת בלי האישור הזה. היום אין לי שום קשר איתו ואינני יודעת מה עלה בגורלו.

הנאציזם היה טרגדיה; הקומוניזם היה פאדיחה. (אילנה גומל בהרצאה)מהמשפחה של אילנה גומל אפשר לשרטט מין מודל סוציולוגי סובייטי. שני הסבים שלה היו קומוניסטים פעילים לוחמים. האב של אמא מאיה קומיסר קומוניסטי בצבא האדום שנעלם וכנראה נהרג בשלבים הראשונים של הפלישה הנאצית ב1941. הסב הזה השאיר למאיה, אז תינוקת, מכתב פרידה שבו הוא אומר לה ולאימה שהוא יודע כי הוא הולך למות והוא מצווה לביתו היחידה "שהוא אוהב אותה עד בלי סוף" כצוואת קצין קומוניסט אמיתי שלא תדע לעולם פחד.אילנה גומל גדלה כאמור אצל סבתה, קומוניסטית אדוקה וחברת מפלגה. היא נולדה וגדלה בעיירה והגיעה ל-קייב העיר הגדולה שם רכשה השכלה משפטית ומעמד הכל בזכות המשטר והמפלגה. היו לה סיבות להיות אסירת תודה למפלגה, היא הפכה להיות עורכת דין ולבסוף שופטת. (הסבתא עלתה לארץ בעקבות מאיה ואילנה והיא חיה עד היום בהגיעה לגיל מופלג ביותר.אלי)הסב מצד האב היה קומוניסט קומיסר שנשלח בשנות השלושים לכפות קולקטיביזציה אצל איכרי אוקראינה. אילנה גומל: קראו קולחוז על שמו אבל באמת שאין שום סיבה מיוחדת לגאווה"סבתה של אילנה התחתנה עם רוסי גוי שהיה סטליניסט אדוק שיכול היה להגיע לדרגת בכירה בשירותים החשאיים. הוא היה אחראי לגירוש של הגרמנים מהוולגה אבל כתוצאה מכך סולק בידי סטלין בעת חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב. רק קשריו הטובים של האיש עם הבכיר הסובייטי ליאוניד ברז'נייב הצילו אותו מחיסול והוא הפך למעין פנסיונר בגיל צעיר.אלי אשד: איך היה לגדול בקייב - עיר שמתקשרת בתודעה שלנו עם אנטישמיות אוקראינית?אילנה גומל: האנטישמיות שם זה עניין מושרש. חלק מהחיים, כמו לחם, כמו גבינה. יש כמה סוגי אנטישמיות: זהו העממית והטבעית שאתה יכול לשמוע באוטובוס וישנה את האנטישמיות הזואולוגית הנאצית לכל הדבר של החוגים האינטלקטואלים כביכול והיא הכי מפחידה. זאת אנטישמיות שמשמיעה את הטיעון כאילו היהודים הרסו את התרבות הרוסית או האוקראינית. הם מבקרי ספרות ומבקרי תיאטרון. הם גם הביאו את הצרה ששמה קומוניזם, מכיוון שהמנהיגות המהפכנית סביב לנין הייתה מורכבת בחלק הניכר מיהודים. יש להודות בצער שהם לא לגמרי טועים. יהודים באמת פעלו להקמת תרבות חדשה, תרבות קומוניסטית והביאו תוך כדי כך להרג של מיליונים. אבל בלי קשר לזה זאת הייתה ילדות מאושרת. קייב היא עיר יפהפייה אבל כן גדלתי עם הנושא של יער שנמצא שם בסביבה ואחיה של סבתא נרצחו שם אבל היה לי קל לגדול בקייב כי אני לא נראית יהודיה. אין לי אף יהודי ואבי לא היה יהודי. ירשתי ממנו את המראה. איך אתה נראה זה עושה ברוסיה את כל ההבדל. לי היו מספרים בדיחות אנטישמיות. עם סבתה שהמראה שלה הוא יהודי בלי ספק מעולם לא קיימתי פגישות ליד בית ספר כי היא לא רצתה להתקרב לשם: "שלא יראו" אמרה "שיש לך סבתא יהודייה".

היו עלבונות קטנים אבל אני יודעת שהיו ילדים יהודיים שסבלו הרבה יותר. בכל אופן הנושא הזה העסיק אותי מאוד בילדותי ולא רציתי שהוא יעסיק אותי או את ילדי, לכן בין השאר עליתי לישראל ב-1978.אלי אשד: היום את מתגעגעת לברית המועצות? אילנה גומל: בכלל בכלל לא. אני שמחה שעזבתי. עזבתי מתוך בחירה ורציתי להגיע לכאן. הגעתי וסך הכל אני מרוצה. לא היו לי ציפיות גדולות יותר מידי וזה אולי עזר להשתלב כאן היטב. ומהי תרבות הבית שלך היום? אילנה: תרבות הבית שלי היום היא התרבות האנגלו סקסית. אלי : איך הגעת לתרבות הזאת?אילנה: מילדות. קראתי את הרומנים של צ'רלס דיקנס בתור ילדה וכמובן גם מדע בדיוני. הרומנים האלה סימנו עבורי נתיב של בריחה – לונדון, פריז, ניו יורק... כאילו היו בגלקסיה אחרת. אבל חלמתי עליהם ועל גלקסיות אחרות למרות הכל. באופן טבעי הלכתי לתיכון למגמה אנגלית, ידעתי את השפה, התחלתי לקרוא ונמשכתי.אלי אשד: עד כמה את בת בית ביצירה העברית?אילנה גומל: את התרבות העברית, לצערי בעיקר מחוסר זמן, אני מכירה היכרות חלקית אם כי דווקא עכשיו יוצא לי לקרוא כמה רומנים עבריים מודרניים שיצאו בשנה האחרונה. מאוד מוצאים חן בעיני הרומנים החדשים שלשמעון אדף, ניר ברעם ושל אמנון רובינשטיין. אבל סך הכל אני מכירה את הספרות העברית הכרות מאוד לא שלמה כי אני מעדיפה לקרוא באנגלית. בתחום הזה אני מסתמכת לרוב על חוות הדעת שלך.באשר לתרבות הרוסית אני מכירה אותה, יש לי עליה מידע רחב אבל אין לי כלפיה שום זיקה נפשית. הפסקתי אפילו לחשוב ולחלום ברוסית, החלומות שלי הם באנגלית עם מילים בעברית פה ושם, לא ברוסית אלא אם כן אני חולמת על הילדות בקייב ואז צצה הרוסית מהמחשכים. הכתיבה האקדמאית שלי היא באנגלית. גם את "אנחנו ואתם" כתבתי באנגלית. אבל כפי שאתה ידוע השם לקוח משם שיר עברי שליורם טהר לב. אלי אשד: יש הבדל בין הגישות שלך ושל אימך לספרות?אילנה גומל: בוודאי, אני בחרתי בספרות האנגלית, היא מעדיפה את הספרות הצרפתית. היא משוגעת לספרות הרוסית ואני אדישה כלפיה, למרות שאימי ואני כתבנו מאמרים רבים על ספרות המדע הבדיוני ברוסית. אמא מתייחסת לכתיבה כמו אל מעשה אמנות שיש בו איכויות אסתטיות. אני כחוקרת אקדמאית כותבת כתיבה אנליטית נטו.חוקרת הפנטזיהאילנה גומל היא מומחית לפנטזיה - מדע בדיוני ובעיקר מהזנים הרוסיים, האנגליים והאמריקניים שלהם. אבל היא גם חובבת ענקית של ספרי אימה ו-מתח ואף עורכת את סדרת ספרי המתח של הוצאת ינשוף של אלי הרשטיין.את המ.א. שלה אילנה גומל עשתה על דמויות הנשים בספרות הפנטסטית האנגלית במאה ה19 ומסקנותיה שהפחד מנשים וממיניות יצר בספרות זאת דמויות נשים מפלצתיות כמו למשל קרמילה הערפדית בסיפור מפורסם של לה פנו ו-לילית של מקדונלד שהייתה פופולארית מאוד בסוף המאה ה19. למרות שזאת הייתה דמות לא נוצרית שנלקחה מהתלמוד אבל היא הייתה אישה סקסית רשעית ולכן פופולארית וגם בציור.את הדוקטורט שלה אילנה גומל עשתה על ספרות הפנטזיה בספרות האנגלית במאה ה19 ובו בדקה את שורשי הז'אנרים השונים של מד"ב ופנטזיה בספרות הפנטסטית הבריטית של המאה ה19.אילנה גומל: וניסיתי להראות שספרות פנטסטית היא מראה המשקפת תהליכים חשובים בחברה והיא מראה יותר מטובה מהספרות הריאליסטית שמתמקדת רק בדברים ספציפיים והיא יכולה להראות דברים שספרות ריאליסטית לא מסוגלת להראות. עסקתי שם בנושאים כמו תורת דרווין והשפעתה על ספרות מדע בדיוני ועל ספירטואליזם והשפעתו בספרות על נושא האימפריה הבריטית ומפגשיה עם תרבויות אחרות וכיצד זה משתקף בספרות הפנטזיה.ספרה הראשון הואbloodscripts writing the violent subject (2003). בספר זה עוסקת אילנה גומל בנושא האלימות הקיצונית בספרות ברוצחים סדרתיים ובטרוריסטיים מטורפים. נושאים שמעניינים אותה מאוד (וששורות של ספרים רבים עליהם נמצאים באוסף הספרים הענקי שלה ועלולים לעורר גבה אצל אנשים שיתמהו מה לאישה עדינה כל כך ולספרים על אירועים מחליאים כל כך). אלי אשד: מה באמת משך אותך לנושא הזה?אילנה גומל: בספר הזה ניסתי להראות שיש דרך מסויימת לשקף אלימות פיזית בספרות ובתרבות ושאנחנו בעצם בונים את הנראטיבים של עצמנו על פי הספרות ומשקפים את עצמנו לפי תבניות שכבר קיימות בספרות. אני טוענת שכל אדם שייך לז'אנר ספרותי מסויים. שאלתי מה הז'אנרים שאליהם משתייכים אנשים רוצחים ואיך הם מיוצגים בספרות. דנתי בסיפורי אימה ברוצחים סדרתיים ורוצחים אידיאולוגיים בשואה, היו אנשים שרצחו אלפים והם לא היו רוצחים סדרתיים והם לא הרגישו כלום כאילו זאת הייתה עבודה בירוקרטית רגילה. הסברתי שהיה להם נראטיב מאוד מסויים שאפילו מנע מהם להרגיש משהו וזה בניגוד לרוצחים סדרתיים שאין להם נראטיב מסויים, בניגוד לרוצח אידיאולוגי שאינו רואה את קורבנותיו כאדם.אלי אשד: את עוסקת רבות בשואה.

מה מעניין אותך כל כך בשואה? הרי זה משהו שלא חווית אותו ישירות? אילנה גומל: מדינת ישראל נוצרה בידי השואה וחיה בצל השואה. רק עכשיו הביאו כדורגלנים אנגליים מקום ראשון ל-יד ושם שזהו סמל שהשתלט על כל העולם,למשל מוזיאון השואה בארה"ב. השואה הפכה לאירוע מעצב של המאה העשרים ואני רוצה להבין למה זה קרה ולמה סטלין שרצח יותר אנשים מהיטלר פחות מעניין אותנו מהיטלר. למה שואה היא אירוע כל כך מעצב.אלי אשד: איך זה מתקשר, אם בכלל, למחקרייך בתחום הספרות הפנטסטית?אילנה גומל: כתבתי מאמר שבו הראיתי שהנאציזם והאידאולוגיה שלו בנויה כמו סיפור מדע בדיוני. היהודים הם חייזרים ולכן מותר להשמידם. הם פשוט לא בני אדם ואיסור על רצח חל רק על בני אדם. זה נשמע קצת פשטני אבל האידיאולוגיה הנאצית הייתה פשטנית מאוד. אלי אשד: את מתעניינת מאוד בתרבות הסינית מדוע? אילנה גומל: חייתי בהונג קונג וזאת עיר מדהימה שאני אוהבת אותה מאוד. אבל לדעתי לתרבות הסינית שייך העתיד וזאת התרבות הגדולה היחידה בעולם שאינה נשלטת בידי דת. יש בה כל מיני דתות. תרבות המערב היא תרבות נוצרית. פה יש תרבות אדירה שאין לה את המאפיין הזה.אלי אשד: אז לדעתך הדת היא מאפיין שלילי בתרבות?אילנה גומל: לדעתי הדת זה כוח שלילי אבל כנראה הכרחי. אנשים אינם יכולים לחיות בלי זה משום שאנשים צריכים לחוש שלחייהם יש משמעות והדת מספקת את המשמעות הזאת.אלי אשד: ובכל זאת אני יודע שאת נמשכת אחרי הקתוליות איך את מסבירה זאת בהקשר לסלידתך מהדת בכלל? אילנה גומל: אני נמשכת אחרי התרבות והאמנות שהקתוליות משקפת לא אחרי האמונה הקתולית כשלעצמה. בעיני אמונה היא חיובית רק כשהיא הופכת לחלק מהמרקם התרבותי כמו הנצרות באירופה. זה לא התרחש עם האיסלאם.מבקרים האשימו את אילנה בגזענות בגלל התקפות שונות בספרה על התרבות הישראלית, המזרחית וגם הרוסית (כך למשל היא מצהירה שם בריש גלי שאינה מכונה לקיים קשרים עם רוסים בגלל "תחושת החלחלה שמעוררת בי הבהמה המתנודדת שמשחרר האלכוהול בכל גבר רוסי" היא הייתה נשואה בעברה לגבר תורכי ממוצא ספרדי). יש להודות שאכן יש בו הצהרות שנראות לכאורה כגזעניות ואפשר להאשים את אילנה גומל בגזענות אבל היא חסרת משוא פנים בגזענותה, שמופנית פחות או יותר כלפי כל אחד ללא הבדל גזע, צבע ודת כמעט חוץ מכמה מאינטלקטואלים ועוד כמה יוצאי דופן. להערכתי אם יש אומה שניתן לומר שהיא מועדפת עליה בצורה כל שהיא, הרי אלו הסינים (וההונג קונגים) שבהם היא רואה את עם העתיד.אלי: בביקורות שונות האשימו אותך שאת גזענית. את גזענית? אילנה: אני לא גזענית כי אני בכלל לא מאמינה שיש דבר כזה גזע.אלי: אבל את מאמינה שיש תרבויות עליונות על פני אחרות.אילנה: בהחלט כן. אני לא מאמינה ברב תרבותיות. תרבות המערב היא עליונה ותרבות סין היא עליונה. יש תרבויות יותר טובות ויש תרבויות שהן נופלות מהם. אלי: איפה התרבות הרוסית בכל זה?אילנה: התרבות הרוסית יצרה דברים גדולים ויצירות ספרות גדולות אבל אני לא מעריכה אותה במיוחד. אלי: איך היו התגובות ל"אתם ואנחנו"? אילנה: על הספר היו תגובות חיוביות וענייניות בדרך כלל רק התגובה של יצחק לאור ב"הארץ" לא הייתה עניינית שכן הסיכום שלה היה איך אני מעיזה לומר דברים רעים על ברית המועצות. לדעתי היא הייתה חברה איומה. היא לא הייתה משגשגת, היא הייתה מחנה הריכוז הכי גדול בעולם. כל דבר שקרה אחרי התפרקות ברית המועצות היה יותר טוב.אלי: איזה עתיד את רואה לקהילה רוסית בישראל? אילנה: אם ישראל תמשיך להתקיים אז הכל יהיה בסדר. השאלה האמיתית היא אם ישראל תמשיך להתקיים ותתפתח ואם כן הרוסים יסתדרו היטב. לדעתי זה תהליך של הגירה ועלייה ושל רב זהויות. זה תהליך כלל עולמי, לא ייחודי לישראל ותמיד יש מתח בין תרבות הרוב לתרבות המיעוט. זה דבר חיובי כל עוד שהוא לא מביא להתפוצצות של החברה. אלי: איך את מעריכה את תחום המדע הבדיוני הרוסי בישראל? אילנה: יש דברים מעניינים במדע בדיוני בישראל. הרוסים כאן מנסים לכתוב דברים שמבוססים על היהדות למשל דניאל קלוגר וריבלקה. ובחור בשם יעקב שכטר. יצירות חשובות במיוחד הן הרומן של קלוג וריבלקה. לפחות הם מנסים דברים שישראלים לא ניסו עד עכשיו.אלי: זה פורח?אילנה: ספרות כזאת לא פורחת מסיבות כלכליות. אבל יש רוסים שאוהבים מדע בדיוני. יש את התחרות עם הסופרים ברוסיה שפוגעת בהם מאוד. אלי: יש איזה פרויקט ארוך טווח שאת מתכננת? יש ספרים שאת כותבת עכשיו? אילנה: כתבתי רומן מדע בדיוני ואני עובדת על ספר על ערים שיש להן זהויות משלהן: הונג קונג,סאן פרנציסקו, סט פטרטרבורג ו-תל אביב שהיא עיר בעלת זהות ייחודית משלה ולדעתי אחד ממרכזי התרבות העולמיים. אני מתכננת קובץ של מאמרים על מדע בדיוני ופנטזיה שפרסמתי במקור בכתבי עת רוסיים ובכתבי עת אקדמאיים, וגם ספר על זהויות ועל הטבע האנושי. בתוספת אני עורכת היום מותחנים מיוחדים עבור הוצאת ינשוף שיש להם ערך מוסף ספרותי ותרבותי ויצאו "אנשי הקש" שהפך לרב מכר ועד כמה. עד כה יצאו שבעה ספרים. זה כולל מותחנים אפוקליפטיים שזהו עוד נושא שמעסיק אותי. אנשים לא יודעים איזה כוח אדיר יש היום לכתות אפוקליפטיות ואיזה סכנה איומה הן מהוות לשלום העולם. חוץ מכל זה אני מקווה כפרויקט ארוך טווח להשיג לבסוף רישיון נהיגה. מזה שנים אני נשבעת לעצמי להשיג רישיון ולדעת כבר לנהוג, יום יבוא ואני מקווה שהוא לא רחוק ולא חזון משיחי שאני אשיג את זה.

אם אפשר ללמוד לקח כלשהו מסיפורם של הרוסים, הרי זה הלקח האחד שנראה כי מספר הולך וגדל של ישראלים שוכחים. הלקח הוא של עבר רווי דם המאיים לחזור על עצמו. ולכן כאשר אני כותבת את הדברים הללו – עדיין בתקופת ביניים של חוסר ודאות, על סף שלב חדש במסעי – רק תקווה אחת יש בלבי – שהסיפור לא יגמר לעולם, שהמסע לא יגיע אף פעם לקיצו. אינני עייפה, אני מוכנה להמשיך במסע הצליינות שלי על עוד אני מסוגלת לכך וכשכבר לא יעמוד לי כוחי להמשיל בו יבוא אחרים בעקבותיי. (מתוך הסיום ל"אתם ואנחנו ")

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד